Joshua 14 — יְהוֹשֻׁעַ יד
גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)
English Summary
א וְאֵלֶּה אֲשֶׁר־נָחֲלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר נִחֲלוּ אוֹתָם אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
אשר נחלו אותם. אשר הנחילו אותם:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאִלֵין דְאַחֲסִינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דִכְנָעַן דְאַחֲסִינוּ יַתְהוֹן אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְרֵישֵׁי אֲבָהַת שִׁבְטַיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
מְצוּדַת דָּוִד
ואלה. רצה לומר, אלה הערים האמורים בסוף הענין:
מְצוּדַת צִיּוֹן
המטות. השבטים:
מַלְבִּי״ם
ואלה אשר נחלו. הדעת היותר צודקת באיכות החלוקה, היא דעת הראב"ד (הובא בשטה מקובצת בב"ב דף קי"ז), וז"ל, דע והבן כי א"י נתחלקה לי"ב שבטים בגורל ואורים ותומים וזו היא השאלה ששאלו (שם דף קכ"ב א) לשבטים אתפליג או לקרקפתא דגברי אתפליג, על חלוקת גורל שאלו, וקפשיט ליה בין רב למעט (במדבר כו, נו), בין שבט מרובה לשבט מועט יהיה עפ"י הגורל, אבל למשפחות לא הוזקקו להם לגורל וכו'. עוד נשאר לנו טענה, אם החלקים לא היו שוים איך חלקו בגורל, ולפני הגורל איך ידוע למי ירבו ולמי ימעיטו, ואם יצא הגורל חלק מרובה לשבט המועט איך יהיה, ולא יתכן לחלוק בגורל אלא לחלקים שוים, או שוים במדה או שוים בהשואת דמים או בהשואת קרקע, נשיב ונאמר כי לא כתבו בגורלות כי אם תחומי המחוזות, כמו שנשער מתחום פלוני ולהלן מחוז קטלוניא ומתחום פלוני ולהלן מחוז פרובינצא, כך כתבו המחוזות ונתנו אותם בקלפי והמחוז שעלה בידו שם היה חלקו, ולפי מה שהיה מרובה או מועט נותנים לו שם. תדע שכן הוא, שהרי נפלו תחלה גורלות ליהודה ובני יוסף קודם שחלקו שאר שבטים, והיו משאר שבטים שנפלו ביניהם, הא למדת שלא הפילו הגורלות כי אם לתחומי המחוזות, עכ"ד. הנה תראה דעתו כדעת מהרי"א שהגורל לא היה רק על התחומין, ואחר שידע באיזה תחום יקח השבט, חלק יהושע וראשי אבות המטות לפי מספר הגלגולת, ושבט שהיו אנשיו מרובים לקחו חלק מרובה וזה לא היה עפ"י גורל רק מדעת המנחילים, עי"ש בדבריו שהאריך בזה, (ומה שהביא בשטה מקובצת דף קכ"א בשם הראב"ד שהקשה על שטתו ממ"ש (פ' מסעי לג, נד) והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם, ונטה לחלק שהחלוקה לפי אנשי השבט היו גורל אחר שלא עפ"י אורים ותומים, אינו מוכרח, שיל"פ למשפחותיכם מוסב למטה על לרב תרבו, ר"ל תחלה והתנחלתם בגורל לדעת תחומי השבטים ואח"כ והתנחלתם למשפחותיכם לרב תרבו עפ"י החלוקה). ולדעתי גם רש"י עומד בשטה זו, שעמ"ש (פ' פנחס כו, נג) לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות לרב תרבו וכו', פי' לשבט שהיה מרובה באוכלסין נתנו חלק רב, ואעפ"י שלא היו החלקים שוים שהרי הכל לפי ריבוי השבט חלקו החלקים לא עשו אלא ע"י גורל, והגורל היה ברוח הקודש וכו', אומר ברוח הקודש אם שבט פלוני עולה תחום פלוני עולה עמו וכו' (ולמדו הרא"ם ומהרי"א וכל מפרשי דבריו כי דעתו שהגורל היה קובע חלק מרובה לשבט המרובה באוכלסין, וזה אינו כי) כוונתו מ"ש לשבט שהיה מרובה נתנו חלק רב ר"ל יהושע נתן לא עפ"י גורל, ועז"א ואעפ"י שלא היו החלקים שוים וכו' (ר"ל וא"כ החילוק לפי ריבוי השבט לא היה יכול להיות עפ"י גורל, כמ"ש לרב תרבה ר"ל אתה המחלק, בכ"ז) לא עשו אלא ע"י גורל (שורש החלוקה היה ע"י גורל, וזה פי' אך בגורל יחלק (שם, נה)), ומפרש שהגורל אומר אם שבט פלוני עולה תחום פלוני עולה עמו, ר"ל הגורל היה קובע התחומים, ואח"כ היה יהושע מחלק בתחום ההוא לשבט ההוא חלקים לפי ריבוי השבט או מעוטו. וכן מ"ש רש"י (פ' ויחי מח, ו) עמ"ש אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אשר הולדת אחריהם וכו', ז"ל, ואע"פ שנחלקה הארץ למנין גלגלותם כדכתיב לרב תרבו, וכל איש ואיש נטל בשוה, מ"מ לא נקראו שבטים אלא אלו, עכ"ל. אין הפי' שנחלק בגורל לפי גלגלותם (כמו שהבין הרא"ם, שלפ"ז לא יהיו דבריו כפסק ההלכה בב"ב דלשבטים אפליג), וכן אין פירושו שהיה הגורל על השבטים והשבט קבל חלק רב בגורל לפי רוב גלגלותיו (כמו שהבינו יתר מפ'), רק ר"ל אע"פ שיהושע וראשי המטות חלקו לפי הגלגולת, וא"כ מאי נ"מ במה שיהיה כראובן ושמעון שני שבטים, ותירץ מ"מ לא אקרי שבטים לענין שיעלה לכ"א גורל מיוחד בתחום מיוחד. הנה הראיתי לדעה זו עמודים ומכונות ופשטי הכתובים יובנו על ידי זה בקל, כמו שיתבאר כ"א במקומו, ורק הרמב"ן לו שטה אחרת, אשר שטמוהו בעלי חצים סבו עליו רביהם:
ב בְּגוֹרַל נַחֲלָתָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
בְּעַדְבָא אִתְפַּלְגַת לְהוֹן אַחֲסַנְתְּהוֹן כְּמָא דְפַקֵד יְיָ בִּידָא דְמֹשֶׁה לְתִשְׁעַת שִׁבְטִין וּפַלְגוּת שִׁבְטָא:
מְצוּדַת דָּוִד
בגורל נחלתם. בגורל חלק להם נחלתם:
מַלְבִּי״ם
בגורל. פה יחשב איך היה הגורל, ולא ידבר מן החלוקה לגלגלותם: כאשר צוה ה'. אך בגורל יחלק את הארץ: כי נתן משה. זה טעם למה רק לתשעת המטות: וללוים. בל תטעה שהיה חשבון י"ב עם הלוים:
ג כִּי־נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלַת שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְלַלְוִיִּם לֹא־נָתַן נַחֲלָה בְּתוֹכָם׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי יְהַב מֹשֶׁה אַחֲסָנַת תְּרֵין שִׁבְטִין וּפַלְגוּת שִׁבְטָא מֵעִיבְרָא לְיַרְדְנָא וּלְלֵוָאֵי לָא יְהַב אַחֲסָנָא בֵּינֵיהוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד
כי נתן משה. יבאר מדוע חלק יהושע נחלה לתשעת המטות וחצי, ואמר עם כי משה נתן לשני המטות וחצי, וללוים לא נתן נחלה, כי אין לתת להם כאשר צוה ה׳, ולא נשארו אם כן ראויים לנחלה כי אם שמונת המטות וחצי, עם כל זה הוכרח יהושע לחלק נחלה לתשעת המטות וחצי:
ד כִּי־הָיוּ בְנֵי־יוֹסֵף שְׁנֵי מַטּוֹת מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם וְלֹא־נָתְנוּ חֵלֶק לַלְוִיִּם בָּאָרֶץ כִּי אִם־עָרִים לָשֶׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם לְמִקְנֵיהֶם וּלְקִנְיָנָם׃
רַשִׁ״י
כי היו בני יוסף שני מטות. תחת שבט לוי:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
אֲרֵי הֲווֹ בְנֵי יוֹסֵף תְּרֵין שִׁבְטִין מְנַשֶׁה וְאֶפְרָיִם וְלָא יְהָבוּ חוּלֵק לְלֵוָאֵי בְּאַרְעָא אֱלָהֵן קִרְוִין לְמִתַּב וּרְוָחֵיהוֹן לִבְעִירֵיהוֹן וּלְגֵיתֵיהוֹן:
מְצוּדַת דָּוִד
כי היו. רצה לומר, לפי שבני יוסף נחלקו לשתי מטות, והיו אם כן תשעה וחצי לבד הלוים, אבל ללוים לא נתנו נחלה לא משה ולא יהושע: לשבת. רצה לומר, לבד לדור בהם, ולא להיות שלהם לגמרי:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ומגרשיהם. הם הבנינים הסמוכים להעיר, מחוץ לחומה, וכאלו נגרשו ממנה: למקניהם. הם בהמות גסות: ולקנינם. הם בהמות דקות:
מַלְבִּי״ם
כי היו בני יוסף. והם השלימו מנין י"ב: ולא נתנו. ואף בארץ לא נתנו חלק להם, רק ערים לשבת, וע"כ אינם מהמנין:
ה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחְלְקוּ אֶת־הָאָרֶץ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
כְּמָא דְפַקֵד יְיָ יַת מֹשֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּפַלִיגוּ יַת אַרְעָא:
מְצוּדַת דָּוִד
כאשר צוה ה׳. שלא לתת נחלה ללוים: ויחלקו. ביניהם חלקו ולא נתנו ממנה ללוים:
מַלְבִּי״ם
כאשר צוה. וגם ביתר הפרטים חלקו כמצות התורה לרב תרבו את נחלתו וכדומה:
ו וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי־יְהוּדָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּקְרִיבוּ בְנֵי יְהוּדָה לְוַת יְהוֹשֻׁעַ בְּגִלְגָלָא וַאֲמַר לֵיהּ כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה קְנִיזָאָה אַתְּ יְדַעְתָּא יַת פִּתְגָמָא דְמַלֵיל יְיָ עִם מֹשֶׁה נְבִיָא דַייָ עַל עֵסַק דִילִי וְעַל עֵסַק דִילָךְ בִּרְקַם גֵיאָה:
מְצוּדַת דָּוִד
ויגשו בני יהודה. לעזור לכלב בשאלת בקשתו: על אודותי וכו׳. שנחיה ונבוא אל הארץ ולא נמות במדבר:
מְצוּדַת צִיּוֹן
אודותי. תרגומו: עסק דילי, וכן (ירמיהו ג ח) על כל אודות:
מַלְבִּי״ם
על אדותי ועל אדותיך. ר"ל שתחלה אמר (פ' שלח יד, כב - כד) כי כל האנשים הרואים את כבודי וכו' אם יראו את הארץ וכו' ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וכו' והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה (וזה יש לפרש שר"ל שלא ימות במדבר ושזרעו ירשו חלקם עם יתר שבטים), ואח"כ אמר (שם, ל) אם אתם תבואו אל הארץ וכו' כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון. לפ"ז אחר שהזכיר אח"כ ביחוד שכלב ויהושע יבואו אל הארץ, למה הבטיח לכלב תחלה ב"פ והביאותיו אל הארץ, וע"כ פירושו שיביאהו אל הארץ אשר בא שמה היא חברון וזרעו ירשו את חברון, ולכן הזכירו מה שדבר ה' על אודות כלב ויהושע שמזה יוכיח שמה שדבר תחלה על כלב הוא לתת לו את חברון:
ז בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהוָה אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת־הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם־לְבָבִי׃
רַשִׁ״י
כאשר עם לבבי. ולא כאשר עם פי, שהמרגלים היו בעצה אחת, וירא כלב לומר להם שלא יאמר כמותם, וכשבא, הכחישם, וזהו שנאמר שם (במדבר יד כד): עקב היתה רוח אחרת עמו, שהיה אומר להם אחד בפה ואחד בלב:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין אֲנָא כַּד שְׁלַח מֹשֶׁה עַבְדָא דַייָ יָתִי מֵרְקַם גֵיאָה לַאֲלָלָא יַת אַרְעָא וַאֲתֵיבִית יָתֵיהּ פִתְגָמָא כְּמָא דַהֲוָה עִם לִבִּי:
מְצוּדַת דָּוִד
עם לבבי. כי בפיו היה בעצה אחת עם יתר המרגלים, כי פחד מהם, ובבואו לפני משה כחש אותם:
מַלְבִּי״ם
ואשב. הביא ארבעה טעמים שראוי לשכר זה. א] באשר הייתי ציר נאמן ולא השבתי דבר כפי ראות העין, רק כפי ראות הלב המשכיל ומבחין ועפ"י הבחירה לבחור בטוב, וז"ש כאשר עם לבבי. ב] באשר היו לי מסיתים לדבר עבירה, וז"ש:
ח וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת־לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהָי׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְאַחַי דִסְלִיקוּ עִמִי תְּבַרוּ יַת לִבָּא דְעַמָא וַאֲנָא אַשְׁלֵמִית בָּתַר דַחַלְתָּא דַייָ אֱלָהִי:
מְצוּדַת דָּוִד
ואחי. המרגלים כולם המסו לב העם: מלאתי. השלמתי להחזיק דבר ה׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן
המסיו. מלשון המסה: מלאתי. ענין השלמה וגמר:
מַלְבִּי״ם
ואחי, המסיו. ועמד כנגד הסתותיהם ולא ירא את העם, וז"ש ואנכי מלאתי. (ומלת המסיו בא על משקל הארמי אתיו חמרא, כי ע"ד לשון העברי היה ראוי המסיו כמו נטיו רגלי (תהלים עג, ב), ושרשו מסה). ג] מצד השבועה שנשבע משה, וז"ש:
ט וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם־לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד־עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהָי׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְקַיֵם מֹשֶׁה בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר אִם לָא אַרְעָא דִי דְרָכַת פַּרְסַת רִגְלָךְ בָּהּ דִילָךְ תְּהֵי לְאַחֲסָנָא וְלִבְנָךְ עַד עָלְמָא אֲרֵי אַשְׁלֵימְתָּא בָּתַר דַחַלְתָּא דַייָ אֱלָהִי:
מְצוּדַת דָּוִד
אם לא. הוא ענין לשון שבועה, כאלו אמר אם לא יהיה הדבר הזה אזי יהיה עונשו כך וכך, וגזם ולא אמר, וכן (איוב א יא) אם לא על פניך יברכך: אשר דרכה רגלך בה. זה חברון, שנאמר (במדבר יג כב) ויבא עד חברון, וכלב לבד בא לחברון:
מְצוּדַת צִיּוֹן
דרכה. צעדה, והוא מלשון דרך:
מַלְבִּי״ם
וישבע משה. ד] ממה שראינו השגחת ה' מסכמת לזה, א] כי הנה:
י וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה יְהוָה אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר יְהוָה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֶל־מֹשֶׁה אֲשֶׁר־הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן־חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה׃
רַשִׁ״י
זה ארבעים וחמש שנה. למדנו ששהו בכיבוש הארץ שבע שנים, שהרי בשנה השנית שלח משה המרגלים, נשארו שלשים ושמנה שהלכו במדבר, ושבע שכבשו, הרי ארבעים וחמש:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּכְעַן הָא קַיֵים יְיָ יָתִי כְּמָא דִי מַלֵיל דְנַן אַרְבְּעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין מֵעִידָן דְמַלֵיל יְיָ יַת פִּתְגָמָא הָדֵין עִם מֹשֶׁה דַאֲזַל יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא וּכְעַן הָא אַנָא יוֹמָא דֵין בַּר תַּמְנָן וְחָמֵשׁ שְׁנִין:
מְצוּדַת דָּוִד
אשר הלך וכו׳. במשך השנים האלו:
מַלְבִּי״ם
ועתה הנה החיה ה' אותי. הגם שעברו מ"ה שנה ואנכי היום בן פ"ה שנה. ב] ממה:
יא עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
עַד כְּעַן אֲנָא יוֹמָא דֵין תַּקִיף כִּדְבְּיוֹמָא דִשְׁלַח יָתִי מֹשֶׁה כְּחֵילִי כִּבְכֵן וְכֵן חֵילִי דִכְעָן לְאַגָחָא קְרָבָא וּלְמִפַּק וּלְמֵיעָל:
מְצוּדַת דָּוִד
עודני היום חזק. לפי שבא לשאול את חברון, חשש פן ישיב יהושע לאמר הלא זקנת ותש כחך, ואיך תכבוש את חברון, לזה אמר עודני חזק כמאז: ככחי אז. כמו הכח שהיה בי אז, כזה הכח בי היום, הן להלחם בעצמי, הן לצאת ולבוא לפני העם להורותם תכסיסי המלחמה:
מַלְבִּי״ם
ש עודני היום חזק. בלב אביר לא יחת מפני כל, וגם בכח הגוף ככחי אז וככחי עתה. ומ"ש ככחי אז ככחי עתה כמו כמוך כפרעה (בראשית מד, יח). אבל כפי משפט הלשון היה ראוי להיות בהיפך ככחי עתה ככחי אז, כי תמיד ידמה הראשון אל השני, רק ר"ל אז לא נודע כחו עד עתה שלחם בצבא ונודע גבורתו ואמר שהוא משער שכן היה כחו אז לא פחות ולא יותר, ולכן:
יב וְעַתָּה תְּנָה־לִּי אֶת־הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה־שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי־עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי יְהוָה אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּכְעַן הַב לִי יַת טוּרָא הָדֵין דְמַלֵיל יְיָ בְּיוֹמָא הַהוּא אֲרֵי אַתְּ שְׁמַעְתָּא בְּיוֹמָא הַהוּא אֲרֵי גִבָּרִין תַמָן וְקִרְוִין רַבְרְבָן כְּרִיכָן מָאִים יְהֵא מֵימְרָא דַייָ בְּסַעֲדִי וְאֵירְתִינוּן כְּמָא דִי מַלֵיל יְיָ:
מְצוּדַת דָּוִד
ההר הזה. זה חברון: ביום ההוא. אשר הלכנו לתור את הארץ: כי ענקים שם. ומי יעצר כח להלחם בם: אולי ה׳ אותי. אולי יהיה ה׳ עמי, לכבשם ולגרשם, כאשר דבר לתת לי:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בצורות. חזקות, והוא מלשון צור: אותי. עמי, אף כי הוא בחול״ם, וכן (יחזקאל ב א) ואדבר אותך: והורשתים. וגרשתים:
מַלְבִּי״ם
ועתה תנה לי את ההר. כי לכן החיה אותי וחזק כחי כדי שאנכי אורישם, כאשר דבר ה' וזרעו יורישנה: אולי ה' אותי. היו ראוי אתי, ויל"פ כמו וה' אותי כגבור עריץ (ירמיה כ, יא), שפרשתי ה' אות שלי, או מענין איתן וחוזק: על כן היתה. ר"ל שלא הגיע כ"כ בחלקו לפי חלק הגלגולת, רק היה לו בשכר:
יג וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת־חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וּבָרְכֵיהּ יְהוֹשֻׁעַ וִיהַב יַת חֶבְרוֹן לְכָּלֵב בַּר יְפֻנֶה לְאַחְסָנָא:
מְצוּדַת דָּוִד
ויברכהו. שיצלח בהלחמו בם: את חברון. שדה העיר וחצריה, אבל העיר עצמה היתה עיר מקלט, והיא ומגרשיה היו לכהנים כמו שכתוב למטה (פסוק יד):
יד עַל־כֵּן הָיְתָה־חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
עַל כֵּן הֲוַת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בַּר יְפֻנֶה קְנִזָאָה לְאַחֲסָנָא עַד יוֹמָא הָדֵין חֲלַף דְאַשְׁלֵם בָּתַר דַחַלְתָּא דַייָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל:
מְצוּדַת דָּוִד
על כן. רצה לומר, לא באה לו בחלקו וגורלו בתוך בני משפחתו ושבטו, כי אם בעבור זה באה לחלקו, חוזר ומפרש יען אשר מלא וכו׳:
מְצוּדַת צִיּוֹן
יען. בעבור:
טו וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה׃
רַשִׁ״י
האדם הגדול בענקים הוא. אביהם של אחימן ששי ותלמי, ארבע היה שמו דבר אחר: על שם האב ושלשה בנים, שכן קורא אותם (שם יג כב): ילידי הענק: והארץ שקטה ממלחמה. מוסב לענין הראשון, לאחר שבע שכבשו סביבותיהם, נכנעו האמוריים ולא נאספו עוד למלחמה עליהם, לכך התחילו לעסוק בחילוק הארץ ומדרש אגדה, האדם הגדול בענקים הוא. אברהם אבינו, הוא שגרם להם שהארץ שקטה ממלחמה ארבעים שנה שנתעכבו במדבר, בשכר שכבדו את הזקן בקרית ארבע, שאמרו לו (בראשית כג ו): נשיא אלהים אתה בתוכנו:
תַּרְגּוּם יוֹנָתָן
וְשׁוּם חֶבְרוֹן מִלְקָדְמִין קִרְיַת אַרְבַּע אֱנָשׁ רַב בְּגִבָּרַיָא הוּא וְאַרְעָא שְׁדוֹכַת מִלְמֶעְבַּד קְרָבָא:
מְצוּדַת דָּוִד
קרית ארבע. קרית איש שהיה שמו ארבע והוא היה אדם הגדול בענקים, ורצה לומר, גם למול ענקים היה נחשב לגדול וגבה הקומה: והארץ שקטה ממלחמה. כאלו אמר הנה הדבר הזה, עם שנכתב פה אחר כל המלחמות, מכל מקום נהיה הדבר בזמן המלחמה, ולאחר זה שקטה הארץ ממלחמה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
קרית. מלשון קריה ועיר:
מַלְבִּי״ם
ושם חברון. יאמר ובאמת היו ענקים שם, כי לכן היה שמה קרית ארבע:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.