Malbim on Vayikra 26 — מלבי"ם על ויקרא כו

לֹא־תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא־תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֺת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃

(סי' ק"ה) לא תעשו לכם אלילים: כבר התפרש בפ' קדושים. ומה שכתב "ופסל ומצבה" מה פסל אם עשיתו פסלתו... פירש הקרבן אהרן דאסור בהנאה מיד, אף שלא עבד אותו. ולפי זה אתיא כר' ישמעאל בעכו"ם (דף נא:) דעכו"ם של ישראל אסורה מיד, וצריך עיון קטן. ומה שאמר מה מצבה ב'בל תקימו'.. פירש בקרבן אהרן דכתיב "ולא תקים לך מצבה" (דברים טז, כב); וגם זה תמוה, הא כאן כתיב "ופסל ומצבה לא תקימו"! ובספרי (פר' שופטים) לא תקים מצבה – אין לי אלא מצבה. אשרה ועכו"ם מנין? ודין הוא: ומה מצבה שאהובה לאבות... לפי זה משמע שלמד שם אף אשרה שמעמיד לגבוה כמו מצבה שאסור אף לגבוה. וכן למד אף פסל בבל תקימו רוצה לומר, אף לגבוה. וזה למד ממה שכתוב שם "לא תקים לך מצבה" שמיירי לגבוה, כי פה מדבר במצבה שנעשית לשם עכו"ם כמו שאמר אלו המקרוליס שעל גבי הדרכים שעובדים לאבנים, שנותנים אבן מכאן ואבן מכאן; או החמנים, כמו שכתוב בירמיה (מג) "ושבר את מצבות בית שמש אשר בארץ מצרים". ומ"ש "אבן משכית לא תתנו בארצכם" מבואר דבבית המקדש שרי. ולרש"י הטעם כדי שלא יעשה דוגמת מקדש כמו שנאסר לעשות תבנית היכל ואולם. ולרמב"ם משום חק עובדי עכו"ם. (סי' ק"ו) כי אני ה' אליקכם את שבתותי...: פירשו חז"ל שסמך האזהרות האלה פה להזהיר את העבד הנמכר לנכרי שלא ילמוד ממעשה רבו לפרוק מעליו עול מצות. כי הוא עבד ה' וה' הוא אלקיו, גם בעודו תחת רבו. והגם שהדבר קשה עליו לשמור מצות ה' בהיותו בבית עכו"ם – אני ה', נאמר לשלם שכר טוב ולפום צערא אגרא.

אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת־מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם׃

(סי' א) אם בחקתי תלכו: סֵדֶר הלשון במאמרים שיש בהם תנאי כפול להקדים את הדבר שיבקש שיהיה כן. ועל כן יקדים הן ללאו, כמ"ש בקדושין (דף ס). ופירשו התוס' שהדבר שיבקש שיהיה כן הוה כְהֵן ומקדימו בלשון. וכן מה שהקדים "אם בחקתי תלכו" מפני שהרצון מלפניו שילכו בחוקיו ושיקבלו שכר. ומאמר זה מובא בעכו"ם (דף ה) ושם אומר אין "אם" אלא לשון תחנונים... כי ממה שכתב "אם בחקתי תלכו..ואם בחקתי תמאסו" משמע שהברירה בידם, וזה אינו; רק שהצד הראשון בא על צד החפץ שיהיה כן, שישמעו ושיקבלו הברכות. והנה חז"ל הזהירו שלא לעבוד על מנת לקבל פרס כי העבודה היא לתועלת השלמות הנפשי ואיך יתנו שכר בעד דבר שהאדם עושה לטובת עצמו? וכי ישלם הרופא להחולה בעד ששומע לו לקחת רפואות תעלה ולהשמר מצינים ופחים?! אבל ממה שכתב פה שיתן להם שכר בעולם הזה מבואר שהמקום מתאוה שיהיו עמלים בתורה שבאופן שיש בזה נחת רוח לפניו. ובעד זה יצדק שכר באשר השלים חפץ השם יתברך. וכן הוא אומר "לו עמי שומע לי..." אמר בלשון הלואי, על שחפצו שיהיה כך. ובעבור זה בעצמו הבטיח שכר, וכן בכולם. ואחר שתכלית חפצו שישמרו התורה הוא כדי שיוכל להטיב ולהשפיע שכר, בזה ממלאים חפץ השם יתברך כענין שפרשתי באה"ש (דרוש ט) מה שאמרו שכר מצוה מצוה. וז"ש "מי יתן והיה לבבם...למען יטב להם...", עיי"ש באורך. (סי' ב) אם בחקתי תלכו וכולי: כבר בארנו (באילת השחר כלל תקיג) שהחוקים יבואו פעמים על המצות שאין בהם טעם – ואז באו מגבילים כנגד משפטים שהם המצות הנימוסיות שטעמם גלוי ומושכל. אולם חז"ל פירשו פעמים רבות שם "חוקים" על לימוד התורה ומציין בזה המדרשות, שהם תוצאות הדינים וההלכות מן הכתוב על פי הכללים וחוקי הלשון ועל ידי המדות שהתורה נדרשת בהם שהם חוקים קבועים כחוקת שמים וארץ אשר חקק ה' בעולמו. ואחר שפה אמר "ואת מצותי תשמרו" אי אפשר לפרש "חוקים" על מצות שאין להם טעם כי בשם "מצות" נכללו החוקים גם כן, שכולם "מצות ה' ", והיה לו לומר "..בחקתי ואת משפטי". ומוכרח שמה שכתב "אם בחקתי תלכו" רצונו לומר חוקי וכללי התורה, רוצה לומר שתהיה יגעים בעיון התורה להשיג החוקים האלה והכללים שעל פיהם התורה נדרשת; ולהוציא על ידי הכללים החוקים האלה הלכות התורה ותורה שבעל פה, שזה לא יושג רק בעמל גדול וביגיעה. וכן במה שכתב אחר כך "אם לא תשמעו..ולא תעשו.." מוכרח לפרש השמיעה על הבנת התורה, שאי לאו כן הענין כפול. ועל זה מביא כמה דוגמאות. למשל, פעל "זכר" יש לפרשו על הזכירה בפה ועל הזכירה בלב. וכשכפל ואמר 'זכר..ושמר', 'זכר אל תשכח' – בהכרח נפרש "זכור" על זכירה בפה שלא יהיו הדברים מיותרים. ומזה מוציא החיוב לזכר שבת ומעשה עגל ומרים ועמלק בפה. עיין מה שכתבנו בזה בחבורי ארצות החיים סימן אלף. עוד דוגמא ממה שכתב "ונתתי את עריכם חרבה" – החורבה יפול בין על החרב קצת ונרדף עם "שממון", בין על החרב בהחלט. וכשאמר "חרבה...והשימותי" נוציא שפירושו חרב לגמרי. וכן פעל "שממון" יהיה לפעמים ביחוס כמו במקדש כששמם מהקרבנות. אבל כשאמר "ולא אריח בריח נחוחכם" מבואר שמה שכתב "והשימותי את מקדשכם" הוא השממון מעולי רגל. (משנה ה): ומבואר ממה שכתב "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו" שהסדר הוא להקדים התלמוד למעשה, כי התלמוד מביא לידי מעשה. ובכל זאת תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, והלימוד הוא רק הכנה אל המעשה. והלמד שלא לעשות לא השלים התכלית, וכמ"ש בברכות (דף יז).

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ׃

(סי' ג) ונתתי גשמיכם בעתם: כבר כתב רבינו בחיי (פר' עקב) שיש הבדל בין גשם ובין מטר. ה"גשם" היא הטבעי הבא בסבות האדים העולים מן הארץ וה"מטר" היא ההשגחיי הבא מן השמים. והביא כן מדברי פרקי דר' אליעזר וכמה ראיות, עיי"ש. והנה המטר ההשגחיי יש לו עת קצוב שהיא "יורה ומלקוש", בזמנים מיוחדים שהארץ צריכה למטר. אבל הגשמים הטבעיים אין להם עת קבוע רק תלוי לפי עליית האדים ולפי ריבוי הלחות באויר – "אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו" (קהלת יא, ג) . ועל כן במה שכתב "ונתתי גשמיכם בעתם" לא רצה לפרש על עת הצריך למטר כי הגשמים ירדו תמיד. ומפרש שירדו בעת מיוחד להם לבד שאין בני אדם מצוים בדרכים וזה בלילי רביעיות ובלילי שבתות. [מה שאמר תחלה בלילי רביעיות ואחר כך שנית בעתם בלילי שבתות – הכל אחד, כנראה מהגמרא (תענית דף כג). רק מפני חילוק המעשים, שבימי הורדוס היה בלילי רביעיות ובימי שמעון בן שטח בלילי שבת] אמנם בספרי (פר עקב) ציין כן על "ונתתי מטר ארצכם בעתו", וצריך לומר דשם אי אפשר לפרש "בעתו" ממש, דהא אמר "יורה ומלקוש", ו"בעתו" מיותר. ועל כן דרש גם זה על לילי שבת. (סי' ד) ונתתי גשמיכם בעתם: ממה שכתוב "גשמיכם", בכינוי, ממעט יתר הארצות. וגם למה שכתבנו שהגשם הוא הטבעי הבא מלמטה הלא היה לו לומר "ונתתי מטר ארצכם", שהלא לישראל ירד מטר השגחיי מן השמים, כמו שכתוב "למטר השמים תשתה מים". רק שבא למעט שאר ארצות ובהם לא נמצא מטר השגחיי רק גשם טבעיי, לכן תפס שם "גשמים". ומה שכתוב "ונברכו בך כל משפחות האדמה" שיתברכו בכסף כדי שיביאוהו לישראל ויקבלו ברכת מזונם מתבואת הארץ. (סי' ה) ונתנה הארץ יבולה: אחרי שכל הברכות הנזכרות בפרשה זו הם ניסיות, למעלה מן הטבע, לא היה צריך לומר שתתן הארץ יבולה שזה ענין טבעיי ומצוי ברוב השנים. פירשוהו חז"ל שתתן יבולה הראויה לה מעת הבריאה, וסמכו זה על מה שכתוב "זכר עשה לנפלאותיו", רוצה לומר, כי כל מה שהיה קודם הקללה היה בהכרח הכנה אל מה שיהיה לעתיד לבא: האור נברא באור שבעתיים; ואור הלבנה כאור החמה; והארץ הוציאה פירותיה בו ביום גלוסקאות וכלי מילת; והאדם נברא לחיות לעולם – ולא היה כל זה לבטלה רק היה הכנה אל שיוחזר להיות כן לעתיד לבא אחר שיתוקן העולם מן השמרים והרע והקלקול. ולכן האריך "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" והיה יכול לומר בקיצור: "ונתנה הארץ פריה" שכולל פרי העץ ופרי האדמה (כמו שבארנו בפר' בהר), רק ש"יבול" התבואה היה לו ענין אחר קודם הקלקול שבו ביום שנזרעה עשתה פירותיה כמ"ש "תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע", שתיכף בהוצאתה היה בתוכה גרעיני הזרע שזה לא יצויר רק אם נגמר הפרי שאז זורעים אותה ומצמחת. ובפרי העץ היה שם ג' ענינים: (א) שהוציא פירות בן יומו כמ"ש "עץ פרי עושה פרי" – הרי נברא עם פריו (ב) שהעץ היה נאכל כמ"ש "עץ פרי עושה פרי" ולא אמר "עץ עושה פרי", רק "עץ פרי", שהעץ יהיה כתכונת הפרי (ג) שגם אילני סרק עשו פרי כי לא אמר רק "עץ פרי", כי לא היה עץ סרק כלל. ועל זה רמז במה שכתב "ועץ השדה יתן פריו" שעץ השדה במובן המדויק הוא עץ הסרק הגדל בשדות. ומ"ש "יבולה" "פריו", בכינוי, היינו הראוי לה מעת הבריאה.

וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת־בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת־זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם׃

(סי' ו) והשיג לכם דיש את בציר: דישת התבואה הנקצרת בניסן תהיו עסוקים בה עד זמן בצורת הכרם שהוא בסוף הקיץ מרוב התבואה והברכה. וכן בציר הענבים יתארך עד זמן הזרע. ובכל זאת לא תצטרכו לריבוי התבואה כי תאכלו לשובע וישרה הברכה במיעים, וכמו שכתבנו בזה למעלה (בהר סימן לו, עיי"ש). וריבוי התבואה יהיה למכור לעמים סביבותיכם (כנ"ל סימן ד) ששם יהיה רעב. ובזה "תשבו לבטח בארצכם" כי כשיש חסרון לחם יצאו לארצות אחרות כמו שהיה באבימלך, ולפעמים יצאו לסחורה. אבל אחר שיהיה לחם, גם כסף ממכירת התבואה, תשבו לבטח. ודייק "בארצכם" שאם תצאו מן הארץ לא תשבו לבטח כי בעת היות ישראל מושגחים לא יתקיימו רק בארץ ישראל הנאות לקדושתם ולהשראת השכינה כאשר לא יתקיים השורק המובחר רק בקרן בן שמן, לא אם יבלעוהו ממקומו.

וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן־הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא־תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם׃

(סי' ז) ונתתי שלום בארץ: אחר שהבטיח להם הברכה יבטיח על הכלי המחזיק ברכה שהיא השלום, שהיא מחזיק כל הברכות. כי השלום כולל כל הטובות אשר במציאות שהרע היא הפירוד וההתנגדות אשר למציאות – בין התנגדות היסודות במורכב, בין התנגדות המערכת בהנהגה, בין התנגדות כת האשים זה לזה או עם עמים אחרים. וכן התנגדות יתר הבעלי חיים – "שן בהמות עם חמת זוחלי עפר". והשלום כולל ההסכמה הכללית והפרטית בכל המציאות שאז יתקיימו כל הטובות. ועל זה אמר "עושה שלום ובורא רע" – שהשלום הוא הפוך הרע כמו שהאור הפך החושך. וזה שאמר מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. (סי' ח) ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה: הוא פירוש על "ושכתבם ואין מחריד" על ידי שישבית חיה רעה ישכבו ביערים ובמדבר ולא יראו ממזיק, כמו שכתוב (יחזקאל לד, כה) "וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים". ומ"ש "וחרב לא תעבר בארצכם" הוא עונה על מה שכתב "ונתתי שלום בארץ" וכבר כתבתי (ויקרא סימן קמה) שיש הבדל בין פעל "שבת" ובין פעל "חדל" "מנע" "חשך" הנרדפים עמו – במה שפעל "שבת" מציין הפסק העסק או דבר המתמיד במציאות. ואיך אמר פה לשון "והשבתי"? וכי חיה רעה מתמדת בארץ עד שיאמר שישבית ויפסיק אותה? והיה לו לומר "ומנעתי" או "והחדלתי". ועל כן אמר ר' יהודה שיעבירם מן העולם שבזה הלא חיה רעה מתמדת להיות בעולם ואז תושבת ותובטל ויצדק "השבתה". ור' שמעון לא נראה לו שישבית המינים מן המציאות, ששבחו של מקום הוא בשישנם במציאות ואינם מזיקים. ומפרש שיפול לשון "השבתה" על ביטול ההיזק והארס שהתמיד עד עתה שהוא הפסק טבעם הרע. ודרש מה שכתוב "מזמור שיר ליום השבת" שקאי על לעתיד לבא ליום שכולו שבת (כמ"ש בראש השנה דף לא, סנהדרין צז, ובסוף תמיד), שקראו כן בעבור השבתת הרע והנזק. ומביא ראיה ממה שכתוב "וגר זאב עם כבש..." הרי יהיו מזיקין ולא יזוקו. ומ"ש "גמול ידו הדה" פי' שם "הדה" על מין חיה מזקת. ובילקוט ישעיה "וגמולי חלב" עתיד ליתן ידו לתוך חברבר וכולי הדה זו חיה המזקת וכולי. ועיין ברמב"ן האריך בזה. (סי' ט) וחרב לא תעבר: לשון "העברה" בא על העובר ממקום למקום; והוסיף שגם לא תעבור דרך ארצכם למקום אחר. וזה אפילו חרב של שלום. אמנם את אויביכם תרדפו חוץ מארצכם ולא תצטרכו להלחם כי יפלו לפניכם איש בחרב רעהו. ולשון 'נפילת חרב' בא תמיד בב' – 'יפול בחרב', ולא בא לשון "לחרב" רק אם משמש בפעל נתינה ומינוי והסגרה לחרב. ופה לבד אמר "לחרב", בלמ"ד, לרמז שיפלו מעצמם אל החרב של עצמם, איש לחרב ריעהו.

וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב׃

(סי' י) ורדפו מכם חמשה אלף: רצונו לומר, לא תהיו צריכים להתקבץ ברוב חיל; רק אם יבואו מאה יהיה די בחמשה, ואם יבואו רבבה יהיה די במאה (ולפי החשבון חמשה-למאה, היה צריך חמש מאות לרבבה, רק זכות הרבים שקול יותר). ומה שכפל מלת "מכם", רצונו לומר, מן המון העם, אף שאינם מבני הצבא והחיל. ומה שאמר שנית "ונפלו אויביכם" נשנה להורות על חוזק נפילתם שיהיה חוץ מדרך הטבע.

וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם׃

(סי' י"א) ופניתי אליכם: פעל "פנה" מציין שעיית הפנים אל צד אחד ומורה שפונה מצד אל צד אחר ושם אליו מגמת פניו. וגם יציין במלת "פונה אל" בדבר שמשגיח שם בהשגחה יתירה ויכוין אליו מאד. על פי זה בארו במשל כאילו גם העכו"ם באים לתבוע שכרם והשם הקדים לתת להם שכרם המעט בתחלה באשר אין צורך אליו חשבון גדול ואחרי זה יפנה מעמהם אל הפועל הנאמן שעשה עמו מלאכה ימים רבים אשר צריך לפנות אליו בפניה יתירה, כי יש לו עמו חשבונות רבים וגדולים ושכר הרבה. וכן הקדים שכר המצות להעכו"ם בעולם הזה אשר השכר הוא בעל תכלית וגשמי, קטן ושפל מאד, לפי קוטן עבודתם ולפי ענינו שהיה גשמי. ואחרי זה יפנה אל עם קרובו באחרית הימים לתת להם שכר רוחני בלתי בעל תכלית, שכר נצחי וגדול מאד כפי גודל עבודתם ואהבתם בקדש. (סי' י"ב) ופניתי אליכם היא הפניה לטובה, כי הפניה לרעה יציין במלת "ונתתי פני בכם" (כנ"ל אחרי סימן קח). ומ"ש "והפריתי" הוא לפרות בבנים ובנות. והריבוי הוא בגודל וקומה זקופה. והקמת הברית הוא ברית קיים שלא ישתנה כמו שנשתנה הברית הראשון, וכמ"ש בירמיה (פרק לא), עיי"ש.

וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ׃

(סי' י"ג) ואכלתם ישן נושן היא ברכה אחרת על קיום הפירות שלא ירקיבו ויופסדו ויהיו נשמרים שזה על ידי השגחת ה' הפרטיית, וכמ"ש בפ' נח על "והקמותי את בריתי אתך" שלא ירקבו המאכלים בתיבה. ולכן סמך זה גם כאן אל הברית. וזה מבואר שהישן טוב מן החדש שלכן יאכלו ישן וימכרו החדש. ומה שכפל "ישן נושן", רצונו לומר, כל דבר הנישן אף דברים שאין דרכם לישנם (עיין בבבא בתרא דף צא). ומה שאמרו שיוציאו הישן מפנ החדש, הגם שהישן טוב יותר, מפני שאין מקום פינוי באוצרות צריך לשימו באוצר שיתיבש, והגם שיקפידו איך נוציא ישן יהיו מוכרחים לכך מאפס מקום.

וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא־תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם׃

(סי' י"ד) ונתתי משכני: לפירוש חז"ל הברכות האלה הם על התיקון שבזמן הגאולה העתידה שמאז יתן משכנו בקביעות ולא ימאס בהם לעולם. ובזה יתישב מה שהתפלא הרמב"ן והמפרשים איך יעלה על הדעת שיגעל שומרי תורה? ואם ישובו מתורתו הלא כתוב בתוכחה "וגעלה נפשי אתכם"? ולדברי חז"ל אם יזכו עד שיתוקן העולם כמו שאנו מיחלים בעתיד אז לא יחטאו עוד כמ"ש "ונתתי לכם לב חדש...ועשיתי אשר בחוקי תלכו", ולא יגעל בם לעולם כי תהיה גאולה נצחיית.

וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי לְעָם׃

(סי' ט"ו) והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים: הם שני מיני מדרגות: (א) היות האלקות בתוכם ממש בהיות נפשם אלקית ועל ידי הקדושה תשוב להיות מושלת ופועלת במציאות באופן שידמו הצדיקים כהאריס שנעשה שותף אל המלך בפרדס, הגם שאינו קנינו, הוא שותף אליו מצד עבודתו שתקנו וגדרו ויטעהו שורק; כן הצדיקים, אריסי ה', אשר שמרו את הפרדס הגדול שהוא העולם, שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות על ידי התורה ומצוה, יטיילו עם המלך במלאכתו ישבו ונעשו שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית מצד שישבו בגן הגדול לעבדו ולשמרו על ידי תורה ומצות. ואומר להם(??) הריני כיוצא בכם, כי הם במעשהיהם ינענעו טורי המערכת ולפי גזרתם ינהיגו העולם לחסד ולשבט, כמו שאמרו מי מושל בי? צדיק, וכדומה ממאמרי חז"ל. ומצד ה(ב) – "והייתי לכם לאלקים", מצד הנהגתו את הצדיקים בעצמם כפי רצונו עליהם לטובה ויהיה מוראו עליהם בהכירם גדולתו ורוממותו. ועל שני דברים אלה אמר (יחזקאל לז, כו-כח) "ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם והיה משכני עליהם והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם" (והם שני המדרגות – המקדש אשר בתוכם והמשכן אשר עליהם ולמעלה מהם). ושם (פסוק כח) "וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם", כי במה שיהיה המקדש בתוכם והם מושלים על כל המעשים יודע לעכו"ם כי הם קדושים ונעלים מן הטבע.

אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת׃

(סי' ט"ז) אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים: רוצה לומר כי הלא יפלא על כל המעשים שעשה ה' בגאולת מצרים שלא נתקיימו, כי אחרי זה חזרו ונשתעבדו בשעבוד מלכיות וידענו זה כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם ולא יפעל דבר לבטלה. אולם מבואר בדברי חז"ל וחכמי האמת שכל הנסים שעשה בימי קדם היו כאין [ נ"ל צ"ל כעין - דניאל ] ערבון לעתיד וכזורע זריעה שתצמח בעתיד ביתר שאת ממה שזרע. וז"ש אם אין אתם מאמינים לי "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", שבהכרח ישובו כל הנסים ויתקיימו בעתיד כמ"ש (ישעיהו מב, טז) "אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים", ואומר (מיכה ז, טו) "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". ואמר "מהיות להם עבדים", רצונו לומר הגם שבמצרים לא הייתם עבדים לרבים, כי מה שכתוב "ויפדך מבית עבדים" אין פירושו עבדים לעבדים, רק שאתה היית שם בית עבדים ר"ל משפחה ששעבדו בהם, והעבדות לא היה רק למלך מצרים. ואם כן לא הוצאתיך מפני ריבוי השעבוד לאדונים רבים רק מפני השעבוד עצמו שרציתי שתהיו חפשים. וז"ש "מהיות להם עבדים" – הגאולה היה כדי שלא תהיו עבדים וכל שכן שאגאל אתכם מש"מ שהם עבדים לרבים, ועל זה אמר ""ואשבר מוטות עולכם" – מוטות הרבים וכמשל שהביא שישבור העול והסמלונים. ופי' "ואשבר על" לעתיד לבא, וכן "ואולך אתכם קוממיות". ומאמר זה מובא במדרש שוחר טוב תהלים (סימן קכט). (סי' י"ז) ואולך אתכם קוממיות: פי' בקומת איש היותר גדולה שאפשר וזה קומה של מאה שכן היה אדם הראשון כמו שאמרו חז"ל. ור' שמעון דייק הלשון רבים – "קוממיות", שני קומות, והם מאתים אמה.

וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל־הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה׃

(סי' י"ח) ואם לא תשמעו לי ולא תעשו: אחר שאמר 'ולא תעשו את כל המצות' מבואר שלא ישמעו פקודת ה'. ועל כרחך שמה שכתוב 'אם לא תשמע' הוא לשמוע אל החכמים מקבלי ומורישי תורה שבעל פה כי "אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין". והנה פעל "שמע" יבא לרוב בשימוש מלת "אל". ומה שכתב "לשמוע לי" נמצא מזער בתנ"ך. וחז"ל הבדילו: ש"בלתי שומע אל" היינו שאינו מאמין ומקבל דבריו ו"בלתי שומע לפלוני" מאמין לו, רק בכל זאת מסרב לשמוע. ואמר (שופטים יט, כה) "ולא אבו האנשים לשמוע לו", (שמואל ב יג, יד) ולא אבה לשמוע לה" – הגם שידעו שהדבר נכון בכל זאת כוונו להקניט. ואל אופן זה אמר כאן מלת "לו" שמורה שיודעים רבונם, וכמ"ש בנמרוד ובסדום. וכבר בארנו בפר' קדושים (סימן ח וסימן כו) שמצאנו שהכתוב יסדר דבריו מן הסבה אל המסובב כמו שכתוב שם "לא תגנובו" שעל ידי כן "לא תכחשו" ועל ידי כן "לא תשקרו", וכיוצא. וכן סדר הדברים פה ללמד שעל ידי שאינו שומע לתורה על ידי כן נמשך שאינו עושה המצות וזה סבה שימאס החוקים, שהממאס ימאס את האנשים המקיימים אותם, וזה סבה שיגעל את המשפטים, הגם שהמשפטים הם טבועים בשכל אדם וממילא סבה שיגעל גם את החכמים המשכילים אותם. (כי המואס החוקים שאין להם טעם לא יחויב עדיין שימאס החכמים מצד חכמתם בדברים שכליים, לא כן הגועל המשפטים השכליים). וזה סבה "לבלתי עשות", רוצה לומר, שיפריע בידים לבלתי עשות ואינו מניח לעשות. ומוסיף "את כל מצותי" לכלול כולם, גם המצות שנאמרו מסיני, רוצה לומר, עשרת הדברות שיודו בם גם האומות. ובילקוט גריס שאינו מודה במצות שניתנו מהר סיני, וכן הוא בפרש"י, שר"ל שכופר שלא ניתנו המצות מה'; ודייק ממה שכתב "את כל מצותי" בכינוי. וזה גורם להפרת הברית מכל וכל כי יכפור בעיקר. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל וסופכן למבטלא ית קיימי.

אַף־אֲנִי אֶעֱשֶׂה־זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת־הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת־הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם׃

(סי' י"ט) אף אני אעשה זאת לכם: רוצה לומר כמו שאתם משחיתים במעשיכם ומחריבים את הארץ ומקלקלים סדרי הבריאה בתועבותיכם כן גם אני אעשה זאת ואשחית ואחריב ואהרוס הכל. אמנם יש הבדל בין מלת "אף" למלת "גם"; שמלת "אף" בא על דבר חידוש, רצונו לומר, "אף אני" – אף שלא היה ראוי שאעשה זאת כי הכל מעשה ידי, ולא חפץ הפועל בהשחת מעשה ידיו, בכל זאת אעשה זאת. וזה שאמר איני מדבר אלא באף כי החידוש הוא הוא אשר בניתי אני אהרוס. ורמז גם כן על מדת האף והכעס כי קיום המציאות הוא במדת החסד והרחמים והריסתה הוא בקצף ובחרון אף ועל זה אמר (ירמיהו מ״ה:ד׳) על שרצה ברוך להשיג מעלת הנבואה השיב לו "כה אמר ה' הנה אשר בניתי אני הורס..ואתה תבקש לך גדולות" כי בעת שהורס מעשה ידיו נסתם המעין ומקור משחת וגם נביאיו לא מצאו חזון מה' מפני האף והחמה. ויש עונש שבא על ידי הסתרת פנים שזה רק מנעות החסד והרחמים, ויש עונש השגחיי שהורס ונותש בעצמו וזה באף ובקצף, וז"ש "אף אני אעשה". ואמר "אף אני אעשה זאת" מלת "זאת" רומז על דבר מיוחד והוא על שמו הגדול יתברך, שכמו שהם חללוהו על ידי מעשיהם הרעים כן יתחלל ע"י מה שיהרוס עולמו ויחריב ארצו ועירו ונחלתו כמ"ש "ויבא אל הגוים..ויחללו את שם קדשי". וזה שאמרו זו קשה לכם יותר מכל ששמי הגדול הוי עליכם כבעל חוב. ומבואר בזוהר כי מלת "זאת" מציין מדת מלכות והשכינה – "בזאת יבא אהרן" "בזאת אני בוטח". ומה שכתב "אעשה...לכם" כי הרעה מיוחסת אל המקבלים לפי מעשיהם, לא לה' שמאתו לא תצא הרעות כמ"ש בכמה מקומות. (סי' כ) והקדתי עליכם בהלה: שם "בהלה" היא תואר הפעל, לכן לא אמר "את הבהלה" כמו שכתב "את השחפת"; רצונו לומר שיפקוד המכות שיחשב בבהלה, זו אחר זו, עד שהראשונה פקודה אביא אחרת ואסמכה לה. גם מציין בבהלה שכל מכה ומכה תהיה נבהלה מאד כי תהיה מכת מות. וכן תרגם יונתן מחת מותנהא. (סי' כ"א) את השחפת: מכה ששוחף את הבשר; ונוסף על זה תהיה קדחת – חולי מחממת ומבערת; ונוסף לזה "מכלות עינים" באשר לא יקוה לרפואה, רק למות; וגם "מדיבת נפש" של כל העומדים שם שיתיאשו ממנו כי אין דן דינו למזור. (סי' כ"ב) וזרעתם לריק זרעכם: כבר פירשו המבארים כי סדרי הברכות והקללות מסודרים על ארבעה דברים המפורשים בנבואת יחזקאל שהן: רעב, חיה רעה, חרב, דבר (כמו שכתוב שם סימן יד). ולעומת זה זכר סדרי ברכות: שובע, בטחון, שלום, חיים. וכן חשבם בשירת האזינו – "מזי רעב ולחומי רשף..." ותחתיהם כלולים כל הטובות והרעות שתחת השמש. ובקללות כל מיני עוני ומחסור כלולים ב"רעב"; כל נזק המגיע מבעלי חיים כלולים ב"בחיה רעה"; כל מיני פצעים ורעות על ידי בעלי בחירה כלולים ב"חרב"; כל חולאים טבעיים כלולים ב"דבר". וסדר בפרשה זו (ויקרא כו, יט-כה) תחלה "רעב" ואחריו "חיה רעה" ואחריו "חרב" ואחריו "דבר". רק שקודם הסדר הזה הקדים תוכחה הכוללת תולדותיהן של חרב ורעב ודבר – "שחפת וקדחת" תולדות דבר; "וזרעתם לריק" תולדות רעב, וכפירוש חז"ל שיזרעו ולא יצמח; ומה שכתוב "ואכלוהו אויביכם.." הוא תולדות חרב שבשנה שניה שיצמח יצורו האויבים עליכם ויאכלוהו אויביכם הצרים מבחוץ ואתם תמותו ברעב בפנים. גם כלל בזה מיתת הבנים שהם זרע אדם ופרי בטן שיאכלום אויביו האמיתים שהם החטאים האורבים לנפשו להפילו שאולה.

וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין־רֹדֵף אֶתְכֶם׃

(סי' כ"ג) ונתתי פני בכם: שיפנה להענישם. וכבר בארתי זה בפר' אחרי (סימן קח), עיי"ש. ורוצה לומר שיוסיף סדרי העונשים במדרגה יותר גדולה על הקודם שבמה שכתב "ונגפתם" רמז על המגפה שתהיה בם בפנים והנגף הזה יהיה לפני אויביכם המקיפים אתכם מבחוץ, ואתם תמותו במגפה לפניהם. (סי' כ"ד) ורדו בכם שונאיכם: יש הבדל בין האויב ובין השונא; שהאויב איבתו גלויה והשונא שנאתו הוא בלב. ואם כן היה לו להקדים "ורדו בכם שונאיכם", שבזה יוסיף "ונגפתם לפני אויביכם" שזה קשה יותר, אם מפני לשון "נגף" שגרע מן ה"רדייה", אם מפני שהאויב קשה מן השונא. וכבר בארנו (באילת השחר כלל קצט) שדרך הכתוב להעלות דבריו מן הקל אל החמור, לא בהפך. מזה הוציאו חז"ל שמה שכתוב "ורדו בכם שונאיכם" הם שונאיהם שבהם עצמם כמו הכתות הרבות ששטמו זה את זה בבית שני – כת צדוק ובייתוס ויתר הכתות. והם נקראים "שונאים" נגד האומות העולם שנקראים "אויבים", שאיבתם גלויה יותר, ובכל זאת הם קשים יותר שהם יודעים מטמוניותיהם וסתריהם. ועל זה אמר "ונסתם ואין רודף" כי ינוסו מפני האימה שתתפשט בין העם עצמם – איש מפני חברו – כמו שהיה בימי החורבן שדקרו איש את אחיו ולא נודע מי, כמוזכר ביוסיפון. והוסיף שגם לא יהיה רודף, כי גם הרודף שיהיה גם כן מישראל לא יהיה לו כח, כי שני הכתות יהיו חלושים ורפוים.

וְאִם־עַד־אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃

(סי' כ"ה) ואם עד אלה לא תשמעו: לדעת ר' אליעזר מלת "אלה" רומז להמכות שהכיר תחלה ופירש שמה שכתוב "והפקדתי עליכם בהלה..." הוא התראה שמתרה בם שיביא מכות הללו. ועתה אמר אם לא ישמעו עד אלה, רוצה לומר, עד שיבואו המכות האלה שהתריתי – הנני מתרה במכות אחרות. ור' יהושע סבירא ליה שמלת "אלה" רומז על המכות שמדבר בהם עתה ורוצה לומר שסדרי המכות סדורים לפניו זה אחרי זה, בל יאמרו שכיון שנשלם סדר אחד אין עוד מכה. לכן אמר שאחר סדר הא' יש סדר שני, ואם לא תשמעו "עד אלה", רוצה לומר, עד הסדר הזה – יוסיף הסדר השני. ומאמר זה מובא בפתיחה דאיכה רבתי. והמפרשים פירשו שר' אליעזר דריש מלת "עַד" מלשון עֵד והתראה, ור' יהושע דורש מלשון "עוד", וכן פירשו בקרבן אהרן ובהגהות הראב"ד. ואנכי פירשתי כפי דרכי. (סי' כ"ו) פי' שהם כנגד ז' מיני עבירות שחשב (בסימן ח) אינו לומד ואינו עושה מואס באחרים וכולי. ומפרשים שהם ז' מיני פורעניות כי מה שכתב "ועץ הארץ לא יתן פריו" הם שני קללות כמו שיתבאר, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל.

וְשָׁבַרְתִּי אֶת־גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת־שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת־אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה׃

(סי' כ"ז) ושברתי את גאון עוזכם: פירשו התנא קמא על הבית המקדש שכבר התבאר ששם "עוז" יבוא לרוב על הכח הנפשי הפנימי ובכלל האומה יפול על הבית המקדש ששם "מגדול עוז שם ה' " בנסים ונפלאות. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל. ור' עקיבא פירשו כפשוטו שהוא נרדף תמיד עם הגבורה והאימוץ ורצונו לומר גאון גבורתם. ואחרים פירושוהו גם כן על עוז הנפשי שהם אבירי לב המוסרים נפשם על קדושת השם וזה גאות ישראל וגאונם כגון פפוס ולוליינוס שקדשו השם ברבים. (סי' כ"ח) ונתתי את שמיכם כברזל: מפרש שזה קלה [ לכאורה ט"ס וצ"ל קשה ] ממה שכתוב בתוכחת משה, וכמו שאמרו במדרש שה' במדת הרחמים הקיל בקללותיו, וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל. ומ"ש "ותם לריק כחכם" בהכרח מוסיף על מה שכתב בסדר הקודם "וזרעתם לריק זרעכם" ופירשו רבי שרצונו לומר דבר שצריך יגיעה רבה כמו הכרם. ויש אומרים הפשתן ויש אומרים שקאי על כח האדם בעצמו. ועוד כולל בזה כל דבר שעמל בכחו ואחר שבא לתכליתו היה לריק כמו שמתה בתו אחר נשואיה ונשתדפה שדהו אחר שטרח בה כל השנה עד עת הקציר באופן שלכל הפירושים מוסיף על מה שכתב "וזרעתם לריק" שהיא הזריעה לבדה בלא יתר העמל ויגיעה רבה.

וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא־תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת־יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ׃

(סי' כ"ט) ולא תתן ארצכם: בזה חושב ג' קללות: (א) בפרי האדמה שלא תתן גם את הזרע שהובילו לה, שגם זה נכלל בשורש "יבול" (ב) מה שקראו בשם "עץ הארץ" ולא בשם "עץ" סתם, היינו שיהיה ארצי, בלתי מושך הלחות למעלה לחנוט פירותיו (ג) שלא תן פריו אף אם יחניט קצת. ובזה השלים שבע קללות וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל.

וְאִם־תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם׃

(סי' ל) ואם תלכו עמי קרי: חז"ל פירשוהו מענין מקרה, וכן פירש הראב"ע והרשב"ם. ורצונו לומר אחרי שאכה אתכם שני פעמים, שראוי שתשימו על לב כי זה אינה מקרה, כי המקרה לא יתמיד, ובכל זאת תחשבו כמו שאמרו הפלשתים "כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו" וכאילו העולם מתנהג על פי הטבע ומשפטי ה' היוצאים מהשגחתו הם עראי בעולם, לא עיקר הנהגת העולם. כן יעשם ה' כדבר עראי ומקרה וז"פ על מה שכתב אחרי זה "והלכתי אף אני עמכם בקרי" כי כאן לא אמר "זאת", כי בפעם השלישית עוד יוסרם כאב את בנו בהשגחה, כי כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, וייסרם עוד בשבע עונשים כמו שיבואר.

וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת־בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם׃

(סי' ל"א) והשלחתי: יש בזה ג' קללות: (א) חיה משכלת (ב) חיה שאינה משכלת (ג) שיהיו נושכים וממיתין וזה יתפשט על הקטנים כמו שכתוב "ושכלה אתכם", ש"שיכול בנים" הוא מיתת ילדים הקטנים. ומוסיף שיהיה זה על הבהמות, וזה קללה הרביעית. (ה) שימעטו גם את הגדולים הגם שהם מבפנים בעריהם ולא יכריתו אותם לגמרי, ימעטו אותם (ו) (ז) "ונשמו דרכיכם" – ממה שכתב לשון רבים כולל דרכים הגדולים והקטנים, והרי ב' קללות – הרי ז' קללות.

וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם־בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל־עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד־אוֹיֵב׃

(סי' ל"ב) נקמת נקם ברית: הנקם שנוקם בעבור הפרת הברית הוא קשה יותר כמו שהיה בצדקיהו שנקם נבוכדנצר ממנו על שהפר בריתו ועור את עיניו. והיה נכון להגיה איזו נקם שהוא בברית?, אך גם במדרש ויקרא רבה (פר' ו) גרס כן. וצריך לפרש "איזו נקם שאינו בברית", רצונו לומר, הנוקם על שאינו בברית, היינו על שעבר את הברית. (וכאן ר"ל נקם על שעברתם ברית התורה כמו שתרגם אונקלוס ויונתן). (סי' ל"ג) ונאספתם: חז"ל פירשו התוכחה כפי שנתקיימה בעונות בעת החורבן, זה אחרי זה; שבא עליהם מלך בבל וכן מלכי רומי בחורבן בית שני, ותבא העיר במצור והיה הדבר בפנים, וקוברי המת שיצאו חוץ לעיר נמסרו אחד אחד ביד האויב, ואחר כך שבר מטה לחם, ואחר כך בא הסדר שאחרי זה – שאכלו בשר בניהם, ואחר כך כבש האויב את העיר ושרף בית המקדש. ולכן לא פירשו מה שכתוב "ונתתם ביד אויב" על הכיבוש ממש, שאין מקומו כאן לפי הסדר. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ותתמסרון כד מיתין ביד סנאכון.

בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה־לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ׃

(סי' ל"ד) בשברי לכם מטה לחם: מפרש שישבור המטה שהלחם נשען עליו, והם כל מיני לפתן וקטניות שהם סעד ללחם. וגם יחסר עצים בענין שנשים רבות יצטרכו לאפות בתנור אחד וגם ישיבוהו ליד בעליו במשקל כי יפול ויתפרר ויצטרכו לחלקו על ידי משקל. ור' יוסי מפרש שיאכלו לפי המשקל – מאכל השוקל יותר יקנו להשביר רעבונם, אף מאכל רע, כל שהוא רב בכמות; ובכל זאת לא ישבעו. ובזה הסדר קבץ חרב ודבר והתחלת הרעב. וגם חשב ז' פורעניות כי מה שכתב "ואכלתם ולא תשבעו" הוא תולדת הקודם ונמשך ממנו, ולא נחשב בפני עצמו.

וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ׃

(סי' ל"ה) ואכלתם בשר בניכם: בסדר החמישי חושב כ"א קללות. והם סך הכל שבע פעמים שבע, להשלים מ"ט קללות. ומתחיל מרעב היותר מופלג עד שיאכלו בשר בניהם כמו שהיו בעונות בעת החורבן כמעשה דדואג בן יוסף. ומה שכפל "ובשר בנותיכם תאכלו", שאין בזה רבותא, רומז על שגם בנים יאכלו בשר אבות. ועל ידי כן ילחמו הבנים ואבותם ויקדימו לשחט את הבנים האורבים עליהם ואחרי זה יאכלו בשר הבנות. והרי יש בזה שני קללות. ובילקוט גרס תלמוד לומר "תאכלו", וכן הוא אומר "אבות יאכלו בנים...".

וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת־בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת־חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת־פִּגְרֵיכֶם עַל־פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם׃

(סי' ל"ו) והשמדתי את במותיכם: שהקטירו שם לעכו"ם; והחמנים, פרש"י שמעמידים אותם בחמה, וכן כתוב ספרא קדושים. ומה שאמרו כאן אלו הנחשים צריך לומר שהיו מנחשים בצורת האלה לפי מהלך החמה והמזלות. ומ"ש "ונתתי את פגריכם" רוצה לומר שישמיד העובדים עם הנעבדים כי אין מועיל להם תשובה כי נצמדו לעכו"ם מבלי להזכיר עוד בשם ה', וכמעשה שהביא. וכמו שאמרו בסנהדרין (דף סג) על מעשה זו שהוא בתר דאביקי ביה. ומ"ש "וגעלה נפשי" יש אומרים על שישליך אותם מן הארץ לגולה, ויש אומרים על סילוק השכינה מהם. וזה תלוי בפלוגתא אם נסתלקה השכינה ובטלה הקדושה בימי החורבן, אם לאו.

וְנָתַתִּי אֶת־עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם׃

(סי' ל"ז) ונתתי את עריכם חרבה: פירשו חז"ל שפה מדבר מן הכרכים והמחוזות שיוקדם חורבתם לשממת הארץ. לכן סדר חורבת הערים ואחר כך "והשימותי את הארץ". ואחרי זה אמר "והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה", מדבר מן הערים הקטנים שנשארו תחלה עם דלת העם שהשאיר האויב לכורמים וליוגבים. ואחר כך התפשט השממון בארץ יותר ונחרבו גם הערים הקטנים מאין אדם. ונראה שצריך לומר "עריכם" "עריכם", היינו כפל "עריכם". ומ"ש "והשימותי את מקדשיכם" דרש שכולל גם בתי כנסיות כי על בית המקדש היה לו לומר "מקדשי" או "מקדש" סתם, לא "מקדשיכם" בכינוי לישראל.

וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ׃

(סי' ל"ח) והשימותי: כשתגלו ממנה לא תשאר בכחה ובברכתה, רק תהיה שממה עד שהאומות שיתישבו בה לא ימצאו בה נחת רוח כמו שכתוב "גפרית ומלח שריפה כל ארצה". ואמר (ישעיהו כד, ו) "על כן אלה אכלה ארץ". ואמרו חז"ל שזו טובה לישראל שהארץ לא תוסיף תת כחה לזרים וגם האויבים לא ימצאו בה חפץ.

וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה׃

(סי' ל"ט) ואתכם אזרה: היא הפיזור שנתפזרו אחר החורבן בכל כנפות הארץ, וזו מדה קשה. ומצאנו גם כן בדברי חז"ל שהיה לטובה כמו שאמרו על צדקת פזרונו בישראל. ועל זה אמר "והריקותי אחריכם חרב" שלכן יצטרכו לפיזור, שאם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו וכולי, כמו שאמרו במדרש רבה שם. ולשון "והריקותי" שתהיה החרב שלופה מתערה תמיד והיא תלך אחריכם. (סי' מ) והיתה ארצכם שממה: זה מדבר על עת החורבן ולכן אמר לשון "הויה" שמורה על התמידות. רוצה לומר, שתשאר שממה לעולם כי לא תשובו אליה עד עת קץ. ולכן הקדים פה הארץ אל הערים (כמו שבארנו בסימן לז), וזה היה אחר שנהרג גדליה בן אחיקם ועמו דַלַת העם אשר השאיר נבוזראדן וכולם הלכו למצרים ולא שבו עוד.

אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ׃

(סי' מ"ב) אז תרצה הארץ את שבתותיה וכולי: ביאור הכתוב שיען לא שמטו מצות שמיטה נתחייבו בשתים (א) מצד שהיא חובת קרקע וצריך שתשמט הארץ כל הזמן שלא שבתה (ב) מצד טעם השמיטה שהיא כטעם השַבָּת, להעיד על החידוש ועל שהארץ לה' היא. ומצד זה לא די במה שתשמט, רק צריך שתגלו מן הארץ. וזה מדה כנגד מדה על שהחזקתם בה כאילו שלכם היא – יבא בעל הארץ ויגרש אתכם מתוכה ובזה תדעו כי הוא האדון. וכמו שאמרו במדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו א׳:כ״ד, סימן שצא) על "כי הנה האדון ה' צבאות עובר לפניכם בירדן" – כל מקום שנאמר "האדון ה' צבאות" עוקר דיורין ומכניס דיורין. וזה שכתב ש"אז תרצה הארץ את שבתתיה" על ידי שני דברים (א) על ידי 'כל ימי השמה' (ב) על ידי מה 'שאתם בארץ אויביכם'. ומפרש – (א) "כל ימי השמה תשבת", וזה לתקן חובת קרקע. (ב) "והרצת את שבתותיה", זה עונה על מה שכתב "ואתם בארץ אויביכם", על ידי זה תרצה חטא שחטאתם במה שהשמטה מורה עליו כי לה' הארץ. ועתה מודיע להם במה יתארך זמן השממה אמר "כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה", רצונו לומר, שיארך במדת הזמן שבטלתם השמיטה שהיא שבעים שנה, שבזמן הזה בטלו שמיטות ויובלות, וכמו שכתב "עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (דברי הימים ב לו, כא). וזה שאמר בספרא אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש וכולי – וזה חובת קרקע, (ב) בשביל שתדעו שהארץ שלי – וזה חטא ישראל. לכן עמדו וגלו נגד חטא ישראל והוא תשמט מאליו נגד חובת קרקע. וכמה יתארך? כל שמיטין שהיא חייבת לי.

וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת־חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף׃

(סי' מ"ג) והבאתי מורך בלבבם: פרש"י פחד ורכות לב. מ"ם של "מורך" יסוד נופל. וכן כתב הראב"ע שהיא מפעלי הכפל מגזרת "ורך הלב", והמ"ם לתקון השם, וכמו שכתבנו בסדר תזריע (סימן קסו). והרשב"ם אמר שאינו מגזרת "ורך הלבב" כי המם של "מורך" עיקר, שהרי הניגון במם כמו "אהל" "אוכל", ואין לו חבר כי אם בתלמוד – "נתמרך" (חולין מה:). אמנם הספרא הכריע שאינו מלשון נתמרך, שאחר שלשון נתמרך בתלמוד היא ממשקל כבד, היה לו לומר "מִרוּך" כמו "קִבוּץ" "שִקוּץ" ודומיהם היוצאים מן הפעלים שבמשקל כבד; רק שהוא מענין רכות, וכן פירש החכם רוו"ה [ר' ווֹלף היידנהיים] במודע לבינה. וחז"ל הבדילו בין שם "רכות" ובין שם "מורך"; ש"רך הלבב" יהיה מפני החולשה והאסטניסטיס וכדומה, אבל שם "מורך" כולל כל מיני רכות הלבב שהדם מתקבץ אל תוכו ומרככו. וכולל אימה ופחד ודאגה ורעדה ויראה וכדומה. (סי' מ"ד) ורדף אתכם קול עלה נדף: "נדף" כמו "ננדף", והוא תואר העלה שהיא נידף ומקשקש ומשמיע קול על ידי בעלה האחר המכה עליו בעת הרוח. וכן פרש"י על פי התרגום טרפא דשקיף, וכמעשה דר' יהושע בן קרחה. וינוסו מפני הקול הזה מרוב אימה, הגם שלא יהיה רודף כלל. ומה שאמר מבלי כח, רצונו לומר, כי לא יצדק נפילה רק אם אחד מפילו, מפרש שיפלו מפני עייפות ותשות כח.

וְכָשְׁלוּ אִישׁ־בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי־חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא־תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם׃

(סי' מ"ה) וכשלו איש באחיו: אחר שאמר שיפלו מעצמם מסבת העייפות ותשות כח, לא יצדק שיכשלו איש באחיו שזה מורה שיהיה בם כח לנוס רק יזדמנו להם מכשולים כמו "גבור בגבור יכשלו" (ירמיהו נא). מפרש שרצונו לומר בעון אחיו, בסיבת הערבות. ומובא (שבועות לט, סנהדרין כז). ומה שכתב "ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם" בהכרח חוזר על עת שילחמו עם האויבים. וכך הוא הסדר: שבסדר זה חשב ג' פעמים ז' קללות (כנ"ל סימן ??). וחשב (סדר 1) ז' קללות עד החורבן, והם: (א) "ואכלתם בשר בניכם" (ב) "ובשר בנותיכם" – שמרבה האבות (ג) "והשמדתי את במותיכם" (והמותר אינו קללה בפני עצמה) (ד) "וגעלה נפשי" (ה,ו) "ונתתי את עריכם..והשימותי.." (ז) "ולא אריח" (סדר 2) מתחיל מן החורבן: (א) "והשימותי" (ומ"ש "ושממו" זו מדה טובה) (ב) "ואתכם אזרה" (ג) "והריקותי" (ד) "והיתה ארצכם" (ה) "ועריכם" (ו) "והבאת מורך" (ז) "ונסו...". (סדר 3) חוזר לזמן החורבן: (א) וכשלו בעון הערבות (ב) ולא תהיה לכם תקומה (ג) "ואבדתם.." (ד) "ואכלה..." (ה) "ימקו בעונם" (ו) "בעון אבותם" (ז) "אף אני אלך עמכם בקרי" כמו שיתבאר שם.

וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם׃

(סי' מ"ו) ואבדתם בגוים: רוצה לומר כי היו שני מיני גליות: (א) עשרת השבטים שנדחו ממקומם לארצות רחוקות ועקבותיהם לא נודעו עד עת קץ. וזה קרא "אובדים", שיהיו כדבר האבד שהגם שהוא בנמצא, אין יודעים מקומו (ב) שבט יהודה ובנימין שלא נאבדו בארצות רחוקות רק ארץ אויביהם אוכלות אותם בשמדות והריגות. ועל שני אלה הגלויות אמר "ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ" (ישעיה יא יב) כמו שבארנו שם בפירשנו שם. ואמר "לאמר לאסירים צאו ולאשר בחשך הגלו" (שם מד). ועל זה אמר (ישעיהו כז, יג) "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", שקרא להם בשם "אובדים" ולשבט יהודה בשם "נדחים" כמו שכתבנו בפירושנו. ור' עקיבא לשיטתו (בפרק חלק) דעשרת השבטים עתידים לחזור. ועל זה אמר אין אובדן אלא גולה. ולהוציא מדעת ר"א שפירש אבדן ממש, אמר שעל הגלות השני אמר "ואכלה" שהוא הכליון, שם "אבד" קל משם "כליון", ועל כרחך שרצונו לומר בשם "אבדה" על איבוד מקומי לבד.

וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֺנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֺנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ׃

(סי' מ"ז) ימקו בעונם: אם היה אומר "ימקו" סתם לא היה תקוה אבל הכתוב אמר "ימקו בעונם" – אבל ישובו מעונותיהם ושבו ורפא להם. ומה שכתב שימקו בעון אבותם מפרש דהיינו בשאוחזים מעשה אבותם בידיהם כמ"ש "בעונות אבותם אתם" וכמו שאמרו בברכות (דף ז) שמה שכתוב "פוקד עון אבות.." הוא בשאוחזים מעשיהם בידיהם. וכמו שכתוב "עונותיכם ועונות אבותיכם יחדיו..." (ישעיהו ס״ה:ז׳). וכן תרגם אונקלוס ויונתן בן עוזיאל בחובי דאחידון בידיהון.

וְהִתְוַדּוּ אֶת־עֲוֺנָם וְאֶת־עֲוֺן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ־בִי וְאַף אֲשֶׁר־הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי׃

(סי' מ"ח) והתודו: שני קללות האחרונים נאמרו בדרך רחמים; שבכל זה ישגיח בחמלתו להחזירם בתשובה ולגהה להם מזור. והם צריכים לשוב על שני דברים: (א) על העונות שעשו בפועל, ויהיה העונש בדרך השגחיי, שימקו בעונותיהם באופן שיכירו שבא העונש על העון עד שבעבור זה יתודו על עונם ומעלם וה' ירחם עליהם. (ב) חטאו במה שהלכו בקרי; רוצה לומר, שתלו הכל במקרה וכמ"ש "ואמר ביום ההוא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", שיחשבו שהם נתונים תחת המערכת ככל עמי הארצות ועל ידי כן יחשבו להתדמות אליהם בעבודת נכר כמו שכתוב "אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות האדמה לשרץ עץ ואבן". והנה נגד זה אמר "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" שהוא מה שיעזבם אל המקרה וכמו שכתוב "אף אני אלך עמם בקרי", וזה הקללה השביעית (כי מה שכתב זה למעלה היא רק הוצעה אל העונשים אבל פה חשב את זה לקללה בפני עצמו). ומבטיחם כי גם בעת ההוא יזרח למו שמש ההשגחה מבין הענן שלא יובלעו בין העכו"ם וזה על ידי שיביא אותם בארץ אויביהם, שהעכו"ם לא יתחברו עמהם ויהיו אויביהם וצורריהם עד שיהיו מוכרחים להפרד מהם וממעשיהם מפני האיבה והמשטמה ולשוב תחת עול מלכות שמים. או אז יכנע לבבם הערל ויכירו כי מיד ה' היתה זאת להם, ובזה יכניעו לבם לתשובה ובזה ירצו את עונם. וכל אלה הדברים היו ונתקיימו בעתי הגליות כנודע.

וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת־בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת־בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר׃

(סי' מ"ט) וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את וכולי: מה שלא נאמרו באבות כסדרן, פירשוהו חז"ל משום דהאבות, כל אחד בפני עצמו כדאי שיתלה לעולם בגינו. ואם כן מתחיל מאברהם, ראש אמנה; ולפעמים שהעונות רבות מאד עד שאין זכות אברהם לבדו מספיק, יוסיף זכות יצחק; וכשהעונות מתגברים יותר, מוסיף זכות יעקב. כי בעת שמזכיר ברית יעקב ממילא מזכיר גם זכות יצחק ואברהם שקודם לו. אולם פה ישמיעני בהפך, שיזכור זכות יעקב ובזה כולל זכות השלשה אבות; ומוסיף שיועיל גם זכות יצחק שאינו כולל רק שתים; ומוסיף שיועיל גם זכות אברהם לבדו. לפי זה במה שכתב "וזכרתי את בריתי יעקב" על זה אמר אם אין מעשה אברהם כדאי וכולי. ובמה שכתב "ואף את בריתי אברהם" קמ"ל שכדאי לכל אחד ואחד וכולי. ופירשו עוד שביצחק לא נאמר זכירה בפני עצמו כמו באינך, כי ענין העקידה נראה לפניו יתברך כמו שכתוב (בראשית כב, יד) "ה' יראה". ואין צורך לזכר דבר הקיים במציאות. ואמרו עוד שלכן אמר באברהם ויצחק "אף", שיש הבדל בין מלת "אף" למלת "גם"; שמלת "אף" מורה דבר חידוש – שיזכר אף זכות אברהם ויצחק, הגם שיצא מהם ישמעאל ועשו. וזה רבותא נגד יעקב שהיתה מטתו שלימה ואין זה חידוש מה שיזכר לעולם בריתו. ואמרו עוד (משנה ח) שמה שכתוב מלת "את" בא לרבות אמהות וזה יתבאר על פי הכלל שבארנו (אחרי סימן יא) שדרך הלשון שכל השמות הבאים בייחוס אחד צריך שיבא מלת היחוס כפן(?) עם כל אחד ואחד. וכיון שאמר "והארץ" בלא מלת "את", לא היה צריך לומר מלת "את" בכולם. ולמה שינה הלשון? לכן דרשו שבאבות אמר מלת "את" על צד הריבוי מענין מלת "עם" – שיזכר גם האמהות שעמהם, אשר גם במותם לא נפרדו. ומה שכתב "והארץ" פירושו ברית הארץ, שמלת "ברית" נמשך גם למטה. וז"ש ומנין שהברית כרותה לארץ וכולי.

וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת־עֲוֺנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת־חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם׃

(סי' נ) והארץ תעשב מהם: נראה פירוש הכתובים שיאמרו שיש ה' ענינים מוכנים לתשועת ישראל: (א)גם קודם הזמן יושעו על ידי הוידוי והתשובה (ב) כשיגיע הזמן אז יזכר זכות אבות ויושעו בהכרח; וכמו שכתבנו בפירוש נביאים במקומות רבות, וכמו שאמרו חז"ל זכו – אחישנה, לא – בעתה. ותחלה דבר על צד התשובה – "והתודו את עונם", ופירשו בספרא לצד התשובה הם הדברים. ואמר עוד "או אז יכנע לבבם הערל" ופי' כן לצד התשובה הן הדברים, ר"ל שלכן אמר מלת "או" שפירושו או שיכנע לבבם ואז יושעו קודם הזמן על ידי תשובה. ועוד באר צד שני – אם לא ישיבו, יגאלו בעתו. ועל זה אמר "וזכרתי את בריתי יעקב...והארץ אזכר". ובצד זה הארץ תעזב מהם בהכרח עד כלות זמן שבעים שנה שתירץ את שבתותיה. וכן הם ירצו את עונם במשך ימי הגלות כי בצד זה לא יגאלו קודם זמן המוגבל לכלא פשע ולהתם חטאת. (סי' נ"א) יען וביען: מלת "יען" נופל על הגמול, הן טוב והן רע. ולשון "יען וביען" היה מורה שבא על דקדוק הגמול; רוצה לומר, גמול כגמול, בלי עודף וחסרון. ועל זה השיבו וכי ראש בראש פרעתי!. לכן פירשו שהמאמר מחולק לשתי דלתות מקבילות: יען וביען, ומפרש יען במשפטי מאסו וביען את חקתי געלה נפשם. וכן פירשו הרשב"ם והראב"ע ובחזקוני מפרש שירצו את עונם ויכירו שבא העונש יען במשפטי וביען את חקתי. ומה שאמרו "חקתי" – אלו המדרשות התבאר היטב (סימן ב)

וְאַף־גַּם־זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא־מְאַסְתִּים וְלֹא־גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם׃

(סי' נ"ב) ואף גם זאת בהיותם: מלת "אף" וכן מלת "גם" מורה שמרבה על הקודם. ורוצה לומר שלא לבד שלא מאסתים בעת שחטאו במדבר ובעת שחטאו בבעל פעור ואחר כך בארץ ישראל שלמדו ממעשה האמוריים. ולכן כפל "אף גם זאת" שגם ואף בארץ אויביהם לא מאס אותם. ועל מה שאמרו שלא מאסם ולא געלם שאלו הלא נטל מהם כל מחמודיהם – המקדש והארץ והכהונה והמלכות – ואיך תאמר שלא מאסם? רק שהמאמר נמשך על "לכלותם" – שגם בעת שמאסם בימי אספינוס וגעלם בימי יון לא היה כדי לכלותם כליון חרוץ. וכן גם בעת שנדמה שרוצה לכלותם בימי המן לא הפר בריתו אתם והעמיד להם מושיעים. וכל זה מטעם כי הוא "ה' אלקיהם" ועתיד ליחד אלהותו עליהם בעתיד בימי גוג. ובמגילה (דף יא) גרס לא מאסתים בימי כשדים, לא געלתים במדי, לכלותם ביון, וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל. ובילקוט (סימן תרעה) גרס וכי מה נשתייר וכולי זה ספר תורה. ולפי גירסתו מוסב על מה שכתב "יען וביען במשפטי מאסו" ובכל זאת לא מאסם בזכות התורה שהיא לבדה נשארה בידם.

וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי־אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה׃

(סי' נ"ג) וזכרתי להם ברית ראשונים: רצונו לומר שלא מאס אותם על אופן שיכלה אותם, כי עדן הוא אלקיהם, ועוד יזכר ברית שכרת לשבטי (?)הבעת(?) שהוציא אותם מארץ מצרים וכימי צאתם מארץ מצרים יוסיף ידו שנית לקנות את שאר עמו.

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד־מֹשֶׁה׃

(סי' נ"ד) אלה החוקים: אלו המדרשות התבאר (סימן ב). ומה שאמר "והתורות" פירשוהו על תורת הכתב והפה. ורבי עקיבא פירשו על תורת כל פרשה ופרשה, והם תורות רבות. ומ"ש בינו ובין בני ישראל ביד משה רצונו לומר שמשה היה עומד בין ה' וביניהם להיות שליח תורה. ומ"ש "בהר סיני" מלמד וכולי התבאר בריש פר' בהר, עיי"ש.