Joshua 4 — יְהוֹשֻׁעַ ד

גודל הטקסט

Yehoshua 4 Summary

Twelve stones from the Yarden (the Jordan River) as a remembrance, and Bnei Yisrael (the children of Israel) camp at Gilgal. When the whole nation has crossed, Hashem tells Yehoshua (Joshua) to bring twelve men, one from each tribe, to lift twelve stones from the middle of the Yarden, from where the feet of the kohanim (priests) stand, and carry them to the place where the people stay that night. Each man carries one stone on his shoulder, according to the number of the tribes of Bnei Yisrael. The stones are asign. When their children ask, "What do these stones mean to you?", they will tell them that the waters of the Yarden were cut off before the Aron HaBrit (the Ark of the Covenant) when it crossed, and the stones will be a zikaron (remembrance) for Bnei Yisrael forever. Yehoshua also sets up twelve stones in the middle of the Yarden, where the kohanim stood, and they are there to this day.

The kohanim stand in the middle of the Yarden until everything Hashem commanded is done, and the people hurry across. The men of Reuven, Gad and half the tribe of Menashe cross armed ahead of Bnei Yisrael, as Moshe Rabbeinu told them to, about forty thousand soldiers going before Hashem to battle in Arvot Yericho (the plains of Jericho). On that day Hashem makes Yehoshua great in the eyes of all of Bnei Yisrael, and they hold him in awe as they held Moshe in awe all the days of his life.

Then, at Hashem's command, Yehoshua tells the kohanim carrying the Aron HaEdut (the Ark of the Testimony) to come up out of the Yarden. As soon as the soles of their feet reach dry ground, the waters of the Yarden return to their place and overflow its banks as before. The people come up on the tenth day of the first month (Nissan) and camp at Gilgal, on the eastern edge of Yericho, and there Yehoshua sets up the twelve stones from the Yarden.

Yehoshua tells Bnei Yisrael that when their children ask their fathers, "What are these stones?", they are to answer that Bnei Yisrael crossed this Yarden on dry land. Hashem dried up the Yarden before them as He dried up Yam Suf (the Red Sea), so that all the peoples of the earth will know that the hand of Hashem is strong.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א וַיְהִי כַּאֲשֶׁר־תַּמּוּ כָל־הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד שְׁלִימוּ כָל עַמָא לְמֶעְבַּר יַת יַרְדְנָא וַאֲמַר יְיָ לִיהוֹשֻׁעַ לְמֵימָר:

ב קְחוּ לָכֶם מִן־הָעָם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ־אֶחָד אִישׁ־אֶחָד מִשָּׁבֶט׃

רַשִׁ״י שנים עשר אנשים. הם שנזכרים למעלה להיות נכונים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דַבָּרוּ לְכוֹן מִן עַמָא תְּרֵי עֲסַר גַבְרִין גַבְרָא חָד גַבְרָא חָד מִשִׁבְטָא:

רַלְבַּ״ג ולפרסם זה המופת צוה לי"ב איש אשר הכין מבני ישראל איש אחד איש אחד משבט שירימו להם איש אבן אחת על שכמו למען יהיה זה אות בקרבם להזכירם ענין זה המופת:

מַלְבִּי״ם השאלות (א - ב) כבר בארתי שפשטות המאמר ויאמר ה' משמע שעתה א"ל, ויקשה איך לקח יהושע תחלה י"ב אנשים מדעת עצמו? - תחלה (ג, יב) אמר לשבט בלמ"ד, ופה אמר משבט במ"ם? קחו לכם. מלבד הי"ב אנשים שלקח יהושע (למעלה ב, יב) להיות עדים על הנס, צוה לו ה' לקח י"ב אנשים. והנה יהושע לקח איש אחד לשבט, ששימוש הלמ"ד מורה שכ"א יהיה במקום שבטו והיה מוכרח לבחור נשיא השבט כנ"ל, וה' אמר קחו לכם מן העם, שא"צ שיהיו נשיאים כי צריך איש אחד משבט, שימוש המ"ם יורה שכ"א יהיה משבט מיוחד, ולא שיהיה כמורשה במקום שבטו בכלל (ולכן למעלה אמר איש ופה אמר אנשים, כי שם היחיד מורה על השתוותם בנשיאות וגדולה, כמ"ש בפי' התורה בכ"מ):

ג וְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר שְׂאוּ־לָכֶם מִזֶּה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים הָכִין שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה אֲבָנִים וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם עִמָּכֶם וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר־תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה׃

רַשִׁ״י והעברתם אותם עמכם. כמצות משה (דברים כז) לבנות להם מזבח בהר עבל ולכתוב עליהם את דברי התורה, ובו ביום באו אל הר עבל ובנו בהם את המזבח והעלו עולות ושלמים, ואכלו ושתו, וקפלו אותם ובאו ולנו בגלגל:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּפַקֵידוּ יַתְהוֹן לְמֵימָר טוּלוּ לְכוֹן מִכָּא מִגוֹ יַרְדְנָא מֵאֲתַר מֵיקַם רִגְלֵי כַהֲנַיָא מְתַקְנַיָא תַּרְתֵּי עַסְרֵי אַבְנַיָא וּתְעַבְרִנוּן יַתְהוֹן עִמְכוֹן וְתַחֲתוּן יַתְהוֹן בְּבֵית מַבְּתָא דִתְבִיתוּן בֵּיהּ בְּלֵילְיָא:

מְצוּדַת דָּוִד מתוך הירדן. צוה להם לחזור אל קצה הירדן אחר שיצאו ממנו: ממצב. ממקום שהכהנים נצבים מוכן ומתוקן, כי נשאו רגליהם ולקחו האבנים אשר תחתיהם:

מַלְבִּי״ם וצוו אותם לאמר שאו לכם מזה. ר"ל שיראום באצבע המקום שמשם יקחום שיהיו בו ב' תנאים, א] מתוך הירדן, לא מן הצד שאצל השפה. ב] ממצב רגלי הכהנים, ר"ל מתחת רגליהם, וצוה שיעבירום עמהם את הירדן ושיניחו אותם במלון:

ד וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל־שְׁנֵים הֶעָשָׂר אִישׁ אֲשֶׁר הֵכִין מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ־אֶחָד אִישׁ־אֶחָד מִשָּׁבֶט׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לִתְרֵי עֲסַר גַבְרָא דְאַתְקִין מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל גַבְרָא חָד גַבְרָא חָד מִשִׁבְטָא:

מְצוּדַת דָּוִד אשר הכין. לעמוד קרוב לארון, לראות אשר מיד כנוח רגלי הכהנים יכרתו המים, כמו שכתוב למעלה (ג יג)

מַלְבִּי״ם ויקרא. ואחר שכבר הכין יהושע י"ב אנשים מדעת עצמו, קרא אליהם שיעסקו גם במצוה זאת, אחר שהיה כ"א משבט, ר"ל משבט מיוחד כדבר ה':

ה וַיֹּאמֶר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ עִבְרוּ לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶל־תּוֹךְ הַיַּרְדֵּן וְהָרִימוּ לָכֶם אִישׁ אֶבֶן אַחַת עַל־שִׁכְמוֹ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י עברו לפני ארון וגו'. הכנסו עתה בירדן ועברו עד לפני הכהנים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לְהוֹן יְהוֹשֻׁעַ עֲבָרוּ קֳדָם אֲרוֹנָא דַייָ אֱלָהָכוֹן לְגוֹ יַרְדְנָא וַאֲרִימוּ לְכוֹן גְבַר אַבְנָא חָדָה עַל כִּתְפֵיהּ לְמִנְיַן שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

מְצוּדַת דָּוִד אל תוך הירדן. כי כבר יצאו ממנו, כאמור (פסוק א)

מְצוּדַת צִיּוֹן והרימו. והגביהו:

מַלְבִּי״ם עברו. כי עמדו בשפת הירדן א"ל שיעברו אל צד הארון השני אל תוך הירדן (ובודאי הראה להם שיקחו מתחת מצב הכהנים): והרימו לכם. בדברי ה' שאמר שאו לכם שתים עשרה אבנים נוכל לפרש שיקחו כולם את הי"ב אבנים ביחד וישאום במוטות, שבזה יוכלו לשאת אבנים כבדות יותר (כמ"ש בסוטה (לד א) גמירי כל טונא דמדלי איניש על כתפוי וכו'). ויהושע באר הדברים שכ"א ירים אבן מיוחד וישאהו על כתפו (עי' באורי על תו"כ בפסוק (ויקרא א, ב) תקריבו את קרבנכם). ובאר הטעם, שיהיו י"ב במספר השבטים, שכל שבט הוא ענין בפ"ע:

ו לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם כִּי־יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּדִיל דִתְהֵי דָא אָת בֵּינֵכוֹן אֲרֵי יִשְׁאֲלִין בְּנֵיכוֹן מְחָר לְמֵימָר מָא אַבְנַיָא הָאִלֵין לְכוֹן:

מְצוּדַת דָּוִד אות. סימן לזכרון: מחר. רצה לומר, לאחר זמן:

מַלְבִּי״ם השאלות (ו - ז) מדוע כפל למען תהיה זאת אות בקרבכם, והיו האבנים האלה לזכרון לב"י עד עולם? גם משמע שהאות יהיה בקרבכם והיינו בדור הזה, והזכרון יהיה עד עולם? ולמה כפל יהושע את הדברים האלה שנית (פסוק כא - כג)? פה אמר כי ישאלון בניכם מחר, משמע שישאלו אתכם בדור הזה, וכן אמר מה האבנים האלה לכם, ובפסוק כ"א אשר ישאלון את אבותם, משמע לדורות הבאים ולא אמר מלת לכם - פה אמר ואמרתם להם ובפסוק כ"ב והודעתם? פה אמר אשר נכרתו המים מפני ארון ה' ושם אמר אשר הוביש וכו' מפניכם, ולא אמר שהיה מפני הארון. - שם ספר המעשה באורך ביבשה עבר ישראל וכו' ופה קצר בדבריו? למען. גם הוסיף לבאר תכלית לקיחת האבנים כדי שיהיו לאות. והנה מאמר זה כפול (בפסוק כא - כב), ושם אמר אשר ישאלון בניכם מחר את אבותם לאמר מה האבנים האלה והודעתם את בניכם לאמר ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה, והם שני מאמרים מפורדים, כי פה אמר אשר ישאלון בניכם מחר, משמע שבני הדור הזה ישאלו אתכם, וכמ"ש מה האבנים האלה לכם, מבואר שפה מדבר על שאלת הדור הזה. ולקמן מדבר על שאלת הדורות הבאים, ע"כ לא אמר מלת לכם. והוא, כי האבנים האלה היו מורים אות וזכרון, האות הוא שיהיה לסימן אל דור הזה, והזכרון הוא שיזכרוהו לדור אחרון, כי בדור הזה שראו הנס בעיניהם לא היו צריכים זכרון רק אות, ר"ל בל יחשבו שהיה קריעת הירדן בכחם ובזכותם, באו האבנים שלוקחו מתחת מצב רגלי הכהנים נושאי הארון, לאות שנקרע הירדן בכח הארון וקדושת לוחות הברית אשר בו. וז"ש אשר ישאלו בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם, כי אתכם ישאלו למה לכם זכרון הלא ראיתם זאת בעיניכם:

ז וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד־עוֹלָם׃

רַשִׁ״י והיו האבנים האלה. בגלגל לזכרון זה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתֵימְרוּן לְהוֹן דִי פְּסַקוּ מֵי יַרְדְנָא מִן קֳדָם אֲרוֹן קְיָמָא דַייָ בְּמֶעְבְּרֵיהּ בְּיַרְדְנָא פְּסַקוּ מֵי יַרְדְנָא וִיהֶוְיָן אַבְנַיָא הָאִלֵין לְדָכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עָלְמָא:

מַלְבִּי״ם ואמרתם להם. (פה לא אמר והודעתם (כמ"ש לקמן כב) כי הם והבנים ידעו הענין, רק) תאמרו להם שצריכים לאות שנדע כי אשר נכרתו מי הירדן, לא היה מפנינו, רק מפני ארון ברית ה' ובכחו. והראיה, כי בעברו בירדן נכרתו מי הירדן, וזה אות כי מפניו היה זה. וחוץ ממה שיהיה בדור הזה לאות והיו האבנים לזכרון לבני ישראל עד עולם, חוץ מזה יהיה עד עולם, ר"ל בדורות הבאים שלא ראו הנס יהיה לזכר אל הנס עצמו (ודבר זה השני שהוא שיהיה לזכרון בדורות האחרונים באר יהושע (לקמן כא, עד סוף הסימן) כמו שית' שמה):

ח וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׂאוּ שְׁתֵּי־עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבִרוּם עִמָּם אֶל־הַמָּלוֹן וַיַּנִּחוּם שָׁם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דִי פַּקֵד יְהוֹשֻׁעַ וּנְטַלוּ תַּרְתָּא עַשְׂרֵי אַבְנַיָא מִגוֹ יַרְדְנָא כְּמָא דְמַלֵיל יְיָ עִם יְהוֹשֻׁעַ לְמִנְיַן שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאַעַבְּרוּנוּן עִמְהוֹן לְבֵית מַבָּתָא וְאַצְנְעוּנוּן תַּמָן:

מַלְבִּי״ם השאלות (ח) מדוע כפל כאשר צוה יהושע, כאשר דבר ה' אל יהושע? ויעשו כן. יען היה שינוי בין הלשון שצוה ה' אל יהושע ובין מה שצוה יהושע אל העם, כי בדברי ה' לא נזכר בבירור שישא כל איש אבן אחת ביחוד, ובדברי יהושע לא נזכר שיעבירום עמם אל המלון, לכן אמר שעשו "כאשר" צוה יהושע וישאו שתי עשרה אבנים, ר"ל שנשאום באופן שצוה יהושע איש אבן אחת על שכמו, וכן עשו כאשר דבר ה' אל יהושע וכו' ויעבירום עמם אל המלון:

ט וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

רַשִׁ״י ושתים עשרה אבנים. אחרות הקים יהושע בתוך הירדן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתַרְתָּא עַשְׂרֵי אַבְנַיָא אֲקֵים יְהוֹשֻׁעַ בְּגוֹ יַרְדְנָא בַּאֲתַר מֵיקַם רִגְלֵי כַהֲנַיָא נַטְלֵי אֲרוֹנָא דִקְיָמָא וַהֲווֹ תַּמָן עַד יוֹמָא הָדֵין:

רַלְבַּ״ג וזכר עוד ששתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן תחת מצב רגלי הכהנים ויתפרסם להם שאצל מקומם יעמדו מי הירדן נד אחד:

מְצוּדַת דָּוִד ושתים וכו׳. אלו היו אחרים (סוטה לה ב) עד היום הזה רצה לומר, עד עולם, כי כל קורא הפסוק הזה בזמנו, אומר עד היום הזה, והוא כלל גדול בדברי הנביאים:

מְצוּדַת צִיּוֹן תחת. במקום:

מַלְבִּי״ם ושתים עשרה אבנים. אחר ששמטו האבנים מתחת רגלי הכהנים הקים אחרים תחתם וגם הם נשארו לזכרון במקום שהיה בו הנס:

י וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עֹמְדִים בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן עַד תֹּם כָּל־הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֶת־יְהוֹשֻׁעַ לְדַבֵּר אֶל־הָעָם כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה מֹשֶׁה אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיְמַהֲרוּ הָעָם וַיַּעֲבֹרוּ׃

רַשִׁ״י עד תום כל הדבר. כמו ששנינו במסכת סוטה (לד א) עודם בירדן אמר להם יהושע דעו למה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את כל יושבי הארץ כו':

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְכַהֲנַיָא נַטְלֵי אֲרוֹנָא קַיְמִין בְּגוֹ יַרְדְנָא עַד דִשְׁלִים כָּל פִּתְגָמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת יְהוֹשֻׁעַ לְמַלָלָא עִם עַמָא כְּכֹל דְפַקֵיד מֹשֶׁה יַת יְהוֹשֻׁעַ וְאוֹחִיאוּ עַמָא וַעֲבָרוּ:

מְצוּדַת דָּוִד לדבר אל העם. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה לד א) שהשם צוה לו לדבר אל העם לאמר, דעו שאתם עוברים את הירדן בחרבה על מנת לגרש כל יושבי הארץ, והדבר ההוא בעצמו צוה לו משה: וימהרו. בעבור כבוד הארון, שעמד עד עברם:

מַלְבִּי״ם והכהנים עומדים. ר"ל שנשארו עומדים בשפת הירדן המזרחי עד תום כל הדבר, נראה שהוא מה שנ' (דברים לא, יד ולהלן) קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד וכו' ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך, וכל הפרשה, וצוה ה' אל יהושע לדבר זאת אל העם:

יא וַיְהִי כַּאֲשֶׁר־תַּם כָּל־הָעָם לַעֲבוֹר וַיַּעֲבֹר אֲרוֹן־יְהוָה וְהַכֹּהֲנִים לִפְנֵי הָעָם׃

רַשִׁ״י ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבר ארון וגו'. לא כדרך שעברו האחרים, אלא כמו שמפורש למטה בענין נתקו כפות רגלי הכהנים לאחוריהם אל החרבה, על השפה שנכנסו בה שהיו עומדים אצלה, וחזרו המים לאחוריהם לילך כתמול שלשום, נמצא ארון ונושאיו מצד זה, וכל ישראל מצד זה, נשא הארון את נושאיו ועבר: לפני העם. לעיני העם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד שְׁלִים כָּל עַמָא לְמֶעְבַּר וַעֲבַר אֲרוֹנָא דַייָ וְכַהֲנַיָא קֳדָם עַמָא:

רַלְבַּ״ג והנה זכר שכבר מהרו העם לעבור יותר מהחוק הנהוג וידמה שכבר עשו זה כדי שיתבאר להם מדרגת יהושע בענין זה המופת כי אילו היה מוגבל זמן עמידת מי הירדן עד הזמן שהיה ראוי שיעברו בו העם לפי החק הנהוג הי' ראוי כשמהרו לעבור שישארו מי הירדן כך זמן מה אחר עברם והנה ספר שתכף עבור העם עבר ארון ה' לפני העם ותכף שבו מי הירדן למקומם וזה גם כן היה במצות הש"י כדי שיתפרסם לישראל עוצם זה המופת ר"ל שכבר צוה הש"י את יהושע שיצוה הכהנים נושאי הארון שיעלו מהירדן תכף עבור העם:

מְצוּדַת דָּוִד ויעבור ארון ה׳. אחר שצוה יהושע להכהנים לעלות מן הירדן, כמו שכתוב למטה (ג ו) אז עבר הארון ללכת לפני העם:

מַלְבִּי״ם השאלות (יא - יח) - אחר שאמר ויעבור ארון ה' והכהנים וגמר הענין איך שב שנית ואמר צוה את הכהנים ויעלו מן הירדן והלא כבר עברוהו? ועוד אחר שמשמעות הכתובים שהכהנים עמדו בשפת הירדן המזרחי כמ"ש כבואכם עד קצה הירדן בירדן תעמודו, וכן אמר (ג, טו) בפירוש, א"כ היל"ל ויעברו את הירדן, שגדר העליה אם עולה מן המקום ששם עומד אל השפה שאצלו, וגדר ההעברה שעובר מקצה לקצה [ומפני זה אמרו חז"ל (סוטה לה א) שבאמת צוה להם לעלות לשפת המזרח, ומ"ש תחלה ויעבר ארון ה', זה היה אח"כ בנס שפרחו באויר, ולפ"ז יש בזה מוקדם ומאוחר, ואנחנו רצוננו לשום העקוב למישור ע"פ הפשט]. אחר שהזכיר שעברו כל העם עם הארון איך שב לספר שעברו בני ראובן ובני גד שהלכו לפני העם? - כפי הלשון מורה שמ"ש (פי"ח) נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה הוא נשוא המאמר, ר"ל שאז נתקו (שאל"כ היל"ל ויהי בעלות וכו' וינתקו וכו' שבו מי הירדן) ואיך יתפרש הכתוב? ויעבר ארון ה'. אז עבר הארון מצד השפה המזרחית שעמד שם עד הנה אל השפה המערבית (כי לשון העברה יפול על העובר מקצה לקצה, הגם שלא יצאו משם עד אח"כ כמ"ש בפסוק ט"ז ויעלו מן הירדן, שזה היה אח"כ שעלו מן השפה המערבית). ומ"ש לפני העם, פי' לעיני העם:

יב וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי־רְאוּבֵן וּבְנֵי־גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַעֲבָרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּפַּלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה מְזָרְזִין קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דְמַלֵיל עִמְהוֹן מֹשֶׁה:

מַלְבִּי״ם ויעברו. עד עתה היו בני ראובן ובני גד נוסעים כסדר הדגלים, ומעתה התחילו לעבור לפני העם בראשם, כמו שאמר חלוצים תעברו לפני אחיכם (דברים ג, יח). ושם חמושים, מצד שהיה דרכם להתחלק לגדודים של חמשים חמשים איש ושר חמשים בראשם, ושם חלוצים על שנחלצו מן יתר אחיהם ללכת למלחמה, כי לא הלכו כולם, שבני ראובן וגד לבדם היו מספרם יותר מן פ"ג אלף:

יג כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי הַצָּבָא עָבְרוּ לִפְנֵי יְהוָה לַמִּלְחָמָה אֶל עַרְבוֹת יְרִיחוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּאַרְבְּעִין אַלְפִין מְזָרְזֵי חֵילָא עֲבָרוּ קֳדָם עַמָא דַייָ לִקְרָבָא לְמֵשְׁרֵי יְרֵיחוֹ:

מְצוּדַת דָּוִד לפני ה׳. רצה לומר, בשליחותו של מקום:

מְצוּדַת צִיּוֹן חלוצי. מזוין, כמו (דברים ג יח) חלוצים תעברו: ערבות. ענינו כמו מדבר:

מַלְבִּי״ם לפני ה' למלחמה. כי גם זה היה מן התנאי (שהתנה בפ' מטות) שיעברו לפני ה', ר"ל לשמו, ולא כבוטחים על גבורתם, כמ"ש בפי':

יד בַּיּוֹם הַהוּא גִּדַּל יְהוָה אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בְּעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר יָרְאוּ אֶת־מֹשֶׁה כָּל־יְמֵי חַיָּיו׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּיוֹמָא הַהוּא רַבֵּי יְיָ יַת יְהוֹשֻׁעַ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וּדְחִילוּ מִנֵיהּ כְּמָא דַהֲווֹ דָחֲלִין מִן מֹשֶׁה כָּל יוֹמֵי חַיוֹהִי:

מַלְבִּי״ם גדל ה'. כי ראו שעקר הנס היה בשביל יהושע (כנ"ל ג, ז):

טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר יְיָ לִיהוֹשֻׁעַ לְמֵימָר:

טז צַוֵּה אֶת־הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הָעֵדוּת וְיַעֲלוּ מִן־הַיַּרְדֵּן׃

רַשִׁ״י צוה את הכהנים. כאן פירש הכתוב את האמור למעלה, היאך עבר ארון ה' והכהנים לפני העם וגו': ויעלו מן הירדן. 'ויעברו' אין כתיב כאן, אלא 'ויעלו', למדנו שעל השפה שהיו עומדין אצלה עלו, ואי אפשר לומר שהיו עומדין אצל שפת הירדן שבמערב, שהרי נאמר למעלה (ג טו): נטבלו רגלי הכהנים בקצה המים, ושם נאמר ויעמדו הכהנים וכל ישראל עוברים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן פַּקֵיד יַת כַּהֲנַיָא נַטְלֵי אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וְיִסְקוּן מִן יַרְדְנָא:

מַלְבִּי״ם ויעלו. ר"ל שעלו מן שפת הירדן המערבי אל היבשה, לכן אמר ויעלו לא ויעברו. והטעם, כי אחר שא"ל בירדן תעמדו לא היה להם רשות לצאת מעצמם בלא רשות:

יז וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר עֲלוּ מִן־הַיַּרְדֵּן׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּפַקֵיד יְהוֹשֻעַ יַת כַּהֲנַיָה לְמֵימָר סַקוּ מִן יַרְדְנָא:

יח וַיְהִי בעלות [כַּעֲלוֹת] הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן נִתְּקוּ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אֶל הֶחָרָבָה וַיָּשֻׁבוּ מֵי־הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם וַיֵּלְכוּ כִתְמוֹל־שִׁלְשׁוֹם עַל־כָּל־גְּדוֹתָיו׃

רַשִׁ״י נתקו כפות רגלי הכהנים. מן המים אל החרבה שאצלם, וישובו המים למקומם, נמצא ארון מצד זה, וישראל מצד זה, נשא ארון את נושאיו ועבר ועל דבר זה נענש עוזא (שמואל ב ו ז) כשאחז בארון, נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַהֲוָה כַּד בְּעוֹ לְמִסַק כַּהֲנַיָא נַטְלֵי אֲרוֹן קְיָמָא דַייָ מִגוֹ יַרְדְנָא אִתְנְגִידָא פַּרְסַת רִגְלֵי כַּהֲנַיָא וּנְחָא עַל יַבֶּשְׁתָּא וְתָבוּ מֵי יַרְדְנָא לְאַתְרֵיהוֹן וַאֲזַלוּ כְמֵאִתְמָלֵי וּמִדְקֳדָמוֹהִי עַל כָּל כַּפּוֹהִי:

מְצוּדַת צִיּוֹן נתקו. נעתקו וסרו ממקומם:

מַלְבִּי״ם ויהי כעלות. ספר ג' נסים שנעשו בזה, א] כי יש הבדל בין חרבה ובין יבשה, שחרבה יאמר או בבחינת שהיו שם מים תחלה הגם שעתה נתיבשו לגמרי, כי מ"ש וכל ישראל עוברים בחרבה (הגם שהירדן נתיבש לגמרי, וכמ"ש (פכ"ב) ביבשה עבר ישראל את הירדן) הוא בבחינת חורב המים שהיו בו תחלה. או גם מקום שלא היה בו מים נקרא חרבה, אם אינו יבש לגמרי רק לח ומרופש. והנה הירדן שבו נעשה הנס נתיבש בהחלט, אבל שפת הירדן שהוא ג"כ לח תמיד ובו לא נעשה נס היה שם חרבה, ר"ל מקום לח, וז"ש ויהי כעלות הכהנים וכו' נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה, ר"ל בעלותם נתקו מן היבשה שהוא אמצע הירדן שהיה יבשה, אל שפתו שהיתה חרבה ולחה קצת. ב] שתיכף בעלותם שבו מי הירדן למקומם. ג] וילכו כתמול שלשום. ר"ל כי אחר שנערמו המים כפין על כפין יחויב שבעת פסק הנס ישטופו בפעם אחד ויתפשטו גם ברוחב חוץ מגדותיו, והיה נס שירדו בהדרגה עד שהלכו כתמול שלשום:

יט וְהָעָם עָלוּ מִן־הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְעַמָא סְלִיקוּ מִן יַרְדְנָא בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה וּשְׁרוֹ בְגִלְגָלָא בִּסְיָפֵי מַדְנַח יְרִיחוֹ:

רַלְבַּ״ג והנה זכר שהעם עלו מהירדן בעשור לחדש הראשון ויחנו בגלגל ושכבר הקים יהושע שם י"ב האבנים אשר הרימו השנים עשר שהכין מבני ישראל למען יהיה זה לזכרון לבני ישראל עד עולם וזה ממה שיורה כי במקום המקדש שמו אותו כמו הענין בצנצנת המן ובמטה אהרן שנתבאר בתורה שהושמו לפני משכן ה' למשמרת והנה נקבע המשכן בגלגל זמן מה כמו שיבא שכבר עשו בני ישראל שם הפסח בארבעה עשר יום לחדש ולא היה איפשר שיעשוהו שם שלא היה שם המשכן:

מַלְבִּי״ם והעם. ספר ג"כ כי נס זה היה ביו"ד ניסן. והנה הכתובים האריכו לשון בבאור מקום וזמן הנס וכל פרטיו, להוציא מלב המכחישים אשר יאמרו שהיה עת חורב המים, או שידע יהושע לכוין עת עליית המים ונפילתן, הנקרא (עבבע אונד פלוהט), לכן מודיע הזמן שהיה הנס בעשרה בחדש שאז דרך הירדן להיות מלא, והמקום הניכר עוד היום ע"י האבנים, ששם לא יוחרבו המים לעולם ולא יעלו ולא יפלו עם עליית וירידת הירח. גם הוכיח זאת מצד המשך הנס שהיה ברגע מצומצם כנוח כפות רגלי הכהנים, ונפסק ברגע זה ממש, ולא נוכל לאמר שכיון עת ששהו הכהנים בירדן דהא אמר וימהרו העם ויעבורו, הרי הקדימו העם לעבור ובכ"ז נתכוין הכל ברגע מצומצם, מזה ידעו כי יד ה' עשתה זאת: ויחנו בגלגל. לדעת חז"ל (סוטה לו א) הלכו בו ביום מהלך ששים מיל:

כ וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן־הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל׃

רַשִׁ״י הקים יהושע בגלגל. הוא המלון אשר לנו בו הלילה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַת תַּרְתָּא עַשְׂרֵי אַבְנַיָא הָאִלֵין דִנְסִיבוּ מִן יַרְדְנָא אֲקֵים יְהוֹשֻׁעַ בְּגִלְגָלָא:

רַלְבַּ״ג והנה יראה שלא הושמו האבנים האלה לפני העדות כמו הענין בצנצנת המן ומטה אהרן לשתי סבות האחת שלא נזכר בזה המקום זה אבל זכר שכבר הקימם יהושע בגלגל, והשנית שהוא ראוי שיהא הבדל עצום בין מופתי משה ומופת זולתו כמו שנזכר בסוף התורה ולזה אין ראוי שישתתפו אלו הדברים שהיו לזכרון לאלו המופתים במקום אחד עם שאלו האבנים יצטרך להם מקום גדול ולא יכילם המקום ההוא ועוד שכבר יהיה הבדל עצום בין צנצנת המן ומטה אהרן ובין האבנים האלה וזה כי צנצנת המן היה בו המופת מתמיד עד שמה שהיה נמס בחום השמש ישאר ויתקיים זה הזמן הארוך וכן היה הענין במטה אהרן עם השקדים שגמל ואלו הענינים גם כן מה שעושה בו המופת בעצמו ואולם האבנים לא היה בהם בעצמותם מן הזרות והפלא ולא היה מה שנעשה בו המופת אבל היו סבה באופן מה לזכר ענין זה המופת כמו שנזכר בזה המקום ולזה היה די שיהיו במקום שיהיה בו המשכן כי שם יבואו ישראל בכללם שלש פעמים בשנה ויזכירום אלו האבנים ענין זה המופת עד עולם ולזה לא אמר בזה המקום שהקים יהושע אלו האבנים לפני השם אבל אמר שהקימם בגלגל כי די להזכיר זה המופת בזה האופן ומזה המקום יראה שאלו האבנים היו תמיד במקום משותף לכל ישראל כדי שיהיו זכרון מתמיד לכולם כמו שנזכר פה והנה למדו רבותינו ז"ל ממה שנזכר פה שבשבעה באדר מת משה וידמה שהסכימו שאותו אדר היה משלשים יום כי אז היו מקדשין החדש על פי הראיה ובו ביום שמת משה התחיל מספר השלשים יום שבכו אותו והנה היום הששי מניסן היה היום השלשים ולפי שמקצת היום ככלו הנה שלח אז יהושע המרגלים ביום ההוא ובו ביום אמר לשוטרי ישראל כי בעוד שלשת ימים יעברו את הירדן והנה בסוף היום התשיעי לניסן לנו אצל הירדן וביום העשירי עברו את הירדן וחנו בגלגל ואולם אם הי' בשנה ההיא אדר מעשרי' ותשעה יום הנה יחוייב שנא' שבששה באדר מת משה ולפי שכבר אמר משה ביום מותו בן מאה ועשרים שנה אנכי היום למדנו שבכמו היום שמת נולד והנה זכר אחר זה שזה המופת הוסיף מורך לב לכל מלכי האמורי והכנעני וכבר נתפרסם זה המופת לכולם מצד מה שראו שנכרתו מי הירדן שהיו אצלם עת מה כי כבר נכרתו מימי הירדן ממקום רגלי הכהנים עד היום וכאשר חקרו בזה מצאו שהסבה היתה שהש"י הוביש מימי הירדן מפני כני ישראל עד עברם והנה נזכר בזה המקום שמה שעשה יהושע מאלו הדברים לפרסם זה המופת היה לפי מה שצוה משה את יהושע ולזה ידמה שמשה צוהו בביאור איך יעשה זה כשיכרתו מי הירדן על ידו כדי שיגיע מזה לכל ישראל זה התועלת האפשרי שיגיע ממנו, והנה ראוי שנחקור בכאן בהיתר ספק מה אינו מעט יקרה בזה המופת אשר נזכר פה וזה שכבר השרישו ז"ל כי לא יתחדש במופתים דבר חדש ולזה הוקשה לרבא מה שאמר ואם בריאה יברא ה' מפני מה שכתוב אין כל חדש תחת השמש והיתר הספק הזה כשאמר שזה המופת היה למהר זמן פתיחת הארץ פיה וביאור זה כי יקרה לארץ באורך הזמנים כשיעצר בבטנה איד מה עשני כמו שנתבאר בספר האותות והמופת היה לעשות בזולת זמן מורגש מה שיעשוהו הטבע בזמן ארוך וכן הענין בהתהפך המטה נחש אבל לא יחדש הש"י דבר חדש אצל הנמצאות כולם ולזה לא יתכן שיעשה מהמטה נחש ויהיה מטה ונחש יחד וכן לא יתואר בעשית דבר מה שהיה מציאתו סותר עצמו כאילו תאמר עשיית מרובע הקטר שוה לצלעו או עשיית משולש מקוים ישרים שיהיו זויותיו פחות או יותר משתי זויות נצבות או עשיית אש קר ומה שדומה לזה ממה שמציאותו סותר נפשו ובהיות הענין כן והיה מטבע המים כשהיו מים בפועל שיהו מבקשים המקום השפל הנה ידמה שיהיה המופת בדברים אשר לא ייוחס לש"י לעשות זה המופת בכמו זה האופן ואם אמר אומר שכבר נתבאר בענין כבשן האש שבאו בו חנניה מישאל ועזריה ולא ניזוקו שכבר היה בלתי חם והוא אש אמרנו לו שהמופת לא היה שהוכר החום מהאש והוא אש הלא תראה שהאנשים שהשליכום שם מתו מחוזק החום אבל זה המופת היה אם בשהסיר הש"י במופת הטבע האשיי מהמקום שבאו בו חנניה וחבריו כמו שיראה מקצת דברי רבותי' ז"ל אם בשהקנה להם טבע שלא יזוקו בו מהאש כי כבר זכרו חכמי הרפואה שיש שם קצת דברים כשימשח אדם אחד אבר מאיבריו בהם לא יזיקהו האש והמופת היה לעשות זה בזולת סבותיו כמו הענין בפתיחת הארץ ובהיות הענין כן הנה איך היה הענין בזה מי יתן ואדע, ונאמר שכבר ידמה שנאמר שאין הנחת מים בלתי נגרים דבר חדש כי כבר יקרה בזה למים כשיהיה להם דבר מונע מהתנועה ואיפשר שחדש הש"י במופת באויר בסמוך למים ההם גשם ספירי עב מונע המים מהירידה או היה זה בשחדש רוח חזק שם במופת ידחה המים למקום ההוא ולא יניחם לרדת כמו הענין בקריעת ים סוף כמו שבארנו בביאורינו לדברי תורה כי הש"י הרבה אל מה שיחבר אל המצאת המופתים סבות מה ימעטו הזרות אשר בענין המופתים ההם ולזה תמצא שצוה ישעיהו שימרחו דבלת תאנים על שחין חזקיה כי יש לו מבוא בזה מבוא מה ואע"פ שאי אפשר בו שירפא השחין בכמו זה הזמן המעט וכן תמצא במה שצוה אלישע לנעמן שירחץ שבע פעמים בירדן כי הרחיצה במים הקרים יש לה מבוא מה בזה כמו שהוא מפורסם אלא שלא תשלם בה הרפואה בזה האופן מזולת שיחובר לזה מופת והנה הענין הזה בטבע כמו הענין במצות התוריות כי הכל מסודר מהשם ית' ולזה כשיצטרך לשם יתברך לשנות הטבע מצד מה שזהו יותר טוב בעת ההיא ממה שיסודר מהטבע הנה יתרחק ממנו המעט שאיפשר כי השם יתברך איננו שונה הסדור הטבעי כי הוא בראו וכן הענין בתורה ר"ל שכאשר יהיה יותר בעת ההיא הנטיה מדבריה הנה יהיה רשות לנביא או לב"ד לנטות מקצת דבריה אז כמו מעשה אליהו בהר הכרמל וכשיהיה זה כן הנה ראוי שיטו אז מדברי התורה היותר מעט שאיפשר ולזה תמצא במי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו הקל תחלה, ובכאן הותר זה הספק, ואולם התועלות המגיעים מזה הספור הם י"ב. התועלת הראשון הוא בעיון והוא שכבר תהיה הנבואה לנביא להשגחה על העם אשר הוא שלוח להם ולזה יחוייב מזה שאם לא יצטרך העם שתגיע להם זאת ההודעה על יד איש אחר ראוי לנבואה מפני הגעתה להם על יד נביא יותר שלם ממנו שלא תגיע נבואה לאיש ההוא הראוי לנבואה בעניני העם ולזה ספר שלא נתנבא יהושע אלא אחר מות משה כי לא נצטרך לישר' ההודעה לזה על יד יהושע בשכבר נשלם להם זה באופן יותר שלם על יד משה. השני הוא במדות והוא שראוי לתלמיד המבקש למוד השלמות האנושי מהמלמד הנאו' לזה שיעמוד לפניו תמיד וישרתהו כי אז יתכן לו ללמד ממנו בכללות כל הדברים שירצה הן מהפילוסופיא העיונית או המדינית או מהעניני' התוריים ולזה תמצא שתאר יהושע בהגעת הנבואה לו בשהוא משרת משה כאילו יאמר שמזה הצד הגיע לו מהשלמות מה שבעבורו היה ראוי לנבואה. השלישי הוא להודיע שסבת בלתי עבור משה את הירדן היה חטא העם וזה למדנו בעבור ב' דברים מזה הספו' האחד הוא שבזה המקום שהתבאר בו שלא הסכים הש"י שיעבור משה את הירדן ולזה נתן סבה במה שצוה יהושע שיעבור את הירדן אחר היות משה מת תמצא שקרא אותו הש"י עבדו וזה ממה שיורה כי לא היה זה לו בחטאו ולזה אמר במשנה תורה גם בי התאנף ה' בגללכם וגו' ואם יקשה בעיניך מה שביארה התורה שזה היה על אשר מרו את פי ה' לבלתי הקדישו בענין מי מריבה נאמר לך שזה לא יסתור מ"ש גם בי התאנף ה' בגללכם וזה כי אולי היה נמשך לישראל מזאת ההקדשה מהתועלת באמונה בשם יתברך מה שיהיו ראויים בו אל שתגיע להם ירושת הארץ בשלם שבפנים על יד משה והשנית שכבר התבאר במה שיבא שכבר נתעצל יהושע בירושת האדץ ושזה היה בסבה מאת השם למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה' והוא מבוא' שאם היה זה עושה על ידי משה היה משה משתדל בזה בחריצות יותר הלא תראה מה עשה לסיחון ולעוג שלא השאיר להם שריד במעט מהזמן. הרביעי הוא במדות והוא שהוא ראוי למי שהוא ביום טובה שישתדל בהבאתה בזריזות ולא יתעצל בזה ר"ל כי לא ידע אם הימים הבאים היו טובים כאלה או יפרידהו המות ולזה תמצא שאחר שייעד השם ליהושע וכבר היה עמו כאשר היה עם משה עד שלא יתיצב איש בפניו הזהירו שיעשה זה בזריזות כדי שתשלם על ידו ירושת הארץ לישראל כי הש"י לא יקצר מלתת הטובות ביותר שלם שבפנים ואף על פי שכבר היה יהושע ידוע אצל חכמתו האלהי' שכבר יתעצל יהושע בזה הנה עם כל זה הזהירו שישתדל בזה בחריצות כי הבחירה האנושית היא מושלת על זה כמו שביארנו בשלישי מספר מלחמות ה' ולזה אמר לו חזק ואמץ כי אתה תנחיל וגו'. החמישי הוא להודיע כי ההתמדה בעיון בתורה התמימה וההמשך אחריה סבה אל שיצליחו דרכי האדם ושישלם בעיון שהוא סבה להצלחת דרכי האדם ולזה אמר רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה וגומר כי אז תצליח ואז תשכיל כאילו התחכם הש"י להטיב את ישראל בענין זאת הירושה באופן שיהיו ראויים אל שתגיע להם באופן שלם והנה פירשנו אמרו ואז תשכיל מענין השכל וידוע אותי שאם היה מענין ההצלחה יהיה אמרו ואז תשכיל מותר אין צורך בו. הששי הוא במדות והוא שמי שיצטרך לעשות פועל אחד לתועלת מה והוא איפשר שיגיעו מהפועל ההוא תועלות אחרים כשיעשו אותו באופן מה הנה ראוי שלא יקצר מהגיע הפועל ההוא כל התועלות האפשריות וזה יהיה בשיעשהו באופן אשר יגיע ממנו שאר התועלת וכ"ש שראוי לו זה כשתהיה נמשך משאר התועלות השמר התועלת המכוין בזה הפועל באופן היותר שלם שאפשר ולזה תמצא כי יהושע כאשר הצטרך להכרית את מי הירדן למען יעברו העם בו בקלות ובזולת סכנה לחבר לזה מה שימשכו ממנו תועלות רבות ולזה הודיעם תחלה שבעוד שלשת ימים יהיה זה הפועל למען יכינו להם באלו הג' ימים צידה לדרך אשר הם הולכים בה והוא ההלוך לבוא לרשת את הארץ שהוא מלאכה לא ליום אחד ולא לשנים אבל לזמן ארוך עם שזה יוסיף לישראל האמנה ביהושע כשיראו הגעת מה שירא' להם בעת שהגביל אותו והודיעם כי בנוח כפות רגלי הכהנים בירדן יכרתו מימיו ושאחר עבור העם תכף יעלו הכהנים נושאי הארון מהירדן וישובו מי הירדן למקומם כי זה ממה שיישיר העם להתקרב לעבודת הש"י אשר הוא שליט בכמו אלו הנפלאות העצומות ולשמוע למצות יהושע נביאו כי זה כלו ממה שיישיר העם אל שתבוא להם ירושת הארץ באופן שלם ולפרסם זה המופת הנפלא הקים יהושע האבנים תחת כפות רגלי הכהנים כדי שיראום כל ישראל כמו שזכרנו וצוה לשנים העשר איש אשר הכין להכין שתים עשרה האבנים להזכיר זה המופת בישראל עד עולם למען יראו תמיד אותם ויהיה זה סבה אל שיאריכו ימיהם על הארץ הטובה שהש"י נותן להם אשר הגיעם לירושתה עם שזה יהיה סבה להגיע להם ירושת הארץ באופן שלם כמו שביארנו ורצה עם זה שיהיה זה המופת ביום למען יתפרסם זה המופת לכל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה ולכל מלכי הכנעני אשר על הים וימס לבבם מפני בני ישראל כי זה כלו ממה שיעזור על נצוחם והגעת ירושת הארץ על ישראל בשלמות ולזאת הסבה שלח יהושע מרגלים לחזק לב ישראל כשידעו שנפלה אימתם על כל הגוים ההם שהם באים להלחם עמם כמו שביארנו במה שקדם והנה זכר בזה הספור שיהושע עשה זה כאשר צוהו משה ע"ה כי משה היישירו אל שיעשה זה הענין בזה האופן השלם כמו שזכרנו במה שקדם. השביעי והוא במדות הוא שהוא ראוי למי שירצה להציל איש מה מיד אחר שיראה עצמו בדבריו כאילו הוא חושק שיפול האיש ההוא ביד רודפו כי בזה ימצא לו המכוון בהצלתו וזה שכבר יסמך הרודף על דבריו ויתכן לו בתחבולות למלט הנרדף ולזה תמצא כי כששלח המלך יריחו אל רחב הפונדקי' שתוציא האנשים אליו מבני ישראל אמרה אחר שהצפינה אותם שאמת הוא זה אך לא חטאת בזה כי אילו ידעה היותם מבני ישראל היתה מגלה זה למלכו' ולעם כדי לתפשם וספרה שכבר יצאו אחר שהגיע חשך הלילה ולא ידעה אנה הלכו ונתנה עצה שירדפו מהר אחריהם כי ישיגום וזה ממה שהראתם שהיא חושקת שיפלו בידם ולזה האמינו יותר לדבריה ונשלמה בזה ההצלה למרגלים אשר כונה אליה. השמיני והוא במדות הוא שראוי למי שירצה להציל איש מה בזה האופן הנזכר שישמר שלא יכזב בתחבולות דבריו במה שיתכן שתשיגהו התפיסה ולזה תמצא שרחב לא אמרה שלא באו אליה האנשים מבני ישראל כי זה ממה שישיגהו בו התפיסה בקלות ויהיה זה סבה אל שלא יגיע התכלית שכונה וכאשר אמרה שכבר יצאו משם זכרה לזה מאמר יהיה לה התנצלות בו אם ימצא מאמרה זה כוזב בכל או בקצת והוא שכבר אמרה שזה היה בעת שהיה השער לסגור בחשך ויתכן מפני החשך שנדמה לה שיצאו שניהם ולא יצא כי אם אחד או נשארו שניהם כי זה אפשר שיקרה מפני החשך. התשיעי והוא במדות הוא שכשיבוא הכרח שתהיה סכנה מה לאנשים אשר ירצה האדם בהצלתם ראוי שיסדר היותם במקומו' מתחלפץ כדי שאם ימצא האחד אולי ינצל השני ולזה תמצא עם שדבריה יסבלו כי אולי לא יצא כי אם האחד ונדמה לה בחשך שיצאו שניהם והנה נשאר אחד מהם אצל הפתח והיא לא הרגישה ולזה יעזרוה דבריה להציל את השני ולזה תמצא ברחב שצפנה לכל אחד מאלו האנשים במקום מיוחד שאם ימצא האחד אולי ינצל השני. העשירי והוא במדות הוא שראוי שלא יקצר האדם על מה שאפשר לו הצלתו כשלא יהיה כל מה שיהיה בהצלתו אבל ראוי שישתדל להציל מה שאפשר להצילו אם רב אם מעט ולזה תמצא כי כשראתה רחב שאי אפשר לה הצלת עמה בכללם בפנים מהפנים השתדלה להציל בית אכיה ואמנם ראתה שאי איפשר לה הצלת עמה כשום צד לפי שזה היה ממנה אם בתפישת המרגלים אם כשתשאל מהם זה ותשלחם בשלום ואולם בתפישת המרגלים לא ישלם לה זה כי כבר יוכלו ישראל להלחם עמהם בזולת רגול הארץ לפי מה שנתפרסם לה מעוצ' יכלת אלהי ישראל שישנה מנהג הטבע בעבור ישראל ואם תשאל מהם הצלת כל עמה הנה הוא מבואר שזה לא יאות להם בשום פנים עם שיהיה עם גדול כזה בזולת הארץ ולזה השתדלה בהצלת המרגלים לפי מה שאפשר לה להחיות אותה ובית אביה והשביעה אותם בשם אלהי ישראל על זה טרם הפרדם ממנה. האחד עשר והוא במדות הוא שהוא ראוי לאדם שיעשה כל דבריו בחכמה גם בעת הפחד יתישב במה שיעשהו שלא תשיגהו החרטה עליו ולזה תמצא במרגלי' איך דקדקו באלו התנאי' עם רחב באופ' שלא ישיג' בזה מה שתשיגהו עליו החרטה אחר זה כמו שביארנו. השנים עשר הוא במדות והוא שאין ראוי להטיל קנאה בין האנשים לתת יתרון לאיש א' על האחר במה שהם ראויים בו על אופן אחד ולזה תמצא שבחר יהושע איש אחד למטה באופן שיהיו י"ב למספר שבטי בני ישראל להכין האבנים שהיו מוגבלים להיות לזכרון לבני ישראל:

מַלְבִּי״ם השאלות (כ - כד) מ"ש הקים יהושע בגלגל בלתי מובן, שכבר אמר (פסוק ח) ויניחום שם? ויתר השנוים בין פה ובין מ"ש יהושע למעלה (פסוק ה - ז) הזכרנו למעלה שם: הקים יהושע בגלגל. בפסוק ח' ספר כי נושאי האבנים הניחו אותם במלון הנחה בלי סדר, ופה ספר כי יהושע הקים אותם זע"ז בגובה וירם אותם מצבה. וכבר בארנו כי היה באבנים האלה אות וזכרון, אות לדור זה שידעו הנס, וזכרון לדורות הבאים שיזכרו הנס, כמ"ש (פסוק ו - ז), והנושאים הניחום לצורך האות, ויהושע הקים אותם לזכרון לדורות

כא וַיֹּאמֶר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת־אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דְיִשְׁאֲלוּן בְּנֵיכוֹן מְחָר יַת אֲבָהַתְהוֹן לְמֵימָר מָה אַבְנַיָא הָאִלֵין:

מַלְבִּי״ם ויאמר. ר"ל מלבד שיהיה לאות בדור הזה, הוא לזכרון אם ישאלון בניכם מחר, לדורות הבאים:

כב וְהוֹדַעְתֶּם אֶת־בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּתְהוֹדְעוּן יַת בְּנֵיכוֹן לְמֵימָר בְּיַבֶּשְׁתָּא עֲבַר יִשְׂרָאֵל יַת יַרְדְנָא הָדֵין:

מַלְבִּי״ם והודעתם. ע"י הזכרון תודיעום כי עבר ישראל את הירדן (ופה לא בא לדקדק על סבת המופת (כמו בפסוק ו - ז) רק לזכר הנס בעצמו, שהגם שהיה בזכות הארון בכ"ז היה בעבור ישראל):

כג אֲשֶׁר־הוֹבִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶת־מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד־עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לְיַם־סוּף אֲשֶׁר־הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד־עָבְרֵנוּ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן דְיַבֵּשׁ יְיָ אֱלָהָכוֹן יַת מֵי יַרְדְנָא מִן קֳדָמֵיכוֹן עַד דַעֲבַרְתּוּן כְּמָא דַעֲבַד יְיָ אֱלָהָכוֹן לְיַמָא דְסוּף דִי יַבֵּשׁ מִן קֲדָמָנָא עַד דַעֲבָרְנָא:

מַלְבִּי״ם אשר הוביש. שכמו שהוביש מי ים סוף מפנינו (ור"ל מפני יהושע שהיה מיציאת מצרים), כן הוביש מי הירדן מפניכם אתם באי הארץ, ששניהם היו בדרך פלא ושניהם היו לבעבור שני תכליות. א]:

כד לְמַעַן דַּעַת כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת־יַד יְהוָה כִּי חֲזָקָה הִיא לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל־הַיָּמִים׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּדִיל דְיֵדְעוּן כָּל עַמְמֵי אַרְעָא יַת גְבוּרְתָּא דַייָ אֲרֵי תַקִיפָה הִיא בְּדִיל דְתִדְחֲלוּן יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן כָּל יוֹמַיָא:

מְצוּדַת דָּוִד למען יראתם. כמו ולמען יראתם, ותחסר הוי״ו, וכמוהו רבים:

מַלְבִּי״ם למען דעת. שיכירו העמים יד ה' וייראו מפניו יראת העונש. ב] שיכירו ישראל נפלאותיו וייראו יראת הרוממות. וגם ר"ל לכן הוכפל הנס בירדן, הנס שכבר היה בים, א] שגם גויי הארץ הזאת שלא ראו קריעת ים סוף ידעו יד ה'. ב] למען יראתם כל הימים, ולכן יוסף ידו ועזוזו בכל דור ודור. ומלת יראתם בקמץ הרי"ש שלא כמנהג. ולהרד"ק במכלול בא לגזרת פעל והוא עבר במקום עתיד:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.