Joel 1 — יוֹאֵל א

גודל הטקסט

Yoel 1 Summary

A plague of locusts strips the land. Yoel (Joel) calls on everyone, from the drunkards to the kohanim (priests), to mourn, to fast and to cry out to Hashem.

This is the word of Hashem that comes to Yoel ben Petuel. Yoel calls on the elders and everyone in the land to listen. Nothing like this has happened in their lifetime or their fathers', and they are to tell it to their children, and their children to the generation after them.

Four kinds of locust, the gazam, the arbeh, the yelek and the chasil, come one after another, and each eats what the one before it left. The navi (prophet) tells the drunkards to wake up and weep, because the sweet wine is gone. A nation past counting, with teeth like a lion's, has come up against Hashem's land. It has ruined His vine and stripped His fig tree bare until the branches are white. The land is to mourn like a young woman in sackcloth over the husband of her youth.

The (korban) mincha (meal offering) and the nesech (wine poured on the altar) have stopped in the house of Hashem, and the kohanim who serve Him mourn. The grain, the new wine and the oil have failed. The farmers and the vinedressers wail over the lost wheat and barley, and every fruit tree, from the vine and the fig to the date palm, has dried up, and joy with them.

Yoel tells the kohanim to put on sackcloth and lament through the night. They are to declare a tzom (fast), call an atzarah (a solemn gathering), and bring the elders and all the people to the house of Hashem to cry out to Him. The day of Hashem is near, and it comes like destruction from Shaddai (the Almighty).

The seeds have shriveled under the clods and the storehouses stand empty. The cattle wander and groan because they have no pasture. The navi calls out to Hashem, because fire has eaten the pastures of the desert and every tree. Even the wild animals long for Hashem, because the streams have run dry.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א דְּבַר־יְהוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל־יוֹאֵל בֶּן־פְּתוּאֵל׃

רַשִׁ״י אל יואל בן פתואל. בן שמואל הנביא שפיתה לאל בתפילתו, יש אומרים שנבואה זו נאמרה באותן שבע שנים שאמר אלישע (מלכי' ב ח) כי קרא ה' לרעב וגו' ובימי יהורם בן אחאב היו ובהלכות גדולו' נמצא יואל ונחום וחבקוק היו בימי מנשה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ דַהֲוָה עִם יוֹאֵל בַּר פְּתוּאֵל:

אִבְּן עֶזְרָא אין לנו דרך לדעת דורו ולפי הפשט איננו בן שמואל. ודע, כי כל נביא שיזכיר שם אביו היה נכבד ואם היה אבי אביו נכבד, יזכיר שניהם, כמו: צפניה בן כושי בן גדליה בן אמריה בן חזקיה עד שהגיע אל הנכבד שהוא חזקיה המלך.

מְצוּדַת דָּוִד דבר ה׳. ר״ל זהו דבר ה׳ וגו׳: פתואל. ארז״ל זה שמואל הנביא שפיתה לאל בתפילתו:

מַלְבִּי״ם דבר ה', בשני סימנים הראשונים ינבא על הארבה שבא בימים ההם והחריב את הארץ:

ב שִׁמְעוּ־זֹאת הַזְּקֵנִים וְהַאֲזִינוּ כֹּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הֶהָיְתָה זֹּאת בִּימֵיכֶם וְאִם בִּימֵי אֲבֹתֵיכֶם׃

רַשִׁ״י ההיתה זאת. האמורה למטה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן שְׁמַעוּ דָא סְבַיָא וְאַצִיתוּ כֹּל יָתְבֵי אַרְעָא הֶהֶוָת דָא בְּיוֹמֵיכוֹן וְאִם בְּיוֹמֵי אֲבָהַתְכוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא שמעו - זה הנביא התנבא על הארבה שיבוא להשחית את הארץ, ובימי משה היה מין ארבה לבדו ועתה עם הארבה גזם וילק וחסיל ואלה ג' מינים אסורין ואמר לזקנים, בעבור ההיתה כזאת.

מְצוּדַת דָּוִד שמעו זאת. מה שאני שואל ממכם: ההיתה. בה״א השאלה כאלו ישאלום האם היתה זאת וגו׳ והוא האמור בענין יתר הגזם וגו׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן והאזינו. הטו אוזן לשמוע:

מַלְבִּי״ם שמעו זאת הזקנים, מדבר א] אל הזקנים שיזכרו אם נעשה כזה בדורות הקודמים ב] האזינו כל יושבי הארץ שהם יספרו הפלא הזה לבניהם אחריהם, ומפרש נגד שמעו זאת הזקנים ההיתה זאת בימיכם הגם שכבר חיו ימים רבים, ונגד האזינו כל יושבי הארץ אומר.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שמעו, האזינו. התבאר (הושע ה' א') שהשמיעה היא אחרי ההאזנה, וכשידבר לשני נושאים מתחלפים יתפוס אל הנושא החשוב לשון שמיעה ואל הפחות ממנו לשון האזנה:

ג עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֵר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן עֲלָהּ לִבְנֵיכוֹן אִשְׁתָּעוּ וּבְנֵיכוֹן לִבְנֵיהוֹן וּבְנֵיהוֹן לְדָר אוֹחֲרָן:

אִבְּן עֶזְרָא עליה - מזה הפסוק נשמע, כי הדור איננו מספר ידוע.

מְצוּדַת דָּוִד עליה. בעבור הגזרה זאת לרוב התמהון שבה ספרו לבניכם: לדור אחר. לבני הדור שיעמדו אחריהם:

מְצוּדַת צִיּוֹן עליה. בעבורה:

מַלְבִּי״ם עליה לבניכם ספרו, שכל יושבי הארץ יספרו וימסרו המעשה הזאת בקבלה לדורות אחרונים, והוא כי.

ד יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל׃

רַשִׁ״י יתר הגזם וגו'. גזם ארבה ילק חסיל מיני גובאי הם ונתנבא עליהם שיבאו ובאו באותן הימים וכלו כל פרי העץ וירק השדה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מוֹתַר זַחֲלָא אֲכַל גוֹבָא וּמוֹתַר גוֹבָא אֲכַל פִּרְחָא וּמוֹתַר פִּרְחָא אֲכַל שְׁמוֹטָא:

אִבְּן עֶזְרָא יתר הגזם - בא תחילה. אמר יפת: כי גזם כמו גוזז והמ"ם כמו חנם ריקם וילק שילוק בלשונו תרגם כורת וחסיל כמו יחסלנו.

מְצוּדַת דָּוִד יתר הגזם. וזהו הגזרה שהנה מה שהותיר הגזם ולא אכל בא הארבה ואכלו:

מְצוּדַת צִיּוֹן יתר. מל׳ נותר: הגזם. הארבה הילק החסיל כולם שמות מיני חגבים:

מַלְבִּי״ם יתר הגזם אכל הארבה, שהגם שבמצרים היה ג"כ ארבה כבד ושם נאמר שאחריו לא יהיה כן, שם היה רק מין הארבה, וכאן היו ד' מינין, וכ"א השחית מה שהותיר הקודם לו וזה לא היה עדיין כמש"פ חז"ל:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת גזם, ארבה, ילק, חסיל. מיני ארבה, וי"מ הגזם גוזז התבואה, הילק לוקק העשב, והחסיל אוכל את הכל, כמו כי יחסלנו הארבה:

ה הָקִיצוּ שִׁכּוֹרִים וּבְכוּ וְהֵילִלוּ כָּל־שֹׁתֵי יָיִן עַל־עָסִיס כִּי נִכְרַת מִפִּיכֶם׃

רַשִׁ״י עסיס. יין הטוב:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִתְעָרוּ רַוַיָא וּבְכוֹ וְאַיְלִילוּ כָּל שָׁתֵי חֲמַר עַל חֲמַר מְרַת אֲרֵי אִתְמְנַע מִפּוּמְכוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא הקיצו - פועל עומד ולא ימצא זה הטעם יוצא. עסיס - מגזרת ועסותם רשעים כי ידרכוהו ברגל:

מְצוּדַת דָּוִד הקיצו שכורים. אתם הרגילין ביין התעוררו מן השינה ובכו: על עסיס. בעבור העסיס אשר נכרת מפיכם כי הארבה אכל הגפנים ומעתה לא תמצאו היין:

מְצוּדַת צִיּוֹן הקיצו. ענין הערה מן השינה: והילילו. מל׳ יללה: עסיס. כן נקרא היין והן וכעסיס דמם ישכרון (ישעיהו מ״ט:כ״ו):

מַלְבִּי״ם הקיצו, (כל מאמר זה נמשך על פסוק ח' שימליץ שזה יקונן עץ הגפן כמו שיבואר שם, וכאילו הגפן ייליל וישא קינה ויאמר) אתם השכורים שהם משוקעים תמיד בתרדמת השכרות עתה הקיצו מתרדמת היין ובכו כי אין משתה שכרון, וגם הילילו כל שותי יין, אף שאינם שכורים רק רגילים ביין דרך שתיה גם אתם הילילו על עסיס כי נכרת מפיכם ואין לכם המשקה הטובה לחככם:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת עסיס. משקה היוצא ע"י כתיתה, כמו ועסותם רשעים:

ו כִּי־גוֹי עָלָה עַל־אַרְצִי עָצוּם וְאֵין מִסְפָּר שִׁנָּיו שִׁנֵּי אַרְיֵה וּמְתַלְּעוֹת לָבִיא לוֹ׃

רַשִׁ״י גוי עלה על ארצי. הגובאי הזה כינהו כצבא גוי: ומתלעות. הן השינים הגסין שלועס בהן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֲרֵי עַמָא סְלִיק עַל אַרְעִי תַקִיף וְלֵית מִנְיָן שִׁנוֹהִי שִׁנֵי אַרְיָא וְנִבוֹהִי כְּבַר אַרְיְוָן:

מְצוּדַת דָּוִד כי גוי. על הארבה יאמר בלשון שאלה וכן שפנים עם לא עצום (משלי ל׳:כ״ו): שניו שני אריה. אמר דרך גוזמא והפלגה והוא ענין מליצה:

מְצוּדַת צִיּוֹן עצום. חזק בכח: ומתלעות. הם השינים הגסות כמו מתלעות עול (איוב כ״ט:י״ז):

מַלְבִּי״ם כי גוי עלה על ארצי, מצייר את הארבה כגוי מצד התחברותם יחד כגוי מיוחד, והוא עצום מצד איכות כחו ואין מספר מצד רבויים שיניו האריה כחו בשיניו והביא כחו במתלעותיו, והוא י"ל שני אריה ומתלעות לביא להשחית את הכל:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת גוי. בצד המליצה יאמר שם גוי ועם על קיבוץ בע"ח, וכן עם רב ועצום (לקמן ב' ב') הנמלים עם לא עז (משלי ל׳:כ״ה) , ובשגם שזה מאמר מליצי בפי הגפן כנזכר בפי': שניו, מתלעות. השנים הם החדות, והמתלעות ומלתעות הם הטוחנות:

ז שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָּה וּתְאֵנָתִי לִקְצָפָה חָשֹׂף חֲשָׂפָהּ וְהִשְׁלִיךְ הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ׃

רַשִׁ״י לקצפה. למפח נפש: חשף חשפה והשליך. קלוף קליפות העץ והשליכו עד הלבינו זמורות הגפן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן שַׁוֵי פֵּרֵי גוּפְנֵי עַמִי לְצָדוּ וְתֵינַתְהוֹן לְמִפְּחַת נְפָשׁ מִקְלַף קְלַף וּרְמָא חֲוָרוּ שִׁבְּשָׁהָא:

אִבְּן עֶזְרָא שם - דבר הנגזר להיות ידבר בלשון עבר. לקצפה - כמו קצף על פני מים שאין בו ממש. חשוף חשפה - שקלפה. הלבינו - פועל עומד כמו הקיץ.

מְצוּדַת דָּוִד שם גפני. אכל הגפנים ועשאם שממה והתאנים שם למארה וקללה: חשף חשפה. קלף קליפתה ונעשו הענפים לבנים כדרך אילן הנקלף:

מְצוּדַת צִיּוֹן לקצפה. מל׳ קצף ור״ל למארה: חשף חשפה. קלף קליפת׳ והוא מל׳ מחשף הלבן (בראשית ל׳:ל״ז) שהוא ענין גלוי כי בהקלף קליפות העץ נעשה מגולה: הלבינו. מל׳ לבן: שריגיה. ענביה כמו ובגפן ג׳ שריגים (שם מ):

מַלְבִּי״ם שם גפני לשמה, שהשחית את הגפן ואת התאנה על ידי שחשף חשפה את הקליפה מן העץ. והשליך את קליפת העצים, עד ששריגיה הלבינו ועי"כ נשחתו העצים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת לקצפה. התאנה הנקלפה תעלה קצף ואבעבועות, כמו כקצף על פני המים (הושע י׳:ז׳) : חשף חשפה. כמו מחשף הלבן, וכינוי חשפה על התאנה: הלבינו. פעל עומד מההפעיל, וכן כשלג ילבינו כי לא נמצא בקל:

ח אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת־שַׂק עַל־בַּעַל נְעוּרֶיהָ׃

רַשִׁ״י אלי. קינה מתרגמינן אליא:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל עֲבִידוּ אִלְיָא כִּבְתוּלָה דַאֲסִירָא סַקָא לְמִסְפַּד עַל בְּעֵל עוּלֶמְתָּהָא:

אִבְּן עֶזְרָא אלי - אמרי אללי לי. ויפת אמר: כי האל"ף תחת ה"א כמו הילילי. ולא דיבר נכונה, ואילו היה אומר כי האל"ף תחת יו"ד יללה, גם הוא נכון והנביא אומר לאדמה אלי, או לנפשו כבתולה שמת בעל נעוריה, בימי שמחתה.

מְצוּדַת דָּוִד אלי. עשי קינה כמו בתולה הנשאת לאיש ומת שחוגרת שק ומקוננת על הבעל הנשאת לו בנעוריה כי האהבה קשורה ביותר עם הבעל שנשאה בימי נעוריה כשהיתה עדיין בתולה:

מְצוּדַת צִיּוֹן אלי. ענין קינה כי שא קינה (יחזק׳ יט) ת״י אליא:

מַלְבִּי״ם אלי כבתולה, המליץ במליצתו מצייר כאילו הגפן והתאנה הם המיללים את הדברים הנאמרים (בפסוק ה' ו' ז') שהגפן יאמר להשכורים שיבכו כי גוי עלה על ארצו של הגפן, ושם את גפנו לשמה כ"ז ידבר עץ הגפן והתאנה שנשחתו, ומצייר אותם כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה והוא דימוי מלציי נפלא מאד, שהארבה אכל והשחית את הענפים של הגפן והתאנה ולא נשאר מהם רק הגזע, והמנהג לחבוש שק על הגזע שהוסר הקליפה ממנו, כדי לחתלו ולחממו, כדי שיצמח בדים ופאורות אחרים וזה הוא הציור של חגורת שק, ובפי החכמים יקרא האילן שלא נקצץ מימיו בשם בתולה, כמ"ש (בפ"ק דנדה) ג' בתולות הן, בתולת שקמה כ"ז שלא נקצצה מימיה, ועפ"ז יצייר הגפן שלא נקצץ מימיו עד עתה בשם בתולה, כי עד עתה היתה בתולה, ויקרא הענפים שקצצו ממנה בשם בעל, כי הם למעלה ממנה, והבתולה הזאת עתה חגורת שק על הבעל שנקצץ והלך ממנה. ומצוה לה שתיליל היללה הנאמר למעלה כי גוי עלה על ארצי, ר"ל על הארץ שהיא גדלה עליה, והשחית את גפנה ותאנתה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אלי. מענין יללה ונתחלף היו"ד באל"ף ולמ"ד הכפל נפלה:

ט הָכְרַת מִנְחָה וָנֶסֶךְ מִבֵּית יְהוָה אָבְלוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְהוָה׃

רַשִׁ״י הכרת. כמו נכרת ה"א הנקודה בחטף קמץ עומדת במקום נו"ן כמו וחית השדה השלמ' לך (איו' ה):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן פְּסֵקוּ קָרְבָּנִין וְנִכְסִין מִבֵּית מַקְדְשָׁא דַייָ אִתְאַבַּלוּ כַּהֲנַיָא דִמְשַׁמְשִׁין בְּבֵית מַקְדְשָׁא דַיָי:

אִבְּן עֶזְרָא הכרת - כדרך: כי מי נדה לא זורק עליו. והטעם שיאמר לשכורים איך תמצאו אתם יין והנה הכרת מנחה ונסך, שהוא חיוב הציבור והזכיר המנחה, בעבור כי שדד דגן גם הנסוך, אם לא ימצא מעכב.

מְצוּדַת דָּוִד הכרת וגו׳. כי לא מצאו סולת למנחות ויין לנסכים כי הארבה אכל הכל: אבלו הכהנים. על כי אין מביא מנחה ונסכים:

מַלְבִּי״ם הכרת עתה יזכיר מה שיאבלו הכהנים משרתי ה', שהם יקוננו על שהכרת מנחה ונסך מבית ה', שאין קמח למנחות ויין ושמן לנסכים:

י שֻׁדַּד שָׂדֶה אָבְלָה אֲדָמָה כִּי שֻׁדַּד דָּגָן הוֹבִישׁ תִּירוֹשׁ אֻמְלַל יִצְהָר׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִיתְבְּזִיזוּ חַקְלַיָא חֲרוּבַת אַרְעָא אֲרֵי סַף עִבּוּרָא יְבִישׁוּ גוּפְנַיָא נְתַרוּ זֵיתַיָא:

אִבְּן עֶזְרָא אבלה אדמה - הטעם אבלו יושביה.

מְצוּדַת דָּוִד שדד שדה. נעשק השדה כי הארבה עשק תבואתה: הוביש. נתייבש היין ר״ל לא ימצא עוד יין:

מְצוּדַת צִיּוֹן שדד. ענין עושק: אבלה. ענין השחתה כמו אבל תירוש (ישעי׳ כד): הוביש. מל׳ יבשות: תירוש. יין: אמלל. ענין כריתה כמו כי אמלל אני (תהילים ו׳:ג׳): יצהר. שמן:

מַלְבִּי״ם שדד, מפרש נגד הכרת מנחה כי שדד שדה שהם שדי תבואה ששם גדל חטים למנחות. ונגד הכרת נסך מפרש כי אבלה אדמה שעליה היה גדל הגפן לנסכים. ומפרש נגד שודד שדה, כי שודד דגן שהוא גדל בשדה, ונגד אבלה אדמה מפרש כי הוביש תירוש אומלל יצהר שהוא היין והשמן לנסכים. וחוזר ומפרש -

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שדה, אדמה. שדה מיוחד לשדי תבואה, ואדמה כולל גם מקום אילנות: הוביש. פעל עומד, ומורה על רוב הבושה:

יא הֹבִישׁוּ אִכָּרִים הֵילִילוּ כֹּרְמִים עַל־חִטָּה וְעַל־שְׂעֹרָה כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה׃

רַשִׁ״י הובישו. הכלמו: אכרים. מנהיגי המחרישה: על חטה ועל שעורה. מוסב על אכרים, ועל הכורמי' אמר:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּהִיתוּ אִכָּרַיָא אַיְלִילוּ מְפַלְחֵי כַּרְמַיָא עַל חִטִין וְעַל סַעֲרִין אֲרֵי סַף חֲצַד חַקְלָא:

אִבְּן עֶזְרָא הובישו - אכר תואר והאל"ף שורש ואין כמשקלו.

מְצוּדַת דָּוִד הובישו אכרים. על כי עבודתם בשדה היה לריק: כורמים. עושי עבודת הכרמים: על חטה וגו׳. על העדר חטה ושעורה מוסב על הובישו אכרים: כי אבד. ר״ל אין מה לקצור:

מְצוּדַת צִיּוֹן הובישו. מל׳ בושה: אכרים. כן יקראו עובדי אדמה כמו וקראו אכר אל אבל (עמוס ה׳:ט״ז):

מַלְבִּי״ם נגד שודד דגן הובישו אכרים שהם העוברים בשדה תבואה ונגד הוביש תירוש מפרש הילילו כורמים שהם העובדים בכרם יין וכרם זית, וחוזר ומפרש נגד הובישו אכרים על חטה ועל שערה וכן כי אבד קציר שדה יתר מיני תבואה וקטניות שגדלים בשדה שהיא עבודת האכרים, ונגד הילילו כורמים מפרש.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אכרים, כורמים. האכר עובד אדמת תבואה מלשון ירעה מקנך כר נרחב, והכורם עובד בכרמים ובאילנות:

יב הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה רִמּוֹן גַּם־תָּמָר וְתַפּוּחַ כָּל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבֵשׁוּ כִּי־הֹבִישׁ שָׂשׂוֹן מִן־בְּנֵי אָדָם׃

רַשִׁ״י הגפן הובישה והתאנה אומללה. נכרתה פסק פריה: הוביש. כמו יבש:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן גוּפְנַיָא יְבִישׁוּ וְתֵינַיָא נְתַרוּ רִמוֹנִין אַף דִקְלִין וְחַזוּר כָּל אִילָנֵי חַקְלָא יְבִישׁוּ אֲרֵי פַסְקַת חֶדְוָתָא מִבְּנֵי אֱנָשָׁא:

אִבְּן עֶזְרָא הגפן הובישה - דרך משל וכן הוביש ששון.

מְצוּדַת דָּוִד הובישה. ר״ל לא ימצא עוד: יבשו. ר״ל אין בהם פרי: כי הוביש ששון. ר״ל כל זה היה בהשגחה כי בגמול פסק ה׳ שמחה מבני אדם ולכן חסרו כל אלה:

מְצוּדַת צִיּוֹן הובישה. מל׳ יבשות: אמללה. נכרתה: הוביש. מל׳ יבשות ר״ל נפסק:

מַלְבִּי״ם הגפן הובישה, והתאנה אמללה שהעובדים בנטיעת כרמים הם יטעו כל מיני עצי פירות וכולם נשחתו, והנה חשב בכאן הז' מינים שנשתבחה בהם א"י. חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ותמר (וזית נכלל בכרם כנ"ל) והוסיף במיני פרי האדמה כי אבד קציר שדה לכלול כל המינים, במיני האילנות הוסיף תפוח שהוא החשוב ביתר מיני אילנות, וכלל כולם במ"ש כל עצי השדה יבשו והיו רגילים לשמוח בעת שמחה בפרי עץ, ועל זה אמר כי הביש ששון מן בני אדם:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת הגפן הובישה והתאנה אמללה. הגפן הנקצץ יצמח שנית משרשו, לא כן התאנה כנודע, לכן אמר שהתאנה אומללה לגמרי:

יג חִגְרוּ וְסִפְדוּ הַכֹּהֲנִים הֵילִילוּ מְשָׁרְתֵי מִזְבֵּחַ בֹּאוּ לִינוּ בַשַּׂקִּים מְשָׁרְתֵי אֱלֹהָי כִּי נִמְנַע מִבֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִנְחָה וָנָסֶךְ׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אֱסַרוּ וּסְפִידוּ כַהֲנַיָא אַיְלִילוּ דִמְשַׁמְשִׁין עַל מַדְבְּחָא עוּלוּ בִיתוּ בְּסַקַיָא דִמְשַׁמְשִׁין קֳדָם אֱלָהַי אֲרֵי אִתְמְנַע מִבֵּית מַקְדְשָׁא דֶאֱלָהָכוֹן קוּרְבְּנִין וְנִסְכִין:

אִבְּן עֶזְרָא חגרו - שק, והטעם אין לכם במה תתרצו אליו להקריב עולות, כי עולת התמיד אין לכם.

מְצוּדַת דָּוִד חגרו. ר״ל חגרו שקים וקצר בדבר המובן: כי נמנע. על כי הארבה אכל הכל:

מַלְבִּי״ם חגרו, מצוה אל הכהנים שיחגרו שק לתפלה, ושיספדו על הצרה, וזה אומר דרך כלל הכהנים, ועתה מפרש שהוא מדבר אל שתי כתות מן הכהנים, שכת א' יחגרו שק ויתפללו, וכת אחרת ילילו ויספדו כמתיאש באין תקוה, כי היו כת כהנים צדיקים שהיו משרתי ה' ועובדים ה' בכונתם, והיו כת כהנים שהיו רק משרתי מזבח לעשות קרבנותיו לא משרתי ה' כפי הכונה הרצויה, ועל זה אמר הילילו משרתי מזבח שאלה שהם רק משרתי מזבח ילילו כמתיאש כי תפלתם אינה רצויה, באו לינו בשקים משרתי אלהי אבל הצדיקים שהם משרתי ה' בצדקתם, הם ילינו בשקים להתפלל ולעשות תשובה להשיב את הגזירה, ומפרש מדוע יתעוררו הכהנים ע"ז יותר מכל העם, כי נמנע מבית אלהיכם מנחה ונסך. שע"י הארבה נתקלקלו והתליעו החטים והושחתו היינות שהיו מביאים מהם מנחות ונסכים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת חגרו. מפרש באו לינו בשקים: משרתי מזבח, משרתי אלהי. הבדלם מבואר:

יד קַדְּשׁוּ־צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה אִסְפוּ זְקֵנִים כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְזַעֲקוּ אֶל־יְהוָה׃

רַשִׁ״י קדשו צום. הזמינו צום: עצרה. אסיפה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן גְּזַרוּ תַעֲנֵי עֲרָעוּ כְנִישָׁא כְּנִישׁוּ סָבַיָא כָּל יַתְבֵי אַרְעָא וְעוּלוּ לְבֵית מַקְדְשָׁא דַייָ אֱלָהָכוֹן וְצַלוּ קֳדָם יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא קדשו - כמו הכינו. עצרה - שלא יעשה אדם מלאכה. ויפת אמר: קהלת, כמו עצרת בוגדים. אספו - אתם זקנים. כל יושבי - ארץ ישראל. בית ה' - בחסרון מלת אל.

מְצוּדַת דָּוִד קדשו צום. הזמינו יום צום ר״ל הכריזו ברבים להתענות ביום קבוע: קראו עצרה. הכריזו להתאסף בבית ה׳: כל יושבי הארץ. ר״ל של כל יושבי הארץ: בית ה׳. אל בית ה׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן קדשו. ענין הזמנה כמו קדשו מלחמה (לקמן ד): צום. תענית: עצרה. ואסיפה וכן עצרת בוגדים (ירמי׳ ט):

מַלְבִּי״ם קדשו צום, מצוה עוד אל הכהנים שהם יקדשו צום ויקראו עצרה שיתאספו העם אל בית ה', ושהם יאספו זקנים ואת כל יושבי הארץ לבית ה' ויזעקו אל ה', כי בעת התעניות על הצרות היו מאספים את העם ומורידים את הזקן לפני התיבה והזקן דורש לפניהם דברי כבושין כמבואר במס' תענית:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת צום, עצרה. הצום הוא הקיבוץ להתענות, והעצרה הוא הקיבוץ להעצר לפני ה' בתפלה ולבלתי עשות מלאכה: אספו זקנים. אתם זקנים אספו את כל יושבי הארץ:

טו אֲהָהּ לַיּוֹם כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה וּכְשֹׁד מִשַׁדַּי יָבוֹא׃

רַשִׁ״י אהה. לשון גניחת יללה: וכשוד. וכביזת שודדים: יבוא. מאת המקום:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַי מִן קֳדָם יוֹמָא אֲרֵי קָרִיב יוֹמָא דַעֲתִיד לְמֵיתֵי מִן קֳדָם יְיָ וּכְבִזָא דְמִן קָדָם שַׁדַי יֵיתֵי:

אִבְּן עֶזְרָא אהה - מלת זו תאמר בדרך פחד. ויפת אמר: כי האל"ף נוסף. וכשוד - הטעם: מי יוכל להמלט משוד שיבא מהשם?! והנגיד ז"ל אמר: כי שוד תואר כמו: עלי לבי דוי רק אמר כי היו"ד תחת אות הכפל, כמו: דליו שוקים מפסח והטעם מתגבר ומנצח על כן אמר: כי במקום הזה איננו שם הנכבד וככה כקול מים רבים כקול שדי וככה: והיה שדי בצריך תקיף והעד: וכסף תועפות לך וכתיב: ושית על עפר בצר. ויפה אמר.

מְצוּדַת דָּוִד אהה ליום. אוי על היום ההוא כי קרוב הוא לבוא בו פורענות מה׳: כשוד. כמו בזת שודדים יבוא מאל שדי ר״ל הארבה הבא בדבר ה׳ יעשוק כמו בני אדם שודדים:

מְצוּדַת צִיּוֹן אהה. ענין לשון צעקת יללה:

מַלְבִּי״ם אהה, שיזעקו ויאמרו אהה ליום מפני שני טעמים, א] מצד שקרוב היום במהרה תבא הגזירה, ב] מפני כי כשד משדי יבא שאין עצה להמלט ממנו כאילו בא השוד ע"י ה' ובהשגחתו, אף שאין הטבע מחייבת את השוד בא מצד שדי ששודד את הטבע, ולפני זעם ה' מי יעמוד:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כי קרוב וכו'. כמליצה זאת (ישעיה י"ג ו') עי"ש:

טז הֲלוֹא נֶגֶד עֵינֵינוּ אֹכֶל נִכְרָת מִבֵּית אֱלֹהֵינוּ שִׂמְחָה וָגִיל׃

רַשִׁ״י נגד עינינו. אנו רואים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן הֲלָא עוֹד דַאֲנַחֲנָא חָזָן עִבּוּרָא סַף פְּסַק מִבֵּית מַקְדְשָׁא דֵאלָהָנָא חֶדְוָא וּבִיע:

אִבְּן עֶזְרָא הלא, נכרת - ישרת בעבור אחר נכרת שמחה וגיל, בעבור היין המשמח אלהים והאנשים.

מְצוּדַת דָּוִד הלא נגד עינינו. רואים אנו שהארבה מכלה הכל: מבית אלהינו. מלת נכרת מוסב למעלה ולמטה לומר נכרת ונפסק מבית ה׳ שמחה וגיל ועל שמחת השיר יאמר כי הואיל ואין יין לנסך על מה יאמרו הלוים בשיר:

מַלְבִּי״ם הלוא נגד עינינו, הנביא מוסיף שהגם שעדיין לא בא הדבר בפועל, בכ"ז אנו כבר רואים אותו בעינינו בעין המחזה הצופה את העתיד כאילו הוה, וכבר הדבר עומד נגד עינינו שהאוכל נכרת, ושנכרת כבר מבית אלהינו שמחה וגיל, כי בעת הנסכים היו אומרים שירה בבהמ"ק, כמבואר ברמב"ם הלכות כלי המקדש:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת שמחה וגיל. התבאר הבדלם (ישעיה ט"ו) ובכ"מ:

יז עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם נָשַׁמּוּ אֹצָרוֹת נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת כִּי הֹבִישׁ דָּגָן׃

רַשִׁ״י עבשו. העלו חלודה ועיפוש בלע"ז מוי"ישיר: פרודות. תרגם יונתן גרבי חמרא: מגרפותיהם. תרגום יונתן מגופתהון מגופת כיסוי החביות: נשמו אוצרות. של יין ושל שמן: ממגורות. מגורות של חטין:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אִתְמְסִיאוּ גַרְבֵי חֲמַר תְּחוֹת מִגוּפָתְהוֹן צְדִיאוּ אוֹצְרַיָא אִתְפַּגָרוּ חִסָנַיָא אֲרֵי סַף עִבּוּרָא:

אִבְּן עֶזְרָא עבשו - אין לו חבר. אמר רבי מרינוס: התעפשו פרודות הם גרגרי החטה והשעורה הזרועים, שהם תחת מגרפותיהם. והטעם העפר וככה יפרש או באגרוף והאל"ף נוסף. נהרסו ממגורות - מקומות חכורים לדגן, כמו אוצרות, כמו על דגן ותירוש יתגוררו והמלה זרה לתוספת שני ממי"ן.

מְצוּדַת דָּוִד עבשו פרודות. כלי היין נתעפשו תחת מגופותיהן כי מחסרון היין לא נשתמשו בהם ולא פתחו המגופו׳ להכניס האויר ולכן נתעפשו: נשמו אוצרות. המקומות שאוצרי׳ שם התבואה נעשו שוממין: נהרסו ממגורות. מקצת מן המגורות נהרסו כי נתייבש הדגן ונפסק ומה להם אל המגורות:

מְצוּדַת צִיּוֹן עבשו. כמו עפשו בפ״א ולשון עפוש ידוע בדרז״ל ובא הבי״ת במקום הפ״א וכן בזר עמים (תהלים סח): פרודות. ת״י גרבי דחמרא: מגרפתיהם. ת״י מגופתהון ושם מגופה ידוע בדרז״ל שהוא כסוי החביות: נהרסו. מלשון הריסה ונתיצה: ממגורות. כן יקראו אוצרות התבואה וכן העוד הזרע במגורה (חגי ב׳:י״ט): הוביש. מלשון יבשות:

מַלְבִּי״ם עבשו, גם נתקלקלו ונתעפשו צבורי דגן שהיו טמוני' בשדה באדמה מפורדים צבורים צבורים, נתעפשו תחת מגרפות האדמה הגם שאין הארבה בא לשם. ומוסיף שגם נשמו אוצרות שהיו אוצרים שם תבואה וגם נהרסו ממגורות שהם קטנים מן האוצרות ע"י שהוביש דגן:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת עבשו. כמו עפשו, נתקלקלו: פרודות. פי' המפ' גרגר הזרע הנפרדות ונפזרות תחת הארץ, ומגרפות הם חתיכות העפר כמו באבן או באגרף לדעת קצת מפרשים. ויל"פ מענין נחל קישון גרפם ומגרפה בלשון חכמים שמכבדים בה הפסולת, ועבשו כמו באשו בחילוף התיבות וחילוף א' בע', בעת שגורפים פרודות האוכל המתקלקל הם מבאישים ע"י שהארבה הבאיש אותם: ממגרות. כמו העוד הזרע במגורה (חגי ב') והוא קטן מן אוצר שאוצרים לזמן רב, ושרשו גור ובא בשני הוספות כמו מַתְלָאָה:

יח מַה־נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר כִּי אֵין מִרְעֶה לָהֶם גַּם־עֶדְרֵי הַצֹּאן נֶאְשָׁמוּ׃

רַשִׁ״י נבוכו. נתערבלו ונסגרו ותעו ביערים ובמדברות: נאשמו. נתקלקלו באשמתן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לַחֲדָא מִתְאַנְחָא בְעִירָא מִתְעַרְבְּלָן בְּקָרַן דְתוֹרִין אֲרֵי לֵית רָעַיָא לְהוֹן אַף עֶדְרֵי עֲנָא צְדִיאָה:

אִבְּן עֶזְרָא מה, נבוכו - כמו: נבוכים, כי השורק בא תחת חולם נבוכו על משקל נכונו ללצים שפטים. נאשמו - כמו: תאשם שומרון.

מְצוּדַת דָּוִד מה נאנחה. מה מאד תאנח הבהמה ועדרי הבקר המה נבוכים ומבולבלים כי אין להם מרעה כי הארבה אכל גם המרעה: נאשמו. נעשו שממה וחורבן:

מְצוּדַת צִיּוֹן מה. המלה ההוא הונחה על ההפלגה וכן מה רב טובך (תהלים ל״א): נבכו. ענין בלבול וכן נבוכים הם בארץ (שמות י״ד:ג׳):

מַלְבִּי״ם מה נאנחה בהמה, הנביא שואל כמתמיה אם אדם חטא בהמה מה חטאה, ומה היה הדבר שנאנחה בהמה? מה חטאה היא? ולמה נבוכו עדרי בקר על כי אין מרעה להם, הכי גם עדרי הצאן נאשמו? הכי חטאו גם המה ויאשמו אשום? ולמה ענש ה' את הבהמה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת מה. כמו למה, או מדוע: נאשמו. מענין חטא ואשמה:

יט אֵלֶיךָ יְהוָה אֶקְרָא כִּי אֵשׁ אָכְלָה נְאוֹת מִדְבָּר וְלֶהָבָה לִהֲטָה כָּל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה׃

רַשִׁ״י נאות מדבר. לשון נוה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קֳדָמָךְ יְיָ אֲנָא מְצַלֵי אֲרֵי קִדוּם תַּקִיף כְּאֵשָׁא אָסַף דַרְוַת מַדְבְּרָא וְשַׁלְהוֹבִיתָא שֵׁיצָאַת כָּל אִילָנֵי חַקְלָא:

אִבְּן עֶזְרָא אליך - דברי הנביא כי יספר שהיתה שנת בצורות וזהו אכלה נאות כמו נות רועים. ורבי משה הכהן אמר: כי הטעם כמו על עצי השדה אשר שם צפרים יקננו. ויפת אמר: כאילו אכלה אש. ונכון היה לולי, כי יבשו אפיקי מים.

מְצוּדַת דָּוִד אליך ה׳ אקרא. מאמר הנביא להתפלל לה׳ להושיע לעמו: כי אש אכלה וגו׳. כאלו אכלה האש אהלי הרועים שבמדבר כי הואיל ואין מרעה לצאן למה יאהל במדבר: ולהבה להטה. הארבה אכל עלי עצי השדה כאלו להטה להבת אש:

מְצוּדַת צִיּוֹן אכלה. שרפה: נאות. ענין מדור כמו נאות השלום (ירמיה כ״ה): מדבר. מקום המרעה רחוק מהישוב יקרא גם הוא מדבר וכן מעט הצאן ההנה במדבר (ש״א י״ז): ולהבה. שלהבת: להטה. ענין שרפה כמו אש לוהט (תהלים ק״ד):

מַלְבִּי״ם אליך מוסיף לאמר, שאם תשיב שעקר העונש בא על האדם וע"י שבהמות הישוב הם ברשותו של אדם והם קנינו לכן ספו גם המה עם האדם. כי נגזר עליו אבדת בהמותיו וקניניו, משיב עדיין אליך ה' אקרא כי אש אכלה נאות מדבר, ששם אין ישוב בני אדם, ולהבה להטה כל עצי השדה הגם שהם רחוקים מישוב בני אדם, ועי"ז.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אש אכלה, ולהבה להטה. הלהבה לוהטת למרחוק יותר מן האש עד שהשיגה גם עצי השדה:

כ גַּם־בַּהֲמוֹת שָׂדֶה תַּעֲרוֹג אֵלֶיךָ כִּי יָבְשׁוּ אֲפִיקֵי מָיִם וְאֵשׁ אָכְלָה נְאוֹת הַמִּדְבָּר׃

רַשִׁ״י תערוג. תצעק כאשר פתר דונש ערג לאילים נהם לשחלים וגעה לעגלים וצהל לסוסים ציפצוף לעופות ונבח לכלבים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן אַף חֵיוַת בָּרָא מְסַבְרָא קֳדָמָךְ אֲרֵי יְבִישׁוּ פַצִידֵי מַיָא וְקִדוּם תַקִיף כְּאֶשָׁא אָסַף דַרְוָת מַדְבְּרָא:

אִבְּן עֶזְרָא גם - דרך משל, כי עצי השדה צועקים. גם בהמות, תערג - כל אחת ואחת כדרך: בנות צעדה. כי יבשו אפיקי מים - המקומות ששם מים רבים עמוקים, כי אין להם מים לשתות.

מְצוּדַת דָּוִד בהמות שדה. ר״ל חית השדה שאינם ניזונים מן המרעה כי יטרפו טרף עכ״ז גם הם יצעקו על כי נתייבשו אפיקי מים כי היה אז גם עצירת הגשמים ופסקו הנהרות למשוך מימיהם: ואש אכלה וגו׳. ר״ל לא נמצא במדבר אהלי הרועים על כן אין מרעה ולא ימצאו אח״כ לטרוף טרף כי לא יבואו שמה הצאן:

מְצוּדַת צִיּוֹן בהמות שדה. ועל החיות יאמר וכן ושן בהמות (דברים ל״ב) ות״א חיות ברא תערוג. הוא ענין צעקה כמו כאיל תערוג על אפיקי מים (תהלים מ״ב): אפיקי מים. כן יקראו המקומות שהמים נגרים שם בחוזק ושוטפים:

מַלְבִּי״ם גם בהמות שדה תערוג אליך, שע"ז תצעק גם הבהמות המדבריות שאינם ברשות האדם והיא תצעק חמס על כי יבשו אפיקי מים ואיו לה מים לשתות. ואש אכלה נאות המדבר ואין לה מרעה, וא"כ ע"ז אליך ה' אקרא, מה חטאו בהמות המדבריות ומדוע תענש בעון האדם?:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת תערג, בא על נהימת בהמות שדי מחמת צמאון, כאיל תערג על אפיקי מים: נאות מדבר. הוא מקום מרעה לבהמות כמ"ש בכ"מ:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.