Genesis 6 — בְּרֵאשִׁית ו

פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית · פָּרָשַׁת נֹחַ (from 6:9)

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיְהִי כִּי־הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם׃

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה כַּד שְׁרִיאוּ בְנֵי אֱנָשָׁא לְמִסְגֵּי עַל אַפֵּי אַרְעָא וּבְנָתָא אִתְיְלִידוּ לְהוֹן

אִבְּן עֶזְרָא ומלת החל. מתחלה והוא מבנין הפעיל: לרב. שם הפועל:

רַמְבַּ״ן ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה כאשר הזכיר הכתוב נח ובניו ורצה להתחיל בענין המבול אמר כי מיד כאשר החלו בני האדם לרוב החלו לחטוא ועמדו בחטאם ימים רבים עד שהיה נח בן ד' מאות ושמנים שנה ואז גזר עליהם הקב"ה שלא ידון רוחו בהם לעולם אבל יאריך עוד להם שנים עד שתמלא סאתם כי כן משפט האלהים:

ב וַיִּרְאוּ בְנֵי־הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ׃

רַשִׁ״י בני האלהים. בְּנֵי הַשָּׂרִים וְהַשּׁוֹפְטִים. דָּבָר אַחֵר בְּנֵי הָאֱלֹהִים, הֵם הַשָּׂרִים הַהוֹלְכִים בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, אַף הֵם הָיוּ מִתְעָרְבִים בָּהֶם; כָּל אֱלֹהִים שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן מָרוּת, וְזֶה יוֹכִיחַ וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים (שמות ד'), רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים (שם ז'): כי טבת הנה. אָמַר רַבִּי יוּדָן טבת כְּתִיב, כְּשֶׁהָיוּ מְטִיבִין אוֹתָהּ מְקֻשֶּׁטֶת לִכָּנֵס לַחֻפָּה, הָיָה גָּדוֹל נִכְנָס וּבוֹעֲלָהּ תְּחִלָּה (בראשית רבה): מכל אשר בחרו. אַף בְּעוּלַת בַּעַל, אַף הַזָּכָר וְהַבְּהֵמָה:

אוּנְקְלוֹס וַחֲזוֹ בְנֵי רַבְרְבַיָּא יָת בְּנַת אֱנָשָׁא אֲרֵי שַׁפִּירָן אִנוּן וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין מִכֹּל דִּי אִתְרְעִיאוּ

אִבְּן עֶזְרָא בני האלהים. בני השופטים שהיו עושים בארץ משפט אלהים. ויש אומרים כי האלהים במקום הזה קודש. והבנים הם הקדושים אשר בארץ כטעם בנים אתם. ויש אומרים כי בני האלהים בני שת ובנות האדם בנות משפחת קין. והישר בעיני להיות בני האלהי' היודעי' דעת עליון בחרו להם נשים שהיתה מערכת שמים כל אחת נמשלת לכל אחד והתולדות כתולדות על כן יצאו מהם גבורים ויתכן שלקחו הנשים גם בחזקה:

רַמְבַּ״ן בני האלהים בני השרים והשופטים לשון רש"י (רש"י על בראשית ו׳:ב׳) וכך הוא בבראשית רבה (בראשית רבה כ״ו:ה׳) אם כן יספר הכתוב כי הדיינין אשר להם לעשות המשפט בניהם עושים החמס בגלוי ואין מונע אותם . כי טובות הנה — כמו כי תראה חמור שונאך (שמות כג ה) כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו) כאשר הנה טובות יקחו אותן להם לנשים באונס וספר הכתוב החמס ואמר עוד "מכל אשר בחרו" להכניס הנשואות לאחרים אבל לא הזכיר הכתוב האיסור בהם בפירוש ולא נגזר עליהם העונש רק על החמס לפי שהוא ענין מושכל איננו צריך לתורה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויראו בני האלהים את בנות האדם. ע"ד הפשט בני האלהים השרים והשופטים, לפי שהשופטים נקראים אלהים כענין שכתוב (שמות כב) אלהים לא תקלל ומתרגמינן דיינא. ואמר הכתוב כי אותם בני השופטים שהיה להם לעשות משפטיהם היו עושים החמס עם בנות האדם בין באונס בין ברצון. ויקחו מהם נשים מכל אשר בחרו זה היה באונס, ומה שהזכיר אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם זה היה ברצון, כי היו באין עליהן דרך זנות ולא היה הענין נודע עד שהולידו להם בנים והמה הגבורים אשר מעולם. כלומר היו מכירים הבריות שאינן מבני שאר האנשים כ"א מבני השרים והשופטים האלה. ואמר מכל אשר בחרו כלשון הכתוב (ישעיה סו) גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה. ועל דרך הקבלה בני האלהים כבר נתבאר למעלה ומשם תבינהו כי כל עניני מעשה בראשית הם כפולים והכל אמת.

ג וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא־יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה׃

רַשִׁ״י לא ידון רוחי באדם. לֹא יִתְרַעֵם וְיָרִיב רוּחִי עָלַי בִּשְׁבִיל הָאָדָם לעלם. לְאֹרֶךְ יָמִים; הִנֵּה רוּחִי נָדוֹן בְּקִרְבִּי אִם לְהַשְׁחִית וְאִם לְרַחֵם, לֹא יִהְיֶה מָדוֹן זֶה בְרוּחִי לְעוֹלָם, כְּלוֹמַר לְאֹרֶךְ יָמִים: בשגם הוא בשר. כְּמוֹ בְּשֶׁגַּם, כְּלוֹמַר, בִּשְׁבִיל שֶׁגַּם זֹאת בוֹ, שֶׁהוּא בָשָׂר וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ נִכְנָע לְפָנַי, וּמָה אִם יִהְיֶה אֵשׁ אוֹ דָּבָר קָשֶׁה? כַּיּוֹצֵא בוֹ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה (שופטים ה') כְּמוֹ שֶׁקַּמְתִּי וְכֵן שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי (שם ו') כְּמוֹ שֶׁאַתָּה, אַף בְּשַׁגַּם כְמוֹ בְשֶׁגַּם; והיו ימיו וגו'. עַד ק"ך שָׁנָה אַאֲרִיךְ לָהֶם אַפִּי, וְאִם לֹא יָשׁוּבוּ אָבִיא עֲלֵיהֶם מַבּוּל. וְאִם תֹּאמַר מִשֶּׁנּוֹלַד יֶפֶת עַד הַמַּבּוּל אֵינוֹ אֶלָא מֵאָה שָׁנָה, אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה (פסחים ו') – כְּבָר הָיְתָה הַגְּזֵרָה גְּזוּרָה עֶשְׂרִים שָׁנָה קֹדֶם שֶׁהוֹלִיד נֹחַ תּוֹלָדוֹת, וְכֵן מָצִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם. יֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה רַבִּים בְּלֹא יָדוֹן, אֲבָל זֶה הוּא צִחְצוּחַ פְּשׁוּטוֹ:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לָא יִתְקַיַם דָרָא בִישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעַלָם בְּדִיל דְאִנוּן בִּשְׂרָא וְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא אַרְכָא יְהִיבַת לְהוֹן מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן

אִבְּן עֶזְרָא לא ידון רוחי. יש אומר שהוא כמו וישב חרבו אל נדנה כי הגוף לרוח כנדן. והעד איתכרית רוחי. רק יהיה ידון שורש אחר כמו אם יעלה לשמים שיאו שהוא מנחי העין. וכמוהו נשא ורבים אחרים ויש אומרים שמשקלו כמו וישב העפר והיא מגזרת דין כי הרוח דיין בגוף: בשגם. השי"ן כמו שככה ויהיה טעמו לא יעמד רוחי שמאתו היתה וכן קהלת אמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה רק רוח האדם לבדו בעבור זה החמס ועוד בעבור שהאדם בשר והוא יגיע עד עת. ויחסר כאשר ינצח העשוי לעושה: והיו ימיו. יש אומרים שזה קצב כל האדם ואם מצאנו יותר כן מצאנו מעט. רק על הרוב ידבר. ואין זה אמת כי הנה שם חיה שש מאות וכל הדורות אחריו חיו שנים רבות ובימי פלג חסרו השנים ומימות דוד עד היום שבעים או שמונים שנה והאמת מה שאמר המתרגם ארמית שנתן קץ לאדם. כטעם ועוד ארבעים יום ואם ישובו ימלטו ואם לא ישובו וימותו. ואל תשים לבך אל מספר ויהי נח בן חמש מאות שנה כי אין מוקדם ומאוחר בתורה. והנה כתוב וימת תרח בחרן ואחריו ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך ואנחנו נדע כי לא מת תרח עד שהי' יצחק בן חמש ושלשים שנה ורבים כמוהו:

רַמְבַּ״ן בשגם הוא בשר כמו בשגם בסגול ופירש רש"י (רש"י על בראשית ו׳:ג׳) בשביל שגם זאת בו שהוא בשר ואף על פי כן איננו נכנע מלפני ומה אם יהיה אש או דבר קשה ואין בפירוש הזה טעם או ריח ורבי אברהם פירש כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור החמס הזה ועוד בעבור שהאדם בשר ויגיע עד עת ויחסר והנה הוא כמו גם בשהוא בשר ומה צורך לטענה הזאת וידוע כי בשר המה ונגזר עליהם המיתה כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט) והנכון בעיני כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ואיננו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו והענין לומר כי האלהים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש שנתן בו והנה נמשך אחרי הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות נדמו ולכן לא ידון עוד רוח אלהים בקרבו כי הוא גופני לא אלהי אבל יאריך להם אם ישובו והנה זה כטעם ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים עח לט):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי לא ידון רוחי באדם לעולם. מלת ידון נגזרה מן נדנה הוא שכתוב (דניאל ז) אתכריית רוחי אנא דניאל בגו נדנה, ופירש נדנה תיק. ונרתיק החרב נקרא נדנה ויקרא תיק. וכן הגוף תיק וכלי לנפש. וע"כ יאמר הכתוב רוחי שהיא הנפש השכלית שנתתי מרוחי לא יעשה תיק באדם לעולם, כלומר לא יתקיים בו לעולם לפי שאינו ראוי לאותו הרוח. ובאר הטעם בשגם הוא בשר שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ כעוף וכבהמה וכחיה, כי רוחי שנתתי בו הוא השכל והם נמשכים אחר הבשר והתאוות לא אחר השכל. והיו ימיו מאה ועשרים שנה. כלומר ומפני זה אאריך להם אפי ואקבע להם מאה ועשרים שנה שישובו בתשובה ואם אינם חוזרים בתשובה יאבדו במבול. והקמחי פי' בשם אביו לא ידון מגזרת מדון יאמר לא יהיה רוחי השכלי במריבה עם האדם עוד לעולם, כי רוחי אין עסקו בתאוות והגוף נמשך אחריהם זהו שאמר בשגם הוא בשר. ונראה לי בטעם המספר הזה, כי מפני שהעולם הזה נברא בה"א והוא רוצה בקיומו של עולם לכך המתין להם מאה ועשרים שנה שמאה הוא חמישית השנים של מהלך עץ החיים כדי שיתבוננו וישובו. וכן עשרים חמשית ק' ואין הקב"ה מעניש עד עשרים. וכן לעתיד שכתוב (ישעיה סה) כי כימי העץ ימי עמי. אינו מעניש עד ק', והוא שכתוב כי הנער בן מאה שנה ימות וגו'. וזה לשון והיו ימיו כלומר כאלו היום נולדים ורוטפש בשרם מנוער. בשגם הוא בשר. נרמז כאן משה וכן מנין שנותיו. ואמרו במדרש שלא היה נח ראוי להנצל שהרי כתיב (בראשית ו) כי נחמתי כי עשיתים, אלא שנצול בזכות משה שעתיד לצאת ממנו וזהו רמז בשגם.

סְפוֹרְנוֹ לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר. אינו ראוי שלעולם יהיה מדון לפני ופתחון פה לחלוק ולומר שאעפ"י שהאדם ראוי לעונש רב במריו בשביל היותו בצלם ובדמות מ"מ ראוי גם כן לרחם עליו בשביל שגם כן הוא בשר משיא לחטוא לא צלם ודמות בלבד: והיו ימיו. יהיה לו זמן לתשובה: מאה ועשרים שנה. שבין כך היה נח עושה התיבה ומוכיח אותם ומתרה בם כדברי רבותינו ז"ל:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר ה' לא ידון רוחי וגו'. מקרא זה צריך מגיד ורז"ל דרשו בו (ב"ר פכ"ו) הרבה דרשות אבל פשט הכתוב לא נודע. ונראה שיכוין לומר להיות שהיה ה' מתנהג עם ברואיו להוכיח ולהתדיין עמהם בנגלה ויאמר ה' אל הנחש (ג' י"ד), אל האשה אמר וגו' (שם ט"ז), ולאדם אמר וגו', ויאמר ה' אל קין למה וגו' (ד' י'), ויאמר ה' אי הבל וגו' (שם ט'), וכאשר הגדילו להתעיב אמר ה' לא ידון עוד לעולם רוחי באדם פנים בפנים להשפט עמו יחד, ופירוש רוחי הוא שכינתו יתברך שלא יהיה עוד נחשב האדם להדרגה זו. ותמצא כי כפי מעשיו מרחיק הדרגתו מטה מטה, שבתחילה הי' ה' מוכיח לאדם על פניו ונמצאים הנבראים כולם במדרגת נביאים, ויהי כי החל האדם פירוש נתחלל או נעשה חולין הובדל מהדרגת נביא, ובהמשך הזמן הנצנים נראו בארץ הם הצדיקים שהחזירו העטרה ליושנה, ומשחרב המעון נסתם חזון ונשארה בחינת רוח הקודש, וכשנסתתמו עיני ישראל אין אתנו משיג ריח הקודש ואין צריך לומר רוח הקודש, וזו היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה הצמאים להריח ריח אבינו שבשמים ותחי רוחינו. ותחילת קללה זו התחילה מדור המבול. ונתן ה' טעם לדבר זה בשגם הוא בשר פירוש בשביל שהוסיף להתעיב בתיעוב מוסרח בעון הניאוף הוא בשר כאמור בענין וה' שונא זימה ומאס מדבר אליו: עוד ירצה על דרך אומרם (הר"י עד אמה ז"ל) כי הצדיקים מהפכים החומר לעשותו צורה והרשעים מהפכים הצורה לחומר וזה הוא איבודן לעולם. והוא אומרו לאידון רוחי פירוש לא יהיה לי רצון מהם לעולם פירוש מעתה ועד עולם ואפילו עולם הנצחי, והטעם הוא בשגם פירוש בשביל שגם הוא רוחניות שבו הפכו ועשאו בשר וזה הוא איבוד הנפש, והוא אומרם ז"ל (סנהררין קז) דור המבול אין להם חלק לעולם הבא: עוד ירצה על זה הדרך ויאמר ה' לא ידון עוד מדת רחמים הרמוזה בתיבת רוחי לעולם הכונה היא שלא יחזור בו מגזרתו עליהם לרעה כמנהגו הטוב אשר ינחם ה' על הרעה בטענת כי הם מחומר קורצו, והוא אומרו ויזכור כי בשר המה, והוא אומרו בשגם הוא בשר פירוש עם היות הוא בשר טענה זו וסניגוריא זו לא תועיל להם לחזור לדון אותם לרחמים: עוד ירצה, להיות, שה' קבע השכר והעונש הכל לעולם העליון ישובו רשעים לשאולה, עתה אמר ד' כי לא ידון דין הרשעים לעולם הבא, בשגם הוא בשר פירוש בשביל שגם הוא בשר שהוא חומר והחומר יתייסר בעולם העכור והגם הוא עולם הזה השפל, ותלה להם ק"ך שנה אולי יחזרו, גם שבמשך זה ישלימו שנותיהם הצדיקים שהיו בדור ההוא כמתושלח וכדומה. ותמצא שדרשו ז"ל (זהר ח"א כו.) בפסוק (נח ז') כל אשר נשמת רוח וגו' מכל אשר בחרבה מתו שהם הצדיקים שיש להם בחינת הנשמה כולם מתו קודם ביאת המבול ע"כ: עוד ירמוז שנתכוון ה' לומר כי לא ינהיג רחמים גמורים לעולם והוא אומרו ויאמר ה' שהוא שם הרחמים לא ידון רוחי פירוש רצון שם המיוחד הזה שהוא מרוצה לרחם וכו' לא ידון לעולם פירוש לנבראים שבעולם כי באמצעות ריבוי הרחמים הנבראים מפליאות להתגאות ולבקש תאוות נכריות על דרך אומרו וזהב הרביתי להם וגו' וסלק ה' הרחמים לעולם העליון. ותמצא שגם הצדיקים אפי' כיעקב אבינו לא השיג הרצון להתישב בשלוה בעולם הזה וקפץ עליו רוגזו של יוסף, וכן כל צדיק וצדיק כשרואה עצמו עברו עליו ל' יום בשלוה מפחד על עצמו שאינו מרוצה לעולם העליון, והטעם הוא כי כן גזר ה' שלא יתנהג במדת רחמים גמורה בעולם הזה ואפילו עם הצדיקים. והוא אומרו בשגם הוא בשר פירוש מאותן שיש להם לב בשר על כל פנים תרדפם מדת הדין לשלם דקדוקי העבירות ובזה יתרבה המורא בלב הנבראים כשיעשה דין בצדיקים ויראוהו, וגם הצדיקים להנחילם ש"י עולמות:

ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי־כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל־בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם׃

רַשִׁ״י הנפלים. עַל שֵׁם שֶׁנָּפְלוּ וְהִפִּילוּ אֶת הָעוֹלָם, וּבְלָשׁוֹן עִבְרִית לְשׁוֹן עֲנָקִים הוּא: בימים ההם. בִּימֵי דוֹר אֱנוֹשׁ וּבְנֵי קַיִן (בראשית רבה): וגם אחרי כן. אַף עַל פִּי שֶׁרָאוּ בְאָבְדָן שֶׁל דּוֹר אֱנוֹשׁ, שֶׁעָלָה אוֹקְיָנוּס וְהֵצִיף שְׁלִישׁ הָעוֹלָם לֹא נִכְנַע דּוֹר הַמַּבּוּל לִלְמֹד מֵהֶם: אשר יבאו. הָיוּ יוֹלְדוֹת עֲנָקִים כְּמוֹתָם: הגבורים. לִמְרֹד בַּמָּקוֹם: אנשי השם. אוֹתָן שֶׁנִּקְּבוּ בְשֵׁמוֹת עִירָד מְחוּיָאֵל מְתוּשָׁאֵל שֶׁנִּקְּבוּ עַל שֵׁם אָבְדָּן, שֶׁנִּמֹּחוּ וְהֻתְּשׁוּ. דָּבָר אַחֵר אַנְשֵׁי שִׁמָּמוֹן, שֶׁשִּׁמְּמוּ אֶת הָעוֹלָם:

אוּנְקְלוֹס גִּבָּרַיָּא הֲווֹ בְאַרְעָא בְּיוֹמַיָּא הָאִנּוּן וְאַף בָּתַר כֵּן דִּי יַעֲלוּן בְּנֵי רַבְרְבַיָּא לְוַת בְּנַת אֱנָשָׁא וִילִידָן לְהוֹן אִנוּן גִּבָּרַיָּא דִּמֵעָלְמָא אֱנָשִׁין דִּשְׁמָא

אִבְּן עֶזְרָא ופי' נפלים. שיפול לב הרואה אותם שיתמה מגובה קומתם: וטעם אחרי כן. אחר המבול והנה בני ענק בתחלה היו ממשפחת בני האלהים:

רַמְבַּ״ן הנפלים לשון רש"י (רש"י על בראשית ו׳:ד׳) על שם שנפלו והפילו את העולם והוא בבראשית רבה (בראשית רבה כ״ו:ז') ובעלי הלשון אמרו (הראב"ע והרד"ק) שנקראו כן בעבור שיפול לב אדם עליו מפחדם וכן האימים (בראשית י״ד:ה׳): בימים ההם לשון רש"י (רש"י על בראשית ו׳:ד׳) בימי דור אנוש וגם אחרי כן שראו באבדן דור אנוש שעלה אוקינוס והציף שלישו של עולם ולא נכנעו ללמוד מהם ורבי אברהם פירש גם אחרי המבול כי בני ענק היו ממשפחת בני האלהים ואם כן או תהיינה נשי בני נח מזרעם וידמו להם או שיודה במאמר (נדה סא) הדורש בעוג שפלט מן המבול ויוסיף הוא שנמלטו גם אחרים עמו והנכון בעיני כי אדם ואשתו יקראו בני האלהים בעבור שהיו מעשה ידיו והוא אביהם אין להם אב זולתו והוא הוליד בנים רבים ככתוב (בראשית ה׳:ד׳) ויולד בנים ובנות והיו האנשים האלה הנולדים ראשונים מאב ואם בשלמות גדולה מן הגובה והחוזק כי נולדו בדמות אביהם ככתוב בשת (בראשית ה׳:ג׳) ויולד בדמותו כצלמו ויתכן שהיו כל בני הקדמונים אדם שת אנוש נקראים בני האלהים כי היו ג' האנשים האלה בדמות אלהים ואז הוחל לעבוד עבודה זרה והוחל לבא באנשים חולשה ורפיון וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה כ״ד:ו׳) זה ספר תולדות אדם ואין הראשונים תולדות ומה הן אלוהות בעון קומי אבא כהן ברדלא אדם שת אנוש ושתק אמר לון עד כאן בצלם ובדמות מכאן ואילך קינן קנטרנין וכאשר החל האדם לרוב ונולדו להם הבנות היו אלה בני הראשונים בחזקם ולרוב תאותם היו בוחרים הנשים הטובות בעלות הקומה והבריאות וספר בתחלה (בראשית ו׳:ב׳) כי יקחו אותם לנשים דרך חמס ואחר כך ספר כי יבאו דרך זנות אל בנות האדם שאינן באותה המעלה ולא יודע הדבר עד שיולידו להם בנים ויכירו כי אינם מבני שאר האנשים רק לבני האלהים האלה נולדו שהם גדולים מאד אבל הם נופלים מאבותם בגובה וכח כלשון לא נופל אנכי מכם (איוב יב ג) והמה גבורים כנגד שאר בני האדם ואמר שהיה זה בדורות הראשונים אשר היו נקראים "בני האלהים" בהיותם בתכלית השלימות שיולידו מבנות האדם נפילים וגם אחרי כן כי הנפילים עצמם יולידו נפילים מהם ופירוש "אשר מעולם" כי האנשים אחרי המבול כאשר יראו גבורים יזכירו אלה ויאמרו כבר היו גבורים מאלה לעולמים אשר היו לפנינו והיו "אנשי השם" בכל הדורות אחרי כן וזה פשט הגון בפרשה הזאת אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים והוזכר בגמרא במסכת יומא (יומא ס״ז) הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא:

סְפוֹרְנוֹ הנפילים היו בארץ בימים ההם. שקבע להם האל ית' הזמן לתשובה. וגם אחרי כן שלא שבו כלל:

ה וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל־הַיּוֹם׃

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי סְגִיאַת בִּישַׁת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וְכָל יִצְרָא מַחְשְׁבַת לִבֵּהּ לְחוֹד בִּישׁ כָּל יוֹמָא

סְפוֹרְנוֹ כי רבה רעת האדם. לשעבר: וכל יצר מחשבות לבו. לעתיד שלא היו שומעים למוכיח ואין לקוות שישובו:

כְּלִי יָקָר . לפי שחטאו בזנות ואותה תאוה רבה והולכת תמיד ולא ישבע לעולם כארז"ל אבר קטן באדם משביעו רעב וכן חטאו בגזל ואוהב חמס וכסף לא ישבע כסף אלא תאותו רבה והולכת תמיד וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ר"ל כל היום לא ישבע מתאותו אין שעה ביום שיהיה שבע בה אלא כל שעה הוא מוסיף על תאותו.

אוֹר הַחַיִּים וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' וינחם ה' כיעשה וגו'. צריך לדעת אומרו רעת האדם בארץ, למה ייחס הרעה בארץ, שנראה שרעתם היתה בגוף הארץ, ואחר האמת רשעת הרשעים ההם היתה בזנות ומפורש בכתוב ובחמס וגזל, ואף שיוצדק לומר בארץ על בחינת גזל הארץ עם כל זה יהיה זה פרט מהפרט. עוד למה דקדק לומר וינחם [ה' כי עשה את האדם] בארץ למה אמר תיבת בארץ שנראה שאם עשאו במקום אחר לא ינחם לעולם ואין משמעות לזה. עוד איך יוצדק לומר וינחם ה' כי לא איש אל וגו'. עוד אומרו ויתעצב עצבון זה למה שאחר שהוא נוקם נקמתו מהם ומוחה כל מורד. ולזה אפשר לומר על הפסד הבדיאה: אכן כוונת הכתובים הוא להיות כי האדם הוא מורכב מד' יסודות אש, רוח, מים, עפר והם בהדרגות, הדרגה הפחותה שבד' הוא העפר כי הוא עכור וגס מכולם, למעלה ממנו יסוד המים, למעלה ממנו יסוד האש, למעלה מהאש יסוד הרוח, שהוא הרוחני שבכולן, ותמצא כי כל הנבראים שבעולם הגם שכולן מד' יסודות בראם עם כל זה כל בריה עיקר בניינה מיסוד א' והוא יסוד היסוד והג' סניפים לו. יש בריה שעיקר יסודה הוא המים כדגים הגדילים במים, ויש שעיקר יסודם מן הרוח כעופות והגם שמן הרקק נבראו עם כל זה ה' הגביר בהם יסוד הרוח ולזה לא ינוחו הציפורים עפות הן כבחינת הרוח. ויש בריה שעיקרה מן האש כסלמנדרא. והן האדם יסוד שעליו נבנו בו היסודות הוא יסוד העפר דכתיב (ב' ז') וייצר ה' וגו' את האדם עפר מן האדמה שהוא יסוד הגס והעב שבד' יסודות, ולזה ישיבתו ומנוחתו באדמה ולא יסבול דירה במים ולא באויר ולא באש, ועשה ה' כן לסיבות הרבה, ואחת מהנה כי הוא הסולם אשר בו עולות המדרגות ממטה למעלה והמדרגה התחתונה היא יסוד העפר וצריך להיות בארץ, ואם היה נבנה יסודו מן הג' האחרים הרוחניות בערך העפר לא היתה הכונה שלימה בבריאתו, והמשכיל יבין כי הוא סוד הבירור, והבן. ולזה כאשר ראה ה' כי רבה רעת האדם הכיר כי רוב התיעוב הוא לצד יסודו שהוא בנוי מן הארץ וגם מקום הנחתו וחיותו בארץ, והוא אומרו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ כי הוא יסוד הגם ונגדי לרוחני בתכלית, ולזה ניחם ה' כי עשה את האדם בארץ ולא עשאו בנוי משאר היסודות הדקים שבזה לא היה רק רע כל היום. ולהיות שמעשהו משאר יסודות לא תצא כוונת היצירה שחשב ה' בלבו לפועל, והוא אומרו ויתעצב אל לבו ולא אמר בלבו פירוש אל רצונו ומחשבתו אשר חשב בבריאת האדם, ומצד זה לא הפך ה' הבריאה שאם לא כן היה ה' סותר ובונה בנין חדש בהרכבה מג' יסודות, ולזה הגם שהביא מבול ואבד הכל הניח הבריאה כמות שהיתה לטעם כמוס בלבו יתברך, והגם שבאדון יתברך לא יוצדק לומר וינחם כי הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, אמר כן, להיות, כי האדון יתברך מדותיו מדות הרחמים, גם בו יתברך צד הדין, ובזמן שהנבראים הולכים בדרך ישר ה' הוא האלהים מסכמת מדת הדין למדת רחמים, וכשהרשעים מכעיסים מדת הרחמים תרחיק הרחמים ותחפוץ בשלילת ההויה מעשות דין בהם, והוא אומרו וינחם ה', פירוש בחינת הרחמים תחפוץ שלא תהיה הבריאה כדי שלא להפך המדה ולא מפני זה תושלל הבריאה: עוד נראה לומר לפי מה שכתב הרמב"ם פרק ה' מהלכות תשובה וזה לשונו כי יתעלה שמו הוא ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכו', ואין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה הברואים ומעשיהם, אבל נדע ודאי שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו וכו', ע"כ. והראב"ד ה' יכפר בעדו נהג מיעוט כבוד בהרמב"ם על דברו בזה והעלה כי טוב לומר שראותו יתברך כראות אצטגנינין וכו' יעוין שם דבריו. ודברי הרמב"ם עיקר כי אין אופן ידיעת ה' מושגת אצלינו ומי ידמה לה' לקחת ידיעה מהנדמה אליו. ואשכילך, כי ה' יכול לשלול הידיעה המושגת בידיעתו לבל ידענה, כשירצה האדון מה שאין כח באנוש לעשות זאת שתגיע אליו הידיעה ולא ידענה, והוא שרמז רמב"ם באומרו ואין דעתו של אדם יכולה להשיג וכו', כי איך אפשר שתגיע עדיו הידיעה מעצמה ותהיה מושללת מעצמה, והוא שאמר הכתוב לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל, הנך רואה כשירצה ה' שלא לדעת יושלל הידיעה הגם שהידיעה ישנה מעצמה, כי אינו בבחינת האדם שהידיעה הוא חוץ ממנו, לומר ימנע ולא ידענה, כי ה' הוא ודעתו אחד ואינו צריך לתת לב לדעת, שבזה נאמר דכשלא יתן לב לא ידע, לא כן, ואף על פי כן כביכול ישנו בבחינה זו דכתיב לא הביט וגו'. ומעתה נוכל לומר כי ה' בעת ברוא האדם שלל מהידיעה פשעי אדם לב' סיבות, א', לטעם הפשטי כי טוב ה' ולא יביט אל התיעוב וטעם זה לבד לא יספיק כיון שהוא צורך בידיעה לדעת מה יעשה והנמשך. אלא שיש עוד טעם ב' והוא שנתחכם לעשות ה' כן לבל תחול טענת הרשעים שיאמרו ידיעתו מכרחת, כיון שה' ידע כי פלוני זה יעבור על מה שעבר הדבר מעצמו יתחייב להיות הגם שה' לא גזר להיות כן, ומעתה אין עונש לרשעים כי לא מרשעים יצא רשע ובמה יפחד רשע ויחדל מעושק, לזה מנע ה' ידיעה זו של מעשה הרשעים. אבל מעשה הצדיקים לא שללו מהידיעה ובו שמח ולסיבה זו היתה הבריאה, והוא שאמר הכתוב (לעיל א לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. ואם תאמר אם לא הביט און של רשעים היאך קבע עונש לעושי רשעה, וכי צריך לקבוע עונש לפלוני המרשיע אין צריך לקבוע עונש אלא לעושה עון ופשע. ובערך הצדיקים אין מקום לטענת ידיעתו מכרחת כי טענה זו היא התשלום והנה ה' חפץ לשלם ואין טוען נגד עצמו, מה שאין כן בעונש הרשעים שיבואו בטענה לבל יקבלו עונש לזה שמר ה' את הדבר. ואין לטעון ולומר אלו הביט ה' בהם שיהיו צדיקים היו עושי צדק, שטענה זו אינה טענה לפוטרם מפרט הבחירה שנתן בידם ובחרו ברע ומאסו בטוב ברצונם. ואחרי הודיע אלהים אותנו את זה אין תמיהה באומרו וינחם ה' וגו', כי נחמתי, כי הוא עצמו שלל ידיעה זו ממנו:

ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ׃

רַשִׁ״י וינחם ה' כי עשה. נֶחָמָה הָיְתָה לְפָנָיו שֶׁבְּרָאוֹ בַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁאִלּוּ הָיָה מִן הָעֶלְיוֹנִים הָיָה מַמְרִידָן (בבראשית רבה): ויתעצב. הָאָדָם אֶל לִבּוֹ שֶׁל מָקוֹם, עָלָה בְמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל מָקוֹם לְהַעֲצִיבוֹ, זֶהוּ תַּרְגוּם אֻנְקְלוֹס. דָּבָר אַחֵר וַיִּנָּחֶם – נֶהְפְכָה מַחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל מָקוֹם מִמִּדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין, עָלָה בְמַחְשָׁבָה לְפָנָיו מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאָדָם שֶׁעָשָׂה בָּאָרֶץ, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן נִחוּם שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן נִמְלָךְ מַה לַּעֲשׂוֹת, וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם (במדבר כ"ג) וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם (דברים ל"ב) וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה (שמות ל"ב) נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי (שמואל א' ט"ו) כֻּלָּם לְשׁוֹן מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת הֵם: ויתעצב אל לבו. נִתְאַבֵּל עַל אָבְדַן מַעֲשֵׂה יָדָיו, כְּמוֹ נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ (שם ב' י"ט), וְזוֹ כָתַבְתִּי לִתְשׁוּבַת הַמִּינִים גּוֹי אֶחָד שֶׁשָּׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, אָמַר לוֹ אֵין אַתֶּם מוֹדִים שֶׁהַקָּבָּ"ה רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד? אָמַר לוֹ הֵן, אָמַר לוֹ וְהָא כְתִיב וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ? אָמַר לוֹ נוֹלַד לְךָ בֵּן זָכָר מִיָּמֶיךָ? אָמַר לוֹ הֵן, אָמַר לוֹ וּמֶה עָשִׂיתָ? אָמַר לוֹ שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי אֶת הַכֹּל, אָמַר לוֹ וְלֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת? אָמַר לוֹ בִּשְׁעַת חֶדְוָתָא חֶדְוָתָא בִּשְׁעַת אֶבְלָא אֶבְלָא, אָמַר לוֹ כָּךְ מַעֲשֵׂה הַקָּבָּ"ה, אַף עַל פִּי שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו שֶׁסּוֹפָן לַחֲטוֹא וּלְאָבְדָן לֹא נִמְנַע מִלְּבָרְאָן בִּשְׁבִיל הַצַּדִּיקִים הָעֲתִידִים לַעֲמֹד מֵהֶם:

אוּנְקְלוֹס וְתַב יְיָ בְּמֵימְרֵהּ אֲרֵי עֲבַד יָת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וַאֲמַר בְּמֵימְרֵהּ לְמִתְּבַר תָּקְפְּהוֹן כִּרְעוּתֵהּ

אִבְּן עֶזְרָא וינחם ה'. ידוע כי לא אדם הוא להנחם רק דברה תורה כל' בני אדם כי המשחית מה שעשה יראה שניחם: וטעם ויתעצב אל לבו. הפך ישמח ה' במעשיו כי טוב בעיניו שיקבלו נבראיו חסדיו. וי"א כי וינחם כמו מתנחם לך להרגך ויפרשוהו ויעד ואמרו כי לבו הוא הנביא. ואלו הי' כן לא הי' אחר ויתעצב מלת אל. ואנה מצאנו שנקרא הנביא לב:

רַמְבַּ״ן וינחם ה' ויתעצב אל לבו דבר תורה כלשון בני אדם והענין כי מרו ועצבו את רוח קדשו בפשעיהם וענין "אל לבו" כי לא הגיד זה לנביא שלוח אליהם וכן הלשון במחושב כדרך לדבר אל לבי (בראשית כ״ד:מ״ה) וזולתו ובבראשית רבה (בראשית רבה כ״ז:ד׳) אמרו בזה ענין נכבד במשל שהביאו מן הסרסור והאדריכל והוא סוד גדול לא ניתן ליכתב והיודעו יתבונן למה אמר בכאן שם המיוחד ובכל הפרשה וענין המבול שם אלהים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ מלת עשה מורה על הרכבת צורה בגולם כי הצלם הוא הצורה והדמות הוא הגולם, וע"כ אמר בצלם אלהים ברא אותו. ובפסוק זה ספר תולדות אדם אמר בדמות אלהים עשה אותו. הזכיר מלת בריאה בענין הצורה, והזכיר עשייה בענין הדמות. ואמר בדמות אלהים עשה אותו כלומר הרכיב הצורה בגולם. וכיון שהדמות פירושו גולם כשאמר בדמות אלהים הוא כמו עבד אלהים שהעבד חוץ ממנו, ועל כן היה מתנחם על ההרכבה הזאת לומר כי טוב היה שתשאר צורתה במקומה ושלא תתרכב עם זה הגולם, וכמו שאמרו רז"ל נוח לו לאדם שלא נברא. וזהו שאמר כי עשה את האדם בארץ לא אמר על הארץ לפי שנשתקעו בתאות הגופניות. והסתכל כוונת שלמה ע"ה ששבח הצורה כשלא הורכבה מעולם כלל בגולם הוא שאמר (קהלת ד) ושבח אני את המתים וגו' וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. וכבר המשילו חכמי המחקר שלש דרכים הללו, האחת הצורה שלא הורכבה מעולם כלל בגולם המשילוה למלך יושב בהיכלו. השניה הצורה שנפרדה מן הגולם המשילוה למלך שיצא מבית האסורים וחזר למלכותו. השלישית הצורה המורכבת עדין בגולם המשילוה למלך חבוש בבית האסורים. ואין ספק כי מעלת המלך גדולה יותר מאד בראשונה מבשניה ובשניה יותר מבשלישית. וראוי לשאול בכאן א"כ שהראשונה יותר מעולה למה הורכב ולמה ישבח הכתוב ההרכבה הזאת בחתימת מעשה בראשית שאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והשבח הזה ששבח את הכלל יכלול גם הרכבת הצורה בגולם באדם הנברא ביום ו', וא"כ איך שבח הכתוב הרכבת הצורה בגולם והזכיר בכלל והנה טוב מאד, ויבא שלמה ע"ה לשבח אותה כשלא הורכבה בגולם בהפך מדברי משה, ואמר וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. ותשובת הדבר כי אע"פ שהראשונה יותר מעולה מהשתים מצד שלא השיגה צער ונזק ולא נדבקה אל הגולם, מ"מ כשנדבקה אל הגולם ונבדלה ממנו והיא טהורה כאשר באה, אז נתפרסמה מעלתה ונבחנה כזהב, וע"כ נפשות הצדיקים מתאוות לשוב למקומן הראשון, ומפני זה ישבח משה ע"ה ההרכבה בזו כי היא משובחת כשהיא חוזרת טהורה כשבאה לפי שהצליחה בשליחותה. ויהיה באור הכתוב כפשוטו האדם בארץ האדם שבארץ. כי הנחמה היתה בעבור האדם לחטאו. כיוצא בו (ישעיה סב) עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ, באורו עד ישים תהלה את ירושלים שבארץ. וכן כתוב בפירוש (תהלים קכב) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו, ירושלים הבנויה למטה כעיר שחוברה לה יחדיו למעלה. ועל דרך הקבלה וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ וינחם ה' השם הראשון שבי"ג מדות, כי עשה את האדם בארץ, בעבור הארץ הוא שנחם כי היא הגורמת. ויתעצב אל לבו. ע"ד הפשט מלת לב בהקב"ה אינו אלא משל והוא הדין בשאר האברים הגופניים שבאדם המיוחסים אליו יתברך כגון פי ה' עיני ה' אזני ה' יד ה רגלי ה'. אך מפני שכבר נתברר אצלנו שהקב"ה חפץ בטוב כענין שכתוב (ישעיה מב) ה' חפץ למען צדקו, ולא חפץ ברע כענין שכתוב (תהלים ה) כי לא אל חפץ רשע אתה וגו'. מפני זה כשהכתוב רצה להודיענו כי כשנעשה מה שהקב"ה חפץ יאמר בו שישמח, כענין שכתוב (שם קד) ישמח ה' במעשיו, וכשנעשה מה שלא חפץ יאמר בו ויתעצב אל לבו, כי א"א לנו לעמוד על רצונו לעשות מצותו ולהזהר מעברות בלתי אם ישמיענו כן במדות הללו שהן מדות בני האדם, וע"כ כשהוא יתברך מחשב בו בעצמו ממקום מחשבתו יזכיר בו הכתוב לבו כי הלב באדם כלי המחשבה הבאה אליו מן המוח. וכן תראה כי הרוצה להתבודד ולמשיך שפע המחשבה יכוף ראשו ויחשוב כדי שירד שפע המחשבה מן המוח שהוא מקור המחשבה אל הלב, ואע"פ שזה משל ורחוק מן הנמשל הנה הנמשל בדמיונו, ומזה תקרא המחשבה שהשפע שלה וכחה ירד מלמעלה לבו. וכן השליח השלוח מאתו יתברך לדבר דבר בשמו יקרא פי ה' כענין שכתוב (ישעיה לד) כי פי הוא צוה, כלומר מלאכי, ורוחו הוא קבצן, כלומר ורוחו של המלאך הנקרא פי וכן תרגם יונתן ומלאכיה. גם הנביאים נקראים פי ה'. גם אורים ותומים. וכן דרשו רז"ל (יהושע ט) ואת פי ה' לא שאלו אלו אורים ותומים. וכשהוא שליח להשגיח על מעשה הבריות להענישם או לגמלם יקרא עין, הוא שכתוב (תהלים לד) עיני ה' אל צדיקים (ד"ה ב טז) ה' עיניו משוטטות וגו'. בכל מקום עיני ה' צופות וגו'. (זכריה ג) על אבן אחת שבעה עינים, באורו השגחות רבות. וכשהוא שליח לשמוע דבר או לקבל אותו יקרא אזנים כענין שכתוב (במדבר יא) ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'. כי כשם שהאזן באדם כלי השמיעה, כן המלאך השלוח כלי לשמוע הדבר ההוא להגיעו ולקבלו ונקרא בשם כלי השמיעה שבאדם. וכן דרשו רז"ל (תהלים מ) אזנים כרית לי, אין אזנים של מעלה כרויות אלא לשמוע תפלתן של ישראל. בא לבאר כי המלאך הידוע הממתין עד שתתפלל כנסיה אחרונה שבישראל הוא וכחותיו נקראים בשם אזנים לשמוע התפלות וליטול את כלן ולעשות עטרה ולהגיע בראש המלך באשר הוא שם. וכשהוא שליח להלחם עם אומה להכותה או לעקור אותם יקרא יד ה'. כענין שכתוב בפלשתים (ש"א ה) כבדה מאד יד האלהים שם. ובמצרים (שמות ט) הנה יד ה' הויה. ובטביעתם את היד הגדולה. וכששלוחיו ופמליא שלו מתקבצים לפעול בעולם ענין מחודש נקראים רגליו. כענין שכתוב לעתיד (זכריה יד) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים שענינו חיילותיו. וכן תמצא שהזכיר הכתוב בצבאות ישראל (במדבר כ) ברגלי אעבורה שטעמו בצבאותי, כאשר אזכיר שם בע"ה. ועל דרך המדרש ויתעצב אל לבו אמר ר' אמי משל למלך שבנה פלטרין על ידי אדריכל ולא ערבה לו על מי להתרעם לא על אדריכל. עוד למלך שעשה סחורה ע"י סרסור ולא הצליח בה על מי להתרעם לא על הסרסור. הבן המשל הנמרץ הזה. ולפי שהיה במשל האדריכל מקום לטעות בשתי רשויות, כי יאמר אדם אע"פ שהמלך מלך האדריכל חכם ממנו באותה מלאכה, ואין הדבר כן ח"ו כי הכל אחד מיוחד בלי פרוד, ע"כ חזר רבי אמי להזכיר משל הסרסור שהסרסור אין שום כח בסחורה ואין לו חלק בה כלל, וכונת ר' אמי בשני המשלים כי האדריכל הוא הסרסור והסרסור הוא האדריכל. פי' אדריכל אומן או בנאי. תרגום (מלכים א ה) ויפסלו בוני שלמה, ובנו אדריכלי שלמה. ועל דרך הקבלה ויתעצב אל לבו הוא האדריכל והסרסור שהזכיר במדרש ושם בארו סוד הענין, והמלך ה' ידבר עמו ואמר אמחה את האדם אשר בראתי וגו' כי נחמתי כי עשיתם כתיב. ויש לך להשכיל ולקנות לב בלשון האדם בארץ שהזכיר הכתוב ב' פעמים בשני פסוקים זה אחר זה כי בראשון ידבר למטה ובשני למעלה. ומלת ויתעצב תחזור אל האדם הוא תפארת ישראל שבסבתו עשה ה' את הארץ שבפסוק בראשית שגרמה כל הרעה הנזכרת. ויהיה באור הכתוב בסודו וינחם. הכוונה כי עשה את האדם והנחמה לא בעבו האדם אלא בארץ, כלומר בעבור הארץ הגורמת, וע"כ ויתעצב האדם אל לבו בעבור לבו שהוא היה סבה כי הוא הארץ והסרסור והאדריכל. ולפי שכתוב בתחלת הבריאה ישמח ה' במעשיו הזכיר בו עתה ויתעצב אל לבו. ואל יקשה עליך כשהזכיר לשון עצבון במקום הזה, וכן מה שכתוב (ישעיה כב) ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי וגו'. שהרי כבר אמרו בגמרא הא בבתי גוואי הא בבתי בראי, ומן הגבורה ולמטה נקרא בתי בראי, והבן זה. וכשם שמצינו בשעת הכעס קודם המבול ויתעצב אל לבו כך הזכיר הכתוב בשעת הרצון אחר המבול וקבלת הקרבן ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד, וזה מבואר.

סְפוֹרְנוֹ ויתעצב אל לבו. כי לא יחפוץ במות המת וההפך ישמח ה' במעשיו:

כְּלִי יָקָר . בצירוף הארץ כמו שפירשתי בשם הרמב"ן בפסוק נעשה אדם אני והארץ כי הארץ נתנה בו חומר גס ועב. וענין נחמה זו וענין ויתעצב אל לבו הוא דרוש עמוק עמוק מי ימצאנו האריכו בו למעניתם כל החוקרים זה אומר בכה וזה בכה וכולם כמתנבאים וכן הרבה ענינים בתורה סתומים וחתומים אשר בכולם לבי אומר וגו' שלא להאריך בדרושים אלו כי ילאה השכל האנושי מלהשיגם כי כל הספיקות ההם באים לנו מצד שאנו משערים ידיעתו יתברך לידיעתנו והכתוב אומר בהפך זה כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' ואיך נוכל לעמוד על מחשבתו ית' הבלתי נודעת אצלינו ואין בידינו כח לשער אותם.

ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר־בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם׃

רַשִׁ״י ויאמר ה' אמחה את האדם. הוּא עָפָר וְאָבִיא עָלָיו מַיִם וְאֶמְחֶה אוֹתוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר לָשׁוֹן מִחוּי: מאדם עד בהמה. אַף הֵם הִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם (בראשית רבה). דָּבָר אַחֵר הַכֹּל נִבְרָא בִּשְׁבִיל אָדָם וְכֵיוָן שֶׁהוּא כָלֶה מַה צֹּרֶךְ בְּאֵלּוּ: כי נחמתי כי עשיתם. חָשַׁבְתִּי מַה לַּעֲשׂוֹת עַל אֲשֶׁר עֲשִׂיתִים:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ אֶמְחֵי יָת אֲנָשָׁא דִּי בְרֵאתִי מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִיחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא אֲרֵי תָבִית בְּמֵימְרִי אֲרֵי עֲבַדְתִּנוּן

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. אל לבו. או אמירה למלאכים. וי"א לנח. והנכון בעיני שהוא דבוק עם לבו הכתוב למעלה:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר ה' אמחה וגו'. הוצרך לומר כי נחמתי וגו' ולא הספיק במה שאמר בסמוך, בא לומר שטעם שאמר אמחה הוא לצד שניחם על עשייתם לא לצד מעשיהם הרעים, כי יש הפרש אם הכליון יהיה לצד מעשיהם הרעים ימצאון שלא יתחייבו כליה והם אותם שלא הגיעו לעונשין, ואם יהיה הכליון לצד כי ניחם ה' קטן וגדול שם הוא בכלל הגזרה, ולזה אמר אמחה וגו' כי נחמתי כי עשיתים ולטעם זה אין נמלט, ולזה אמר תכף ומיד ונח מצא חן בעיני ה' פירוש לא לצד מעשיו כי בבחינת החזרה שחזר ה' מבריאת האדם לא יצילנו היותו צדיק ולזה הוצרך לומר מצא חן ולא מחאו. ואין מזה הוכחה לומר כי לא היה צדיק כי הגם שהיה צדיק לא תצילנו צדקתו אלא בחינת החן שהשיג מאמצעות בחינת המצות, כי יש לך לדעת כי יש מצוה שתועלתה היא להמשיך חן על האדם, או בבחינת ג' או ד' מצות ידועות, וה' לא הודיע תועליות המצות לטעם שאמרו ז"ל (תנחומא עקב) שירוצו כל העולם לתועליות, וזה נח זכה ומצא החן גם שמו יגיד כן נח חן: <big>"'חסלת פרשת בראשית"'</big>

ח וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה׃

אוּנְקְלוֹס וְנֹחַ אַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָם יְיָ

רַשְׁבַּ״ם לא ידון וגו': לשאת ולתת בדינם אם אמחה או לא אמחה בשגם הם פחותים וגרועים ובשר ואעפ"כ הם גוזלים וחומסים, לכן בודאי אמחה:

אִבְּן עֶזְרָא חן. מגזרת רחמים וממנ' תחנה ומשקלו קץ ושניהם מפעלי הכפל וטעם מציאת חן כמו לא חסה עליך עין:

רַמְבַּ״ן וטעם ונח מצא חן בעיני ה' שהיו כל מעשיו לפניו נאים ונעימים וכן כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם (שמות לג יז) כדרך ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר (בראשית ל״ט:כ״א) ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה (אסתר ב טו) והזכיר זה כנגד מה שאמר בדורו שהיו כל מעשיהם לעצבון לפניו יתברך ואמר בו שהיה לחן בעיניו ואחר כן סיפר מדוע היה טוב לפני האלהים כי היה צדיק תמים חסלת פרשת בראשית:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ונח מצא חן בעיני ה'. כלומר אלו רשעים ראויים להמחות וזה הצדיק ראוי להנצל כי מצא חן בעיני ה' .ונתבאר בכאן העונש והשכר מפורש, עונש לרשעים במי המבול ושכר לנח הצדיק בהצלה ובמציאות החן, וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי כב) נבחר שם מעושר רב, מכסף ומזהב חן טוב.

סְפוֹרְנוֹ ונח מצא חן. להציל גם בניו ובנותיו לא מפני שהיה ראוי לכך אבל על צד חנינה זכהו האל ית' לזה כאמרו ושלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב חי ה' אם בנים ואם בנות יצילו המה לבדם ינצלו וזה כי לא למדו את דורם לדעת את ה' כאברהם משה ושמואל וזולתם כאמרם ז"ל עילם והם דניאל וחביריו זכתה ללמוד ולא זכתה ללמד. וכן נח אף על פי שהוכיח על המעשים המקלקלים ענין המדינות לא הורה אותם לדעת האל ית' וללכת בדרכיו אף על פי שהוא היה צדיק תמים בעיון ובמעשה. כי אמנם צדיק המשלים עצמו בלבד הוא ראוי שימלט עצמו בלבד אבל המשלים גם את זולתו הוא ראוי שימלט גם את זולתו כי בזה יש תקוה שיחזירם בתשובה כאמרם ז"ל (ברכות פרק מי שמתו) אם ראית תלמיד חכם שסרח ביום אל תהרהר אחריו בלילה שודאי עשה תשובה: חסלת פרשת בראשית.

ט אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ׃

רַשִׁ״י אלה תולדת נח נח איש צדיק. הוֹאִיל וְהִזְכִּירוֹ סִפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה (משלי י'). דָּבָר אַחֵר לִמֶּדְךָ שֶׁעִקַּר תּוֹלְדוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מַעֲשִׂים טוֹבִים: בדרותיו. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח, כָּל שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיָה בְדוֹר צַדִּיקִים הָיָה צַדִּיק יוֹתֵר; וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִגְנַאי, לְפִי דוֹרוֹ הָיָה צַדִּיק וְאִלּוּ הָיָה בְדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לֹא הָיָה נֶחְשָׁב לִכְלוּם (סנה' ק"ח): את האלהים התהלך נח. וּבְאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו? (ברא' כ"ד), נֹחַ הָיָה צָרִיךְ סַעַד לְתָמְכוֹ, אֲבָל אַבְרָהָם הָיָה מִתְחַזֵּק וּמְהַלֵּךְ בְצִדְקוֹ מֵאֵלָיו: התהלך. לְשׁוֹן עָבָר, וְזֶהוּ שִׁמּוּשׁוֹ שֶׁל לָשׁוֹן, בְּלָשׁוֹן כָּבֵד מְשַׁמֶּשֶׁת לְהַבָּא וּלְשֶׁעָבַר בְּלָשׁוֹן א', קוּם הִתְהַלֵּךְ (שם י"ג) לְהַבָּא, הִתְהַלֶּךְ נֹחַ לְשֶׁעָבַר; הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ (שמואל א' י"ב) לְהַבָּא, וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה (מ"א ח') לְשׁוֹן עָבָר, אֶלָּא שֶׁהַוָּי"ו שֶׁבְּרֹאשׁוֹ הֲפָכוֹ לְהַבָּא:

אוּנְקְלוֹס אִלֵן תּוּלְדַת נֹחַ נֹחַ גְּבַר זַכַּאי שְׁלִים הֲוָה בְּדָרוֹהִי בְּדַחַלְתָּא דַּיְיָ הַלִּיךְ נֹחַ

רַשְׁבַּ״ם אלה תולדות נח: בני בניו:

אִבְּן עֶזְרָא אלה תולדות. כמו הקורות כטעם מה ילד יום. וכמוהו אלה תולדות יעקב. איש צדיק. במעשיו: תמים בלבו. ותמים תאר השם פעלי הכפל והוא תמים: וטעם בדורותיו. בדורו בעת המבול ובדורות שהיו אחריו כי הוא חיה עד שהיה אברהם בן נ"ח שנה והסי' הוא ואברהם אבינו בן נ"ח כאשר מת נח:

רַמְבַּ״ן אלה תולדות נח טעמו פירשו בו (הראב"ע והרד"ק) קורותיו כטעם מה ילד יום (משלי כז א) וירמוז אל כל הפרשה ואינו נכון בעיני כי אין קורות האדם תולדותיו והנכון שהוא כמשמעו כמו אלה תולדות בני נח (בראשית י׳:א׳) ואלה תולדות ישמעאל (בראשית כ״ה:י״ב) יאמר אלה תולדות נח שם חם ויפת אבל החזיר "ויולד נח" בעבור שהפסיק ואמר נח איש צדיק תמים היה להודיע למה צוהו בתיבה ואף על פי שכבר אמר למעלה (ה לב) ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת חזר להזכירם פעם אחרת להגיד כי לא היה ככל אבותיו שיולידו בנות ובנים וזה טעם "שלשה בנים" כי יזכיר מספרם לאמר כי אלה שלשה לבדם היו תולדותיו ונצלו בזכותו ומאלה נפצה כל הארץ: איש צדיק תמים היה יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו להודיע שראוי להנצל מן המבול שאין לו עונש כלל כי הוא תמים בצדק כי הצדיק הוא הזכאי בדין הפך הרשע כמו שאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כה א) וכן ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית (נחמיה ט לג) וכן בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט טו) אבל באברהם שאמר (בראשית י״ח:י״ט) לעשות צדקה ומשפט שבח אותו בצדק שהוא המשפט וברחמים שהיא הצדקה ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית ו׳:ט׳) צדיק במעשיו תמים בלבו וכתיב (יחזקאל כח טו) תמים אתה בדרכיך ואחר שאמר שהוא איש צדיק כי איננו איש חמס ומשחית דרכו כבני דורו החייבים אמר שהיה מתהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו איננו נפתה אחרי הוברי שמים ומנחש ועונן וכל שכן אחרי עבודה זרה ואיננו שומע להם כלל רק בשם לבדו הוא דבק תמיד והולך בדרך אשר בחר השם או אשר יורה אותו כי נביא היה וזה כטעם אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו (דברים יג ה) הנאמר בהרחקת המתנבא לעבוד עבודה זרה ונותן אות ומופת כאשר אפרש ועוד אזכיר זה בפסוק התהלך לפני והיה תמים (בראשית י״ז:א׳) אם יהיה תמים דעות עמי והנה אחר שהיה נח צדיק ואיננו ראוי ליענש גם בניו וביתו ראוים להנצל בזכותו כי היה עונש עליו אם יכרת זרעו או יאמר כי הוא צדיק שלם וגם בניו וביתו צדיקים כי הוא למדם כענין שכתוב (בראשית י״ח:י״ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו: בדורותיו יש מרבותינו שדרשוהו לטובה כל שכן אם היה בדור של צדיקים ויש שדורשין לגנאי לשון רש"י (רש"י על בראשית ו׳:ט׳) והנכון בעיני לפי הפשט כי טעמו לומר שהוא לבדו הצדיק בדורות ההם אין בדורותיו צדיק ולא תמים זולתו וכן כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (בראשית ז׳:א׳) שאין אחר בדור ראוי להנצל ואמר "בדורותיו" כי דורות רבים עברו מעת שהשחיתו ואין צדיק בארץ בלתו ואל יקשה עליך דבר רבותינו במתושלח כי הכתוב לא יספר רק שאין צדיק ראוי להנצל מן המבול מכל הדורות ההם:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ, ז) שלמה ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי כ) כי אין האדם צדיק עד שיתהלך בתומו בעבודת הש"י. וענין התהלך בתומו הוא שיעשה אדם את המצות כמשפט ושיכוין בהם לאהבתו וליראתו לא להתגדל ולא להתפאר ולא שיהיה בשביל זה מכובד בעיני הבריות יותר, כי ראוי האדם שיעשה טובות וחסדים כפי יכלתו ושלא יתפאר בהם ושישתדל במעשים טובים ולא יספרם בשפתיו, וכל מי שמספר אותם בשפתיו ומפרסם אותם ומשתבח בהם ה"ז חוטא ויגיעו מזה שתים רעות. האחת שיתגאה בספורו למי שקבל דבריו והאמין אותם, וב' שהוא מבייש ומכלים למי שקבל החסד ממנו, ומדת הצדיק המתהלך בתומו שאינו מתפאר במעלותיו ובצדקותיו אשר עשה והנה הוא נקרא איש אמונים. וע"כ סמך שלמה ע"ה הכתוב הזה וקשרו עם הכתוב שלמעלה ממנו. הוא שאמר (משלי כ) רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא. יאמר כי מנהג רוב בני אדם שיכריז ויפרסם כל אחד ואחד החסד והטוב שהוא עושה, אבל איש אמונים שיעשה חסדים וטובות ולא יפרסמם אלא שיכסם ויסתיר אותם מי ימצא. והזכיר איש אמונים כלשון (שם יא) ונאמן רוח מכסה דבר. והוא שאמר שלמה ע"ה במקום אחר על הענין הזה בעצמו (משלי י) חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט, ואמר כי מי שהוא חכם לב יקח המצות בידיו ויוציאם אל הפעל ולא יספרם בשפתיו והאויל הוא הפכו לגמרי, לא די שאיני משתדל במעשה המצות לקחת אותם בידיו, אלא שבשעה שהוא משתדל במעשה העברות שעליהם נקרא אויל הוא מודיעם בשפתיו ומפרסם אותם לכל. והנה שניהם בהפך זה מזה זה לוקח המצות בידו ומסתיר אותם וזה משתדל בפעולות רעות ומגלה אותם, ומזה אמר ילבט כלומר הרי הוא נתפש בשפתיו, והוא מלשון (הושע ד) ועם לא יבין ילבט, ותרגם יונתן וסכלא בשפוותיה מתאחד. אשרי בניו אחריו כי הוא המזכה לזרעו אחריו, כענין שארז"ל ועושה חסד לאלפים לעושים מאהבה, ולשומרי מצותיו לאלף דור לעושים מיראה, האי בדסמיך ליה והאי בדסמיך ליה. וכן ביאר שלמה ע"ה במקום אחר שזכות הצדיק מועיל לזרעו אחריו, הוא שאמר (משלי יד) ביראת ה' מבטח עוז ולבניו יהיה מחסה. ויתכן לפרש כי הכתוב הזה בא לשבח שלש מעלות שהן זו למעלה מזו, הזכיר תחלה מתהלך ומעלת ההתהלכות היא מעלה גדולה בצדיקים והנה היא למעלה ממדרגת התמימות, ומדרגת התמימות למעלה ממדרגת הצדיק, כי יש צדיק שאינו תמים שלא הגיע למדרגת התמימות. ואלו הן סדר המעלות, אחר שהגיע למדת הצדיק עולה למדת תמים, וממדת תמים עולה למדת ההתהלכות. ושלשתן אלו נמצאים בנח הוא שכתוב. אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח. תולדות, לשון מקרים, כענין שכתוב (משלי כז) כי לא תדע מה ילד יום, שהרי הזכיר אחרי כן ויולד נח שהן התולדות. והזכיר הכתוב בצדיק הזה שלש מעלות של שבח שהיו בהפך מבני דורו, האחת שהיה צדיק במעשיו לא איש חמס כבני דורו שכתוב בהם ותמלא הארץ חמס. השניה שהיה תמים והוא השלם בכל מדותיו, כי הבהמה השלמה בלי מום יקראנה הכתוב תמימה כלשון הכתוב (במדבר יט) פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום. ומום האדם היא המדה המגונה. וע"כ הזכיר בנח כי היה תמים שלם אין בו מום, כי אין בו מדה מגונה. ואמר הכתוב (תהלים קיט) אשרי תמימי דרך, ובאורו תמימי המדות, וזה הפך מבני דורו שהיו בעלי מדות מגונות, הוא שכתוב בהם כי השחית כל בשר וגו'. הג' את האלהים התהלך נח, וידוע כי מדת ההתהלכות לא מצאנוה רק ביחידי הדור. ומ"ש הכתוב (דברים יג) אחרי ה' אלהיכם תלכו ולא אמר התהלכו לפי שהוא מדבר עם כלל ישראל, והמעלה הגדולה הזאת איננה כי אם בפרטי היחידים סגולות כל דור ודור. ועוד שאין לשון זה נופל אלא על הצדיק שהשיג מעלת השמש וכחות הגלגלים והכוכבים וכיצד הם פועלים פעולות בשפלים, לפי שעם ההשגה הזאת מתפרסם מעלת אדון הכל ורוממותו, וכן אמר דוד (תהלים יט) השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ומזה אמרו רז"ל כל היודע לחשוב בתקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר (ישעיה ה) ואת פועל ה' לא יביטו וגו'. וכתיב (תהלים פב) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. וע"כ אמר בנח את האלהים התהלך נח, כי השיג מהלך השמש וכחותיו העצומים וידע כחות הכוכבים והמזלות ולא נטה לבו אחריהם כי ידע בחכמתו כי יש סבה עליונה על כלן ונדבק בה, וזה בהפך מאנשי דורו שהיו עובדי השמש והיו שקועים בעבודת הכוכבים והמזלות ועושים אותם אלהות, וז"ש בהן ותשחת הארץ כי נטיית הדעת אחר ע"ז נקרא השחתה, כענין שכתוב (שמות לב) כי שחת עמך. ומזה קרא הכתוב לירבעם העובד ע"ז איש משחית. ובאר כי ההשחתה היתה לפני האלהים, וכענין שכתוב בע"ז (שם כ) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. והמעלה הזאת מצאנוה לחנוך ראשונה, והוא הראשון הקודם בה, שכתוב בו ויתהלך חנוך את האלהים, כי נסתכל בדורו של אנוש שהיו עובדי השמש והכוכבים והמזלות ועמד הוא על החכמה ההיא על השלמות וידע והשיג כי יש סבה ראשונה עליונה על הכל, ומתוך שני חייו שהיו שס"ה כמנין ימות החמה נרמז לנו בכתוב שהשיג בחכמתו מהלך השמש ונדבק בסבה העליונה יתברך. גם באברהם הזכיר בו הכתוב התהלך לפני והיה תמים, ממה שידוע שהוא התוכח עם האומות הרבה בענין האמונה ומשפטיה וחקיה, שהיה חולק תמיד עם אנשי כותא עיר מולדתו שהיו כלם עובדי השמש והיו אומרים עליו כי הוא אלוה והיו מביאין לדבריהם ראיות גדולות, וכראותם לעין כחו הגדול והעצום בשפלים, ואברהם היה מודה להם בזה כלומר בעוצם כחו הגדול, אך כגרזן ביד האומן, וע"כ מסר נפשו לכבשן האש, וזהו אשר הוצאתיך מאור כשדים. בדורותיו היה ראוי לומר בדורו, אלא כשבא המבול היה בן שש מאות שנה וכבר עברו עליו דורות הרבה, והגיד לך הכתוב כי כל הדורות ההם השחיתו ולא היה בכולן ראוי להנצל זולתו. וע"ד הפשט מה שהזכיר הכתוב נח ג' פעמים כנגד ג' מעלות שהזכיר, צדיק תמים והתהלך נח, להורות כי היה שלם בשלשתן. וע"ד המדרש לפי שראה ג' עולמות ראה העולם מיושב וחרב ומיושב.

סְפוֹרְנוֹ אלה תולדות נח. עניניו וילדי ימיו: צדיק. במעשה: תמים. במושכלות: בדורותיו. כפי דורותיו והם היו קצת דורו של מתושלח ושל למך ושלו והדורות שהולידו בני דורו בת"ר שנה: את האלהים התהלך נח הלך בדרכיו להטיב לזולתו והוכיח בני דורו כדברי רבותינו ז"ל. וכן כתב עליו ברוס הכלדיי:

כְּלִי יָקָר . פירש"י הואיל והזכירו ספר בשבחו, ולפ"ז היה לו לספר בשבחו סוף בראשית כי גם שם הזכירו אלא לפי שנאמר כאן אלה תולדות וכ"מ שנאמר אלה פסל את הראשונים לומר לך שכל הראשונים תולדותיהן אינם נקראים תולדות כי ימחה זכרם במבול והיו כלא היו אבל אלה נקראו תולדות קיימים, על כן הוצרך כאן לומר טוב טעם למה נשארו אלו יותר מזולתם לפי שנח איש צדיק תמים וגו' על כן הלכו כל תולדותיו לחיי עולם וכל התולדות הקדומים לחרפות ולדראון עולם. ולד"א שפירש"י ללמדך שעיקר תולדותיהן של צדיקים מע"ט הזכיר אלה למעט סתם תולדות לומר לך אלה הם עיקר תולדותיו, ונזכר זה כאן לפי שכבש ה' מעיינו ולא הוליד הרבה בנים ובנות ואולי יצטער נח על זה על כן אמר שזולת זה היו לו הרבה תולדות מע"ט טוב מבנים ומבנות. איש צדיק תמים היה בדורותיו. לפי שדור המבול השחיתו התעיבו בשלשה מיני השחתות שנזכרו בפרשה והם ע"ג וג"ע וגזל ע"כ הקדים לומר שנח היה גדור בשלשתם כי איש צדיק, היינו שלא היה גוזל משל אחרים. תמים היה בדורותיו, היינו שהיה גדור מעריות כי נולד מהול והיה תמים. את האלהים התהלך נח, לא פנה אל אלהים אחרים אבל דור המבול פרצו גדר שלשתן.

י וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת־שֵׁם אֶת־חָם וְאֶת־יָפֶת׃

אוּנְקְלוֹס וְאוֹלִיד נֹחַ תְּלָתָא בְנִין יָת שֵׁם יָת חָם וְיָת יָפֶת

רַמְבַּ״ן את שם את חם ואת יפת הנראה אלי כי יפת הוא הגדול שנאמר (בראשית י׳:כ״א) אחי יפת הגדול וכן ימנם כתולדותם בני יפת תחילה (שם שם ב) וחם הוא הקטן בכולם כאשר אמר (שם ט כד) וידע את אשר עשה לו בנו הקטן אבל הקדים שם בעבור מעלתו והזכיר חם אחריו כי כן נולדו והנה נתאחר יפת ולא רצה הכתוב לומר "שם ויפת וחם" כי היו כולם נזכרים שלא כסדר תולדותם ואין ליפת מעלה שיבטל הסדר בעבורו אבל שם הקדים אותו בעבור מעלתו אף על פי שהוא מאוחר בספור התולדות (בראשית י׳:כ״א) וכן בני אברהם יצחק וישמעאל (דהי"א א כח) וכן ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו (יהושע כד ד):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי את שם את חם ואת יפת. היה יפת גדול מאחיו שכן הוא אומר אחי יפת הגדול, וחם הקטן שנאמר וידע את אשר עשה לו בנו הקטן אבל הקדים שם למעלתו, והזכיר אחריו חם כי כן נולדו, וע"כ הוצרך להזכיר יפת באחרונה.

סְפוֹרְנוֹ ויולד נח. מאז שהתחיל להוכיח בני דורו זכה לבנים:

אוֹר הַחַיִּים ויולד נח וגו'. קשה א', למה הוצרך לחזור פעם ב' לומר ויולד והלא כתבו בפרשה הקודמת. ב', למה הוצרך להזכיר שם נח ולא סמך על הזכרתו בסמוך. ג', למה הוצרך לומר צירוף חשבונם שלשה. ד', לא היה צריך לומר בנים הלא מאומרו ויולד הדבר מובן כי הבנים בניו. ה', למה כתב ג' אתין. אכן הכונה היא להיות שאמר הכתוב אלה תולדות נח וגו' להודיע מה שפירשנו בו שהכתוב מסדר כל פרטי מעשיו הטובים אשר מצדם מצא נח חן בעיני ה' אם לא היה חוזר הכתוב לומר ויולד נח וגו' תבא הסברא לומר כי בא לפסול ג' הבנים לצד שאין לו בהם שבח ולא זכות מהם ודבר זה יהיה בא' מב' סיבות או לצד שהיו ב"מ רשעים או לצד שלא עשאם נח לשם מצוה אשר על כן חזר הכתוב וכתבם בסדר תולדותיו הטובים כי גם את זה עשה לצד צדקותו לקיים מצות בוראו. ומצאתי במדרש שאמר (ילקוט בראשית מ"ג) וזה לשונם הסתכל נח שהם מכעיסים להקב"ה אמר מה לי להשתדל בפריה ורביה עד ת"ק שנה אמר ימות האיש בלא בנים וה' אמר פרו ורבו מיד נזקק לפריה ורביה, הרי כי הולידם לצד קיום המין לבד. וראיתי לדקדק הכתוב לדברי המדרש על זה הדרך את האלהים התהלך נח פירוש שראה שהיה קרוב ללכת בדרך כל הארץ לזה תכף נשא ויולד ג' בנים. או על זה הדרך את האלהים פירוש לשון דיינות הלך בבחינת הדין וראה שיענש אם לא יקיים מצות פריה ורביה ולזה ויולד וגו'. עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל (ב"ר פכ"ו) שנתכוון שיהיה הבכור עדיין לא הגיע לעונש בן מאה. שנה, כפי זה, ירצה אומרו את האלהים, שפט בדין שיהיו פטורים בניו כפי הדין ואז ילדם שלא יענשו בהגיע המבול כי עדיין אינם בני עונשים. וטעם שהוצרך להזכיר שמו פעם אחר פעם לדברינו יבא על נכון כי יכוין לומר שהוליד מנוחה של ג' בנים במה שנתחכם להולידם בסדר זה שלא יהיו בני עונשים בבא מבול, ועוד אחר האמת, לא מלבד שלא היו בני עונש אף על פי כן צריכין היו לזכות האב ובאמצעותו נמלטו, וצא ולמד מכל קטני דור המבול שלא היו בני עונש ואף על פי כן נאבדו יחד. ועיין מה שכתבתי בפסוק (לקמן ז' א') כי אותך ראיתי צדיק לפני. והם ילד להם אביהם טובה נח מאויבי נפשם משחיתי עולם, ולא להם לבד הוליד תולדה זו אלא גם לג' נשיהם הרמוזים בג' אתין, וכן הוא אומר וג' נשי בניו שגם הם ניצולו. וטעם שהוצרך לומר ג' בנים יתבאר על דרך מה שאמרו בסנהדרין דף ס"ט וזה לשונם תדע דקרא קא חשיב להו דרך חכמתן דכתיב (ה' ל"ב) ויהי נח בן ת"ק שנה ויולד את שם וגו' וכתיב (י"א י') אלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד וגו' שנתים אחר המבול בר ק"ב שנה הוא אלא דרך חכמתן קא חשיב להו, ע"כ. וכפי זה נתחכם הבתוב לומר שלשה בנים להפסיק בין זכרון הלידה לסידורם שאם היה אומר ויולד את שם וגו' היה בנשמע כי דדך לידתם חשיב, לא כן מאומרו ויולד ג' בנים הרי גמר הודעת הלידה ואחר כך בא הכתוב לסדרם כסדר אשר ראויים להיות נסדרים כסדר חכמתן:

יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס׃

רַשִׁ״י ותשחת. לְשׁוֹן עֶרְוָה וַעֲ"זָ (סנה' נ"ז) כְּמוֹ פֶּן תַּשְׁחִתוּן (דב' ד'), כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר וְגוֹ': ותמלא הארץ חמס. גֶּזֶל:

אוּנְקְלוֹס וְאִתְחַבָּלַת אַרְעָא קֳדָם יְיָ וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטּוֹפִין

אִבְּן עֶזְרָא ותשחת הארץ. הטעם אנשי הארץ וכן ארץ כי תחטא לי. וכל הארץ באו. ויש אומרים כי טעם לפני האלהים. בפרהסיא ואחרים אמרו כי הטעם שנשחתו בסתר ובדברים מכוסים שלא ידעם כי אם השם. והקרוב אלי שהתורה דברה כלשון בני אדם על דרך שיבינו השומעים כעבד שיעשה עבירה לפני רבו ולא יראנו. והאומרים כי האלהים במקום הזה אינו קדש לא אמרו מאומה: חמס. בגזל ועשק וקחת גם הנשים בחזקה:

כְּלִי יָקָר . אלהים היינו הדיינים כי היו גוזלים פחות משוה פרוטה שאין מוציאין בדיינין ועיני הדיין רואות ואין לאל ידו להציל דמעות העשוקים לכך נאמר לפני האלהים, לפניהם ממש ובסבה זו ותמלא הארץ חמס. וסמך לזה ממה שמצינו בילקוט בתהלים אשרי האיש זה נח כו' ע"כ לא יקומו רשעים במשפט זה דור המבול מאי משמע דהאי קרא בדור המבול משתעי. ונראה שסמך על תחלת הענין לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח, ר"ל לא כן. היינו לא היו כנים ואמתיים במעשיהם לפי שהערימו לגזול מעט מעט כמוץ זה שאין בו שוה פרוטה אשר תדפנו רוח הדיינין אשר רוח ה' בהם. על כן לא יקומו רשעים במשפט כי לא היו בידם להעמידם בדין כי אין הדיין נזקק לפחות מש"פ ובסיבה זו אפילו החוטא עמד בעדת צדיקים ואמר אני צדיק כמוך, זה שאמר וחטאים בעדת צדיקים שהעיזו שניהם לומר כמוני כמוך. ואם העלימו רשעתם מפני הבריות מ"מ לפני הש"י היה גלוי מי הצדיק ומי הרשע זה שאמר כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד.

אוֹר הַחַיִּים ותשחת הארץ וגו'. כל הכתוב לא היה צריך לאומרו כי כבר כתב בפרשה הקודמת (פסוק ה') וירא ה' כי רבה וגו'. ואם לפרט החטא נתכוין יותר מפורשת בפרשה הקודמת דכתיב רבה רעת האדם וכל יצר וגו'. ואם לצד שלא הזכיר שם החמס היה לו להזכירו. ועוד למה בפרשה הקודמת אמר שם הרחמים וכאן אמר שם אלהים, עוד למה הוצרך לומר תיבת לפני האלהים. עוד למה חזר עוד לומר וירא אלהים וגו' אם להודיע בא כי ה' יודע כל הווה דבר זה ידוע הוא. אכן יתבאר הענין על דרך אומרם באבות (פ"ד) וזה לשונם העושה עבירה אחת קונה לו קטיגור פירוש מלאך משחית. אך צריך אתה לדעת כי אין המשחית יכול עשות דבר קודם שישפוט שופט כל הארץ, שה' מונעם מעשות רע, והוא סוד פירוש נושא עון ואחר שישפוט האלהים אז ישלחם ביד פשעם שהם קטגורים שנבראים במעשיהם הרעים, כאומרו תיסרך רעתך. ויש לך לדעת, כי הגם שימנע ה' המקטרג מהזיק לעושהו, עם כל זה כשירבה יקבול שלא יסבול עוד וידחוק למהר מעשיהו לאבד בעליו קודם שיגמר דינו כי משפטו מפורש, והוא אומרו ותשחת הארץ לפני האלהים, פירוש קודם שיגמור דינם נשחתה הארץ פירוש משלו בה משחיתים לצד מעשיהם. ודקדק לומר הארץ הכוונה שגם גוף הארץ לצד הפלגת החטאים תקולל חלקתם בארץ כי ישכינו בה התיעוב הנוצר ממעשיהם. ואומרו ותמלא הארץ מן הראוי היה להקדים הסיבה ואחר כך המסובב שהוא יצירת המשחית, אלא נתכוין להודיע שאחר שהגיעו לגדר זה עוד הוסיפו להתעיב יותר מהקודם: חמס, פירוש חמס הוא כללות הרשע בו גזל בו גילוי עריות בו שפיכות דמים בו עבודה זרה, וכמו שהוכיחו רז"ל (ב"ר פל"א) מהכתובים יעש"ד. והגם שמדתו יתברך להיות נושא עון עד עת בא דבר משפט, הדור ההוא גדול עונם מנשוא במדת נושא עון, על דרך אומרו (לעי' ד' י"ג) קין גדול עוני מנשוא. או יאמר ותשחת הארץ הם מעשיהם הרעים ומצד זה נתמלאה הארץ מקטרגים המתייחסים בשם חמס, והוא שהודיע הכתוב לנח באומרו קץ כל בשר בא לפני פירוש אותם המקטרגים שנבראו מיושבי הארץ שנקרא קץ, כמו שמפורש בדברי הזוהר (ח"א ס"ג), בא לפני וקובל למהר לאבדם. וטעם הודעת כל הכתובים הוא לומר כי זולת זה היה ה' מאריך אפו זמן מה, והגם שאמר בפרשה הקודמת (פסוק ז') ויאמר ה' אמחה את האדם וגו' עם כל זה ינחם ה' על הרעה והיה מאריך אפו, אלא לצד הפלגת המשחית, והוא אומרו וירא אלהים וגו' והנה נשחתה בהפלגה, לטעם זה מיהר ה' לומר לנח עשה לך וגו', וטעם שהזכיר בפרשה זו שם אלהים הראה כי גם מדת רחמים נתהפכה למדת הדין לצד מעשה הרשעים: הארץ חמס. במדרש (ב"ר פל"א) וזה לשונם היה מביא קופה תורמוסים וכל אחד לוקח תורמוס אחד ואינו יכול להוציאו בדיינים ע"כ. כבר קדמו ראשונים והקשו דבני נח נהרגו על פחות משוה פרוטה. ולי נראה כי המדרש מגלה כי מלבד שבטלו עיקר תורת ז' מצות עוד להם שהיו חומסים מתורת האדם השכליית, כי הגוזל פרוטה הוא דבר שהיו תובעים אותו ולא פחות משוה פרוטה והיו מתחכמים לגזול באופן שלא יתבעו אותם. גם כפי הדין נראה לי כי לא חייבה תורה לבני נח אלא על ממון הבא לידם בדרך גזילה אבל בהקפה לא יתחייבו. והגם שהרמב"ם בפרק ט' מהלכות מלכים כתב גם עושקי שכר שכיר יהרגו עליו בני נח, אינו דומה לזה שבא לידו בהלואה שיאמר חייב אני לתת לך לכשיבא זמן, ואנשים ההמה היו נוטלים ברצונו בהקפה לפרוע אחר כך וכשהיה מתרצה להקיפם היו נוטלין פחות משוה פרוטה ובהלכות הלואות לא היו דנים על פחות משוה פרוטה אם חייב לו כשיטעון פרעתי או יש לך כנגדו ודכר זה אינו בגדר מצות גזילה שיתחייב מיתה, שיאמר סבור הייתי שאין לך בידי כלום. עוד אפשר לומר שיכולין לטעון בתורת מתנה בא לידם לטעום לקנות ממנו:

יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי־הִשְׁחִית כָּל־בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ עַל־הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י כי השחית כל בשר. אֲפִלּוּ בְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף נִזְקָקִין לְשֶׁאֵינָן מִינָן:

אוּנְקְלוֹס וַחֲזָא יְיָ יָת אַרְעָא וְהָא אִתְחַבָּלַת אֲרֵי חַבִּילוּ כָּל בִּסְרָא אֱנַשׁ יָת אָרְחֵהּ עַל אַרְעָא

אִבְּן עֶזְרָא ומה שאמרו קדמונינו ז"ל כי טעם השחית כל בשר את דרכו. שכל חי לא שמר דרך תולדתו ועות הנתיב הנטוע הידוע נכון הוא. ומה נכבד דרש דרשו שהשחיתו במים ודנם השם במים וכאשר מימיהם ממעל ומתח' כן היו המים שהשחיתם בם:

רַמְבַּ״ן כי השחית כל בשר את דרכו אם נפרש כל בשר כמשמעו ונאמר שאפילו בהמה וחיה ועוף השחיתו דרכם להזקק לשאינן מינן כמו שפירש רש"י (רש"י על בראשית ו׳:י״ב) נאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם לא מפני כולם אלא מפני מקצתם וסיפר עונש האדם לבדו או שנאמר שלא שמרו גם בזה תולדתם והיתה כל הבהמה טורפת וכל העוף דורס והנה גם הם עושים חמס ועל דרך הפשט "כל בשר" זה כל האדם ולמטה יפרש כל בשר אשר בו רוח חיים (בראשית ז׳:ט״ו) ומכל החי ומכל בשר (בראשית ו׳:י״ט) כל חי בגוף אבל בכאן "כל בשר" כל האדם וכן יבא כל בשר להשתחוות לפני (ישעיהו סו כג) וכן בשר כי יהיה בעורו (ויקרא יג כד):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וירא אלהים את הארץ. יזכיר עתה אלהים להזכיר בהם מדת הדין כי היא מתוחה כנגדם לחטאם הגדול. ואמר והנה נשחתה, ומה היא ההשחתה כי השחית כל בשר את דרכו, קרא לכולם בשם בשר כי כלם היו משחיתים את הזרע, וכענין שכתוב (ישעיה כז) שוחטי הילדים ודרשו רז"ל אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. ולפי שהן קלקלו זרע האדם שהוא נוצר למ' יום, לפיכך היה ענשם מדה כנגד מדה להשחת במי המבול שירדו עליהם ארבעים יום. ארבע עברות אלו היו בהן, ע"ז גלוי עריות שפיכות דמים וחמס. וטעם הארבעים כל אחד ואחד כנגד שהיו עובדין השמש ל' יום וכח השמש פועל בו חמשה ימים קודם בואו בטלה, וחמשה ימים אחר שנתרחק מטלה, והרי מ' יום שהשמש וכחותיו עומדים בטלה מ' יום, וכן בכל מזל ומזל מ' יום, זהו כנגד ע"ז ג"ע ושפיכות דמים. והחמס לפי שבעליו עוברין על משפטי התורה שנתנה למ' יום. ולא היה חטא ההשחתה הזאת בבני האדם בלבד כי אם בכל שאר ב"ח. וכן דרשו רז"ל ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, כי היו מי המבול רותחין. כתיב הכא וישכו המים וכתיב התם (אסתר ז) וחמת המלך שככה. ומה שהזכיר ותשחת הארץ לפני האלהים זו השחתת עבודה זרה, ורמז לך הכתוב כי היו רעים וחטאים בעברות שבין אדם למקום כגון השחתת עבודה זרה והשחתת הזרע, ובעברות שבין אדם לחברו ג"כ כגון גזל, שכ"א ואחד היו גוזלין וחומסין זה מזה, שנאמר ותמלא הארץ חמס. וממה שהזכיר פעם שנית כי מלאה הארץ חמס מפניהם והזכיר על זה קץ כל בשר בא לפני, באר לך הכתוב שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיה נד) רחקי מעושק כי לא תיראי וממחת כי לא תקרב אליך. והזכיר למעלה (שם) כי מי נח זאת לי, כי יזהיר על עון הגדול אשר עליו נתקרבה מחתת דור המבול. והטעם לפי שהגזל מן המצות המושכלות שאלולי לא נתנה תורה היה אדם מוציא אותם בשכלו, ומושכל ראשון הוא שאין לו לאדם כלום בממונו של חברו. ודע כי ענין המבול ראיה ברורה על ענין חדוש העולם ועל ההשגחה, בראותנו שהקב"ה מעניש ומכלה את הרשעים מן העולם ומשאיר שארית מן הצדיקים כגון נח ובניו, זה לאות כי העולם מחודש וכי ההשגחה שופעת בשפלים, כי בודאי כשם שהיה אדם הראשון אב וראש לכל הנבראים אחריו, כן היה נח אב וראש לכל הנבראים אחרי המבול, וכשם שהיו לאדם הראשון שלשה בנים, קין הבל שת, ולו היו השנים עקר והאחד נתקלל, כן תמצא בנח שלשה בנים, שם חם ויפת, ולו היו השנים עקר והאחד נתקלל, וכשם שתמצא בבני אדם הראשון השלישי שת שממנו נשתכלל העולם והוא היה עקר הבנים, כן בבני נח תמצא השלישי עקר הבנים, והוא שם, שאין שום אומה זוכה לתחית המתים כי אם בני שם.

סְפוֹרְנוֹ והנה נשחתה. מעצמה כי בזולת ענש היתה בדרך השחתה בהשחתת דרכם המקלקלת התולדה ובגזל המקלקל המדינות כענין וטחני קמח:

כְּלִי יָקָר . זה ע"ג שאין רואה בלתי ה' לבדו כי הכפירה עיקרה בלב ומטעם זה נאמר בע"ג למען תפוש את בית ישראל בלבם. כי עיקר האמונה בלב. כי השחית כל בשר את דרכו, זה ג"ע שנקרא דרכו כדרך גבר בעלמה ולדעת רז"ל חטאו בהוצאת זרע לבטלה לכך נאמר על הארץ כמו שאמר ושחת ארצה. ויתבאר עוד בסמוך תואר הצדיק והתמים בפסוק כי אותך ראיתי צדיק לפני. ומה שנאמר והנני משחיתם את הארץ שאף הארץ נתקלקלה יתבאר בע"ה פרשת אחרי מות בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה שהארץ נוגעת בדבר.

יג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ׃

רַשִׁ״י קץ כל בשר. כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא זְנוּת וַעֲ"זָ אַנְדְּרוֹלוֹמוּסְיָא בָּאָה לְעוֹלָם וְהוֹרֶגֶת טוֹבִים וְרָעִים. כי מלאה הארץ חמס. לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל הַגֶּזֶל (סנה' ק"ח): את הארץ. כְּמוֹ מִן הָאָרֶץ, וְדוֹמֶה לוֹ כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר (שמ' ט'), מִן הָעִיר; חָלָה אֶת רַגְלָיו (מ"א ט"ו), מִן רַגְלָיו. דָּ"אַ אֶת הָאָרֶץ – עִם הָאָרֶץ, שֶׁאַף ג' טְפָחִים שֶׁל עֹמֶק הַמַּחֲרֵשָׁה נִמֹּחוּ וְנִטַּשְׁטְשׁוּ:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ קִצָא דְכָל בִּסְרָא עַלַּת לִקֳדָמַי אֲרֵי אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטוֹפִין מִן קֳדָם עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא וְהָא אֲנָא מְחַבֶּלְהוֹן עִם אַרְעָא

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר קץ כל בשר. הוא הגוף: וטעם בא. הגיע קץ אידם: את הארץ. מן הארץ וכן כצאתי את העיר. או עם כמו את יעקב איש וביתו. והנכון בעיני שמל' משחיתם מושכת עצמה ואחרת עמה וכן אלהים צבאות כסאך אלהים. והנה כן והנני משחיתם ומשחית את הארץ:

רַמְבַּ״ן חמס הוא הגזל והעושק ונתן לנח הטעם בחמס ולא הזכיר השחתת הדרך כי החמס הוא החטא הידוע והמפורסם ורבותינו אמרו (סנהדרין קח) שעליו נתחתם גזר דינם והטעם מפני שהוא מצוה מושכלת אין להם בה צורך לנביא מזהיר ועוד שהוא רע לשמים ולבריות והנה הודיע לנח החטא שעליו בא הקץ הגיע הצפירה: והנני משחיתם את הארץ כמו מן הארץ וכן כצאתי את העיר (שמות ט כט) חלה את רגליו (מלכים א טו כג) דבר אחר את הארץ עם הארץ שאף שלשה טפחים של מחרישה נימוחו לשון רש"י (רש"י על בראשית ו׳:י״ג) מבראשית רבה (בראשית רבה ל״א:ז׳) ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית ו׳:י״ג) שמלת "משחיתם" מושכת עצמה ואחרת עמה והנני משחיתם ומשחית את הארץ ועל דרך האמת הוא כמו את השמים ואת הארץ כי הארץ תהיה בהשחתה שבהשחתת הארץ ישחתו והנם נשחתים בעולם הבא כדרך ויתעצב אל לבו (בראשית ו׳:ו׳) ולזה רמזו בבראשית רבה (בראשית רבה ל״א:ז׳) לבן אדון שהיתה לו מניקה כל זמן שהיה סורח היתה מניקתו נרדית וכו':

סְפוֹרְנוֹ קץ כל בשר. שקצבתי להם זמן ק"כ שנה: בא לפני. שקבעתי להם לתשובה: כי מלאה הארץ חמס מפניהם. שכלם גוזלים זה את זה הבעלים גוזלים את האריס בכח והאריס גוזל את הבעלים במרמה באופן שהארץ נותנת כל פירותיה לגזלנים: והנני משחיתם את הארץ. אשחיתם יחדיו עם הארץ שאשחית מזג הארץ והאויר בנטית גלגל חמה שהטה ממשוה היום מן המבול ואילך כמו שפיר' הוא ית' במענהו לאיוב ולכן נמעטו שני חיי המין האנושי תכף אחר המבול כי לא היו עוד המזגים והפירות על שלמותם הראשון. ולזה הותר למין האנושי אכילת בעלי חיים אחר המבול:

כְּלִי יָקָר . יום המיתה נקרא קץ כל בשר. בא לפני וקובל שאין לו זכרון בין כל הבעלי חיים, ואיש לא זכר אותו, כי מטעם זה המתין הקב"ה ז' ימי אבלו של מתושלח כי יראו חכמים ימותו אולי החי יתן אל לבו כי זה התכלית הנרצה מן האבל וההספד, כי הגוזל ועושה עושר ולא במשפט אילו היה זוכר יום המות כי בחצי ימיו יעזבנו לא היה גוזל משל אחרים אלא ודאי שחושב כי לעולם חוסן כמו שאמר קרבם בתימו לעולם וגו'. והנה אתי ביאור נפלא על כל המזמור המדבר מענין מאספי הממון וטעותם ויען כי לא באתי בחבור זה להאריך בדברים שאינן מענין הפרשה ע"כ לא אזכרנו פה אך פסוק זה לבד האומר קרבם בתימו לעולם משכנותם לדור ודור, תחלה אמר בתימו ואח"כ משכנותם, תחלה אמר לעולם ואח"כ לדור ודור. והנכון לומר בזה שהרשע הבונה לו בעה"ז בנין חזק ועליות מרווחים מאבני שיש ודאי קרבם, דהיינו מחשבתם שבתימו לעולם שהבית של אבנים יעמוד לעולם. וא"ת מה לו הנאה בזה שהבית יעמוד לעולם אחר שהוא לא ישכון וידור בו לעולם וכי לא ידע שסופו למות. ע"ז אמר משכנותם לדור ודור. שנותן ברכת שלום לעצמו אף אם הוא לא ידור בו מ"מ בניו ובני בניו לדור ודור ישכנו בו. וא"ת מה כשרון לבעליו אם בניו ישכנו והוא ישכון בקבר ע"ז אמר קראו בשמותם עלי אדמות. שהוא הולך בטעות גדול לומר כשבניו יקראו שמות בניהם ובנותיהם בשמם אז יקרא שם המת על נחלתו ולא יכרת ודומה לו כאילו הוא חי וענין היבום יוכיח. מצד טעות זה אפילו יום המיתה לא יחזירם למוטב לכך קץ כל בשר בא וקובל לפני כאמור. ויש אומרים, קץ כל בשר זה מלאך המות המשחית ומנפש עד בשר יכלה ומקרב קצו והוא בא לפני ומבקש ליתן בידו אשר למות למות. ואמר הקב"ה אם אתן רשות למשחית לא יבחין בין צדיק לרשע לפיכך והנני משחיתם אני בעצמי, וכדי שלא יהיה גם נח בכלל ההשחתה לפיכך עשה לך תיבת וגו' רמז לדבר קץ כל בשר סוף תיבות מן כל בשר עולה למספר ר"ל כמספר, מלאך סמאל, עם ח' אותיות שבשני תיבות אלו.

אוֹר הַחַיִּים ויאמר אלהים וגו' כי מלאה הארץ חמס וגו'. ואם תאמר בשלמא אם נפרש אומרו חמם כמו שאמרו מרבותינו (ב"ר פל"א) שהוא עבודה זרה וגלוי עריות וכו' יש טעם בדבר אבל להאומר שהוא חמס ממש שהוא הגזל למה נענשו הנגזלים כגוזלים. הגם שיש לומר שכולן היו גוזלים כל אחד כפי שיש יכולתו ממושלל יכולת. עם כל זה יתבאר הדבר על פי דבריהם (שם פכ"ו) שאמרו וז"ל במקום שאתה מוצא זנות וכו' והורגת טובים ורעים ע"כ. ולפי הדברים יכוין הכתוב לתרץ קושייתנו שהגם שנחתם גזר דין על הגזל עם כל זה כיון שבאותן עבירות שנדונו עליהם היה זנות נהרגו גם אותן שלא היו גוזלים. ואם תאמר ולמה לא מחלו זה לזה ולא יחתם דינם. ואולי כי ה' לא רצה לגלות סוד זה אלא לנח ולא לבני דורו, ונח אינו יכול לומר הדבר כי כל מה שאינו באמור הוא בבל תאמר וטעם כי הקב"ה היה יודע שלא יחושו על הדבר, או אפשר שידעו ולא חשו לו, וזה דוחק קצת כי למה לא יתקנו תקנה שאין בה חסרון דבר. והעיקר הוא שהגם שימחלו לא יועילו כיון שהיה בהם דין גזל וחייבים מיתה הם עליו ואינו בדין מחילה בשום אופן. ולא יקשה לך מאמרם ז"ל שכתבנו למעלה למה שפירשנו שלא היה חיוב מיתה, אין כוונתם ז"ל שלא היו עושים מהגזל זולת זה אלא שהיו עושים כל אופני חמס וכשהיה מזדמן לידם מציאות שלא יכלו לגזול היה מרמאים כסדר האמור והיו מתקבצים אלפים מהם לגזול קופה של תורמוסים: וטעם הודעת כל דבר זה לנח הוא לצוותו לעשות תיבה לשמירת קיום המין. ויש לתת לב מדוע העלים עין מעשות צדקה בבני דורו לבקש רחמים עליהם מלפני ה': ועוד תגדל הקושיא שראינו כי אבינו הגדול הוא אברהם למד ממנו כאומרם ז"ל (ב"ר פמ"ט) שלא בקש רחמים על פחות מעשרה ממה שראה שנח לא בקש וכו', וקשה כי מי אמר לו שאם היה מבקש לא היה מתקבל: אכן מדברי ה' אשר דיבר לנח גילה דעתו לנח כי הדבר מוחלט בעיני ה' להשחית ולא נתן מקום לנח להתפלל, כאומרו קץ כל בשר וגו' והנני משחיתם בהחלט, מה מקום לו להתפלל, מה שאין כן כשדבר דבריו לאברהם לא מצאנוהו שדבר כדברים האלה אלא נתן לו מקום להתפלל דכתיב (וירא יח) ארדה נא ואראה הכצעקתה וגו'. והגם שאחר האמת גם שם עלתה להם הגזירה. אף על פי כן עשה ה' אשר זמם להראות לאברהם הנהגתו, וכמו שפירשנוהו במקומו, ואמר דברים שישמע מהם אברהם שיש לו רשות לבקש רחמים. וכן תמצא בדברו למשה בתוכחות על עון ישראל לא החליט הגזרה ובזה מצא מקום להתפלל וכמו שפירשנוהו במקומו (שלח יד יא), מה שאין כן נח סתם ה' תפלתו: ועוד לו כי לא מצא פתח כאברהם ומשה שטעמם ונימוקם עמם, להיות, שלא היה צד הכרח בדבר להודיעם ה', והרי זה מורה באצבע כי שואל מהם שיתפללו, מה שאין כן נח שאין מקום לומר למה הודיע ה', כי יש טעם בדבר שהוא להכין תיבה וצורכה, ונוסף שהחליט הגזרה, לזה לא התפלל. ומהמעשה למד אברהם כיון שה' לא נתן לו מקום להתפלל אמור מעתה כי פחות מעשרה לא יספיקו:

יד עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת־הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר׃

רַשִׁ״י עשה לך תבת. הַרְבֵּה רֶוַח וְהַצָּלָה לְפָנָיו, וְלָמָּה הִטְרִיחוֹ בְּבִנְיָן זֶה? כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּהוּ אַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל עוֹסֵק בָּהּ ק"כ שָׁנָה, וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ מַה זֹּאת לְךָ, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם עָתִיד הַקָּבָּ"ה לְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, אוּלַי יָשׁוּבוּ: עצי גופר. כָּךְ שְׁמוֹ. וְלָמָּה מִמִּין זֶה? עַל שֵׁם גָּפְרִית שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶם לִמָּחוֹת בּוֹ: קנים. מְדוֹרִים מְדוֹרִים לְכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה: בכפר. זֶפֶת בְלָשׁוֹן אֲרַמִּי, וּמָצִינוּ בַּתַּלְמוּד כּוּפְרָא בְּתֵבָתוֹ שֶׁל משֶׁה, עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ הַמַּיִם תָּשִׁים דַּיָּהּ בְּחֹמֶר מִבִּפְנִים וְזֶפֶת מִבַּחוּץ; וְעוֹד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק רֵיחַ רַע שֶׁל זֶפֶת, אֲבָל כָּאן מִפְּנֵי חֹזֶק הַמַּיִם זִפְּתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ:

אוּנְקְלוֹס עִבֵד לָךְ תֵּבוֹתָא דְאָעִין דְּקַדְרוֹם מְדוֹרִין תַּעְבֵּד יָת תֵּבוֹתָא וְתֶחְפֵּי יָתַהּ מִגָּו וּמִבָּרָא בְּכּוּפְרָא

אִבְּן עֶזְרָא גופר. שם עץ קל הוא על פני מים ואין ריע לו במקרא: קנים. להיות כל חיה ועוף ובהמה איש ואשתו שהם זכר ונקבה לבדו: ושם תיבה ולא ספינה כי איננה על צורת אניה ואין לה משוטים: וכפרת אותה. יש אומרים שהיא מגזרת כפרת. והטעם מכסה משיחה. ויש אומרים שהכופר כדמות זפת. ויש אומרים שיש טיט בארץ מהעפר והוא מדביק ועומד כזפת. ויש אומרים שהוא הנקרא בלשון ישמעאל. בתמורת הכ"ף בקו"ף והנכון שמלת וכפרת מגזרת בכופר: מבית כמו לפנים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי עשה לך תבת עצי גופר. גופר הוא עץ הנקרא קדרו"ס וקל הוא על פני המים, ותרגם אונקלוס אעין דקדרוס, והוא מין ארז, וצוה הקב"ה לנח שיעשה לו תיבה מן העץ הזה הידוע ושיכניס לתוכה מכל מיני בעלי חיים, מן בהמות טהורות ועופות טהורים שבעה לצורך קרבן, ומן הבהמות הטמאות והעופות הטמאים שנים מכל זכר ונקבה כדי שיתקיים המין, הודיע אותו כי הוא יתברך עתיד להביא מבול לעולם לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים. וכאן הבן שואל כיון שהיה נח צדיק תמים כמו שהעיד עליו הכתוב והוא המוצא חן בעיני הש"י, למה לא היה מתפלל על בני דורו ויחזירם למוטב, כמו שמצינו באברהם אבינו כי מיד שהודיעו הקב"ה פורענות של סדום שהיו רשעים גמורים התפלל עליהם כמה פעמים לבלתי השחיתם, הוא שאמר (בראשית יח) הנה נא הואלתי לדבר אל אדני, ואמר עוד אל נא יחר לאדני. כן היה מנהג הראשונים והנביאים שהיו נגשים אל ה' להתפלל לפניו על בני דורם, וכן ראוי לכל פרנס הדור להתפלל על הדור. ותשובת הדבר כי מה שחדל נ הצדיק להתפלל בעדם לא במרד ולא במעל, אך מתוך שהיה יודע שקיום העולם בעשרה, וכענין שדרשו רז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם, ואילו היה בבני הדור עשרה אנשים צדיקים לא היה מביא עליהם המבול כי היה העולם מתקיים בשבילם, אבל באי התיבה לא היו כי אם ח', נח ואשתו ושלשת בניו ושלשת נשי בניו, ולפי שלא נשלמו לעשרה לא היו ראוים שינצל הדור בשבילם, ודי שיציל נח שהיה עשירי את נפשו ונפשות ביתו. וזהו שתמצא בתפלתו של אברהם כיון שהזכיר י' ואמר לא אשחית בעבור העשרה, מיד אמר וילך ה', לפי שגלוי וידוע לפניו שלא היה שם עשרה, ואברהם לא היה רשאי להתחנן בתפלתו לבקש מלפניו על בני הדור בפחות מעשרה, ולפיכך נאבדו מן העולם. והוא הענין בעצמו בנח שלא היה רשאי להתפלל עליהם כיון שלא היו שם עשרה. ועוד כי בכאן נתן להם זמן ארוך שיחזרו בתשובה, והם ק"כ שנים, ויתברך שמו של הרחמן שלא ענש אא"כ הזהיר.

סְפוֹרְנוֹ עשה לך תיבת. בזמן הקצוב להם למען יראו וישובו:

אוֹר הַחַיִּים עשה לך וגו'. יתבאר על דרך מאמר הנביא יחזקאל והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל איוב המה בצדקתם ינצלו את נפשם פירוש דוקא ג' יש כח בזכותם למלט עצמם שלא יגיע אליהם הרעה אבל ב' ואין צריך לומר אחד מהג' לא ימנע המשחית ממנו. ויש מקדמונינו שהקשו והלא מצינו שבחורבן נהרגו צדיקים וחסידים דכתיב נתנו את נבלת עבדיך. ותירצו וזה לשונם אפשר שהיה חסיד יחיד בין רבים בעת ההרג, ונאמר (שם צד) עד צדק ישוב משפט, אבל כשהם ג' או יותר יצרפו זכותם ויצילו עצמן אפילו תוך הרעה, ע"כ. זה הוא מה שדייק ה' בנועם דבריו כשציוהו לעשות תיבה להנצל בתוכה אמר אליו כי הטעם שהוא צריך לימלט בתיבה ולא יגן בעדו זכותו בל קרוב אליו הרעה, לצד שאין עמו צדיקים והוא לבדו נמצא, והוא אומרו עשה לך לשון יחיד, ולזה יש לו לחוש לעד צדק ישוב משפט. ומכאן אתה למד כי בניו לא היו צדיקים כמותו שאם היו צדיקים הם בצדקתם ימלטו עצמן מבלי מפלט כי הם למעלה מג'. וצריך ליישב דברי רז"ל שהבאתי בפסוק שלפני זה כי אברהם לא בקש על פחות מעשרה לפי שלמד מנח שהיו פחות מעשרה וכו' ע"כ וקשה נח לא היה אלא יחיד בדורו. ויש לומר שצריך שיהיו צדיקים גמורים כנח ואז ימלטו עצמן אחר יציאת הקצף בעולם ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף, אבל להגן שלא יצא המשחית הגם שיהיו צדיקים למטה מנח יועילו ואפילו להגן על אחרים. ולזה פרט בכתוב ביחזקאל נח דניאל איוב ולא אמר ג' צדיקים סתם. ויש לך לדעת כי אחר שנתן רשות למחבל מי הוא זה ואיזה הוא שיכול להמלט ממנו:

טו וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ׃

אוּנְקְלוֹס וְדֵין דְּתַעְבֵּד יָתַהּ תְּלַת מְאָה אַמִּין אֻרְכָּא דְתֵבוֹתָא חַמְשִׁין אַמִּין פְּתָיַהּ וּתְלָתִין אַמִּין רוּמַהּ

אִבְּן עֶזְרָא וזה אשר תעשה. טעמו וזה השיעור אשר תעשה. והנה קומתה עשירית ארכה שתהיה צפה על פני המים ולא יהפכנה רוח:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וזה אשר תעשה אותה. צוה ה' לעשותה כשעור הזה, ולרבוי המינין שיצטרך להביא בתוכה היתה קטנה עד מאד כי יצטרך להביא שם בהמות ועופות טמאים וטהורים, וחיות קטנות עם גדולות, שנים מכל, ויש חיות גדולות כפילים וראמים, ולפי הטבע חמשים תיבות כיוצא בה היו קטנות מהכיל את המינין האלו כלם, אבל היה הענין נס גדול בלי ספק ומחזיק מועט את המרובה. ואולי תשאל בכאן כיון שהיה הדבר נס למה יצוה לעשות את התיבה מעץ הידוע, ובמדות ידועות באורך ורוחב וקומה, ולעשות ג' מדורים תחתיים שניים ושלישים, והקב"ה יכול להצילם מבלי תיבה ושילכו על פני המים או יכול להפריח באויר, כי כל יוכל ולא יבצר ממנו מאומה. והתשובה בזה כי דרך התורה לצוות על האדם שיעשה כל יכלתו בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע בהן ישלים הנס. וע"ד זה תמצא בכל הנסים בתורה אם תסתכל בהם, כי אע"פ שהם נסים מפורסמים יש בהם טבע במקצת, וזהו כענין שתצוה התורה באנשי המלחמה שיצאו חלוצים לצבא. גם הכתוב שאמר (יהושע ח) שים לך אורב לעיר מאחריה. ומאחר שכל עניני מלחמותיהם של ישראל היו ע"י נסים גדולים מה יצטרכו למארב כמנהג האומות שמלחמותיהם נמשכות אחר הטבע, אלא בודאי היו ראוים להתנהג בדרך הטבע וה' ישלים מה שיחסר, ועל כן באה המצוה בתורה בתקון המערכות ודברים רבים כיוצא באלה. ועוד יש בזה טעם אחר הזכירו רז"ל כי מתוך מעשה התיבה שיטרח בה תמיד כל היום בארכה וברחבה יראו הבריות וידברו בזה ויחזרו ויתעוררו לחזור בתשובה מדרכם הרע, ואם לא ישובו הנה הם רשעים קטני אמנה ראוים שתחול עליהם מדת הדין.

כְּלִי יָקָר . פרט לנו הכתוב מדת ארכה ורחבה וקומתה מחמת שני דברים. האחת להודיע לנו גודל הנס שהחזיק המועט את המרובה כי היו שם בריות גדולות פילים וראמים. השניה היא להודיע לנו שעיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות כמ"ש ויראו בני האלהים את בנות האדם. וגו' וכאמרו רז"ל ברבה קלקלו וברבה נדונו, וטעמו של דבר לפי שע"י הזנות חללו קדושת שם של יה המתווך בין איש לאשה ובהתחלק מהם יו"ד ה"א נשאר אש ואש כמ"ש כי אש היא עד אבדון תאכל. וזה שאמרו רז"ל ברותחין קלקלו וברותחין נדונו כי הם הציתו את האש בעצמם וכן מצינו בפרשה זו מספר ט"ו בכמה מקומות שנאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. וכן תגבורת המים חמשים ומאת יום דהיינו ט"ו עשיריות. וכן מספר אורך ורוחב וקומה של התיבה מורה ג"כ על מספר ט"ו כי שלש מאות אמה באורך על רוחב חמשים נמצא בכל שטח של אמה אחת ט"ו אלפים אמה על אמה. ושלשים אמה קומתה והיו בה שלשה מדורים הרי עשרה אמות לכל מדור ומדור כי היו בה תחתים שנים ושלישים כולם שוים נמצא ק"ן אלפים אמה לכל מדור ומדור. נמצא ט"ו אלפים אמה שבכל שטח אמה כנגד ט"ו אמה שגברו המים על ההרים. וק"ן אלפים אלו שבכל מדור כנגד תגבורת המים ק"ן יום והוא ט"ו עשיריות. וכל מספר ט"ו אלו מורה שאע"פ שנחתם דינם על הגזל, מ"מ עיקר ההתחלה היתה בעבור הזנות וחילול השם של יה העולה ט"ו. וכן מצינו בחזקיה, שנענש מתחלה על שלא עסק בפריה ורביה ואמר לו הנביא צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה ודרשו רז"ל שם כי מת אתה בעה"ז ולא תחיה לעה"ב ומה חרי האף הגדול הזה שבעון ביטול פריה ורביה יהיה נענש בזה ובבא, אלא לפי שנא' כי ביה ה' צור עולמים ומזה למד שהעה"ז נברא בה"א והעה"ב ביו"ד וע"י שלא עסק בפריה ורביה גרם לשם של י"ה שיסתלק מן איש ואשה והוי כאילו החריב כל שני עולמות אשר מציאתם תלוי בשם של יה כי יסתלק השם מכל הנבראים ויעלה לו השמימה על כן דינו להיות נטרד מן שני עולמות. וכן דור המבול לפי שחללו שם של יה היה ג"כ דינם חרוץ ליטרד מן העה"ז והעה"ב כדאיתא בפרק חלק שדור המבול אין להם חלק לעה"ב כו'. לכך נאמר בהפכו לא אמות כי אחיה, לא אמות בעה"ז כי אחיה גם לעה"ב, ואספר מעשה יה כי ביה ה' צור עולמים כי שני העולמות הם מעשה יה. לפיכך כשחזר חזקיה בתשובה וקבל עליו לעסוק בפריה ורביה והחזיר שם של יה למקומו ע"כ נאמר לו הנני יוסיף על ימיך ט"ו שנה כנגד שם של יה, ונאמר הנני יוסיף מלה זרה בדקדוק כי הל"ל הנני מוסיף אלא לפי שהנני יוסיף ר"ת יה להורות שבזכות שם של יה זכה להוספה זו. וזהו שמסיק במסכת סוכה פרק החליל כשכרה דוד השיתין בקש התהום להציף עלמא כו' עד אמר דוד ט"ו שיר המעלות ואסקיה. לפי שידע דוד שדור המבול נענשו בתהום רבה בעון הזנות כי מי התהום מים נסתרים, והזנות קראו שלמה מים גנובים. דהיינו נסתרים הפך ממה שנאמר שתה מים מבורך וגו'. לפיכך כשהיה דוד צריך להעלות התהום היה מתירא שמא ע"י שיעלהו יציף העולם כדרך שנעשה לדור המבול ע"כ אמר ט"ו שיר המעלות לרמוז שבזכות שישראל גדורין מעריות ושם יה מתווך ביניהם ינצלו מתהום רבה. וזהו שמסיק באותן ט"ו שיר המעלות אשתך כגפן פוריה וגו' אמר אשתך האל"ף נקודה בסגול להורות שמדבר בזמן שג' שותפין באדם אב ואם והקב"ה וכשהקב"ה שותף בדבר א"כ שם יה מתווך ביניהם לכך נאמר פוריה בתוספת י"ה. וכן ארז"ל בין עזרת אנשים לעזרת נשים היו ט"ו מעלות, וכל זה מורה שמספר ט"ו תמיד מתווך בין איש לאשה כי כל זה נמשך מקדושת שם של יה על כן היו כל מדות הללו של התיבה תמיד קרובים למספר ט"ו כאמור.

טז צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל־אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ׃

רַשִׁ״י צהר. יֵ"אֹ חַלּוֹן וְיֵ"אֹ אֶבֶן טוֹבָה הַמְּאִירָה לָהֶם (ב"ר שם): ואל אמה תכלנה מלמעלה. כִּסּוּיָהּ מְשֻׁפָּע וְעוֹלֶה עַד שֶׁהוּא קָצָר מִלְמַעְלָה וְעוֹמֵד עַל אַמָּה כְּדֵי שֶׁיָּזוּבוּ הַמַּיִם לְמַטָּה מִכָּאן וּמִכָּאן: בצדה תשים. שֶׁלֹּא יִפְּלוּ הַגְּשָׁמִים בָּהּ: תחתים שנים ושלשים. ג' עֲלִיוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ, עֶלְיוֹנִים לָאָדָם, אֶמְצָעִים לְמָדוֹֹר, תַּחְתִּיִּים לְזֶבֶל (שם):

אוּנְקְלוֹס נֵהוֹר תַּעְבֵּיד לְתֵבוֹתָא וּלְאַמְתָא תְּשַׁכְלְלִינַהּ מִלְּעֵלָּא וְתַרְעָא דְתֵבוֹתָא בְּסִטְרַהּ תְּשַׁוִּי מְדוֹרִין אֲרָעִין תִּנְיָנִין וּתְלִיתָאִין תַּעְבְּדִנַּהּ

אִבְּן עֶזְרָא צהר. מקום שיכנס ממנו האור והוא מגזרת צהרים. והוא נעשה למעלה כמשפט ואחר שהיה למעלה אמה אחת בארך היה ברחב ששית אמה והנה התיבה כדמות משלש וראשו חד וכן מקצעותיו על כן לא תתהפך והפתח בצד האחד והיה עולה אליו בסלם וידענו כי התיבה גדולה מאד גם יתכן להיות קומת נח גדולה מקומתינו כי האמה היא כמדתו ויתכן היותה כאשר היא נחלקת על שלש גובה התחתיים עשר אמות. ויש אומרים כי רבים היו והכתוב אחז בדרך קצרה: תחתים. תואר השם וכן שניים וכן שלשים והשואלים למה לא אמר ושלישיים עינים להם ולא יראו הלא יראו סלח קשת גנב תואר השם. ונגיד ופקיד וחסיד וחכם ונבון תאר השם וכל מלה כפי משקלה ומערכתה. ומשקל שלשים כמשקל נגידים חסידים כי האחד הוא שליש כמו חסיד. או יתכן שיו"ד שניים משמשת עצמה ומלת שלישים עמה. אולי תנוח דעת השואלים:

סְפוֹרְנוֹ בצדה תשים. בצד רחבה כי הוא יקרא צד ופאת האורך יקרא צלע: תחתיים. המורגלי' באניות. שנים ושלישים. דומים לתחתיים המורגלים:

כְּלִי יָקָר . יש להתבונן אם היה צריך לחלק כל מדור ומדור לפי ענינו עליונים לאדם אמצעים למדור תחתונים לזבל א"כ למה לא צוה לעשותם בשטח אחד ולמה נעשו בזו על גב זו דוקא. ורמז כאן שהיו ג' שטחים אלו בדמיון כל ג' עולמות, כי בזמן המבול נתקלקלו כל העולמות והמזלות לא שמשו כלל, ע"כ נעשית התיבה בציור זה להורות על קיומם. ומ"ש ואל אמה תכלנה מלמעלה לפ"ז היה הגג למעלה רק רוחב אמה אחת ולמטה ממנו ב' אמות והולך ומרחיב כדרך כל דבר המשופע והולך רמז שרק הוא ית' אחד בתכלית האחדות וכל הקרב הקרב ביותר אל הסבה ראשונה ית' נמצא בו חלק יותר גדול בענין האחדות, כי המלאכים הקרובים אליו ית' אע"פ שיש בהם רבוי המינים כי זה נברא מאש, וזה ממים, וזה מרוחות, מ"מ אין בהם הרכבת ד' יסודות אלא כל אחד מהם הוא מיסוד א' פשוט בלא הרכבה. והעולם האמצעי נוסף על רבוי המינים יש בכל אחד מהם הרכבת שתי יסודות כי השמים נבראו מאש וממים. נוסף עליהם התחתונים שיש בהם הרכבת ד' יסודות. וא"כ כל הבנין משופע ועולה עד שעומד למעלה על אמה אחת המורה כי הוא יתברך רוכב על שלשה עולמות אלו תחתים שנים ושלישים. וציור זה ניתן לנח להורות שכל העולמות יחזרו לקדמותן בזכות צדיק יסוד עולם.

יז וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת־הַמַּבּוּל מַיִם עַל־הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל־בָּשָׂר אֲשֶׁר־בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר־בָּאָרֶץ יִגְוָע׃

רַשִׁ״י ואני הנני מביא. הִנְנִי מוּכָן לְהַסְכִּים עִם אוֹתָם שֶׁזֵּרְזוּנִי וְאָמְרוּ לְפָנַי כְּבָר מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ (תה' ח'): מבול. שֶׁבִּלָּה אֶת הַכֹּל, שֶׁבִּלְבֵּל אֶת הַכֹּל, שֶׁהוֹבִיל אֶת הַכֹּל מִן הַגָּבוֹהַּ לַנָּמוּךְ; וְזֶהוּ לְשׁוֹן אֻנְקְלוֹס שֶׁתִּרְגֵּם טוֹפָנָא, שֶׁהֵצִיף אֶת הַכֹּל, וֶהֱבִיאָהּ לְבָבֶל שֶׁהִיא עֲמֻקָּה, לְכָךְ נִקְרֵאת שִׁנְעָר, שֶׁנִּנְעֲרוּ שָׁם כָּל מֵתֵי מַבּוּל:

אוּנְקְלוֹס וַאֲנָא הָא אֲנָא מַיְתֵי יָת טוֹפָנָא מַיָּא עַל אַרְעָא לְחַבָּלָא כָּל בִּסְרָא דִּי בֵהּ רוּחָא דְחַיֵּי מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא כֹּל דִּי בְאַרְעָא יְמוּת

אִבְּן עֶזְרָא ואני. מלת מבול יש אומרים שהדגש תחת הנו"ן מובלע כמו מבוע. והוא מגזרת אבלה נבלה הארץ. ויש אומרים שהוא מגזרת בלולה בשמן והיה ראוי להיות על משקל מסלול. וכמוהו המשור והחולם והשורק מתחלפים: וטעם המבול מים. דרך קצרה וכן הוא המבול מבול מים וכן למן היום הוסדה שטעמו ולמן היום יום הוסדה:

רַמְבַּ״ן ואני הנני מביא את המבול הנני מסכים עם אותן שאמרו לפני מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה) לשון רש"י (רש"י על בראשית ו׳:י״ז) מבראשית רבה (בראשית רבה ל״א:י״ב) ואני תמה והאיך מסכים עמהם והוא משאיר להם שארית לפליטה גדולה בנח ובניו וכל חי להרבות זרעם כחול אולי היא הסכמה לדעתם כשלא יחמול עליהם ועל האמת ואני כמו ויסרתי אתכם אף אני (ויקרא כו כח) וכן אני הנה בריתי אתך (בראשית י״ז:ד׳) ואני זאת בריתי (ישעיהו נט כא) יאמר אף אני תהיה ידי בהם על שהשחיתו את הארץ ולכך אמר (בראשית ט׳:י״ב) זאת אות הברית אשר אני נותן ימחץ וידיו תרפינה (איוב ה יח) והמשכיל יבין:

סְפוֹרְנוֹ ואני הנני מביא את המבול. אתה תשלים התיבה ואני תיכף אביא את המבול והוא לשון מפלה והפסד כענין כל נבלה. אמר אני אביא את המפלה וההפסד שאמרתי באמרי והנני משחיתם את הארץ:

כְּלִי יָקָר . טעם לדינם של דור המבול, לפי שחטאו בע"ג וזנות וגזל, כי בע"ג כתיב אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים. בעון ג"ע, כי הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ואמרו רז"ל אע"פ שבטלו ארבע מיתות ב"ד דין ד"מ לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו', נמצא שדור המבול שנכשלו באשת איש שמיתתם בחנק דין הוא שיטבעו במים וכמ"ש על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא ודרשו רז"ל זו אשה וסמוך ליה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו מכלל שבהעדר האשה מאחר שאינו ניצול מעבירה יגיעו אליו שטף מים רבים. בעון הגזל, לפי שכל גוזל נכנס לתוך תחום חבירו על כן דין הוא להביא עליהם שטף מים רבים כי אז כל טפה נוגעת בחבירתה ונכנסת אל תוך גבולה, לפי שבגשמי ברכה נאמר מי פלג לשטף תעלה. מכאן למידין שלכל טיפה יש דפוס בפני עצמה. וכמלא נימא יש בין כל טיפה וטיפה כדי שלא תכנס אחת בגבול חברתה. וזה הגוזל ונכנס בתחום חבירו דין הוא שיהפכו עליו גשמי ברכה למבול כי אז כל הטיפות מתערבין. ועל זה מסיק במס' , א"ר אמי אין הגשמים נעצרים אלא בעון גזל שנאמר על כפים כסה אור. לפי שבלשון גשמים סתם, מדבר בגשמי ברכה כמו שפי' רש"י מתחלה נאמר ויהי הגשם על הארץ ואח"כ נאמר ויהי המבול אלא כשהורידן הורידן ברחמים אולי יחזרו בתשובה ואז יהיו גשמי ברכה. ובזה מיושב שלא נצטרך לומר נח היה מקטני אמנה, כי פשוטו אינו משמע כן ועל כל פנים היה מסופק בביאת המבול כי אולי יחזרו בתשובה כדרך שהיה הנביא יונה מסופק ביעוד הפורענות לאנשי נינוה כי מטעם זה נאמר מפני מי המבול אבל בעוד היותם גשמים לא נכנס לתיבה כי אולי יחזרו בתשובה ויהיו גשמי ברכה. לכך אמר אין הגשמים, דהיינו גשמי ברכה נעצרים כי אם בעון הגזל, כי זה הגוזל ונכנס בגבול של חבירו אינו דין שירדו לו גשמי ברכה שאין טיפה נכנס בגבול חברתה. וקרוב בעיני לומר שרבי אמי בדור המבול ידבר וראייתו תוכיח כי יש לדקדק בפסוק על כפים כסה אור, למה קרא הגזל כפים ולמה קרא הגשמים אור, אלא ודאי שדרש מקרא זה לדסמיך ליה שנאמר כי בם ידין עמים. ש"מ שבדור המבול הוא מדבר שנדונו במים ואמר על הגזל שבכפים כי ברא הקב"ה כל אצבע ואצבע לתשמישו כדאיתא בגמרא ורצה הקב"ה שלא יכנס שום אצבע בגבול חבירו, וזה הגוזל מחלל קדושת ידיו על כן נדונו במבול כי אז כסו העננים אור השמש שכל כך היו העננים גסים ועבים עד שלא יכלו ניצוצי אור השמש לעבור דרך העננים כי המאורות לא שמשו כל ימות המבול ולסבת גסות העננים הורידו מי המבול בקצף שצף והיו הגשמים גשמי ברכה נעצרים וירד עליהם המבול, זה שאמר הכתוב על כפים כסה אור, וענין זה יקר מאד.

אוֹר הַחַיִּים ואני הנני מביא וגו'. תיבת ואני רחוקה משמוע. ורש"י פירש הנני מוכן להסכים עם אותם וכו' מה אנוש וגו' ע"כ. ולפי מה שפירשתי למעלה (פסוק יא) כי המשחיתים מלאו הארץ והוכנו להשחית, הודיע ה' כי הוא מסכים להרשותם לגמור הדבר. והגם שאין כאן אלא המטרת הגשם, צא ולמד מה שאמרו בזוהר הקדוש על הפלגת המשחיתים אשר שם היו ונמצאו:

יח וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל־הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ׃

רַשִׁ״י והקמתי את בריתי. בְּרִית הָיָה צָרִיךְ עַל הַפֵּרוֹת שֶׁלֹּא יִרְקְבוּ וִיעַפְּשׁוּ וְשֶׁלֹּא יַהַרְגוּהוּ רְשָׁעִים שֶׁבַּדּוֹר (ב"ר): אתה ובניך ואשתך. הָאֲנָשִׁים לְבַד וְהַנָּשִׁים לְבַד; מִכָּאן שֶׁנֶּאֱסְרוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה: (שם):

אוּנְקְלוֹס וְאָקֵם יָת קְיָמִי עִמָּךְ וְתֵעוֹל לְתֵבוֹתָא אַתְּ וּבְנָךְ וְאִתְּתָךְ וּנְשֵׁי בְנָיךְ עִמָּךְ

אִבְּן עֶזְרָא והקימותי את בריתי. לאות שהשם נשבע לו שלא ימות הוא ובניו במבול ואם לא נמצא בתחילה מפורש כאשר מצאנו במשנה התורה נשלחה אנשים לפנינו. ומלת והקימותי שאקיים את שבועתי והקרוב אלי שזאת הברית רמז לקשת. וטעם ברית הסכמה ודבר שבחרו שנים והוא מגזרת ברו לכם איש והמלה בסמוך ובמוכרת שוה וכן שבית יעקב ובנותיו בשבית. ויש אומרים שברית גבול כרות:

רַמְבַּ״ן והקמתי את בריתי אמר רבי אברהם (אבן עזרא על בראשית ו׳:י״ח) לאות כי השם נשבע לו שלא ימות במבול הוא ובניו ואם לא נכתב תחילה מפורש כאשר מצאנו במשנה תורה (דברים א כב) נשלחה אנשים לפנינו ומלת והקימותי שאקיים שבועתי והקרוב אלי שזאת הברית רמז לקשת וטעם ברית הסכמה ודבר שבחרו שנים מגזרת ברו לכם (שמואל א יז ח) והמלה בסמוך ובמוכרת וכן שבית יעקב (תהלים פה ב) ובנותיו בשבית (במדבר כא כט) ויש אומרים כי ברית גבול כרות כל אלו דבריו ויותר נכון בדרך הפשט כי ענין "והקימותי את בריתי" לאמר בעת שיבא המבול תהיה ברית קיימת אתך שתבא אל התיבה אתה וביתך ושנים מכל הבשר להחיות כלומר שתחיו שם ותתקיימו לצאת משם לחיים והברית הוא דבר השם כשיגזור אומר בלא תנאי ושיור ויקיים והזכיר הברית והזכיר שיהיה קיים והוא כלשון קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם (אסתר ט כז) שקבלו עליהם דבר להיותו קיים ועל דרך האמת הברית מעולם היא והמלה נגזרת מן בראשית ברא אלהים והנה בריתי כמו ברייתי והמלה כמו סמוכה כי היא סמוכה לעולמים שהיו לפנינו יצוה שתקום ותהיה עם הצדיק וכן ואני הנני מקים את בריתי אתכם (בראשית ט׳:ט׳) בריתי היתה אתו (מלאכי ב ה) והמשכיל יבין:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והקימותי את בריתי אתך. הברית הזאת הוא שמתנה עמו עתה כי המה יאבדו והוא יעמוד וכלם ימחו במבול והוא ינצל, או ירמוז לברית הקשת. וכתב הרמב"ן ז"ל וע"ד האמת הברית מעולם היא, והמלה נגזרת מן בראשית ברא אלהים, והנה בריתי כמו ברייתי, והמלה כמו סמוכה כי היא סמוכה לעולמים שהיו לפנינו וצוה שתקום ותהיה עם הצדיקים, וכן ואני הנני מקים את בריתי אתכם, (מלאכי ב) בריתי היתה אתו והמשכיל יבין עכ"ל. ובאורו הברית שהיא נאצלת מעולם הוא הרחמים וסמוכה לעולמים שהיא מנהג העולמים, תקום ותהיה עם הצדיק יסוד עולם, ועם זה תקבל שפע ותשפיע למטה, זהו שאמר אתכם.

סְפוֹרְנוֹ והקמותי את בריתי. אחר המבול:

כְּלִי יָקָר . היה צריך הקמת ברית על הפירות שלא ירקבו ושלא יהרגוהו רשעים שבדור לשון רש"י. ויש לו סמך מן המקרא מדקאמר והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה. ש"מ שברית זה הוא שיוכל לבא אל התיבה מבלי מונע. ורקיבת התבואה למד ממה שנאמר אתך וכי אתו לבד הקים הברית והלא גם עם אשתו ובניו הקים הברית, אלא רמז לברית המילה שכבר אתך וזה מדה כנגד מדה קצת כי הסרת הערלה היינו הסרת מותרות הדמים הגורמים עיפוש, וכן ריקוב התבואה בא מחמת הפסולת המביא עיפוש וריקוב. ועוד שהערלה נקראת חרפה שנאמר כי חרפה וגו' לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. והרעב נקרא גם כן חרפה שנאמר ולא תקחו עוד חרפת רעב בגוים. ובהסרת חרפת הערלה יוסר חרפת הרעב, ודבר זה למידין מיוסף כשאמרו לו המצריים אספנו תבואה והרקיבה צוה להם יוסף שימולו והסכים פרעה על ידו.

אוֹר הַחַיִּים והקמותי את בריתי וגו'. היה צריך להקדים לומר ובאת אל התיבה עד סוף ואח"כ יאמר והקמותי את בריתי ורז"ל אמרו (ב"ר פל"א) ברית שלא יהרגוהו רשעים שבדור ע"כ. ולדרך זה צריך להקדים והקימותי וגו' קודם ובאת: עוד נראה שכוונת ה' היא להיות שהחליט לו הגזירה על בני דורו ואמר לו כל אשר בארץ יגוע חש כי יחשוב נח כי כשם שהראהו בראשונים כן יקר מקרהו ומקרה זרעו לימחות בדור אחר וזו הצלה שאין תכליתה הצלה קיימת, לזה תיכף ומיד רמז לו מה שעשה לבסוף שכרת עמו ברית לבל יביא עוד מבול ולא יכרת עוד כל בשר, וזה הוא שיעור הכתוב כל אשר בארץ יגוע והקמותי את בריתי אתך שלא יארע לך כדבר הזה ולהמלט מהרעה המצויה ובאת אל התיבה וגו': עוד יכוון לומר שקיים עמו ברית שלא ישכחהו בתיבה והרי הוא אבוד מעצמו. והיא שעמדה לו שנאמר (לקמן ח' א') ויזכור אלהים את נח וגו' ויעבר וגו' רוח על הארץ וגו' ואחרי כן צוה לו ליכנם לתיבה בקיום ברית זה והגם שלא הוזכר שם ברית, סמך על מה שהוזכר כאן. ואפשר שרמז באומרו ויזכור אלהים כי שם זה יקרא על המשפט ובדין זכר את הברית. ורז"ל דרשו (ב"ר פל"ג) כי הפך הדין לרחמים לצד צדקתו וזה דרך דרש:

יט וּמִכָּל־הָחַי מִכָּל־בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל־הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ׃

רַשִׁ״י ומכל החי. אֲפִלּוּ שֵׁדִים (ב"ר): שנים מכל. מִן הַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם לֹא פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, אֶחָד זָכָר וְאֶחָד נְקֵבָה:

אוּנְקְלוֹס וּמִכָּל דְּחַי מִכָּל בִּסְרָא תְּרֵין מִכֹּלָּא תָּעֵיל לְתֵבוֹתָא לְקַיָּמָא עִמָּךְ דְּכַר וְנוּקְבָא יְהוֹן

אִבְּן עֶזְרָא ואחר שאמר שנים ביאר שיהיו זכר ונקבה ואחר שאמר כלל מכל החי מכל בשר פרט אחר כן מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה ומכל רמש שהוא על האדמה. זה כלל לחיות השדה וכן קטן וגדול שהוא נולד מזכר ונקבה ויצאו כל הנולדים בלי התחברות שנים. וכן חיות המים שגם הדג יקרא בשר. והעד שאמר משה ואתה אמרת בשר אתן להם הצאן ובקר וגו' אם את כל דגי הים וגו': ומלת תביא אל התיבה מצוה על נח שלא יעזבם רק יביאם עמו להחיות זרע כל מין:

רַמְבַּ״ן מכל בשר וגו' ידוע כי החיות רבות מאד ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם והרמש הרומש על הארץ רב מאד גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג) מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם ולעופות טהורים אין מספר והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת ולא עשר כיוצא בה אבל הוא נס החזיק מועט את המרובה ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמך על הנס הזה ראה השם יתברך לעשותה גדולה כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה ויספרו עליה וידברו בענין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה אולי יעשו תשובה ועוד עשו אותה גדולה למעט בנס כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות והשאר יהיה בידי שמים ואל תתפתה לאמר (ראה ראב"ע להלן פסוק טז) כי היו שלש מאות אמות באמות איש נח והיה גדול שאם כן היו גם האנשים גדולים גם החיה והעופות בדורות ההם גדולים עד שלקה העולם במבול ועוד כי האמות אמות התורה הנה: תביא אל התיבה להחיות אתך צוהו שיתעסק ויעזור אותם הוא בכניסתם בתיבה וישתדל בהם שיחיו כאשר ישתדל בנפשו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ומכל החי. דרשו רז"ל לרבות השדים, וצוהו יתברך שיכניסם אל התיבה. ויתכן לפרש כי אי אפשר להם שישארו במקומם שהוא האויר בגלגלי היסודות, לפי שהגזרה היתה לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, וזה כולל כל בעלי נפש התנועה שעל הארץ, והוסיף לומר עוד מתחת השמים שגזרת המבול היתה אף על הבריות שהן מתחת גלגלי היסודות והם השדים, על כן הוצרך להכניס אל התיבה פן ימחו באויר אשר מתחת השמים. ומה שאמר תביא אל התיבה אין להבין שהוא יביאם ממש שהרי כתוב אחריו יבאו אליך להחיות באר כי מעצמם יבאו, אבל הכונה כשאמר תביא אל התיבה שיעזור אותן בכניסתן וישתדל בהן שיחיו. והנה זה היה בצווי, אבל במעשה היכן מצינו שבאו השדים לתוך התיבה בכלל שאר המינין, הוא שכתוב וכל העוף למינהו כל צפור כל כנף. וכל העוף למינהו אלו עופות טמאים. כל צפור אלו עופות טהורים, כל כנף אלו השדים שהם טסין באויר, וסמך לו מיד ויבאו אל נח אל התיבה.

כ מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת׃

רַשִׁ״י מהעוף למינהו. אוֹתָן שֶׁדָּבְקוּ בְמִינֵיהֶם וְלֹא הִשְׁחִיתוּ דַרְכָּם, וּמֵאֵלֵיהֶם בָּאוּ, וְכֹל שֶׁהַתֵּבָה קוֹלַטְתּוֹ הִכְנִיס (ב"ר):

אוּנְקְלוֹס מֵעוֹפָא לִזְנוֹהִי וּמִן בְּעִירָא לִזְנַהּ וּמִכֹּל רִחֲשָׁא דְאַרְעָא לִזְנוֹהִי תְּרֵין מִכֹּלָּא יַעֲלוּן לְוָתָךְ לְקַיָּמָא

אִבְּן עֶזְרָא ומלת יבאו אליך שהם יבאו מעצמם ולא ייגע לבקש אותם באיים ולצוד כל מיני העוף. וצוה שיתקן מיני מאכל לכל. ותועי רוח ישאלו מה אכל כל עוף דורס וכל חיה כמו האריה שלא יחיה כי אם מבשר וזאת איננה שאלה כי מי שלא ימצא בשר יאכל העשב ופרי העץ כאשר ירעב. וכן דרש שיש בבהמות גדול והוא רועה אלף הרים טוב הוא להשמעת אזנים וכן עוף שיכסה אור השמש בכנפיו יש לו סוד ואיננו כמשמעו והשם צוה אל נח לעשות התיבה ימים רבים קודם בא המבול וכאשר קרבו הימים צוהו השם הנכבד שילך נח הוא וביתו אל התיבה ובעבור צריכת הקרבן צוה השם הנכבד שיקח מן הבהמה הטהורה ומן העוף הטהור שבעה זכרים ושבעה נקבות:

רַמְבַּ״ן שנים מכל יבאו אליך להחיות הודיעו כי מעצמם יבאו לפניו שנים שנים ולא יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים והוא יביאם בתיבה אחרי כן ובמעשה פירש שבאו זכר ונקבה (בראשית ז׳:ט׳) וזה היה בכללם אחרי כן צוהו שיקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה ובאלה לא אמר שיבאו אליו אלא שהוא יקח אותם כי הבאים להנצל ולחיות להם זרע באים מאליהם אבל הבאים להקריב עולות לא גזר שיבאו מעצמם להשחט אבל לקחם נח כי הצואה של שבעה שבעה היתה כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן וטעם "הטהורה" הקב"ה פירש לו סימני הטהרה אבל הכתוב יקצר לומר הטהורה על פי התורה ורש"י כתב את שעתידה להיות טהורה לישראל מלמד שלמד נח תורה והנה מכאן שלא הוכשרו בקרבנות בני נח אלא בהמה טהורה ועוף טהור וכן אמר בהבל (בראשית ד׳:ד׳) מבכורות צאנו ומחלביהן אבל כל המינין הטהורים כשרין בהם כדכתיב (בראשית ח׳:כ׳) ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות במזבח והוסיף לישראל במצוה שיהיו כל קרבנותם מן הבקר ומן הצאן מן התורים ומן בני היונה וטעם "גם מעוף השמים" הטהור כי הכתוב נמשך למעלה:

אוֹר הַחַיִּים מהעוף למינהו וגו'. היה לו להקדים הבהמה אם מלמעלה למטה מסדרם, ואם ממטה למעלה למה סדר רמש אחר בהמה. ואולי כי העוף יש בו צד מעלה כי הוא מרובה אין קץ, וצא ולמד שהמועטים שבעופות הם הטמאים והם כ"ד ואמרו ז"ל שק"ך מיני עופות בהר הבית וכלן מן איה, וצא ולמד לטהורים שהם הרבים כמה וכמה והבהמה המועטים הם הטהורים עשרה ואין במינם כל כך מרובה בכל מין כעופות אשר על כן ציוהו על העופות שהם רבים תחילה וצריך להביא מכל מין ומין שבכל פרט ופרט ואחר כך הזכיר הבהמה שהיא במינה מועטת ואחר כך מינים השורצים בארץ. וכפי זה סידרם הכתוב דרך טרחתם ממעלה למטה:

כא וְאַתָּה קַח־לְךָ מִכָּל־מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה׃

אוּנְקְלוֹס וְאַתְּ סַב לָךְ מִכָּל מֵיכַל דְּמִתְאֲכֵל וְתִכְנוֹשׁ לְוָתָךְ וִיהֵי לָךְ וּלְהוֹן לְמֵיכָל

סְפוֹרְנוֹ ואתה. עתה קח מכל מאכל. מאכלים שונים למינים שונים:

כְּלִי יָקָר . לך משמע משלך לא משל אחרים, כדרך משלכם הנאמר בד' מינים. כדי שלא יחשוב נח הרי היום או מחר ימותו כולם וממונם כלה סד"א שמותר ליקח משלהם ת"ל קח לך משלך דווקא, להגדיל הנס אע"פ שכפי הטבע לא יספיק כי אם לך לבד שהרי ודאי לא היה לנח מותרות, מ"מ על צד הנס ישלח ה' את הברכה באסמיך והיה לך ולהם לאכלה, וכן עשה לך תיבה וגו'. שבדרך הטבע תכיל אותך לבד ועל צד הנס תחזיק כל הבעלי חיים כמו פילים וראמים.

כב וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה׃

רַשִׁ״י ויעש נח. זֶה בִּנְיַן הַתֵּבָה:

אוּנְקְלוֹס וַעֲבַד נֹחַ כְּכֹל דִּי פַקֵּיד יָתֵהּ יְיָ כֵּן עֲבָד

רַמְבַּ״ן ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים שעשה את התיבה ואסף המאכל ודרך הכתוב לאמר "ויעש" "וכן עשה" לבאר כי לא הפיל דבר מכל אשר צוה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויעש נח. זה מעשה התיבה, כן עשה שהכניס שנים מכל המינים ומזונות לכולם, וכן דרשו רז"ל הכניס נח זמורות לפילין וזכוכית לנעמיות.

כְּלִי יָקָר . לפי שפרשה זו מתחלת בשם אלהים, שנאמר ויאמר אלהים אל נח קץ כל בשר וגו'. ומדת הדין אמרה כן, ע"כ מסיימת בשם אלהים. אבל פרשה שניה מתחלת ויאמר ה' לנח בא אתה וגו'. ומדת הרחמים אמרה כן בהצלתו של נח ע"כ מסיימת ג"כ בשם של רחמים שנאמר ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. וגם מה שנאמר בזו הפרשה כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר. מדבר ג"כ בהצלה להמתין להם אולי ישובו.

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.