Englishעברית

Genesis 14 בְּרֵאשִׁית יד

פָּרָשַׁת לֶךְ־לְךָ
גודל הטקסט
מְפָרְשִׁים

א וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ־שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם׃

רַשִׁ״י אמרפל. הוּא נִמְרוֹד, שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם פֹּל לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ (בראשית רבה): מלך גוים. מָקוֹם יֵשׁ שֶׁשְּׁמוֹ גּוֹיִם, עַל שֵׁם שֶׁנִּתְקַבְּצוּ שָׁמָּה מִכַּמָּה אֻמּוֹת וּמְקוֹמוֹת וְהִמְלִיכוּ אִישׁ עֲלֵיהֶם וּשְׁמוֹ תִדְעָל:
אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה בְיוֹמֵי אַמְרָפֶל מַלְכָּא דְבָבֶל אַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְאֶלָסָר כְּדָרְלָעוֹמֶר מַלְכָּא דְעֵילָם וְתִדְעָל מַלְכָּא דְעַמְמֵי
אִבְּן עֶזְרָא מלך גוים. שם מדינה כמו עילם כי שושן הבירה ארמון היה בתוכה או מלך גוים. ולא הזכירם. והטעם כי הם אחרים מהשנערים וחבריהם:
רַמְבַּ״ן ויהי בימי אמרפל מלך שנער המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כלם בידם וישיבו כל שבותם ורכושם והיה הראשון מהם מלך בבל כי כן העתיד כדכתיב (דניאל ב לח) אנת הוא רישא די דהבא ואולי "אלסר" שם עיר במדי או בפרס ו "עילם" בעיר ההיא המלך מלך יון הוא המלך הראשון ומשם נתפשט מלכותו כשנצח דריוש וכבר הזכירו זה רבותינו (ע"ז י) רבי יוסי אומר שש שנים מלכו בעילם ואחר כך נתפשטה מלכותם בכל העולם כולו ו"מלך גוים" המלך על עמים שונים אשר שמוהו עליהם לראש ולקצין רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצת מעמים רבים כיתים ואדום ויתר גוים וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה מ״ב:ב׳) אמר רבי אבין כשם שפתח בארבע מלכיות כך אינו חותם אלא בארבע מלכיות וכו' ושם עוד (מב ד בשינוי לשון) ויהי בימי אמרפל מלך שנער זו בבל אריוך מלך אלסר זו מדי כדרלעומר מלך עילם זו יון ותדעל מלך גוים זו מלכות אדום שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויהי בימי אמרפל מלך שנער. אמרפל זה נמרוד שאמר לאברהם לפול לתוך כבשן האש, והוא הי' המלך הראשון מעשרה מלכים שמלכו בכפה עם מלך המשיח לעתיד שהוא העשירי, ותגיד לך הפרשה שהיה אברהם אבינו גבור ואיש מלחמה, כי ארבעה מלכים עשו מלחמה עם החמשה ונצחו הארבעה, ואברהם אבינו נצח את הארבעה והתגבר עליהם. ובמדרש: (ב"ר מב, ז) ארבעה מלכים אלו כנגד ארבעה מלכיות שעתידין להשתעבד בישראל: שנער, זה מלך בבל, שנאמר: (דניאל ב, לח) "אנת הוא רישא די דהבא". אלסר, זו מלכות מדי, כי אלסר הוא עיר במדי או בפרס, ו מלך עילם, זה יון, שכן דרשו רז"ל (ע"ז י א) במלכות יון: שש שנים מלכו בעילם ואח"כ נתפשטה מלכותם בכל העולם. מלך גוים, זה מלכות אדום, שהומלך על עמים רבים שונים אשר מנוהו עליהם לראש ולקצין, והוא מלך רומי שהיא עיר מקובצת מעמים רבים, כתים ויתר גוים. והכונה במדרש הזה, כי כשם שהתגבר אברהם על ד' מלכים אלו ונצח אותם ונפלו בידו, כן לעתיד לבא עתידים ד' מלכיות שיפלו ביד זרעו, וזרעו ינצחום.
סְפוֹרְנוֹ ויהי בימי אמרפל מלך שנער. שהיה מפורסם למלך גדול בדורו וגם אחרי כן הנה בימיו קמו אריוך כדרלעומר ותדעל ונלחמו עם ברע וחבריו. ואחר כך:
אוֹר הַחַיִּים ויהי בימי וגו'. טעם סדר הודעת הענין, לומר כי ד' מלכים אלו תקיפים היו צא ולמד עזר אלהים שעם אברהם אשר מחה הד' מלכים בחצי הלילה ושאר התועליות:

ב עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת־בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת־בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צביים [צְבוֹיִים] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא־צֹעַר׃

רַשִׁ״י ברע. רַע לַשָּׁמַיִם וְרַע לַבְּרִיּוֹת: ברשע. שֶׁנִּתְעַלָּה בְרֶשַׁע: שנאב. שׂוֹנֵא אָבִיו שׁבַּשָּׁמָיִם: שמאבר. שָׂם אֵבֶר לָעוּף וְלִקְפֹּץ וְלִמְרֹד בְּהַקָּבָּ"ה: בלע. שֵׁם הָעִיר:
אוּנְקְלוֹס סְדָרוּ (נ''א עֲבָדוּ) קְרָבָא עִם בֶּרַע מַלְכָּא דִסְדוֹם וְעִם בִּרְשַׁע מַלְכָּא דַעֲמֹרָה שִׁנְאָב מַלְכָּא דְאַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מַלְכָּא דִצְבוֹיִם וּמַלְכָּא דְבֶלַּע הִיא צוֹעַר
רַמְבַּ״ן וטעם ומלך בלע מפני שמלך על עיר קטנה ואנשים בה מעט ולא שם לו על פני חוץ:

ג כָּל־אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל־עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח׃

רַשִׁ״י עמק השדים. כָּךְ שְׁמוֹ, עַל שֵׁם שֶׁהָיו בוֹ שָׂדוֹת הַרְבֵּה: הוא ים המלח. לְאַחַר זְמַן נִמְשַׁךְ הַיָּם לְתוֹכוֹ וְנַעֲשָׂה יָם הַמֶּלַח. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה אוֹמֵר שֶׁנִּתְבַּקְּעוּ הַצּוּרִים סְבִיבוֹתָיו וְנִמְשְׁכוּ יְאוֹרִים לְתוֹכוֹ:
אוּנְקְלוֹס כָּל אִלֵין אִתְכְּנָשׁוּ לְמֵישַׁר חַקְלַיָא הוּא אֲתַר יַמָא דְמִלְחָא
אִבְּן עֶזְרָא חברו, מהבנין הקל: השדים. כמו ושדת אותם בשיד. ותשם בסד רגלי. כמו פת פתים: ועמק. מושך עצמו ואחר עמו כמו אל באפך תוכיחני. וכן הוא עמק ים המלח:
סְפוֹרְנוֹ כל אלה. אמרפל ושתי הכתות שנלחמו. חברו אל עמק השדים. ועשו פשרה ומאז החמשה מלכים הנלחצים במלחמה.

ד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת־כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ׃

רַשִׁ״י שתים עשרה שנה עבדו. חֲמִשָּׁה מְלָכִים הַלָּלוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר:
אוּנְקְלוֹס תַּרְתֵּי עַשְׂרֵי שְׁנִין פְּלָחוּ יָת כְּדָרְלָעוֹמֶר וּתְלָת עֶשְׂרֵי שְׁנִין מְרָדוּ
אִבְּן עֶזְרָא וטעם ושלש עשרה. בשלש עשרה כמו כי ששת ימים עשה ה'. ובעל סדד עולם חברם ודעתו רחבה מדעתינו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ושלש עשרה שנה מרדו. שעורו ובשלש עשרה, כלומר בשנת י"ג מרדו, וכן כי ששת ימים שיעורו בששת.
סְפוֹרְנוֹ עבדו את כדרלעומר. מפשרה שעשו שם י"ב שנה ואח"כ מרדו:

ה וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת־רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת־הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם׃

רַשִׁ״י ובארבע עשרה שנה. לְמִרְדָּן: בא כדרלעמר. לְפִי שֶׁהוּא הָיָה בַעַל הַמַּעֲשֶׂה נִכְנַס בְּעֹבִי הַקּוֹרָה: והמלכים. אֵלֶּה שְׁלשָׁה מְלָכִים: הזוזים. הֵם זַמְזֻמִּים:
אוּנְקְלוֹס וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵי שְׁנִין אֲתָא כְּדָרְלָעֹמֶר וּמַלְכַיָא דְעִמֵהּ וּמְחוֹ יָת גִבָּרַיָא דִי בְעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם וְיָת תַּקִיפַיָא דִבְהֶמְתָּא וְיָת אֵמְתָנֵי דִבְשָׁוֵה קִרְיָתָיִם
אִבְּן עֶזְרָא רפאים. שכל הרואה אותם ימות לבו ויחשב מהרפאים שהם מתים: האימים. שיש מהם אימה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בא כדרלעומר. יגיד הכתוב גבורת המלך הזה עם המלכים אשר אתו שהכו את הגבורים שהיו יושבים בערי החוזק והמבצר, וזהו בעשתרות קרנים, כי חוזק הבהמה הם הקרנים, והכו ג"כ לאותן שהיו עשירי העם עם ההמון שלהם, זהו ואת הזוזים בהם, ולמדך הכתוב שכיון שהכו את הרפאים והם הגבורים בתוך הערים הבצורות, אין צ"ל הגבורים שהיו במישור, זהו ואת האימים אשר בשוה קריתים. האמים הם הגבורים המטילים אימה, בשוה קריתים באורו בערי המישור. ואין צ"ל עובדי האדמה שהיו במקום מבצר בהר שלהם הוא שעיר, זהו ואת החורי בהררם שעיר, וידוע כי בני החורי היו עובדי האדמה וכן דרשו רז"ל למה נקרא שמם חורי על שם שמריחין את העפר כחויא. וטעם עין משפט הוא הסלע שבקדש שבו עתיד משה שיהא נדון בו. וטעם בחצצן תמר בחציון של תמר, הוא ארץ ישראל שהיא באמצעות העולם, שהאמורי יושב בה. והאריך הכתוב בספור המלחמה הזאת ובגבורתו הגדולה של כדרלעומר והמלכים אשר אתו שנצחו ה' המלכים עם הגבורים הגדולים היושבים בערי המבצר ועם ההמון הגדול שלהם, כדי שיתפרסם מזה ענינו ש אברהם אבינו בגבורתו הגדולה שנצח את המלכים הנוצחים, וכענין שכתוב אחרי שובו מהכות את כדרלעומר ואת המלכים אשר אתו.
סְפוֹרְנוֹ והמלכים אשר אתו. אשר היו אתו בפשרת עמק השדים ובתוכם אמרפל: ויכו את רפאים ואת הזוזים ואת האימים. שהיו כלם עבדים לחמשה מלכים ונלחמו בעדם ובזה הודיע שהיו הה' מלכים גדולים והודיע גבורת הד' מלכים שנצחום ומזה נודע גודל גבורת אברהם ותחבולות מלחמתו וחסדיו עם אחיו שמסר עצמו להתגבר עליהם ולהושיע מחרב מפיהם את בן אחיו ואת רכושו ומשיניהם השליך טרף יותר ממה שבקש בחמלת ה' עליו:

ו וְאֶת־הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל־הַמִּדְבָּר׃

רַשִׁ״י בהררם. בְּהַר שֶׁלָּהֶם: איל פארן. כְּתַרְגּוּמוֹ מִישׁוֹר. וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁאֵין אֵיל לְשׁוֹן מִישׁוֹר, אֶלָּא מִישׁוֹר שֶׁל פָּארָן אֵיל שְׁמוֹ, וְשֶׁל מַמְרֵא אֵלוֹנֵי שְׁמוֹ, וְשֶׁל יַרְדֵּן כִּכָּר שְׁמוֹ, וְשֶׁל שִׁטִּים אָבֵל שְׁמוֹ, אָבֵל הַשִּׁטִּים, וְכֵן בַּעַל גָּד בַּעַל שְׁמוֹ; וְכֻלָּם מְתֻרְגָּמִין מִישׁוֹר, וְכָל א' שְׁמוֹ עָלָיו: על המדבר. אֵצֶל הַמִּדְבָּר, כְּמוֹ וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה (במדבר ב'):
אוּנְקְלוֹס וְיָת חוֹרָאֵי דִי בְּטוּרְהוֹן דְשֵׂעִיר עַד מֵישַׁר פָּארָן דִסְמִיךְ עַל מַדְבְּרָא
אִבְּן עֶזְרָא בהררם. מהבנין הדגוש כמו בדברם ופי' בעלותם אל הר שעיר:
רַמְבַּ״ן איל פארן כתרגומו מישר פארן ואני אומר שאין איל לשון מישור אלא מישור של פארן איל שמו ושל ממרא אלוני שמו ושל ירדן ככר שמו ושל שטים אבל שמו וכולם מתורגמין מישרא וכל אחד שמו עליו לשון רש"י (רש"י על בראשית י״ד:ו׳) ואלו היה כן היה אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית י״ד:ו׳) מתרגם בשמם "אילא דפארן" "אלוני דממרא" כמנהגו בשמות ומי הגיד לו במקומות הרבים ההם המישור הם כולם או הרים הגבוהים ו"ממרא" שם האיש האמורי אחי אשכול ואחי ענר בעלי ברית אברם והמקום ההוא שלו כמו שאמר (בראשית י״ד:י״ג) אלוני ממרא האמורי כאשר פרשתי (רמב"ן על בראשית י״ב:ו׳) אבל "איל פארן" מקום אילים כי יבשו מאילים אשר חמדתם (ישעיהו א כט) ו"אלוני" מקום אלונים כאלה וכאלון (שם ו יג) אלונים מבשן (יחזקאל כז ו) והנהוג בהם להיותם נטועים במישור לפני המדינות להיות לעיר כמו מגרש וכן תרגום "אלון בכות" (בראשית ל״ה:ח׳) "מישור בכותא" ושם איננו שם העצם למקום רק הוא שם לאלון הנטוע שם כמו שמפורש (שם) תחת האלון אלא שהוא רודף הענין לא המלות והתרגום הירושלמי אמר ב"איל פארן" ו"אלוני ממרא" "מישרא" כדברי אונקלוס ואמר ב"אלון בכות" "בלוט בכותא" כי "אלון בכות" אצלו שם לאילן לא למקום ואונקלוס סבר שהוא שם למקום כי היו בו אלונים רבים כמו "אלוני ממרא" ולכך אמר "האלון" והנה כולם שמות תאר אבל "ככר הירדן" לשון מישור ממש הוא כי כן יקרא בלשון הקודש המקום שהנהרות מתפשטין בהם במרוצת המים הנגרים השוטפים שם ולכן אמר (בראשית י״ט:י״ז) ואל תעמוד בכל הככר ההרה המלט וכן כר נרחב (ישעיהו ל כג) לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר (תהלים סה יד) פעמים יכפלו המלה ופעמים יסירו הכפל כמו בת עין (שם יז ח) וזולתם רבים ויקראו גם כן השלוחים המהירים בשם הזה לכרי ולרצים (מלכים ב יא ד) שרי המאות ואת הכרי (שם יט) וכן בכרכרות (ישעיהו סו כ) שם לגמלים המריצין שהזכירום בתלמוד (מכות ה) "גמלא פרחא" וממנו "מכרכר" כפולים ואבל השטים (במדבר לג מט) וכן "אבל מחולה" (שופטים ז כב) תרגמו אותו "מישר" הוא המקום הנחרב אין בו נטע ולא בנין כי הלשון אצלם לשון חרבה ושממה כמו ויאבל חיל וחומה (איכה ב ח) אבל תירוש אומללה גפן (ישעיהו כד ז):

ז וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת־כָּל־שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת־הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר׃

רַשִׁ״י עין משפט היא קדש. עַל שֵׁם הֶעָתִיד, שֶׁעֲתִידִין מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לְהִשְָּׁפֵט שָׁם עַל עִסְקֵי אוֹתוֹ הָעַיִן וְהֵם מֵי מְרִיבָה. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגְּמוֹ כִפְשׁוּטוֹ מָקוֹם שֶׁהָיוּ בְנֵי הַמְּדִינָה מִתְקַבְּצִים שָׁם לְכָל מִשְׁפָּט: שדה העמלקי. עֲדַיִן לֹא נוֹלַד עֲמָלֵק, וְנִקְרָא עַל שֵׁם הֶעָתִיד: בחצצון תמר. הוּא עֵין גֶּדִי, מִקְרָא מָלֵא בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (ב' כ') בִּיהוֹשָׁפָט:
אוּנְקְלוֹס וְתָבוּ וַאֲתוּ לְמֵישַׁר פִּלּוּג דִינָא הִיא רְקָם וּמְחוֹ יָת כָּל חֲקַל עֲמַלְקָאָה וְאַף יָת אֱמוֹרָאָה דְיָתֵיב בְּעֵין גֶּדִי
רַמְבַּ״ן אל עין משפט על שם העתיד שעתידים משה ואהרן להשפט שם על עסקי אותו העין לשון רש"י (רש"י על בראשית י״ד:ז׳) מדברי אגדה (במד"ר יט יד) ולא הבינותי זה כי "קדש" זה הוא "קדש ברנע" כי הוא ב"איל פארן אשר על המדבר" וממנו נשתלחו מרגלים בשנה שניה שנאמר (במדבר יג כו) אל מדבר פארן קדשה וכתוב (דברים א יט כב) ונבא עד קדש ברנע ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ושם ישבו ישראל ימים רבים אבל "קדש" ששם משפט הצדיקים הוא במדבר צין שבאו שם בשנת הארבעים שנאמר (במדבר כ א) ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש וגמר הפרשה אולי המדרש על השם בלבד הוא רמז הכתוב כי השם הזה "קדש" הוא יהיה עין משפט ואונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית י״ד:ז׳) אמר "מישר פילוג דינא" ולא ידעתי מהו אולי הוא מלשון פלגים יבלי מים (ישעיהו ל כה) מי פלג לשטף תעלה (איוב לח כה) וכן בלשון חכמים (אסתר רבה ה) "פלגו של ים" יאמר כי במישור ההוא מעין המשפט ועומק הדין כי היה מישור נאה מעותד למלכים שם ישבו לשפוט את כל הגוים בארצות ההם: שדה העמלקי לשון רש"י (רש"י על בראשית י״ד:ז׳) עדיין לא נולד עמלק ונקרא על שם העתיד ולא ידעתי אם רצונו לומר כי משה רבינו קרא המקום בשם שהוא נקרא בימיו ואם כן אין בכאן דבר עתיד או מה העתיד הזאת שיתנבאו הגוים לקרוא המקום כן ולשון בראשית רבה (בראשית רבה מ״ב:ז׳) עדיין לא נולד עמלק ואת אמרת את כל שדה העמלקי אלא מגיד מראשית אחרית וזה דרך הדרש להם במקומות רבים גם בנהרות גן עדן אמרו (ב"ר טז ב) כלשון הזה וכוונתם לומר כי מעת צאת הנהרות נאמר כי הנהר הולך קדמת ארץ העתידה להיות לאשור והנכון בעיני בשדה העמלקי כי היה בימים הקדמונים אדם נכבד מבני החורי יושב הארץ ומשל על המקום ההוא ושמו עמלק ואליפז בכור עשו קרא שם בנו על שם האיש ההוא ואולי ממשפחת תמנע אמו היה ומשל גם במקום ההוא והיה שם אלוף עליהם:

ח וַיֵּצֵא מֶלֶךְ־סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צביים [צְבוֹיִם] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא־צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים׃

אוּנְקְלוֹס וּנְפַק מַלְכָּא דִסְדוֹם וּמַלְכָּא דַעֲמוֹרָה וּמַלְכָּא דְאַדְמָה וּמַלְכָּא דִצְבוֹיִם וּמַלְכָּא דְבֶלַע הִיא צוֹעַר וְסַדָרוּ עִמְהוֹן קְרָבָא בְּמֵישַׁר חַקְלַיָא

ט אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת־הַחֲמִשָּׁה׃

רַשִׁ״י ארבעה מלכים וגו'. וְאַף עַל פִּי כֵן נִצְּחוּ הַמֻּעָטִים, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁגִּבּוֹרִים הָיוּ, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נִמְנַע אַבְרָהָם מִלִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם:
אוּנְקְלוֹס עִם כְּדָרְלָעֹמֶר מַלְכָּא דְעֵילָם וְתִדְעָל מַלְכָּא דְעַמְמִין וְאַמְרָפֶל מַלְכָּא דְבָבֶל וְאַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְאֶלָסָר אַרְבְּעָה מַלְכִין לָקֳבֵיל חַמְשָׁא
אִבְּן עֶזְרָא את כדרלעומר. כמו עם:

י וְעֵמֶק הַשִׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ־סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ־שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ׃

רַשִׁ״י בארת בארת חמר. בְּאֵרוֹת הַרְבֵּה הָיוּ שָׁם, שֶׁנּוֹטְלִין מִשָּׁם אֲדָמָה לְטִיט שֶׁל בִּנְיָן. וּמִדְרַש אַגָּדָה שֶׁהָיָה הַטִּיט מֻגְבָּל בָּהֶם, וְנַעֲשָׂה נֵס לְמֶלֶךְ סְדוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם, לְפִי שֶׁהָיוּ בָאֻמּוֹת מִקְצָתָן שֶׁלֹּא הָיוּ מַאֲמִינִין שֶׁנִּצַּל אַבְרָהָם מֵאוּר כַּשְׂדִּים מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא זֶה מִן הַחֵמָר, הֶאֱמִינוּ בְאַבְרָם לְמַפְרֵעַ: הרה נסו. לְהָר נָסוּ, הֶרָה, כְּמוֹ לְהָר; כָּל תֵּבָה שֶׁצְּרִיכָה לָמֶ"ד בִּתְחִלָּתָהּ, הֵטִיל לָהּ הֵ"א בְּסוֹפָהּ. וְיֵשׁ חִלּוּק בֵּין הֶרָה לְהָהָרָה, שֶׁהֵ"א שֶׁבְּסוֹף הַתֵּבָה עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹם לָמֶ"ד שֶׁבְּרֹאשָׁהּ, אֲבָל אֵינָהּ עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹם לָמֶ"ד וּנְקוּדָה פַּתָּח תַּחְתֶּיהָ, וַהֲרֵי הֶרָה כְּמוֹ לְהַר אוֹ כְּמוֹ אֶל הַר, וְאֵינוֹ מְפָרֵשׁ לְאֵיזֶה הַר, אֶלָּא שֶׁכָּל אֶחָד נָס בַּאֲשֶׁר מָצָא הַר תְּחִלָּה, וּכְשֶׁהוּא נוֹתֵן הֵ"א בְרֹאשָׁהּ לִכְתֹּב הָהָרָה אוֹ הַמִּדְבָּרָה, פִּתְרוֹנוֹ כְּמוֹ אֶל הָהָר אוֹ כְמוֹ לְהָהָר, וּמַשְׁמַע לְאוֹתוֹ הַר הַיָּדוּעַ וּמְפֹרָשׁ בַּפָּרָשָׁה:
אוּנְקְלוֹס וּמֵישַׁר חַקְלַיָא בֵּירִין בֵּירִין מַסְקַן חֵימָרָא וַעֲרָקוּ מַלְכָּא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּנְפָלוּ תַמָן וּדְאִשְׁתָּאֲרוּ לְטוּרָא עֲרָקוּ
אִבְּן עֶזְרָא בארות. באר בכל המקרא נובעת והיא משונה בעבור הסמיכה: ויפלו שמה. ברצונם להמלט וכן ויפל על פניו: הרה נסו. אל ההר נסו והיא מלה זרה:
רַמְבַּ״ן בארת בארת חמר בארות הרבה היו שם שנוטלין משם אדמה לטיט הבנין ומדרש אגדה שהיה הטיט מוגבל בהן ונעשה נס למלך סדום שיצא משם לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינים באברם שנצל מכבשן האש וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברם למפרע לשון רש"י (רש"י על בראשית י״ד:י׳) ואין ספק כי פירוש בארות חמר בארות אשר בהם רפש וטיט כענין שכתוב (ירמיהו לח ו) ובבור אין מים כי אם טיט ויטבע ירמיהו בטיט וכתוב (תהלים מ ג) ויעלני מבור שאון מטיט היון ויתכן שיצא משם כראוי בלא נס ואני תמה במדרש ההגדה הזה כי האומות שלא היו מאמינים שעשה הקב"ה נס לאברהם בראותם נסו של מלך סדום לא יוסיפו אמונה בהקב"ה כי מלך סדום עובד עבודה זרה היה והנה נסו או יחזק ידי עובדי עבודה זרה או שיאמינו בכל הנסים שיהיו בכשפים או מקרה באפשרות רחוקה ונסו יתן ספק בלב המאמינים בנסו של אברהם ואולי יפרשו ויצא מלך סדום לקראתו שיצא מן הבור כשעבר אברהם עליו כי נעשה לו נס לכבוד אברהם שיצא לקראתו לכבודו ולברכו ואפשר כי אברהם בשובו הביט בבור ההוא כי חפץ להציל המלכים ולהשיב להם רכושם והנה נעשה הנס על ידו ואם נעשה למלך סדום נס לכבוד אברהם כל שכן שיש להאמין שיעשה נס לאברהם להציל ממות נפשו ונאמר כי מלך עמורה כבר מת כאשר עבר אברהם עליו או שנפל בבור אחר כי שמה רמז לעמק:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ועמק השדים בארות בארות חמר. דרשו רבותינו כי היו בארות שבהם טיט הרבה שלוקחים מהם אדמה לבנין, ונעשה נס למלך סדום שיצא, כי היו באומות מקצתם שלא היו מאמינים באברהם שנצל מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע. וכתב הרמב"ן ז"ל ויש לתמוה כי בודאי האומות שלא היו מאמינים בנסו של אברהם בכבשן האש, בראותם נסו של מלך סדום לא יוסיפו אמונה בהקב"ה, אבל נסו של מלך סדום היה מחזק ידי עובדי ע"ז, כי מלך סדום עובד ע"ז היה, ואפילו למאמינים נסו של אברהם אבינו היה נותן בהם ספק. אבל באור ענין המדרש הזה כי מלך סדום נצל בזכות אברהם, ונעשה לו נס שיצא לקראת אברהם לכבדו ולברכו, ואברהם בשובו הביט בבור ההוא כי חפץ להציל המלכים ולהשיב להם רכושם. והנה כוונת החכמים כי אם נעשה למלך סדום נס לכבוד אברהם, כ"ש שיש להאמין שיעשה נס לאברהם עצמו ולהצילו מכבשן האש ע"כ. ובמדרש ועמק השדים שהיתה מניקה אותם כשדים לתינוק. הוא ים המלח שבעונם נעשה אותו העמק מים מלוחים, וכד"א (תהלים קז) ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה.
סְפוֹרְנוֹ וינסו מלך סדום. ובכן התבאר שלא בטח אברהם להעזר בם: והנשארים הרה נסו. שלשת המלכים הנשארים:

יא וַיִּקְחוּ אֶת־כָּל־רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת־כָּל־אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ׃

אוּנְקְלוֹס וּשְׁבוֹ יָת כָּל קִנְיָנָא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְיָת כָּל מֵיכָלְהוֹן וַאֲזָלוּ

יב וַיִּקְחוּ אֶת־לוֹט וְאֶת־רְכֻשׁוֹ בֶּן־אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם׃

רַשִׁ״י והוא ישב בסדום. מִי גָרַם לוֹ זֹאת? יְשִׁיבָתוֹ בִסְדוֹם:
אוּנְקְלוֹס וּשְׁבוֹ יָת לוֹט וְיָת קִנְיָנֵהּ בַּר אַחוּהִי דְאַבְרָם וַאֲזָלוּ וְהוּא יָתֵיב בִּסְדוֹם
אִבְּן עֶזְרָא והוא יושב. והוא היה ביום ההוא יושב בסדום:
סְפוֹרְנוֹ ויקחו את לוט בן אחי אברם. התאמצו לשבות את לוט מפני שהיה בן אחי אברם שידעו עשרו והיו מצפים שיפדהו אברם בהון רב:
אוֹר הַחַיִּים ויקחו וגו' בן אחי אברם וגו'. טעם שהוצרך לומר בן אחי אברם, גם טעם אומרו והוא יושב בסדום ללא צורך שכבר ידענו כי שם קנה מקומו, יכוין לומר שהמלכים ידעו כי לוט זה הוא בן אחי אברם ואף על פי כן לקחו אותו והוליכוהו בשביה, ונתן הכתוב הטעם שלא חששו לכבוד אברהם והוא היה נכבד ומעולה בעיני כל העולם כי להיותו יושב בסדום, והוא על דרך אומרם ז"ל מואב טהר בסיחון ע"כ, הרי שהגם שפטר ה' מואב מיד ישראל כיון שנמצאו בסיחון הותר להם. כמו כן לוט הגם היותו בן אחיו של איש שלומם אף על פי כן כיון שנמצא בסדום הותר להם. ובזה מצאנו נחת רוח לטעם אברהם אשר לא קרא לשלום לד' מלכים להשיב לוט ואם לא ישלימו אז יכם כאשר הכם, אלא הטעם הוא להיות שידוע היה להם לוט היותו בן אחי אברהם, ולזה רמז הכתוב באומרו וישמע וגו' כי נשבה אחיו פירוש שנשבה אחר שידוע שהיה אחיו של אברהם ובזה גילו כי אויבי אברהם הם ולזה רדף אחריהם ויכם: ואם תאמר הלא הדין הוא עם ד' מלכים שלקחוהו מתוך העיר המורדת בהם. ויש לומר שמה שאנו אומרים טהרו בסיחון הוא לאומה שאין לנו עמה לא שלום ולא מלחמה אבל אנשי שלום לא נדין לשבותם, וצא ולמד מה שעשו ישראל לקיני שציוו עליו סרו רדו מהעמלקי וגו' וכמו כן היה להם לצוות עליו לעבור מביניהם אם הם אנשי שלום עם אברהם:

יג וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית־אַבְרָם׃

רַשִׁ״י ויבא הפליט. לְפִי פְשׁוּטוֹ זֶה עוֹג, שֶׁפָּלַט מִן הַמִּלְחָמָה, וְהוּא שֶׁכָּתוּב כִּי רַק עוֹג נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים (דבר' ג') וְזֶהוּ נִשְׁאַר, שֶׁלֹּא הֲרָגוּהוּ אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו כְּשֶׁהִכּוּ הָרְפָאִים בְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם, תַּנְחוּמָא וּמִדְרַשׁ בְּ"רַ זֶה עוֹג, שֶׁפָּלַט מִדּוֹר הַמַּבּוּל; וְזֶהוּ מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, שֶׁנֶּאֱמַר הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ וְגוֹ' (לְעֵיל ו') וּמִתְכַּוֵּן שֶׁיֵּהָרֵג אַבְרָם וְיִשָּׂא אֶת שָׂרָה: העברי. שֶׁבָּא מֵעֵבֶר הַנָּהָר (בראשית רבה): בעלי ברית אברם. שֶׁכָּרְתוּ עִמּוֹ בְּרִית:
אוּנְקְלוֹס וַאֲתָא מְשֵׁיזָבָא וְחַוִּי לְאַבְרָם עִבְרָאָה וְהוּא שָׁרֵי בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא אֱמוֹרָאָה אֲחוּהִי דְאֶשְׁכּוֹל וַאֲחוּהִי דְעָנֵר וְאִינוּן אֱנָשֵׁי קְיָמֵהּ דְאַבְרָם
אִבְּן עֶזְרָא ופי' הפליט. שברח ונמלט מבני סדום וכן בא אלי הפליט מירושלם. ויש דרך דרש:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויבא הפליט. זה עוג שפלט מהמבול, ואברהם העלה שמו על שם שכשבא לפניו היתה שרה מתעסקת בעוגות, וע"כ נתירא משה שלא יעמוד זכות זה לעוג בנו שהיה מלך הבשן, וכ"ש אם היה זה עוג ממש, כדעת רז"ל שהיה כל כך גדול, והאריך ימים עד זמנו של משה. ובמדרש פרקי ר"א ויבא הפליט זה מיכאל, והוא הפליט שנאמר ביחזקאל, שכתוב בו (יחזקאל לג) בא אלי הפליט מירושלים. והוא שוכן באלוני ממרא האמורי. ידוע כי שלשת רעי אברהם ענר אשכול וממרא היו אמוריים, אבל לא מצינו בכתוב שיזכיר באחד מהם לשון אמורי כי אם בממרא לבדו, וגם לא מצינו שיהיה נזכר במקום אחר זולתי בכאן. והענין מפני שהזכיר ברית, וכדי שלא תבין כשתאמר והם בעלי ברית אברם ששלשתן נתנו לאברהם עצת המילה, כי לא נתן לו העצה כי אם ממרא לבדו, שכך הזכירו ז"ל, וע"כ הזכיר האמורי מלשון אמירה, שהוא אמר לו ומה אם הקב"ה מבקש את נפשך לא היית מוסרה לו, אבר אחד על אחת כמה וכמה, ועוד מי הצילך מן המלכים ומן הרעב, ומי הצילך מאור כשדים כ"ש שיציל אותך עכשיו, וזהו לשון ממר"א נוטריקון מ"לכים מ"ילה ר"עבון א"ש. ומצינו לשון אמירה במצות מילה (תהלים קיט) שש אנכי על אמרתך.
סְפוֹרְנוֹ ויגד לאברם העברי. לא שידע הפליט שהיה אברהם קרוב ללוט רק ידע שהיה מחזיק בדיעות עבר כמוהו: והוא שוכן באלוני ממרא. לפיכך עלו עמו למלחמה ענר אשכול וממרא כאמרו ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם:

יד וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת־חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד־דָּן׃

רַשִׁ״י וירק. כְּתַרְגּוּמוֹ וְזָרִיז, וְכֵן וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב (ויקרא כ"ו) – אֶזְדַּיֵּן בְּחַרְבִּי עֲלֵיכֶם, וְכֵן אָרִיק חַרְבִּי (שמות ט"ו), וְכֵן וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר (תה' ל"ה): חניכיו. חנכו כְּתִיב (ס"אֲ קְרֵי), זֶה אֱלִיעֶזֶר שֶׁחִנְּכוֹ לְמִצְוֹת וְהוּא לְשׁוֹן הַתְחָלַת כְּנִיסַת הָאָדָם אוֹ כְלִי לָאֻמָּנוּת שֶׁהוּא עָתִיד לַעֲמֹד בָּהּ, וְכֵן חֲנֹךְ לַנַּעַר (משלי כ"ב), חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (במד' ז'), חֲנֻכַּת הַבַּיִת (תה' ל') ובלע"ז קוֹרִין לוֹ אינצ"נייר: שמנה עשר וגו'. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ אֱלִיעֶזֶר לְבַדּוֹ הָיָה (נדרים ל"ב), וְהוּא מִנְיַן גִּימַטְרִיָּא שֶׁל שְׁמוֹ: עד דן. שָׁם תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, שֶׁרָאָה שֶׁעֲתִידִין בָּנָיו לְהַעֲמִיד שָׁם עֵגֶל (סנה' צ"ו):
אוּנְקְלוֹס וּשְׁמַע אַבְרָם אֲרֵי אִשְׁתְּבִי אֲחוּהִי וְזָרֵיז יָת עוּלֵמוֹהִי יְלִידֵי בֵיתֵהּ תְּלַת מְאָה וְתַמְנֵי עֲסַר וּרְדַף עַד דָן
אִבְּן עֶזְרָא וירק. שנתן להם כלי מלחמה כטעם והרק חנית ויש אומרים להוציא החרב מתערה כטעם על הארץ יריקו מריקים שקיהם. גם יש לחנית כן: חניכיו. שחנכם פעמים רבות במלחמה ואם לא נזכר. וחשבון אותיות אליעזר דרך דרש כי אין הכתוב מדבר בגימטריא כי יכול יוכל הרוצה להוציא כל שם לטוב ולרע רק השם כמשמעו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וישמע אברם כי נשבה אחיו. התלבש גבורה כששמע הענין, ומיד וירק את חניכיו ילידי ביתו. ולמדך הכתוב כי אנשיו בני ביתו הסמוכים על שלחנו היו שמנה עשר ושלש מאות. ובמדרש י"ח ושלש מאות זה אליעזר שעולה בגימטריא שי"ח. ויש לשאול כי לפי המדרש הזה שמנה עשר ושלש מאות אינו כפשוטו אלא חידה על אליעזר לבדו, ואין לנו להוציא המקרא מידי פשוטו, שהרי הכתוב מעיד על ילידי ביתו שהם שי"ח. אבל הענין היה כי כל המספר הזה היו ילידי ביתו של אברהם אוכלי שלחנו, ואחר שנזדרז לצאת למלחמה מיעט אותן וריקנן, לפי שהזכות הוא המנצח לא רבוי עם, ולכך צוה שיחזרו כל החוטאים כדין תורה ביוצאי מלחמה שאמר הכתוב (דברים כח) מי האיש הירא וגו'. וזהו לשון וירק שכולל לשון זיין ולשון מיעוט מלשון רק. וכיון שנתמעטו מצא אברהם את עצמו עם אליעזר לבדו, ואע"פ שכתוב חניכיו ביו"ד יש בכלל מאתים מנה ויש בכלל חניכיו חניכו, ולומר כי כל חניכיו עמדו עם חניכו, הוא אליעזר לבדו. ומה שאמר אחיו והיה בן הרן אחיו, הודיענו בזה יופי מדתו ומעלתו של אברהם, כי קנא אל הדבר ופנה אל האחוה ולא פנה אל המריבה שהיה ביניהם, אבל נזדרז בדבר כאלו היה אחיו ממש. וירדוף עד דן. עד שחלה עליהן מדת הדין. וכן אמר ישעיה (ישעיה מא) ירדפם יעבור שלום וגו'. ובמדרש וירדף עד דן, שם תשש כחו לפי שעתידים בניו להעמיד שם ע"ז, הוא שכתוב (מלכים א יב) וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן.
סְפוֹרְנוֹ וירדוף עד דן. במרוצה לבא עליהם פתאום:
כְּלִי יָקָר . רש"י פי' אליעזר לבדו היה שם כי שלש מאות ושמנה עשר הוא מנין שם אליעזר. וכי דרך המקרא לומר מספר המורה על איש אחד. ומהו שאמר וחלק האנשים אשר הלכו אתי. והלא לא הלך עמו כי אם אליעזר לבדו. והקרוב אלי לומר בזה שגם רש"י מודה שלקח עמו שי"ח אנשים ממש כי חייב כל אדם לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכחו לעשות ומה שיחסר הטבע ישלים הנס. אך שקשה למה לקח אברם דווקא מספר שי"ח ומה הגיד לנו בזה הכתוב. אלא להורות שהיתה המלחמה כ"כ חזקה עליו עד שלא היה שום אפשרי בדרך הטבע לנצחם ומ"מ הלך אברהם למלחמה כי סמך שאלהיו יהיה בעזרו, וסימנא מילתא היא כי לקח עמו אנשים כמספר אליעז"ר להורות כי אליעזר לבדו היה שם כי לא נעשה הנצחון ההוא בשום פעולה אנושית כ"א בעזר אלהי לבד, לפיכך לא רדף כ"א עד דן ושם נסתלקה השכינה בעבור העגל שעתידין להעמיד בדן, לפיכך תשש כחו שם בהסתלקות העזר האלהי וזהו שנאמר ויחלק עליהם לילה. שחציו השני נשאר לו לחצות לילה של מצרים כי אז יצא ה' בעצמו בתוך מצרים, כך במלחמה זו לא היה כי אם עזר של אל עליון אשר מגן צריו בידו. ד"א שלקח שי"ח אנשים כמספר אליעזר, להורות שאליעזר שקול כנגד כולם כי זכותו של אברם דבק בו, כי יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים כו'. וי"א וירק שהוריק מהם כל כלי זיין והלכו בלא כלי זיין וסמכו על תשועת ה' מלשון אריק חרבי תורשימו ידי כי אמר פרעה אפילו אם אריק חרבי לסלקו מכל וכל מכל מקום תורישמו ידי לבד בלא חרב.

טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד־חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק׃

רַשִׁ״י ויחלק עליהם. לְפִי פְשׁוּטוֹ סָרֵס הַמִּקְרָא "וַיֵּחָלֵק הוּא וַעֲבָדָיו עֲלֵיהֶם לַיְלָה" כְּדֶּרֶך הָרוֹדְפִים שֶׁמִּתְפַּלְּגִים אַחַר הַנִּרְדָּפִים, כְּשֶׁבּוֹרְחִין זֶה לְכָאן וְזֶה לְכָאן: לילה. כְּלוֹמַר אַחַר שֶׁחָשְׁכָה לֹא נִמְנַע מִלְּרָדְפָם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה שֶׁנֶּחֱלַק הַלַּיְלָה, וּבְחֶצְיוֹ הָרִאשׁוֹן נַעֲשָׂה לוֹ נֵס, וְחֶצְיוֹ הַשֵּׁנִי נִשְׁמַר וּבָא לוֹ לַחֲצוֹת לַיְלָה שֶׁל מִצְרַיִם: עד חובה. אֵין מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ חוֹבָה, וְדָן קוֹרֵא חוֹבָה, עַל שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעֲתִידָה לִהְיוֹת שָׁם:
אוּנְקְלוֹס וְאִתְפְּלֵג עֲלֵיהוֹן לֵילְיָא הוּא וְעַבְדוֹהִי וּמְחוֹנוּן וּרְדָפִנוּן עַד חוֹבָא דִי מִצִפּוּנָא לְדַמָשֶׂק
רַמְבַּ״ן ויחלק עליהם לילה כתב רש"י (רש"י על בראשית י״ד:ט״ו) לפי פשוטו כדרך הרודפים שמתפלגים אחר בורחיהם כשבורחין זה לכאן וזה לכאן לילה כלומר לאחר שחשכה לא נמנע מלרדפם והנכון כי רדף אותם ביום עד דן עם כל מחנהו וכאשר חשך עליהם הלילה ולא היה רואה אי זה דרך אשר יברחו בה חלק עמו ועבדיו לשנים או שלשה ראשים ולקח החלק האחד עמו ורדפו אחריהם בכל הדרכים והכום עד חובה אשר משמאל לדמשק וחזר מלרדוף אחריהם ושיעורו ויחלק עליהם הוא ועבדיו לילה: וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק ידוע כי מרחק רב מן אלוני ממרא אשר בחברון בארץ יהודה לדמשק אשר הוא חוצה לארץ אם כן רדף אחריהם ימים רבים עד הוציאו אותם מן הארץ כי הם אל בבל ארצם היו חוזרים או שהיה נס גדול כאשר דרשו רבותינו (ב"ר מג ג) בארח ברגליו לא יבא (ישעיהו מא ג):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויחלק עליהם לילה. כלומר שהחשיך ואעפ"כ לא נמנע מלרדפם עד חצי הלילה. ובמדרש אמר לו הקב"ה לאברהם אתה הרגת בשונאי מחצות הלילה עד הבקר, חייך אני אהרוג בשונאי בניך מחצות הלילה עד הבקר, שנאמר (שמות יא) כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים . המדרש הזה יורה כי מלחמתו היתה מחצות הלילה עד הבקר. ולפי פשוטו של מקרא נ"ל כי כל הלילה לא שכב לבו ולא ראה שינה, אך התעסק להלחם כנגדם כל הלילה, חצי הלילה רדף וחציו הכה, וזהו ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם, כלומר שהכם בחציו האחרון אחר שרדפם בחציו ראשון. עד חובה עד שהודו בחיובם שקרה להם מן השמאל ונתברר להם שהיו חייבים במקום במדת הדין, כענין שכתוב (בראשית מד) האלהים מצא את עון עבדיך, ולכך היו נופלים בשמאלו של אליעזר המכה בהם, זהו משמאל לדמשק, כי מלת משמאל נמשכת למעלה ולמטה, ויתפרש כן עד חובה אשר משמאל וכן משמאל לדמשק, ותמצא כמוהו (תהלים נ) מציון מכלל יופי, שהיא משמשת למעלה ולמטה.
סְפוֹרְנוֹ ויחלק עליהם. לתחבולה כדי שיחשבו שקמו כל הסביבות עליהם כמו שחשבו ארם באמרם הנה שכר עלינו מלך ישראל (מ"ב ז ו: לילה. גם זה מתחבולתו שלא יראו היותם מעטים כמו שיעץ אחיתופל באמרו וארדפה אחרי דוד הלילה: ויכם. מכה משיאה אותם לנוס: וירדפם. שתחלת נפילה ניסה:

טז וַיָּשֶׁב אֵת כָּל־הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת־לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת־הַנָּשִׁים וְאֶת־הָעָם׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲתֵיב יָת כָּל קִנְיָנָא וְאַף יָת לוֹט בַּר אֲחוּהִי וְקִנְיָנֵהּ אֲתֵיב וְאַף יָת נְשַׁיָא וְיָת עַמָא
סְפוֹרְנוֹ וגם את הנשים. של לוט שהיה צריך לפדותן: ואת העם. השבוים מבני סדום ואת אלה בקש מלך סדום מאברהם באמרו תן לי הנפש:
אוֹר הַחַיִּים וגם את לוט וגו'. הגם שעיקר רדיפתו היתה עליו ואותו היה לו להקדים. הודיע הכתוב סדר ההצלחות בדרך לא זו אף זו, א' השיב הרכוש של המלכים, הצלחה ב' שהשיב לוט ולא שרפוהו המלכים בראותם במלחמה עם אברהם לנקמה. והודיע הכתוב שנתן דעתו להשיב הנשים והטף לצד כבוד שעשו ללוט:

יז וַיֵּצֵא מֶלֶךְ־סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת־כְּדָרלָעֹמֶר וְאֶת־הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל־עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ׃

רַשִׁ״י עמק שוה. כָּךְ שְׁמוֹ, כְּתַרְגּוּמוֹ לְמֵישַׁר מְפַנָּא – פָּנוּי מֵאִילָנוֹת וּמִכָּל מִכְשׁוֹל: עמק המלך. בֵּית רֵיסָא דְמַלְכָּא בֵּית רִיס א' שֶׁהוּא שְׁלֹשִׁים קָנִים, שֶׁהָיָה מְיֻחָד לַמֶּלֶךְ לְצַחֵק שָׁם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה עֵמֶק, שֶׁהֻשְׁווּ שָׁם כָּל הָאֻמּוֹת וְהִמְלִיכוּ אֶת אַבְרָהָם עֲלֵיהֶם לִנְשִׂיא אֱלֹהִים וּלְקָצִין:
אוּנְקְלוֹס וּנְפַק מַלְכָּא דִסְדוֹם לְקַדָמוּתֵה בָּתַר דְתָב מִלְמִמְחֵי יָת כְּדָרְלָעוֹמֶר וְיָת מַלְכַיָא דִי עִמֵהּ לְמֵישַׁר מַפְנָא הוּא אֲתַר בֵּית רֵיסָא דְמַלְכָּא

יח וּמַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן׃

רַשִׁ״י ומלכי צדק. מִ"אַ הוּא שֵׁם בֶן נֹחַ (נדרים ל"ב): לחם ויין. כָּךְ עוֹשִׂים לִיגִיעֵי מִלְחָמָה, וְהֶרְאָה לוֹ שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ עָלָיו עַל שֶׁהָרַג אֶת בָּנָיו. ומִ"אַ רָמַז לוֹ עַל הַמְּנָחוֹת וְעַל הַנְּסָכִים שֶׁיַּקְרִיבוּ שָׁם בָּנָיו:
אוּנְקְלוֹס וּמַלְכִּי צֶדֶק מַלְכָּא דִירוּשְׁלֶם אַפֵּיק לְחֵם וַחֲמָר וְהוּא מְשַׁמֵשׁ קֳדָם אֵל עִלָאָה
רַשְׁבַּ״ם ומלכי צדק מלך שלם: לכך הפסיק בין ויצא מלך סדום לויאמר מלך סדום וכתב בינתיים ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, ללמדנו שאמת השיב אברהם למלך סדום כשאמר לו בלעדי רק אשר אכלו הנערים שאמר אכלו הנערים ולא אמר אכלנו כי הוא אכל משל מלכי צדק:
אִבְּן עֶזְרָא ומלכי צדק. נקרא כן בעבור שהוא מלך על מקום צדק וי"א כי הוא שם: ושלם. היא ירושלם והעד ויהי בשלם סכו: והוא כהן. כדברי המתרגם ארמית. וכן כל כהן. והעד וכהנו לו ופי' על דברתי מלכי צדק בספר תהלות. כי כהוגן דבר ויפה עשה שבירך אברם בתחלה בעבור שהתנדב להושיע אשר נשבו ואחר כן אמר וברוך השם שעזרו ונתן צריו בידו:
רַמְבַּ״ן ומלכי צדק מלך שלם היא ירושלים כענין שנאמר (תהלים עו ג) ויהי בשלם סוכו ומלכה יקרא גם בימי יהושע "אדני צדק" (יהושע י א) כי מאז ידעו הגוים כי המקום ההוא מבחר המקומות באמצע הישוב או שידעו מעלתו בקבלה שהוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה ששם שכינתו של הקב"ה שנקרא "צדק" ובבראשית רבה (בראשית רבה מ״ג:ו׳) המקום הזה מצדיק את יושביו ומלכי צדק אדוני צדק נקראת ירושלם צדק שנאמר (ישעיהו א כא) צדק ילין בה: והזכיר והוא כהן לאל עליון להודיע כי אברהם לא היה נותן מעשר לכהן לאלהים אחרים אבל מפני שידע בו שהוא כהן לאל עליון נתן לו המעשר לכבוד השם והרמז לאברהם מזה כי שם יהיה בית אלהים ושם יוציא זרעו המעשר והתרומה ושם יברכו את ה' ועל דעת רבותינו (נדרים לב) שאומרים כי מלכי צדק הוא שם בן נח הלך מארצו לירושלם לעבוד שם את ה' והיה להם לכהן לאל עליון כי הוא אחי אביהם הנכבד כי ירושלים מגבול הכנעני היא מעולם ורש"י כתב למעלה (יב ו) והכנעני אז בארץ היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם זקנו של אברהם שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח לבניו את הארץ (ספרא קכו) שנאמר ומלכי צדק מלך שלם ואין זה נכון כי "גבול הכנעני מצידון" (בראשית י׳:י״ט) יכלול כל ארץ ישראל וגבול בני שם במזרח ממשא רחוק מארץ ישראל אבל אם חלק נח לבניו הארצות ונתן לשם ארץ ישראל היה זה כ"מחלק נכסיו על פיו" וישבו בה בני כנען עד אשר ינחיל אותה השם לזרע אוהבו כאשר הזכרתי כבר (רמב"ן על בראשית י׳:ט״ו): והוא כהן לאל עליון בעבור היות בכל העמים כהנים משרתים למלאכים הנקראים "אלים" כענין שנאמר (שמות טו יא) מי כמוכה באלים יקרא הקב"ה "אל עליון" וענינו התקיף הגבוה על כל גבוהים כמו יש לאל ידי (בראשית ל״א:כ״ט) ומלכי צדק לא הזכיר השם אבל אברהם אמר ה' אל עליון (בראשית י״ד:כ״ב):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ומלכי צדק מלך שלם, זה שם בן נח. והוא כהן לאל עליון. ע"ד הפשט כהן משרת ומפני שיש בכל האומות כהנים משרתים למלאכים הנקראים אלהים, כמ"ש (שמות ו') מי כמוכה באלים ה' ע"כ יקרא הקב"ה אל עליון כי עליון על כל אלהים וגבוה על כל גבוהים הוא, ועל דעת רז"ל כהן ממש היה ולכך נתן לו אברהם מעשר שנאמר ויתן לו מעשר מכל:
סְפוֹרְנוֹ הוציא לחם ויין. לשבי המלחמה העייפים: והוא כהן. ולו היה נאה לברך:
אוֹר הַחַיִּים ומלכי צדק וגו'. רבותינו אמרו כי הוא שם. וטעם שהפסיק בענין מלך שלם בין יציאת מלך סדום להודעת דבריו אל אברהם וכו', להגיד שבח הצדיקים מה בינם לבין הרשעים כי מלך סדום יצא לקראת אברהם לראות פניו ריקם הגם שאליו יחויב להקביל פני אברהם במנחה כיד המלך והוא הרשע יצא בידים ריקניות, ושם הצדיק מבלי חיוב נדיבות יעץ והקביל פניו בלחם ויין: עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שהם תיקוני רבנן, ולזה הודיענו הכתוב, כי אברהם שר וגדול ומכובד בעיני הכל היה, וכשיצא לקראתו מלך סדום מן הסתם יקביל פניו בתשורת לחם לו ולעבדיו ואנשי מלחמתו, ולצד כי אברהם יפרוש ממאכלם, מהלחם משום פת של גוים, והיין משום סתם יינם, לזה נתחכם ונשתדל מלך סדום שיעשה תשורת האכילה על יד נאמן שהוא שם ומידו של שם לידו של אברהם. וחידוש השמיענו הכתוב שאפילו לחם ויין שאינן אלא מדרבנן הקפיד אברהם ומכל שכן שאר דברים שיש בהם חשש איסור תורה: עוד ירצה הכתוב להודיע טעם אשר ממנו עלה על דעת מלך סדום לומר לאברהם והרכוש קח לך ולא שאל הכל, לזה אמר ויצא מלך סדום לקראתו ואחר צאתו יצא מלך שלם וכו' ונתן לו אברהם מעשר מכל, מזה הרגיש מלך סדום, כי הרי זה מגיד כי קנייניו הם שאין אדם מעשר ממה שאינו שלו, לזה שאל ממנו הנפש והרכוש אסכים לדעתך שתקחם לך, והוא אומרו קח לך והרי זה מגיד כי עוד היה לו טענה להחזיק בכל, וכדי שלא יכנם עמו במחלוקת פשר ואמר (פסוק כא) תן לי הנפש והרכוש לא ארד עמך לדין אלא הריני מסכים שתקחנו, ועיין טעם הדבר בפירוש פסוק תן לי הנפש: והוא כהן וגו'. פירוש הוא כהן אבל זרעו אינו כהן שנתנה כהונה לאברהם דכתיב (תהלים קי.) אתה כהן לעולם, ואומרו על דברתי מלכי צדק כי הוא ברך את אברהם שיהיה כהן לאל עליון וברצונו נתן הדבר לאברהם כאשר אבאר. ואומרו לאל עליון, להיות שהיה להם אלוהות אמצעיים כידוע לכסילים אמר כי זה כהן לאל עליון על כל האלוהות שהיו להם אז. ורז"ל אמרו כי בעון שהקדים ברכת אברהם לברכת קונו נטלה ממנו כהונה, ולדבריהם ז"ל אומרו והוא כהן תתפרש גם כן למעט משם והלאה שמעטו הכתוב על חטאתו האמור בענין, והגם שהקדים המיעוט לחטא מה בכך כי התורה נכתבה אחר כך:

יט וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י קנה שמים וארץ. כְּמוֹ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (תה' קל"ד); עַל יְדֵי עֲשִׂיָּתָן קְנָאָן לִהְיוֹת שֶׁלּוֹ:
אוּנְקְלוֹס וּבָרְכֵיהּ וַאֲמָר בְּרִיךְ אַבְרָם לְאֵל עִלָאָה דְקִנְיָנֵהּ שְׁמַיָא וְאַרְעָא
רַמְבַּ״ן קונה שמים וארץ כתב רש"י (רש"י על בראשית י״ד:י״ט) קונה כמו עושה על ידי עשייתו קנאן להיות לו ואלה שני פנים הם ואולי כן הדבר שיבא לשון קנין בענין העשייה וכן כי אתה קנית כליותי (תהלים קלט יג) שיכפול תסוכני בבטן אמי וכן הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך (דברים לב ו) כי הלשון יאמר "קנין" בעשייה וההפך אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳) קנו ומאשר לאבינו עשה (בראשית ל״א:א׳) והנכון מה שאמר עוד קנאן להיות לו כי כל אשר לאדם יקרא קנינו ויקראו הצאן "מקנה" בעבור היותו עיקר רכוש האדם ולשון חכמים (ב"מ י) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הבטה בהפקר קניא (שם קיח) חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו (שם יא) וכן בכל מקום תבוא להם במקום זכיה כלומר שהוא שלו ולזה נתכוין אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית י״ד:י״ט) שתרגם דקניניה ולא אמר "קנה":
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי קונה שמים וארץ. אין להבין קונה ממוכר, אבל פירוש קונה זוכה מלשון רז"ל בהרבה מקומות קנה חברו כלומר זכה לעצמו, כלשון המגביה מציאה לחברו קנה חברו אין הכוונה בו שקנה מאחר: ודע כי כל יש קנין כי האין אינו קנין ולפי שהוא יתברך הוציא העולם יש מאין מזכיר הכתוב לשון קנין קונה שמים וארץ, וא"כ באור מלת קונה ששם אותן לישראל: אבל בב"ר נראה שהבינו החכמים מלת קונה כפשוטו שקנאן מאחר והוא החומר הראשון שממנו ברא הכל והוא שדרשו קונה שמים וארץ ממי קנאן כהדין דאמר פלניא עינוהי יאי שערוהי לא יאי בתמיה, ובאור זה כי ממה ששבח את העינים לא תבין מזה שאין שערו נאה כי כולו נאה אבל לא בא ספור השבח אלא במה שהיה מדבר, וכן בבריאת העולם כשהוא אמר קונה שקנאן מהחומר לא תבין שאותו חומר קדמון היה אצלו מתחלה כי גם החומר מחדש בראו וחדשו מאין: ויברכהו ויאמר ברוך אברם וכו' וברוך אל עליון. הקדים מלכי צדק ברכת אברהם לברכת אל עליון וחטא בזה כי היה לו להקדים ברכת הש"י כענין שמצינו בדוד ע"ה (שמואל א' כ"ה) ברוך ה' אלהי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי וברוך טעמך וברוכה את וגו' והיה ענשו שנטלה ממנו כהונתו ונתנה לאברהם הוא שאמר דוד במזמור (תהלים ק"י) נאם ה' לאדני שב לימיני, שהוא מיוסד על אברהם שקראו דוד אדני מפני שהיה זקנו, אמר נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, כלו' בסבת אותו הדבור שהיה שלא כהוגן שהקדים בו"ד לברכת השם יתברך, ומה שדן יהודה לתמר בשרפה שהיתה בתו של שם לא היה יודע שנטל ממנו כהונתו: וכפי דעת המדרש קונה שמים וארץ יחזור לאברהם שכן אמרו במדרש משלי (משלי י"ז) בפסוק טוב פת חרבה ושלוה בה, זכה אברהם לקנות שמים וארץ שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, שזכו בניו לנחול את התורה שנתנה מן השמים, וארץ שזכו בניו לפרות ולרבות כעפר הארץ:
סְפוֹרְנוֹ ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון. ראשונה ברכו ואחר כך אמר הנה בלעדי ברכתי אברם הוא ברוך לאל עליון כמו שאמר ואברכך: קונה שמים וארץ. השמים והארץ הם קנין לו לעשות בהם כרצונו כי אינו להם סבה טבעית כמו שחשבו קצת בעלי המחקר אבל הוא פועל רצוני להם ופועל בהם כרצונו:
כְּלִי יָקָר . למעלה נאמר והוא כהן לאל עליון, ולא הזכיר קונה שמים וארץ לפי שקודם שבא אברם היה נקרא הקב"ה אל עליון כי לא היתה מלכותו יתברך ניכר בתחתונים כמו שפירש"י על פסוק ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. ואברם הקנה שמים וארץ לה' כי פרסם לכל מציאותו יתברך בתחתונים, ע"כ הזכיר אצל אברם תמיד קונה שמים וארץ. ד"א לפי שכל הברכות באות מטל השמים ומשמני הארץ ע"כ הזכיר אצל הברכה קונה שמים וארץ. וכן כשאמר למטה הרימותי ידי אל אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל וגו'. אמר כן לפי שיכול הקב"ה ליתן לו משלו ממגד שמים מעל ומתהום רובצת תחת. ע"כ לא אקח משלך כלום. וי"א מה שאמר ולא תאמר אני העשרתי את אברם. אין פירושו כדי שלא תאמר אלא באמת אמר יודע אני בך שלא תאמר אני העשרתי את אברם ואעפ"כ אין רצוני ליקח כלום. ד"א שמתחלה היה עליון כי אמרו שאין השגחתו ית' במה שלמטה מגלגל הירח וע"י מלחמה זו ראו עין בעין כי הוא גם אלהי הארץ והשגחתו גם בתחתונים, כי לא בכח יגבר איש כי אם בהשגחתו יתברך.
אוֹר הַחַיִּים ויברכהו ויאמר. צריך לדעת אם הברכה שברכו היא המוזכרת בענין ברוך אברם אם כן לא היה צריך לומר ויברכהו ורואני מאומרו ברוך אברם שברכו: עוד היה לו לומר ויברכהו לאמר ברוך וגו' על דרך אומרו (ויחי מח) ויברכם ביום ההוא לאמר וגו': אכן הכוונה היא מתחלה ברך אברהם פירוש ברכה הנוגעת לו שלא יפול ביד אויביו ויישר חיליה שהם ברכות הגופניות, ואחר כך אמר ענין אחר לצד עילאה ימלל ברוך אברם וברכתו תהיה לאל עליון שהוא יעבוד האל ושבאמצעותו יהיה האל קונה שמים וארץ, וכך היה שבאמצעות אברהם נתן השם חיי עולם לבניו ונתקיימו שמים וארץ, וכאומרם ז"ל שתנאי התנה ה' עם מעשה בראשית וכו', וכאומרם (שבת פח) בפסוק ארץ יראה וגו' הרי כי לולי אברהם אין לה' קנין שמים וארץ והבן: עוד ירצה על זה הדרך ויברכהו וגו', להגיד בא כי ב' ברכות האמורות בדבריו הם ברכות הנוגעים לאברהם ואפי' ברכה שאמר ברוך אל עליון אשר מגן היא ברכת אברהם כשמתברך ה' באמצעותו אשר מגן וגו', ולעולם לא ברך אלא ברכות האמורים בענין:

כ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר־מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן־לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל׃

רַשִׁ״י אשר מגן. אֲשֶׁר הִסְגִּיר, וְכֵן אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל (הושע י"א): ויתן לו. אַבְרָהָם מעשר מכל אֲשֶׁר לוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה כֹהֵן:
אוּנְקְלוֹס וּבְרִיךְ אֵל עִלָאָה דִמְסַר סָנְאָיךְ בִּידָךְ וִיהַב לֵיהּ חַד מִן עַשְׂרָא מִכֹּלָא
אִבְּן עֶזְרָא מגן. כמו נתן. וכן עטרת תפארת תמגנך והמ"ם שורש ואברם הוציא המעשר לכבוד השם ולא מצא אדם ראוי לתתו לו כמלכי צדק:
רַמְבַּ״ן ויתן לו מעשר מכל אברהם לא רצה לקחת לעצמו מחוט ועד שרוך נעל אבל חלק הגבוה הפריש לתתו לכהן ומלך סדום יצא לקראת אברהם אל עמק שוה לכבדו והלך עמו עד שלם שהוציא מלכי צדק לחם ויין לעם אשר ברגליו ולא בקש מלך סדום ממנו דבר אבל כאשר ראה נדיבת לבו וצדקתו שנתן המעשר אז בקש גם הוא הנפש בדרך צדקה ואברהם בטח באלהיו שיתן לו עושר ונכסים וכבוד ולא רצה לקחת ממנו דבר והשיב לו כל רכוש סדום שהוא שלו וכל רכוש עמורה להשיב אותו לבעליו כי בכל בקש ממנו הנפש ובכל היתה טענתו שלא יאמרו הם העשירו את אברם ושאר המקומות הנזכרים לפי חרב הכו אותם ולא לקחו מערי המלכים רק רכוש סדום ועמורה כי בעבור שאבדו מלכיהם נשארו עזובות עריהם ויתכן שיהיה זה מה שאמר "אם מחוט ועד שרוך" ישאר בידי מכל הרכוש הבא אלי מכולכם "ואם אקח מכל אשר לך" ברכושך שנתת אתה לי:
סְפוֹרְנוֹ וברוך אל עליון. פועל זה שפעל להגביר אברהם על אויביו הוא ברכה לו ית' כי בו ישמח במעשיו באבוד רשעים ובעלוז צדיקים כענין שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו:
אוֹר הַחַיִּים וברוך אל עליון. רז"ל אמרו שנענש על אשר איחר ברכת ה' והקדים ברכת אברהם וניטלה ממנו הכהונה. ואפשר שטעם שם הוא שלקח סדר המעשה כי אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו והשתדל באמונתו יתברך ואליו יאות הברכה ואחר כך ברך לה' שנתרצה בו, וכן ראוי לעשות, וללמד הוא בא שאין הקב"ה מתרצה אלא במי שמתרצה בו קודם, והוא אומרו ברוך אברם לאל עליון שהוא הכשיר עצמו להיות עבד לאל עליון ולזה ברוך הוא אל עליון אשר מגן וגו', ודרך זה לא יוצדק אלא במבורך קודם. וכפי זה לא נענש שם אלא הוא מעצמו נתנה לאברהם וכמו שפירשתי בפסוק והוא כהן. או אפשר שנענש על הנשמע משטחיות המאמר שנראה שלא חש להקדים עבד לרבו הגם שנתכוין לטובה, ומצינו שיעניש ה' על כיוצא בזה בכמה מקומות:

כא וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־סְדֹם אֶל־אַבְרָם תֶּן־לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח־לָךְ׃

רַשִׁ״י תן לי הנפש. מִן הַשְּׁבִי שֶׁלִּי שֶׁהִצַּלְתָּ, הַחֲזֵר לִי הַגּוּפִים לְבַדָּם:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר מַלְכָּא דִסְדוֹם לְאַבְרָם הַב לִי נַפְשָׁתָא וְקִנְיָנָא (סַב) דְבַר לָךְ
אוֹר הַחַיִּים תן לי הנפש והרכוש וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין הוא אומר לו והרכוש קח לך הלא לקוח הוא אצלו ולא היה לו לומר אלא דבר שהוא שואל ממנו שיתן לו בתורת מתנה, כי מאומרו קח לך מגיד כי צריך הוא להסכים שיקחנו וזה מנגד לאומרו תן לי הנפש: אכן יתבאר הענין על דרך מה שאמרו ז"ל בפרק הגוזל ומאכיל דף קי"ו וזה לשונם תנו רבנן שיירא שהיתה מהלכת ועמד עליה גיים וטרפה ועמד אחד והציל הציל לאמצע ואם אמר אני מציל לעצמי הציל לעצמו, ומפרש רב אשי כשיכולין להציל בני השיירא על ידי הדחק, לזה אם הציל סתם לאמצע, פירוש כל אחד יכיר את שלו ויטלנו, וכמו שפירש"י. ואם אמר לעצמי אני מציל ושמעו בני השיירא ושתקו גילו דעתם דאייאוש ולא מסרו עצמן ולעצמו הציל ע"כ. וסבר מלך סדום שהוא לא נתיאש ועודנו עומד להציל וישכיר גייסות עליו, וכשהלך אברהם להציל הגם שיאמר שגילה דעתו שלעצמו מציל אינו מועיל וצריך שישמע מלך סדום דבריו ויסכים וזולת זה לאמצע הציל ולא יטול אלא מה שהוא שלו שהוא לוט ורכושו. ותמצא שמלך סדום היה מחזיק עצמו במדרגה גדולה שכן אמרו במדרש וז"ל (ב"ר פמ"ג) ויצא מלך סדום וגו' התחיל מכשכש בזנבו אתה ירדת לכבשן האש וניצלת ואני ירדתי לחמר וניצלתי ע"כ. הרי שהחזיק עצמו בבעל היכולת: ובזה יתבאר הכתוב תן לי הנפש וגו', פירוש אני כפי סברתי לאמצע הצלת כי לא נתיאשתי ולא הודעתני שאתה מציל לעצמך ושתקתי אלא לפי סברתך שאתה נותן מעשר נראה שאתה סובר שאין מציאות לי להציל אפילו על ידי הדחק, ובזה אינך צריך לגלות דעתך, לזה, כדי שלא נכנס במחלוקת נסכימה יחד לפשר, אתה תבטל זכותך ותחליט לי הנפש, ואני אבטל זכותי ואחליט לך הרכוש קחנו לך, והבן. והוא הפחות טועה היה כי מושלל הוא מהצלה, ולא חלק רב אשי אלא בגייס שטרף והלך לו אבל במציאות שלפגינו כבר העריכו מלחמה ואבדו ואין לך אינן יכולין להציל בזה שכבר בטלו במיעוטן ונתייאשו ודאי ובטענת שקר הוא בא בכשכוש זנבו. ותמצא שלא הצריך רב אשי שיאמר בפי' לעצמי אני מציל אלא דוקא ביכול להציל על ידי הדחק אבל אם אינו יכול להציל אינו צריך לומר לעצמי וכו', וכן הוא מבואר שם. ואם כן הגם שיאמר אחר כך יכול הייתי להציל אין טענתו טענה וכן פסקו רמב"ם (הל' גזילה ואבידה פי"ב) והרא"ש: ותמצא שרמזו ענין [זה] רז"ל במתק לשונם באומרם מכשכש בזנבו, פירוש שאחר שרואה עצמו שניטל ראשו עדיין הוא מכשכש בזנבו, כי בהיותו בכל תוקף מלכותו וד' מלכים אשר אתו לא עמדו בפני הד' מלכים, ומכל שכן אחר הורדת עדיו היכול יוכל להציל, הא למדת שאברהם הציל לעצמו וקנה הכל ולזה נתן מעשר מכל שהגם שיוותר למלך סדום אדם רשאי בשלו לא במעשר שהוא של גבוה:

כב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל־יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י הרימתי ידי. לְשׁוֹן שְׁבוּעָה, מֵרִים אֲנִי אֶת יָדִי לְאֵל עֶלְיוֹן, וְכֵן בִּי נִשְׁבַּעְתִּי (בר' כ"ב), נִשְׁבַּע אֲנִי, וְכֵן נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי (שם כ"ג), נוֹתֵן אֲנִי לְךָ כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קָחֵהוּ מִמֶּנִּי:
אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אַבְרָם לְמַלְכָּא דִסְדוֹם אֲרֵמִית יְדַי בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ אֵל עִלָאָה דְקִנְיָנֵהּ שְׁמַיָא וְאַרְעָא
אִבְּן עֶזְרָא הרימותי ידי. שבועה כמו כי אשא אל שמים ידי: וטעם אל עליון. כי הנה נשבעתי בשם שברכני זה הכהן:
רַמְבַּ״ן וטעם הרימותי ידי אל ה' לשון שבועה מרים אני ידי לאל עליון וכן בי נשבעתי (בראשית כ״ב:ט״ז) נשבע אני לשון רש"י (רש"י על בראשית י״ד:כ״ב) וכן מצאתי בספרי (ואתחנן לג) מצינו בכל הצדיקים שמשביעין את יצרן שלא לעשות באברהם הוא אומר הרימותי ידי אל ה' והנה הוא כלשון וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם (דניאל יב ז) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית י״ד:כ״ב) אמר ארימית ידי בצלו קדם ה' יאמר התפללתי אל ה' וכפי פרושות השמים אם אקח מכל אשר לך כלומר כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף אם אקח והנכון בעיני כי אמר הרימותי ידי אל ה' להיות הקדש וחרם לפניו אם אקח מכל אשר לך כי ההקדשות יקראו כן "תרומת יד" כלשון כל מרים תרומת כסף ונחשת (שמות לה כד) וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה' (שם כב) ואמר כן בעבור שנתן ממנו מעשר כי כל אשר יקח מכל אשר לו יהיה תרומה לה' לא יהנה ממנו דבר ובבראשית רבה (בראשית רבה מ״ג:ט׳) עשאן תרומה כמה דאת אמר (במדבר יח כו) והרמותם ממנו תרומת ה':
אוֹר הַחַיִּים ויאמר אברם אל מלך וגו'. טעם הרמת ידו היא כדי שיתאמת אצל מלך סדום שאין דעתו עוד לחזור בו בדבר הזה לא כולו ולא מקצתו, ואומרו אם מחוט וגו' ואם אקח, שלא היל"ל אלא אם אקח מחוט וגו', נתכוון לומר על זה הדרך הרימותי וגו' אם מחוט וגו' פי' הרי הוא עלי כתרומה אם לקחתי מחוט ועד וגו' מהרכוש האמור בענין, ועוד הוסיף שלא יקח לעתיד מכל וכו' והוא אומרו ואם אקח וגו': עוד יכוין לומר על זה הדרך הרימותי ידי פירוש נתתי תרומה שאני חייב מהכל אם מחוט ועד וגו' מה שאני חייב כפי הדין, ושלא תאמר שאני להוט אחר הממון ותובע מה שאינו שלי ואם אקח מכל וגו', אבל לא מפני הותרנות אהיה גוזל לגבוה מה שאני חייב לתת לו שהוא תרומת מעשר:

כג אִם־מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ־נַעַל וְאִם־אֶקַּח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת־אַבְרָם׃

רַשִׁ״י אם מחוט ועד שרוך נעל. אַעֲכֵּב לְעַצְמִי מִן הַשְּׁבִי: ואם אקח מכל אשר לך. וְאִם תֹּאמַר לָתֵת לִי שָׂכָר מִבֵּית גְּנָזֶיךָ, לֹא אֶקַּח: ולא תאמר וגו'. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחַנִי לְעַשְּׁרֵנִי, שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲבָרֶכְךָ וְגוֹ':
אוּנְקְלוֹס אִם מִחוּטָא וְעַד עַרְקַת מְסָנָא וְאִם אֶסַב מִכָּל דִי לָךְ וְלָא תֵימַר אֲנָא אַעְתָּרִית יָת אַבְרָם
אִבְּן עֶזְרָא אם מחוט. שממנו תופרין כל בגד: שרוך. העור הקושר הנעל:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אם מחוט ועד שרוך נעל. הראה בזה אברהם כח נדיבתו שלא רצה ליהנות משלל המלכים ואפילו הדברים שאין להם דמים ונשבע בזה ואמר הרימותי ידי והוא לשון שבועה כלשון (במדבר י"ד) נשאתי את ידי, ואמר הרימותי ידי אל ה' להיות הקדש הכל לפניו ואם אקח מכל אשר לך, ומפני זה אמר הרימותי ידי ולא אמר נשאתי, לפי שההקדש נקרא תרומת יד כענין שכתוב (שמות ל"ד) תרומת כסף ונחשת: והגאון רבי סעדיה כתב אם מחוט ועד שרוך נעל הזכיר הכתוב הצומח והחי והדומם שהם הקנינים כולם שהם ברשות המדבר אם מחוט זה הצומח וכולל התבואה והפירות, ועד שרוך נעל זה החי וכולל הבהמות והעופות, ואם אקח זה הדומם וכולל הכסף והזהב ואבנים טובות ומרגליות, ולכך הוסיף ואמר ואם אקח מכל אשר לך וגו': ובמדרש אם מחוט ועד שרוך נעל, אמר לו הקב"ה לאברהם אתה אמרת אם מחוט חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית שנקרא חוט שנאמר (במדבר ח') ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ומתרגמינן חוטא דתכלתא, וטהר את בניך במזבח שהיה מוקף בחוט הסקרא, אתה אמרת ועד שרוך נעל חייך שאני נותן לבניך מצות רצועה של תפילין ומצות אכילת הפסח שכתוב בו (שמות י"ב) ונעליכם ומצות יבמה שכתוב בה (דברים כ"ה) וחלצה נעלו, וכן בלשון נעל אני עתיד ליפרע מעשו שנאמר (תהלים ס') על אדום אשליך נעלי וכן בלשון נעל אני משבח את בניך שנאמר (שה"ש ז') מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב:
סְפוֹרְנוֹ אם מחוט ועד שרוך נעל. כל אם שבמקרא כשלא יבא אחריו פועל תנאי יהיה במקום מלת שלא אמר א"כ הרימותי ידי שלא מחוט ועד שרוך נעל אוכל ליתן לך שאין בידי כלום ושלא אקח מכל אשר לך. וכן אם יראו את הארץ שלא יראו. אם אתם תבאו שלא תבאו. חי ה' אם יומת שלא יומת. חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח שלא אקח וזולתם רבים:
אוֹר הַחַיִּים ולא תאמר אני וגו'. וקשה איך יוצדק לומר שהוא העשיר וכו' והלא האדון ה' צבאות הוא מגן צריו: אכן לפי מה שפירשנו בדברי מלך סדום כי חושב שהנכסים אליו נוגעים אלא שמתרצה לתת לו הרכוש כאומרו והרכוש קח לך, לזה אמר שזה עושה לצד דעתו, שהוא חושב שהנכסים שלו, שלא ימלא פיו לומר אני העשרתי את אברם הרימותי וגו' אם וגו'. ובזה, לא תאמר אתה וגו' ולעולם כפי הדין נכסי הם אשר נתן לי אלהים ולזה נתתי מעשר מכל, וכמו שהוכחנו בפי' (פסוק כא) תן לי הנפש וגו'. ובזה ידויק אומרו ולא תאמר שהיה לו לומר ולא אתעשר משלך והבן:

כד בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם׃

רַשִׁ״י הנערים. עֲבָדַי אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי וְעוֹד עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא וְגוֹ'; אַף עַל פִּי שֶׁעֲבָדַי נִכְנְסוּ לַמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם, וְעָנֵר וַחֲבֵרָיו יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים לִשְׁמֹר, אֲפִלּוּ הָכִי הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם. וּמִמֶּנּוּ לָמַד דָּוִד, שֶׁאָמַר כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ (שמואל א ל'), וּלְכָךְ נֶאֱמַר וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט (שם), וְלֹא נֶאֱמַר וָהָלְאָה, לְפִי שֶׁכְּבָר נִתַּן הַחֹק בִּימֵי אַבְרָם:
אוּנְקְלוֹס לְחוֹד (בַּר) מִדִאֲכָלוּ עוּלֵמַיָא וְחָלָק גֻבְרַיָא דִי אֲזָלוּ עִמִי עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא אִינוּן יְקַבְּלוּן חַלָקְהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא בלעדי. אשר לקחו והוא שאכלו עבדיו:
סְפוֹרְנוֹ בלעדי. אתה אמרת תן לי הנפש בלעדי תוכל לקחתו שאין אני מחזיק בו כלל: רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים. זה בלבד אקח מכל אשר לך ההוצאה שנעשתה באכילת הנערים ואקח גם כן חלק האנשים אשר הלכו אתי. אבל ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם. ולא אתן אני להם חלק ולא אקח חלק בעדם אבל מעצמם יקחו כמו ראשים:
אוֹר הַחַיִּים הם יקחו חלקם וגו'. פירוש לא שיהיה הרשות בידך ותכנם עמהם בשיעורין אלא הרשות בידם לקחת אשר ישפוטו הם כי הוא הנוגע להם. גם בזה הראה לו כפי האמת אליו נוגעים הנכסים, אלא שחש לאמירה, הגם שהיא כוזבת אף על פי כן ממעיט בכבודו של אברם באמירתו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.