Sign In

Judges 1 — שׁוֹפְטִים א

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּיהוָה לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ אֶל־הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ׃

רַשִׁ״י מי יעלה לנו אל הכנעני. על מקומות שהפלנו בגורל ועדיין לא נכבשו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה בָּתַר דְמִית יְהוֹשֻׁעַ וּשְׁאִילוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵימְרָא דַייָ לְמֵימַר מַן יִסַק לָנָא לְוַת כְּנַעֲנָאָה בְּקַדְמֵיתָא לְאַגָחָא קְרָבָא בֵּיהּ:
רַלְבַּ״ג ספר שאחרי מות יהושע שאלו בני ישראל בה' ר"ל באורים ותומים מי מהשבטים יעלה בתחלה להלחם בכנעני הנשאר בארצות השבטים וראוי שנדע שאין הרצון בזה שלא היו נשאלין באורים ותומים בימי יהושע כי התורה העידה כי בימי יהושע ג"כ ישאלו במשפט האורים, ואולי הרצון בזה כי אחרי מות יהושע הוצרכו לשאול מי יעלה בתחלה כי במלחמה הראשונה שורש גדול לשאר המלחמות וזה שאם ינוצחו ישראל במלחמה הראשונה יאמרו הנשאר מהגוים ההם סר צלם מעליהם ויתחזקו להלחם בהם ואם ינצחו אותם יפיל הענין מורך לב בגוים ההם וינצחום ישראל בקלות, ולזה בחר השם שילחם תחלה מי שהוא ראוי יותר לנצח והוא שבט יהודה, וסבב יהודה שעלה אתו שמעון להלחם כאשר נשארו בגבולו מהגוים ההם:
מְצוּדַת דָּוִד בה׳. באורים ותומים: מי יעלה לנו. עם כי כל אחד נלחם בעבור חלקו, אמר ׳לנו׳, כי כאשר יעלה מי מהם בהכנעני ויגבר עליו, יביא המורך בלבם והתועלת לכולם: בתחלה. לקחת חלקו אשר נפל בגורלו, ועדיין לא כבש:
מַלְבִּי״ם השאלות (א-ג) למה לא שאלו זאת עד עתה מי העולה בתחלה? ולמה אמר לשמעון ולא לשבט אחר? וישאלו. בחיי יהושע לא הוצרכו לשאול באורים ותומים כי יהושע סדר הכל עפ"י דברי ה' וכמו שאמר חז"ל (עירובין דף סג עא) דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמד ולא מצאנו שנצרך לו יהושע, אבל במותו הוצרכו לשאול באורים ותומים. א) מי יעלה כי בחיי יהושע היה הוא המצביא את העם, עתה שאלו מי יעלה בתחלה, ב) תחלה כבשו כולם ביחד, ועתה הוצרך כל שבט לכבוש את חלקו, כמו שאמר (יהושע יג) אנכי אורישם רק הפילה בנחלה, לכן שאלו מי יכבוש בתחלה שאם לא יצליח הראשון יאמר הכנעני כי במות יהושע נשתה גבורתם. ומפני שבחלק כל שבט נשארו עמים שלא כבשו עוד יספר פה איך נלחמו עמהם.

ב וַיֹּאמֶר יְהוָה יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ בְּיָדוֹ׃

רַשִׁ״י יהודה יעלה. שבט יהודה יעלה תחלה לכבוש את גורלו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְיָ יְהוּדָה יִסַק הָא מַסְרִית יַת יַתְבֵי אַרְעָא בִּידֵיהּ:
מְצוּדַת דָּוִד יהודה. שבט יהודה: הנה נתתי. ויביא הוא המורך בלב כל:
מַלְבִּי״ם יהודה יעלה. כפי מעלתו, ומפני שהוא לקח גורלו ראשונה.

ג וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם־אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן׃

רַשִׁ״י לשמעון אחיו. לשבט שמעון: עלה אתי. ועזרני לכבוש את מה שנפל בגורלי ויש פותרין: יהודה יעלה, הוא עתניאל, הוא יעבץ, שאנו אומרים במסכת תמורה (טז א): מה שמו, יהודה אחי שמעון שמו, ולשמעון אחיו אמר שילך אתו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אֲחוּהִי סַק עִמִי בְּעַדְבִי וּנְגִיחַ קְרָבָא עִם כְּנַעֲנָאָה וְאֵהַךְ אַף אֲנָא עִמָךְ בְּעַדְבָךְ וַאֲזַל עִמֵיהּ שִׁמְעוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד לשמעון. לשבט שמעון:
מַלְבִּי״ם ויאמר לשמעון אחיו. כי מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון (יהושע יט). עלה אתי בגרלי. לכבוש גורלי. ויתכן שיהודה היה לו לכבוש בהר לכן אמר עלה אתי ושמעון היה לו לכבוש במישור לכן אמר והלכתי וכן לקמן (פי"ז) וילך יהודה את שמעון אחיו.

ד וַיַּעַל יְהוּדָה וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת־הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם וַיַּכּוּם בְּבֶזֶק עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ׃

רַשִׁ״י בבזק. שם מקום:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּסְלִיקוּ דְבֵית יְהוּדָה וּמְסַר יְיָ יַת כְּנַעֲנָאָה וּפְרִיזָאָה בִּידֵיהוֹן וּמְחָנוּן בְּבֶזֶק עַסְרָא אַלְפִין גַבְרָא:
מַלְבִּי״ם השאלות (ד) אחר שאמר שנתן ה' את הכנעני בידם ויכום בבזק איך אמר שוב שלחמו ושהכו את הכנעני? ויכום בבזק. תחלה יצאו המחנות עם שריהם וערכו סביבות בזק ושם הכו עשרת אלפים איש, ומ"ש בבזק, רצה לומר סביב בזק, כמו: ויהי בהיות יהושע ביריחו (יהושע ה',) (אדוני בזק הראשון מלרע וזה הורה שאין היו"ד נוספת ובא היו"ד לחזק את השם כמו שאמר במקרא, אבל אדוני בזק השני והג' מלעיל שזה אות שהיו"ד נוספת שאז כבר לא היה אדון).

ה וַיִּמְצְאוּ אֶת־אֲדֹנִי בֶזֶק בְּבֶזֶק וַיִּלָּחֲמוּ בּוֹ וַיַּכּוּ אֶת־הַכְּנַעֲנִי וְאֶת־הַפְּרִזִּי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַשְׁכָּחוּ יַת אֲדֹנִי בֶזֶק בְּבֶזֶק וְאַגִיחוּ קְרָבָא בֵּיהּ וּמְחוֹ יַת כְּנַעֲנָאֵי וְיַת פְּרִיזָאֵי:
מְצוּדַת צִיּוֹן אדוני בזק. כך שמו, וכן (יהושע י א) אדוני צדק:
מַלְבִּי״ם וימצאו. אח"כ בקרבם לכבוש העיר עצמה, שם מצאו את אדוני בזק הוא נשאר בעיר להלחם בעדה בעת הצורך ולא עשה כמלך העי שיצא מן העיר ועזב את העיר פתוחה. וילחמו בו. שנית ושם הכו שנית את הכנעני שנסגרו בעיר דלתים ובריח.

ו וַיָּנָס אֲדֹנִי בֶזֶק וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרָיו וַיֹּאחֲזוּ אֹתוֹ וַיְקַצְּצוּ אֶת־בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲרַק אֲדֹנִי בֶזֶק וּרְדָפוּ בַּתְרוֹהִי וַאֲחַדוּ יָתֵיהּ וְקַצִיצוּ יַת קַרְסֻלֵי יְדוֹהִי וְרַגְלוֹהִי:
רַלְבַּ״ג והנה קצצו בהונות ידי אדני בזק ובהונות רגליו להפיל מורך על שאר המלכים שיראו מלהלחם בישראל עם שכבר סבב זה השם ית' להשיב לו מדה כנגד מדה כמו שזכר כאשר עשיתי כן שלם לי אלהים:
מְצוּדַת צִיּוֹן ויקצצו. ענין חתוך וכריתה, כמו (שמות לט ג) וקצץ פתילם: בהנות. אצבעות אגודל, כמו (שם כט כ) בהן ידם הימנית:
מַלְבִּי״ם וינס. כי ראה שנכבשה העיר, ויקצצו כך נתן ה' בדעתם לעשות לו מה שלא עשו זאת לשום אחד מאויביהם, והוא קצת נגד חוקי ישראל, כי הריגת ז' עממים הוא בסייף לא לצערם ע"ז האופן, אך ששילם לו ה' מדה כנגד מדה.

ז וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי־בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם־לִי אֱלֹהִים וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת שָׁם׃

רַשִׁ״י שבעים מלכים וגו'. מכאן אתה למד מה גדולתן ועושרן של מלכי כנען, שהרי אדני בזק לא היה כדאי למנות (יהושע יב) עם מלכי כנען בשם 'מלך', וכתוב בו כן: ויביאהו ירושלם. שהלכו משם להלחם על ירושלים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר אֲדֹנִי בֶזֶק שַׁבְעִין מַלְכִין קַרְסֻלֵי יְדֵיהוֹן וְרַגְלֵיהוֹן מְקַצְצִין הֲווֹ מְלַקְטִין לַחְמָא תְּחוֹת פָּתוֹרִי כְּמָא דְעַבְדִית כֵּן שַׁלֵים לִי יְיָ וְאַיְתוֹהִי לִירוּשְׁלֵם וּמִית תַּמָן:
רַלְבַּ״ג וזכר שהביאוהו אחר זה בירושלם ומת שם. וכבר נלחמו בני יהודה בירושלם קודם זה ולכדו אותה והכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש:
מְצוּדַת דָּוִד מקצצים. אשר צויתי לקצצם: היו מלקטים. משיורי המאכל הנופל תחת השלחן: ויביאהו ירושלם. כי משם הלכו להלחם בה:
מְצוּדַת צִיּוֹן מלקטים. לשון לקיטה:
מַלְבִּי״ם ויאמר. הכיר בזה דין שמים ששלם לו כמדתו, ויען הודה פשעיו והכיר עונשי ה' מת כדרכו בדרך. ויביאהו ירושלים. כי משם הלכו להלחם על ירושלים והוליכוהו עמם ושם מת.

ח וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי־יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי־חָרֶב וְאֶת־הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ׃

רַשִׁ״י שלחו באש. שלחו אש בכלה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַגִיחוּ קְרָבָא בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשְׁלֵם וּכְבַשׁוּ יָתָהּ וּמְחוֹהָא לְפִתְגַם דְחָרֶב וְיַת קַרְתָּא אוֹקִידוּ בְנוּרָא:
מְצוּדַת צִיּוֹן שלחו. על כי אם מי יבעיר האש באחד מן המקומות, עשה יעשה שליחותו, והולך ממקום למקום ושורף הכל, לזה נקרא בלשון שלוח:
מַלְבִּי״ם השאלות (ח-כב) שאל מהרי"א אם היה הכוונה לזכור כאן המלחמות שעשו בני יהודה אחרי מות יהושע מה ראה לזכור אחריו מלחמת חברון ודביר וענין עכסה וכבר נזכר לכידת חברון בספר יהושע ושם יחסה אל כלב?, ולמה זכר שנית ענין עכסה, ולמה חזר שנית שנתנו לכלב את חברון? במ"ש ואת היבוסי לא יכלו בני בנימין להורישם יקשה מג' פנים. וילחמו. כבר נזכר בספר יהושע (טו סג) ואת היבוסי יושב ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלים עד היום הזה מבואר שכבר נלחמו בירושלים ולא כבשום. ולקמן (פסוק כא) אמר: ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו בני בנימין וישב היבוסי את בני בנימין בירושלים עד היום הזה. ולדעתי אחרי כי אדוני צדק מלך ירושלים היה הראשון מן חמשה המלכים שהתקבצו על גבעון ושם נפל (יהושע י') בודאי חשבו מחשבות ללכוד את עירו כמו שלכדו אז ערי החמשה מלכים, והלכו במצוא ידם להלחם, והיה הלוחם יהודה, כי ירושלים היתה בחלקו של בנימין ורצועה בתוכה היה ליהודה (כנ"ל טו) ומצד זה היה גם הוא נוגע בנחלתה, ואז בחיי יהושע לא יכלו להוריש יושביה שהיו יבוסים וישב בקרב יהודה עד היום זה רצה לומר עד סוף חיי יהושע שכתב ספרו. ואחרי מות יהושע התעוררו מלחמות ביניהם ובין יושבי העיר וילכדו אותה וישרפו העיר לענוש על שמרדו ולחמו בם. ועל כל זה הגם שכבשו העיר לא כבשו את המצודה שנקרא אח"כ בשם מצודת ציון שלא נלכדה עד ימי דוד ושם ישב ג"כ יבוסי כמו שאמר (ש"ב ה' ז-ח) ויהודה לא לחמו שם כי אינו מחלקם ובנימין לא התחילו להלחם שם כלל, ועל זה אמר לא הורישו בני בנימין רצה לומר לא לחמו כלל ושם ישב את בני בנימין עד היום הזה (שהוא עד סוף חיי שמואל שהוא כתב ספר שופטים), וזה קרוב לדברי מהרי"א, ואת העיר שלחו באש. פירשו המפרשים: כמו שלחו אש בעיר, ואין צריך כי זה נמצא גם לקמן (כ' מח, מב ח' יב, תהלים עד ז') שלחו באש מקדשך, ורצה לומר ע"י האש שלחו את העיר מן המציאות אל ההעדר.

ט וְאַחַר יָרְדוּ בְּנֵי יְהוּדָה לְהִלָּחֵם בַּכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבָתַר כֵּן נְחָתוּ בְּנֵי יְהוּדָה לְאַגָחָא קְרָבָא בִּכְנַעֲנָאֵי יָתֵיב טוּרָא וְדָרוֹמָא וּשְׁפֶלְתָּא:
מְצוּדַת צִיּוֹן והשפלה. העמק:
מַלְבִּי״ם ואחר ירדו. כי הר ירושלים היה גבוה מיתר ההרים אמר אחר ירדו להלחם בהר ומשם אל הנגב והשפלה.

י וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל־הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן וְשֵׁם־חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע וַיַּכּוּ אֶת־שֵׁשַׁי וְאֶת־אֲחִימַן וְאֶת־תַּלְמָי׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲזַלוּ דְבֵית יְהוּדָה לְוַת כְּנַעֲנָאֵי דְיַתְבִין בְּחֶבְרוֹן וְשׁוּם חֶבְרוֹן מִלְקַדְמִין קִרְיַת אַרְבַּע וּמְחוֹ יַת שֵׁשַׁי וְיַת אֲחִימָן וְיַת תַּלְמָי:
רַלְבַּ״ג וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברין וגו'. כי כבר התבאר בספר יהושע כי כלב הוא שנלחם בהם ואמנם הביא עמו שם שבט יהודה כי הוא היה נשיא השבט ולזה יחס זאת המלחמה לשבט יהודה וידמה שכבר היתה זאת המלחמה אחרי מות יהושע ואף על פי שנזכרה בספר יהושע ואולם נזכרה שם לבאר שכבר נתקיים יעוד הש"י לכלב כי חברון נתנה לו לנחלה על פי הש"י והוא נלחם בה וכבשה בסוף הענין אף על פי שלא כבשה בימי יהושע:
מְצוּדַת דָּוִד וילך יהודה. הם כלב ואנשיו, שהם מבני יהודה ואף שהמלחמה ההיא היתה בימי יהושע, חזר לספר יחד כל המלחמות שעשו בני יהודה, החדשות והישנות, ועם כל הנמשך:
מְצוּדַת צִיּוֹן לפנים. בימים הקדמונים:
מַלְבִּי״ם וילך יהודה. זה נזכר כבר כיבוש יהושע (סי' טו) ושם מבואר שכלב הוריש את הענקים והיה בחיי יהושע, ופה חשב ביחד כל מה שכבש יהודה, ורצה לומר וכבר הלך יהודה אל הכנעני היושב בחברון בעוד יהושע חי, והגם ששם יחס הדבר אל כלב, הוא היה ראש השבט ושבטו הלך עמו, ומצד זה יתייחס לשניהם, כי חברון עצמה ניתן ללוים רק שדה העיר וחצריה נתנו לכלב ולכן שניהם התעצמו בהורשתו.

יא וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל־יוֹשְׁבֵי דְּבִיר וְשֵׁם־דְּבִיר לְפָנִים קִרְיַת־סֵפֶר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲזַלוּ מִתַּמָן לְוַת יַתְבֵי דְבִיר וְשׁוּם דְבִיר מִלְקַדְמִין קִרְיַת אַרְכֵי:
רַלְבַּ״ג ושם דביר הנזכר בזה המקום הוא מקום אחר זולת אשר לכד יהושע לפי מה שנזכר בספר יהושע אמר וישב יהושע וכל ישראל עמו דבירה:
מַלְבִּי״ם וילך משם. גם ספור זה והספור מעכסה נזכר ביהושע (שם) ורצה לומר שהלך כבר בחיי יהושע ואז היה הספור הזה, וחז"ל התעוררו (כפי הנראה) על שבא ספור זה שני פעמים ועל שפה ספר שבני קיני עלו מעיר התמרים שאין לו ענין כלל. ודרשוהו ב תמורה (דף יז): ששלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה ועתניאל בן קנז החזירם מפלפולו, ושמה שאמר ארץ הנגב נתתני רצה לומר אדם מנוגב מכל טוב שאין בו אלא תורה, ושבני הקיני עזבו דושנה של יריחו שנתן להם יהושע והלכו אצל עתניאל בן קנז ללמוד תורה. חכמו השכילו לדעת, כי על השנות הדבר פעמים, כי כיון בפעם הזאת אל ענינים משליים משובצים בזהב המליצה, כי מצאנו שדביר נקראת קרית סנה (יהושע טו מג) ומזה הוציאו כי עיר הזאת נתיחדה אז לקרית ספר, רצה לומר ששם התאספו תלמידים להגות ולשנות בספר התורה והיה שם ישיבה גדולה, ונקראת ג"כ קרית סנה ע"ש רצון שוכני סנה, וע"ש שמשה קבל תורה מסיני, ושעתניאל היה ראש הישיבה, והוא הכה את קרית ספר, שההכאה תאמר בדברי חכמים על הנצוח בפלפול, כמו שאמר מלחמתה של תורה, ואמר כי תשב ללחום את מושל, חציך שנונים, וכדומה שדרשוהו על מלחמת התורה, וההכאה היא מי שנוצח המלחמה ומסיק הלכה, כמו שאמר ברכות (דף יח) על והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג דתני ספרא דבי רב ביומא דסתוא, ועתניאל הוא נצח, אם מלחמת הכנעני בקרית ספר כפשוטה וזה נזכר בס' יהושע, אם הנצוח השני התוריי וזה נזכר פה, ויען ראתה עכסה כי נפל בחלקה ארץ הנגב משני ענינים, א) שהיתה הארץ נגובה צמאה למים וזה נזכר בס' יהושע, ב) שבעלה פנה לארץ הנגב, הרוצה להחכים ידרים, וזה כל ישעו וכל חפץ כי לא יצמיח מחיה לביתו, ועל זה אמר נתתני תחת נתת לי, שאני נעשיתי ארץ הנגב ע"י בעלי ולכן בקשה ברכה ושדה לפרנסה, ונתן לה גלות עליות וגלות תחתיות. א) להשקות את ארצה הנגובה, ב) רמז לה ג"כ כי כבר יש לך איש המושך מים חיים ממקור הברכה העליונה והתחתונה מחכמה האלהית והאנושית. כמו שאמר חז"ל במדרש: מי שרזי עליונים ותחתונים נגלו לו יבקש ממני דבר. ועל פי זה ספר לפי המשל והמליצה שבה דבר פה, שכאשר נתיישב והרביץ תורה הרבה, כאשר שאל בדה"א (ד' י', ב' נה) לפי דרוש חז"ל ובני קיני עלו אליו אל מדבר יהודה הקרובה שמה. והוא ישב את העם הזה בישיבה של חכמה.

יב וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר־יַכֶּה אֶת־קִרְיַת־סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת־עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר כָּלֵב דְיִמְחֵי יַת קִרְיַת אַרְכֵי וְיִכְבְּשִׁינָהּ וְאֶתֵּן לֵיהּ יַת עַכְסָה בְּרַתִּי לְאִתּוּ:

יג וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן־קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה׃

רַשִׁ״י אחי כלב. מאמו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְכַבְּשָׁהּ עָתְנִיאֵל בַּר קְנַז אֲחוֹהִי דְכָלֵב דִזְעֵיר מִנֵיהּ וִיהַב לֵיהּ יַת עַכְסָה בְרַתֵּיהּ לְאִתּוּ:

יד וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת־אָבִיהָ הַשָּׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר־לָהּ כָּלֵב מַה־לָּךְ׃

רַשִׁ״י ותסיתהו. (תרגום:) ואמלכתיה, לשון נמלך, שמיעצין האדם ומשיאין לבו לדבר אחר, נראה לי: ותצנח. (תרגום:) ואתרכינת, ליפול לרגלי אביה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה בְּמֵעֲלָהּ וְאַמְלַכְתֵּיהּ לְמִשְׁאַל מִן אֲבוּהָא אַחְסַנְתָּא וְאִתְרְכִינַת מֵעַל חֲמָרָא וַאֲמַר לָהּ כָּלֵב מַה לִיךְ:
רַלְבַּ״ג והנה זכר שהסיתה עכסה את בעלה לשאל מאת אביה השדה וכשנתנו לה הוסיפה היא לשאול גלות מים:
מְצוּדַת דָּוִד בבואה. לבית בעלה: ותסיתהו. היא פיתתה אותו לתת לה רשות, שהיא תשאל מאביה השדה: ותצנח. לכבוד אביה הפילה עצמה מעל החמור בכח כאלו ננעצה בארץ: מה לך. מה נחסר לך, אשר תרצי לבקש עליו:
מְצוּדַת צִיּוֹן ותסיתהו. מלשון הסתה ופתוי: ותצנח. ענין נעיצה, כמו (שופטים ד כא) ותצנח בארץ ורוצה לומר, נפלה בכח, וכאלו ננעצה בארץ:

טו וַתֹּאמֶר לוֹ הָבָה־לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן־לָהּ כָּלֵב אֵת גֻּלֹּת עִלִּית וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּית׃

רַשִׁ״י ארץ הנגב. אדם שביתו מנוגב מכל טוב, שאין בו אלא תורה: גלת מים. שדה בית הבעל, (תרגום:) אתר בית שקיא דמיא:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמָרַת לֵיהּ הַב לִי אַחֲסַנְתָּא אֲרֵי לַאֲרַע דָרוֹמָא יְהַבְתָּנִי וְתִתֶּן לִי אֲתַר בֵּית שַׁקְיָא דְמַיָא וִיהַב לָהּ כָּלֵב יַת בֵּית שַׁקְיָא עִלָאָה וְיַת בֵּית שַׁקְיָא תַּחְתָּאָה:
מְצוּדַת דָּוִד ארץ הנגב. חלקת שדה יבשה מבלי מעיני המים: ונתתה לי. לזאת אשאל, אשר תתן לי שדה אשר בה מעין הנובע מים: גלת עלית. שדה ובה מעין ממעל ומעין מתחת:
מְצוּדַת צִיּוֹן הבה. תנה, כמו (בראשית מז טו) הבה לנו לחם: ברכה. מתנה ומנחה, וכן (שם לג יא) קח נא את ברכתי: הנגב. ענין יובש, כמו (ישעיהו כא א) כסופות בנגב: נתתני. נתת לי: גלת. מעין, כמו (שיר השירים ד יב) גן נעול: עלית. מלשון עליון:

טז וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת־בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת־הָעָם׃

רַשִׁ״י מעיר התמרים. היא יריחו, שניתן להם דושנה של יריחו לאוכלה עד שיבנה בית המקדש, ומי שיבנה בית הבחירה בחלקו יטלנה, כדי שיהא לכל ישראל חלק בבית הבחירה, ונתנוה לבני יתרו ארבע מאות ארבעים שנה, והתלמידים שבהם הניחוה והלכו אצל עתניאל בן קנז הוא יעבץ במדבר יהודה אשר בנגב ערד ללמוד תורה: וישב את העם. עם התלמידים היושבים לפניו הוא בקש מאת הקדוש ברוך הוא שיזמין לו תלמידים הגונים, שנאמר (דברי הימים א ד י) ויקרא יעבץ לאלהים וגו', וזימן לו החסידים הללו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבְנֵי שַׁלְמָאָה חָמוּהִי דְמֹשֶׁה סְלִיקוּ מִן קַרְתָּא יְרִיחוֹ עִם בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה דִי בְּדָרוֹם עֲרָד וַאֲזַלוּ וִיתַבוּ עִם עַמָא:
רַלְבַּ״ג והנה בני קיני חותן משה שבו לדת ישראל ולזה ישבו את יהודה:
מְצוּדַת דָּוִד קיני. הוא יתרו אשר היה חותן משה: עלו מעיר התמרים. כי שמה ישבו בין הכנענים, וכשבאו בני יהודה להלחם בם, קראו לשלום לבני קיני, ועלו משם ללכת עם בני יהודה למדבר יהודה וכו׳: וילך וישב. קרא כל בני המשפחה כולה בלשון יחיד, וכן (תהלים קיח ב) יאמר נא ישראל: את העם. עם בני יהודה:
מַלְבִּי״ם ובני קיני. היו יושבי אהלים נוסעים ממקום למקום והיה להם שלום עם ישראל ובעת לחם יהודה עם הכנעני עלו מעיר התמרים שהיה במקום המלחמה ונתיישבו במדבר יהודה וישב את העם בברית שלום ובהשקט, וכמו שעשה שאול עת לחם עם עמלק ויאמר לקיני סורו רדו מתוך עמלקי וכו' (ש"א טו ו') כן היה עתה.

יז וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת־שִׁמְעוֹן אָחִיו וַיַּכּוּ אֶת־הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם־הָעִיר חָרְמָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲזַל יְהוּדָה עִם שִׁמְעוֹן אֲחוֹהִי וּמְחוֹ יַת כְּנַעֲנָאָה יָתֵיב צְפַת וְגַמַרוּ יָתָהּ וּקְרָא יַת שְׁמָא דְקַרְתָּא חָרְמָה:
מְצוּדַת צִיּוֹן ויחרימו. ענין אבדון וכליון:
מַלְבִּי״ם וילך. כפי תנאו (למעלה ג').

יח וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת־עַזָּה וְאֶת־גְּבוּלָהּ וְאֶת־אַשְׁקְלוֹן וְאֶת־גְּבוּלָהּ וְאֶת־עֶקְרוֹן וְאֶת־גְּבוּלָהּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּכְבַשׁ יְהוּדָה יַת עַזָה וְיַת תְּחוּמָא וְיַת אַשְׁקְלוֹן וְיַת תְּחוּמָא וְיַת עֶקְרוֹן וְיַת תְּחוּמָא:

יט וַיְהִי יְהוָה אֶתּ־יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת־הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת־יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי־רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם׃

רַשִׁ״י כי לא להוריש. תרגם יונתן: בתר כן דחבו, לא יכילו לתרכא ית יתבי מישרא:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה מֵימְרָא דַייָ בְּסַעֲדֵיהּ דְבֵית יְהוּדָה וְתָרִיכוּ יַת יַתְבֵי טוּרָא וּבָּתַר כֵּן דְחָבוּ לָא יְכִילוּ לְתָרָכָא יַת יַתְבֵי מֵישְׁרָא אֲרֵי רְתִיכִין דְבַרְזְלָא לְהוֹן:
רַלְבַּ״ג ויהי ה' את יהודה ויורש את ההר. ר"ל שכבר מצא עצמו יהודה נעזר בה' בהורשת ההר אמנם לא יכול להוריש את יושבי העמק כי רכב ברזל להם והיו יותר חזקים ממנו, וראוי שתדע כי אם היה בא לו יעוד מאת הש"י שיעזרהו במקום אחר בזולת המלחמה לא יאמר שלא יכול להוריש יושבי העמק כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט אלא שלא מצאנו יעוד השם ליהודה שינצח רק בגבול נחלתו כמו שנזכר בראש זה הספר וזאת המלחמה היתה בגבול שמעון:
מְצוּדַת דָּוִד ויהי ה׳ וגו׳ ויורש את ההר. רצה לומר, מה שהוריש יהודה יושבי ההר, לא היה בעוצם ידו כדרך הטבע, כי אם יד ה׳ עשתה זאת: כי לא להוריש. תחסר מלת ׳יכול׳, ורצה לומר, שהרי לא היה ביכלתו להוריש יושבי העמק, על כי להם רכב ברזל לא עצר כח להורישם, עם שישבו בעמק הנוח לכבוש יותר מן היושב בהר, ואיך אם כן הוריש יושב ההר הקשה יותר ויותר, אלא יד ה׳ עשתה זאת, ואת יושבי העמק הניח לנסות בם את ישראל, כמו שכתבו למטה (לקמן ב כב), ואם הניח יושבי ההר וגירש יושבי העמק, היו חושבים בכח ידם יוכלו לגרש יושבי העמק, עם כי רכב ברזל להם, ועל יושבי ההר הקשה יותר לא יוכלו להתגבר, לזה הוריש יושבי ההר והניח יושבי העמק:
מְצוּדַת צִיּוֹן ויורש. מלשון גרושין: רכב ברזל. אנשי רכב, חזקים כברזל:
מַלְבִּי״ם ויהי. עד עתה ספר כי יהודה שעלה אחרי מות יהושע להלחם כדבר ה' הצליח ויעש חיל וה' עמו, מעתה עד סוף הקאפיטל מתחיל לספר כי אח"ז לא עשו כמצות ה' ולא הורישו את יושבי הארץ הגם שראו שה' עמם, והוא הוצעה למ"ש בס' הבא שעלה מלאך ה' אל הבוכים להוכיחם על זאת. ומספר איך חטאו בזה כל שבט ושבט, ומתחיל מיהודה ואומר, הגם כי היה ה' את יהודה ויורש את ההר וממילא היה נקל לו לירד מן ההר אל העמק ולכבוש את יושבי העמק, וכמו שאמר (יהושע יז יח) כי הר יהיה לך כו' והיה לך תוצאותיו כי תוריש את העמק ולכבוש את יושבי העמק, וכמו שאמר (יהושע יז יח) כי הר יהיה לך כו' והיה לך תוצאותיו כי תוריש את העמק מבואר כי אחרי כיבוש ההר נקל מאד לכבוש את העמק, בכ"ז כי לא להוריש את יושבי העמק, רצה לומר לא כבש את ההר על הכוונה לכבוש אחריו את יושבי העמק, יען כי רכב ברזל להם התרפה ותתירא מללחום עמהם, כי גם כוונתם בכבישת ההר לא היה להוריש הכנעני מחלקם רק מצד, כי...

כ וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת־חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיּוֹרֶשׁ מִשָּׁם אֶת־שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיהַבוּ לְכָלֵב יַת חֶבְרוֹן כְּמָא דְמַלֵיל מֹשֶׁה וְתָרֵיךְ מִתַּמָן יַת תְּלָתָא בְּנֵי גִבָּרַיָא:
מְצוּדַת צִיּוֹן הענק. אנשים גבוהי הקומה:
מַלְבִּי״ם ויתנו לכלב את חברון. והוצרכו לעזר לכלב כאשר היה לו זה בהבטחה מפי משה ויורש את ג' בני ענק אבל לא נתכוונו להוריש הארץ סביב סביב.

כא וְאֶת־הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת־בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

רַשִׁ״י ואת היבוסי ישב ירושלם. מחוז היה בירושלים ששמו יבוסי (פרקי דרבי אליעזר לו), ומבני אבימלך היו, ולא הורישם מפני השבועה (בראשית כא כג-כד) עד שבא דוד (שמואל ב ה ו-ז), לפי שעדיין היה נכדו קיים, והוא נשבע לו ולנינו ולנכדו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַת יְבוּסָאֵי יַתְבֵי יְרוּשְׁלֵם לָא תָרִיכוּ בְּנֵי בִנְיָמִין וִיתִיבוּ יְבוּסָאֵי עִם בְּנֵי בִנְיָמִין בִּירוּשְׁלֵם עַד יוֹמָא הָדֵין:
רַלְבַּ״ג וראוי שתדע כי היבוסי יושב ירושלם עד ימי דוד כמו שנזכר בספר שמואל והיתה סבת עמדו שם הברית שכרת אברהם עם אבימלך שלא ישקר לו ולנינו ולנכדו והנה שמואל הנביא כתב זה הספר כמו שאמרו רז"ל והוא אשר אמר עד היום הזה ר"ל עד ימי כתבו זה הספר והנה זכר אחר זה מה שנשאר מהגוים האלה בגבול ישראל לבאר שהם היו להם למוקש כמו שנזכר בתורה:
מְצוּדַת דָּוִד היבוסי. שם אומה: בני בנימן. כי ירושלים ׳היתה מנחלתם, ולבד רצועה אחת היה לו ליהודה בה, כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (זבחים נג ב):
מַלְבִּי״ם ואת היבוסי. רצה לומר וגם בנימין התעצל במצוה זו ולא הוריש את היבוסי מחלקו, וכבר בארנו פסוק זה (למעלה ח').

כב וַיַּעֲלוּ בֵית־יוֹסֵף גַּם־הֵם בֵּית־אֵל וַיהוָה עִמָּם׃

רַשִׁ״י בית אל. שנפל בגורלם (יהושע טז א), ואף על פי שפסל מיכה עמהם, שהרי מיכה משבט אפרים (שופטים יז א), נאמר כאן 'וה' עמם', הוא שאמר דניאל (דניאל ט ז): לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּסְלִיקוּ דְבֵית יוֹסֵף אַף אִנוּן לְבֵית אֵל וּמֵימְרָא דַייָ בְּסַעְדְהוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד גם הם. כמו שבני יהודה נלחמו לכבוש גורלם, כן נלחמו בני יוסף בגורלם:
מַלְבִּי״ם ויעלו גם בית יוסף. התעצלו בכיבוש הארץ, ולהגדיל אשמתם הקדים לאמר כי בית יוסף גם הם עלו לכבוש בית אל, ואז היה להם ראיה ומופת שה' עמם, והוא כי...

כג וַיָּתִירוּ בֵית־יוֹסֵף בְּבֵית־אֵל וְשֵׁם־הָעִיר לְפָנִים לוּז׃

רַשִׁ״י ויתירו. על ידי אחרים, (תרגום:) ושלחו מאללין, ויתורו את ארץ (במדבר יג ב) נאמר במרגלים עצמן, ואלו ששלחו מרגלים נאמר בהם ויתירו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁלַחוּ מְאַלְלִין דְבֵית יוֹסֵף לְבֵית אֵל וְשׁוּם קַרְתָּא מִלְקַדְמִין לוּז:
מְצוּדַת צִיּוֹן ויתירו. ענין חקירה וחפוש, כמו (במדבר יג ב) ויתרו את ארץ כנען:
מַלְבִּי״ם השאלות (כג) לאיזה צורך ספר זאת? ודי שיאמר שכבשו עיר בית אל? ויתירו בית יוסף בבית אל. המחנה לא קרבו עדיין אל בית אל עצמה רק שלחו לתור את הארץ סביב סביב (כי פועל תר נקשר תמיד עם מלת את, לתור את הארץ, לבד פה בא עם שימוש הב' כי לא תרו את בית אל עצמה רק בבית אל רצה לומר בגבול בית אל, ומבואר אצלנו שיש הבדל בין התר ובין המרגל שהמרגל יבקש ערות הארץ ומקום שנוח לכבשה, והתר מבקש הטוב (כמו לתור להם מנוחה) שדרשו בסביבות בית אל מקום הטוב לחניית המחנה, כי חשבו לצור ולעמוד סביב בית אל ימים רבים, (וגם אמרו ויתירו בבנין הפעיל ששלחו תרים לתור ולא תרו הם עצמם כפרש"י) ושם העיר רצה לומר שאינו בית אל שאצל העי שהיה לבנימין רק בית אל לוזה כנ"ל (יהושע טז ב').

כד וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן־הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת־מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד׃

רַשִׁ״י את מבוא העיר. שהיו נכנסים לה דרך המערה, ולוז אחד עומד על פי המערה ונכנסים דרך הלוז למערה:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַחֲזוֹ נָטְרַיָא גַבְרָא נָפֵיק מִן קַרְתָּא וַאֲמַרוּ לֵיהּ אַחֲזֵינָא כְעַן יַת מַעֲלָנָא דְקַרְתָּא וְנַעְבֵּד עִמָךְ טִיבוּ:
מְצוּדַת דָּוִד השומרים. כי מבני יוסף שמרו מול השער, לראות אם יצא מי מן העיר לשאלו המבוא: ועשינו עמך חסד. כאשר נכבוש את העיר:
מְצוּדַת צִיּוֹן מבוא. מלשון ביאה:
מַלְבִּי״ם ויראו. בתוך כך ראו השומרים (שהניחו המחנה סביב העיר לבל יצא איש מן העיר), איש יוצא מן העיר, והגם שהשומרים היו אנשים מועטים, כי המחנה התרחקו אל תור הארץ בכל זאת לבשו עוז וגבורה. ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר. רצה לומר לא השער הגלוי רק המבוא הנסתר.

כה וַיַּרְאֵם אֶת־מְבוֹא הָעִיר וַיַּכּוּ אֶת־הָעִיר לְפִי־חָרֶב וְאֶת־הָאִישׁ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ׃

רַשִׁ״י ויראם. באצבעו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַחֲזִינוּן יַת מַעֲלָנָא דְקַרְתָּא וּמְחוֹ יַת קַרְתָּא לְפִתְגַם דְחָרֶב וְיַת גַבְרָא וְיַת כָּל זַרְעִיתֵיהּ שֵׁזִיבוּ:
מְצוּדַת דָּוִד שלחו. לחפשי, ולא הכום עם בני העיר:
מַלְבִּי״ם ויראם וכו' ויכו. השומרים לבדם את העיר, ומזה היה להם לראות כי ה' עמם עד שאחד ירדוף אלף (ואת האיש, אמר זה אגב גררא, א) כי שמרו מה שהבטיחו שזה מהראוי והיושר, ב) בל יטעו כי לוז הזאת היא לוז אשר בארץ החתים).

כו וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

רַשִׁ״י לוז. שגדלו בו אגוזים דקים, קולדר"א בלע"ז: הוא שמה עד היום. לא בלבלה סנחריב, ולא החריבה נבוכדנצר:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲזַל גַבְרָא לְאַרְעָא חִתָּאֵי וּבְנָא קַרְתָּא וּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד יוֹמָא הָדֵין:

כז וְלֹא־הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת־בֵּית־שְׁאָן וְאֶת־בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת־תַּעְנַךְ וְאֶת־בְּנֹתֶיהָ וְאֶת־ישב [יֹשְׁבֵי] דוֹר וְאֶת־בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת־יוֹשְׁבֵי יִבְלְעָם וְאֶת־בְּנֹתֶיהָ וְאֶת־יוֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וְאֶת־בְּנוֹתֶיהָ וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת׃

רַשִׁ״י ולא הוריש מנשה. סיפר הכתוב בגנותו, שהתחילו למעול בהקדוש ברוך הוא שצוה אותם (במדבר לג נב): והורשתם את כל יושבי הארץ וגו':
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְלָא תָרִיכוּ דְבֵית מְנַשֶׁה יַת בֵּית שְׁאָן וְיַת כַּפְרְנָהָא וְיַת תַּעֲנָךְ וְיַת כַּפְרְנָהָא וְיַת יַתְבֵי דוֹר וְיַת כַּפְרְנָהָא וְיַת יַתְבֵי יִבְלְעָם וְיַת כַּפְרְנָהָא וְיַת יַתְבֵי מְגִדוֹ וְיַת כַּפְרְנָהָא וּשְׁרֵי כְנַעֲנָאָה לְמִתַּב בְּאַרְעָא הָדָא:
מְצוּדַת צִיּוֹן ויואל. ענין רצון, וכן (שמות ב כא) ויואל משה:
מַלְבִּי״ם השאלות (כז) הלא כבר אמר זה בספר יהושע סי' י"ז: ולא הוריש. רצה לומר ובכל זאת הגם שראו כי ה' עמם בכל זאת לא הורישו בית יוסף שהם מנשה ואפרים את חלקם, כי מנשה לא הוריש את בית שאן וכו' (וכבר אמר זה ביהושע (סי' יז) ושם אמר ולא יכלו בני מנשה להוריש את בית שאן וזה היה בחיי יהושע ועתה יכלו ולא רצו).

כח וַיְהִי כִּי־חָזַק יִשְׂרָאֵל וַיָּשֶׂם אֶת־הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵישׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד תַּקֵיף יִשְׂרָאֵל וְשַׁוֵי יַת כְּנַעֲנָאָה לְמַסְקֵי מִסִין וְתָרָכָא לָא תָרְכִינוּן:
מַלְבִּי״ם ויהי. והגם כי חזק ישראל עליהם הסתפקו במה שלקחו מהם מס ולא הורישו כמצות התורה.

כט וְאֶפְרַיִם לֹא הוֹרִישׁ אֶת־הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ בְּגָזֶר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּדְבֵית אֶפְרַיִם לָא תָרִיךְ יַת כְּנַעֲנָאֵי דְיַתְבִין בְּגָזֶר וִיתִבוּ כְּנַעֲנָאֵי בֵינֵיהוֹן בְּגָזֶר:
מַלְבִּי״ם ואפרים. מבית יוסף לא הוריש את יושבי גזר וגם לא שמו למס רק ישב בקרבו בברית אחים נגד מצות ה' שצוה לא תכרות להם ברית, לא ישבו בקרבך פן יחטיאו אותך לי:

ל זְבוּלֻן לֹא הוֹרִישׁ אֶת־יוֹשְׁבֵי קִטְרוֹן וְאֶת־יוֹשְׁבֵי נַהֲלֹל וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ וַיִּהְיוּ לָמַס׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דְּבֵית זְבוּלוּן לָא תָרִיכוּ יַת יַתְבֵי קִטְרוֹן וְיַת יַתְבֵי נַהֲלֹל וִיתִבוּ כְנַעֲנָאֵי בֵּינֵיהוֹן וַהֲווֹ לְמַסְקֵי מִסִין:
מַלְבִּי״ם זבולון. חושב כל השבטים כסדר גורלם שאחר בית יוסף נחלו זבולון אשר נפתלי דן (כי שמעון ויששכר הורישו נחלתם).

לא אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת־יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת־יוֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאֶת־אַחְלָב וְאֶת־אַכְזִיב וְאֶת־חֶלְבָּה וְאֶת־אֲפִיק וְאֶת־רְחֹב׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דְבֵית אָשֵׁר לָא תָרִיכוּ יַת יַתְבֵי עַכּוֹ וְיַת יַתְבֵי צִידוֹן וְיַת אַחְלָב וְיַת אַכְזִיב וְיַת חֶלְבָּה וְיַת אֲפִיק וְיַת רְחוֹב:

לב וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי לֹא הוֹרִישׁוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וִיתִיבוּ דְבֵית אָשֵׁר בְּגוֹ כְּנַעֲנָאֵי יַתְבֵי אַרְעָא אֲרֵי לָא תָרְכִינוּן:
מְצוּדַת דָּוִד וישב האשרי. רצה לומר, לא ישב הכנעני בקרב ישראל כגרים היושבים בתוך אדני הארץ כי אם בהפוך, שהאשרי היה היושב בתוך הכנעני, כי הם היו יושבי הארץ ואדוניה: כי לא הורישו. הסבה היה בזה על שלא הורישם בתחלה בהיות לאל ידם, ולזאת קמו עליהם ומשלו בארץ:
מַלְבִּי״ם וישב האשרי בקרב הכנעני. כי הכנעני היה הרוב ואשר ישב בקרבו וכן היה בנפתלי.

לג נַפְתָּלִי לֹא־הוֹרִישׁ אֶת־יֹשְׁבֵי בֵית־שֶׁמֶשׁ וְאֶת־יֹשְׁבֵי בֵית־עֲנָת וַיֵּשֶׁב בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֵי בֵית־שֶׁמֶשׁ וּבֵית עֲנָת הָיוּ לָהֶם לָמַס׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דְבֵית נַפְתָּלִי לָא תָרִיכוּ יַת יַתְבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וְיַת יַתְבֵי בֵית עֲנָת וִיתִיבוּ בְּגוֹ כְנַעֲנָאֵי יַתְבֵי אַרְעָא וְיַתְבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וּבֵית עֲנָת הֲווֹ לְהוֹן לְמַסְקֵי מִסִין:
מְצוּדַת דָּוִד ישבי בית שמש כו׳. רצה לומר, אבל אותן היושבים בבית שמש וכו׳, אשר לא היו מאנשי הכנעני, הם לבד היו למס לנפתלי, ולא הכנעני שבתוכם; או יאמר, שהם נתנו המס לכנעני ולא לנפתלי:

לד וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת־בְּנֵי־דָן הָהָרָה כִּי־לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּדְחַקוּ אֱמוֹרָאֵי יַת בְּנֵי דָן לְטוּרָא אֲרֵי לָא שַׁבְקוּנוּן לְמֵחַת לְמֵישְׁרָא:
מְצוּדַת דָּוִד ההרה. דחקום להשאר בהר, כי לא הניחום לרדת להעמק:
מְצוּדַת צִיּוֹן וילחצו. ענין דחק, כמו (במדבר כב כה) ותלחץ אל הקיר: לא נתנו. לא הניחו, כמו (בראשית לא ז) ולא נתנו אלהים:
מַלְבִּי״ם וילחצו. ויותר נראה המעל הזה בדן, כי תחלה לחצו האמורי אותם אל ההר, ואח"כ...

לה וַיּוֹאֶל הָאֱמֹרִי לָשֶׁבֶת בְּהַר־חֶרֶס בְּאַיָּלוֹן וּבְשַׁעַלְבִים וַתִּכְבַּד יַד בֵּית־יוֹסֵף וַיִּהְיוּ לָמַס׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּשְׁרִי אֱמוֹרָאָה לְמִתַּב בְּטוּר חֶרֶס בְּאַיָלוֹן וּבְשַׁעַלְבִים וּתְקֵיפַת יַד בֵּית יוֹסֵף וַהֲווֹ לְמַסְקֵי מִסִין:
מְצוּדַת דָּוִד ויואל האמורי. אחרי זה רצו להשגב עוד לעלות ההרה ולשבת גם בה: יד בית יוסף. כי נחלתם היתה סמוכה לנחלת בני דן, יושבי הערים האלה, ולחמו מלחמת בני דן וכבדה ידו עליהם, עד שנתנום עוד למס:
מְצוּדַת צִיּוֹן ותכבד. עניינו כמו ותחזק:
מַלְבִּי״ם ויואל האמורי. רצה לומר התחיל לעלות מן העמק אל ההר והתחיל להתיישב בהר חרס שהיה בהר עם אילון ושעלבים שהיה בעמק ובני דן לבדם לא יכלו להם עד שבאו בית יוסף שכניהם לעזרתם ותכבד יד בית יוסף וגברה זרועם, ובכל זאת ויהיו למס שהגם שעתה היה להם לקחת מוסר ולהורישו ולהשמידו אחר שראו כי התגרו בם מלחמה, לא כן עשו רק הסתפקו בזה שלקחו מאתו מס, וציינו את גבולו עד.

לו וּגְבוּל הָאֱמֹרִי מִמַּעֲלֵה עַקְרַבִּים מֵהַסֶּלַע וָמָעְלָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּתְחוּם אֱמוֹרָאָה מִמַסְקְנֵי עַקְרַבִּים מִן כֵּיפָא וּלְעֵילָא:
מְצוּדַת דָּוִד וגבול האמורי. מוסב למעלה, לומר; וגם גבול האמורי וכו׳ היו למס, עד שלא יוכלו להורישם:
מַלְבִּי״ם שגבול האמורי ממעלה עקרבים מהסלע ומעלה. כשני עמים הכורתים ברית ומגבילים לכ"א את גבול נחלתו, וזה הרע בעיני ה' מאד, לכן שלח מלאך להוכיחם ע"ז כמו שיספר בסימן הבא.

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.