Joel 2 — יוֹאֵל ב

גודל הטקסט

Yoel 2 Summary

The day of Hashem comes with an army that nothing can stop. Hashem calls on His people to return to Him with all their heart, and then He takes pity on them and promises plenty.

Yoel (Joel) calls for the shofar to be blown in Tziyon (Zion), because the day of Hashem is near, a day of darkness and thick cloud. A vast people spreads over the mountains like the dawn. The land in front of it is like Gan Eden (the Garden of Eden), and behind it, after the fire, lies a ruined desert. The attackers run like horses and scale walls like warriors, each keeping to his own line, and they climb in through the windows like a thief. The sun, the moon and the stars go dark. Hashem raises His voice at the head of His army, and no one can bear His great and fearsome day.

Yet even now, Hashem says, the people can return to Him with all their heart, with fasting, weeping and mourning. The navi (prophet) tells them, "tear your hearts and not your garments," because Hashem is chanun (gracious) and rachum (merciful), slow to anger and abundant in chesed (kindness), and He relents from bringing harm. Perhaps He will turn back and leave a blessing behind.

(Pesukim 15–27, together with Hoshea 14:2–10, are the haftarah of Shabbat Shuva, read as the haftarah of Parshat Vayeilech.) The navi calls for a tzom (fast) and an atzarah (a solemn gathering). Everyone is to come, even nursing babies, and a groom and bride are to leave their chuppah. Between the ulam (entrance hall) and the mizbeach (altar), the kohanim (priests) are to weep and ask Hashem to spare His people, so that the nations will not mock them.

Then Hashem is zealous for His land and takes pity on His people. He will drive the tzefoni (the one from the north) away into a dry wasteland, and He will no longer let His people be shamed among the nations. Hashem sends the yoreh (early rain) and the malkosh (late rain) in their right measure, and the threshing floors and vats overflow with grain, wine and oil.

Hashem will make up to them for the years eaten by the locusts, His great army that He sent against them. They will know that Hashem is among Bnei Yisrael (the children of Israel) and there is no other, and His people will never again be ashamed.

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי־בָא יוֹם־יְהוָה כִּי קָרוֹב׃

רַשִׁ״י תקעו שופר. להשמיעם שישובו בתשובה בטרם תבואתם הרעה הזאת: יום ה'. מה שאמרנו למעלה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן תִּקְעוּ שׁוֹפָרָא בְּצִיוֹן יַבִּיבוּ בְּטוּר קוּדְשִׁי יְזוּעוּן כָּל יַתְבֵי אַרְעָא אֲרֵי מְטָא יוֹמָא לְמֵיתֵי מִן קֳדָם יְיָ אֲרֵי קָרִיב:

אִבְּן עֶזְרָא תקעו - זה הנביא אמר חגרו לפני בא זה היום ובבא היום אמר: תקעו שופר ובעבור זה אמר גם עתה, שבא יום ה' ישובו אל ה', כי הוא יפליא לעשות עמכם.

מְצוּדַת דָּוִד תקעו שופר. להזהיר את העם על התשובה: בהר קדשי. זה ציון וכפל הדבר במ״ש: ירגזו. מחרדת קול שופר יחרדו יום ה׳. הפורענות מה׳: כי בא. כאלו כבר בא:

מְצוּדַת צִיּוֹן והריעו. מלשון תרועה: ירגזו. ענין תנועת חרדה כמו רגשו ואל תחטאו (שם ד):

מַלְבִּי״ם תקעו, (עד עתה דבר על העת שהודיע ביאת הארבה ע"י הנביא שראה גזרה זו בנבואה, ועתה מתחיל ענין שני, מדבר על העת שכבר התעורר הארבה והתחיל לבא על הארץ), תקעו שופר כדין שמתריעים על הצרות, והנה התקיע' היתה משמשת לאסוף את העם וע"ז צוה שיתקעו בציון בכל העיר למען ישמעו כל אנשי העיר, והתרועה היתה משמשת לעורר חרדה כדי שישובו בתשובה, ועל זה אמר והריעו בהר קדשי שהוא בבהמ"ק, ועי"כ ירגזו כל יושבי הארץ ויפחדו מה', כי בא יום ה' כי קרוב, ר"ל כי אצל בשר ודם לא נוכל לאמר שבאה גזרתו רק אם בא ממש, כי כל עוד שלא בא, המקום מפסיק ויוכל להיות שיתעכב ולא יבא, אבל אצל ה' כל שהזמן קרוב ואין הפסק הזמני נוכל לומר שכבר בא כי אין דבר חוצץ בעד גזרתו, ואחר שהזמן קרוב כבר בא יום ה':

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת תקעו, הריעו. עי' הושע (ה' ח') , וכתיב ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, וביום שמחתכם ותקעתם וכי תבואו מלחמה והרעותם:

ב יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל־הֶהָרִים עַם רַב וְעָצוּם כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן־הָעוֹלָם וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד־שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר׃

רַשִׁ״י כשחר פרוש על ההרים. הארבה והגזם נפרשים על ההרים כשחר הנפרש בכל העולם: כמוהו לא נהיה מן העולם. לבוא כל המינים הללו זה אחר זה אבל מין ארבה לבדו לא היה כמו אותו של מצרים שנאמר ואחריו לא יהיה כן (שמות י׳:י״ד):

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן יוֹם חֲשׁוֹךְ וְקִבְלָא יוֹם עֲנָנָא וַאֲמִיטְתָא כִּנְהוֹר צַפְרָא פָּרִיס עַל טוּרַיָא עַם סַגִי וְתַקִיף דִכְוָתֵיהּ לָא הֲוָה מִן עַלְמָא וּבַתְרוֹהִי לָא יוֹסִיף עַד שְׁנֵי דָר וָדָר:

אִבְּן עֶזְרָא יום - כדרך: וכסה את עין הארץ וטעם כשחר רגע אחד הפרוש. עם - חבור וכמוהו ארזים לא עממוהו לא התחברו עמו במערכת אחת, וככה קראו גוי. לא נהיה - לבוא ארבעה מינים יחד.

מְצוּדַת דָּוִד כשחר. כמו אור השחר הפרוש על ההרים כן יהיה הארבה מכסה את ההרים: עם רב ועצום. על הארבה יאמר בדרך שאלה: לא נהיה. כי בימי משה היה מין אחד וזהו מהרבה מינים: לא יוסיף. להיות כמוהו: עד שני דור ודור. עד שיכלו שני הדורות ר״ל עד עולם:

מְצוּדַת צִיּוֹן וערפל. הוא עב הענן: כשחר. האור הבוקר: פרש. מלשון פרישה ושטיחה:

מַלְבִּי״ם יום חשך, מצייר את היום שהוא חשך ואפלה מצד העדר האור, וגם הוא יום ענן וערפל שאינו חשך העדרי רק חשך ממשי ע"י אדים וקטורי ערפל המאפילים, ודרך החשך ההוא נראה פרישת הארבה כשחר הפרוש על ההרים בבקר, כן יתראה על ראשי ההרים נוצץ ומבריק למרחוק, והוא עם רב בכמות ועצום באיכות, אשר כמוהו לא נהיה, כי היו ד' מינים שזה לא היה במצרים כנ"ל:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת חשך ואפלה. אופל גרוע מחשך (ישעיה ח' כ"ב, נ"ח י', נ"ט ט') וערפל קשה מענן ובא הסדר תמיד ענן וערפל:

ג לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה כְּגַן־עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה וְגַם־פְּלֵיטָה לֹא־הָיְתָה לּוֹ׃

רַשִׁ״י לפניו אכלה אש. משחיתים את הכל כאילו אש אוכלת לפניהם ולהבה מלהטת אחריהם: כגן עדן. היתה הארץ לפני בואו ואחר שילך הניח את הארץ כמדבר שממה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קֳדָמוֹהִי אֶכְלָא אֶשְׁתָּא וּבַתְרוֹהִי מְשֵׁיצִיָא שַׁלְהוֹבִיתָא כְּגַנָא דְעֵדֶן אַרְעָא קָדָמוֹהִי וּבַתְרוֹהִי מִדְבָּר צָדוּ וְאַף שֵׁיזְבָא לֵית לֵיהּ לְרַשִׁיעַיָא:

אִבְּן עֶזְרָא לפניו - דרך משל על הארבה. וגם פליטה - אין דבר שנפלט ממנו.

מְצוּדַת דָּוִד לפניו וגו׳. רצה לומר ההשחתה תהיה עצומה כ״כ כאלו האש אכלה יבול הארץ לפני בואו וכאלו הלהב שרפה היבול אחרי הלכו כי מדרך הנהוג כמעט א״א שיעשה הארבה לבד השחתה גדולה כ״כ כ״א בצרוף השחתת אש לפניו ולאחריו: לפניו. לפני בואו היתה הארץ כגן עדן מלאה מיבול ואחרי הלכו נעשה מדבר שממה: וגם פליטה. לא השאיר שום פליטה כי את הכל אכל:

מְצוּדַת צִיּוֹן תלהט. ענין שריפה: להבה. שלהבת: פליטה. ענין שארית כמו פליט ושריד (איכה ב׳):

מַלְבִּי״ם לפניו אכלה אש. מצייר מה שאוכל ומכלה את כל עץ וצמח כאש האוכל ושורף וכאלו בעת בא אש לפניו תלך ותאכל את הכל, ובלכתו לא נשאר מה שיאכל מן האש, וידמה כלהבה שהיא מלהטת אחרי האש את השרשים והאדמה, וז"ש ואחריו תלהט להבה, ומפרש כי לפני בואו היתה הארץ כגן עדן מלאה כל טוב ואחריו היא כמדבר, והוא עוד גרוע מן האש, שמן האש יש פליטה שיפליטו ויצילו כמה דברים, אבל לו לא היתה גם פליטה, כי לא הצילו שום דבר:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אש להבה. עיין למעלה (א' י"ט) :

ד כְּמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ וּכְפָרָשִׁים כֵּן יְרוּצוּן׃

רַשִׁ״י כמראה סוסים מראהו. במרוצתו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּחֵיזוּ סוּסְוָתָא חֶזְוֵיהוֹן וּכְפָּרָשַׁיָא כֵּן רָהֲטִין:

אִבְּן עֶזְרָא כמראה - כמרוצה.

מְצוּדַת דָּוִד כמראה סוסים. במרוצתו דומה הוא למראה סוסים:

מְצוּדַת צִיּוֹן וכפרשים. הם הרגילים לרכוב על סוסים: ירוצון. מלשון ריצה ורדיפת ההליכה:

מַלְבִּי״ם כמראה, מצייר ענינו כסוסים הבאים בעת מלחמה לכבוש את הארץ, והנה הסוס בעצמו יש לו גבורה לרוץ ברעם ורעש, ועל זה אמר כמראה סוסים מראהו כי כן ירוץ ברעם ורעש, ואם ירכב אדם על הסוס שאז יקרא פרש ירוץ במהירות יותר ע"י האדם המכריחו, עפ"ז אמר וכפרשים כן ירוצון, כי גם הוא י"ל עוד מכריח לרוץ שהיא פקודת ה' וגזרתו הרוכבת עליו ואם יחברו כמה סוסים במרכבה אז ימשכו את המרכבה וישמיעו קול רעש אופן וגלגל, ועל זה אמר.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת (ד-ה) סוסים, פרשים, מרכבות. אם יש רוכב עליו או מלומד לכך יקרא פרש, וכמה סוסים צמודים למרכבה יקראו מרכבה, וסתם מרכבה ארבע סוסים: ערוך. סמוך:

ה כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת עַל־רָאשֵׁי הֶהָרִים יְרַקֵּדוּן כְּקוֹל לַהַב אֵשׁ אֹכְלָה קָשׁ כְּעַם עָצוּם עֱרוּךְ מִלְחָמָה׃

רַשִׁ״י כקול להב. האוכלת קש משמעת קול: ערוך מלחמה. לפי שהוא דבוק נקוד חטף סגול:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּקַל רְתִיכַיָא עַל רֵישֵׁי טוּרַיָא מְקַפְּצִין כְּקַל שַׁלְהוֹבִית אֶשְׁתָּא דִמְשֵׁיצְיָא כְּקַשָׁא יְבֵישָׁא כְּעַמָא תַקִיפָא דְיָדַע סִידְרֵי קְרָבָא:

אִבְּן עֶזְרָא כקול - הטעם כי המרכבה איננה הולכת על מקום גבוה ואלה על ראשי ההרים. בקול להב אש - שיראה למעלה. ערוך מלחמה - מערכה אחר מערכה.

מְצוּדַת דָּוִד על ראשי ההרים ירקדון. אשר מרקדין במרוצתם על ראשי ההרים שהקול נשמע למרחוק: אכלה קש. שאז משמעת הקול כן נשמע הרעשת קול הארבה: כעם עצום. הוא כעם חזק הערוך ומסודר למלחמה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ירקדון. מלשון רקוד וקפיצה: קש. תבן דק: ערוך. מסודר:

מַלְבִּי״ם כקול מרכבות על ראשי ההרים ירקדון, שע"י שמתחברים כאחד ישמיעו קול כקול מרכבות והגם שאין דרך מרכבה לעלות על ראשי ההרים הם ירקדו שם כקול מרכבות. כקול, אחר שצייר ענינו בעצמו מצייר הקול שנשמע ע"י פעולתו שישחית את הכל ישמיע קול כלהב אש אוכלה קש, כי כבר צייר זה כאש ואמר שישמע הקול כקול להב אש בעת שהיא אוכלה קש, עתה יצייר איך יכוין הארבה א"ע לרדת מן ההרים אל הערים, ומצייר אותו כהכין א"ע למלחמה נגד בני אדם אשר יעכבו מהלכו, שהוא דומה כעם עצום המוכן לערוך מלחמה:

ו מִפָּנָיו יָחִילוּ עַמִּים כָּל־פָּנִים קִבְּצוּ פָארוּר׃

רַשִׁ״י קבצו פארור. שחרות כקדירה כמה דאת אמר ובשלו בפרור (מדבר יא) ואלף הכתובה יתירה היא ואינה נקראת:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מִן קֳדָמוֹהִי יְזוּעוּן עַמְמַיָא כָּל אַפַּיָא אִתְחַפִּיאוּ אִיכְרוּם אוּכְמִין כִּקְדֵירָא:

אִבְּן עֶזְרָא מפניו יחילו עמים - רבים, מפני זה העם העצום. ומלת פארור באל"ף מגזרת פאר והרי"ש כפול, כמו סגריר. והטעם שיתקבץ ויתאסף הפך יתפשט, כמו: אספו נגהם. ויפת אמר: לשון שחרות והאל"ף נוסף.

מְצוּדַת דָּוִד יחילו עמים. כולם יחרדו מפניו ועל שהמשילם לעם הערוך למלחמה אמר בו לשון הנופל בעם והוא מדרך גוזמא והפלגה כדרך המליצה: כל פנים. כל פני הבריות קבצו שחרות כקדרה:

מְצוּדַת צִיּוֹן יחילו. מלשון חיל וחלחלה: פארור. כעין קדרה כמו ובשלו בפרור (במדבר י״א:ח׳) והאל״ף נוספת:

מַלְבִּי״ם מפניו, אולם העמים יחילו מפניו ולא יערבו לבם ללחום נגדו, וכל פנים יתקבץ פארו והדרו מרוב הפחד והיגון:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת קבצו פארור. עיין באור ענין מלשון פאר, כן פי' מנחם, וי"ל פארור הוא הפך פאר, שהתבאר אצלי במק"א שכפל למ"ד הפעל בא בדרך הפועל שמורה הפך המכוון, כמו משרש, משקל. ובזה נכון פעל קבץ, כי לפי' מנחם ראוי לומר אספו. וי"ל פארור מענין פור התפוררה, שהפנים נקבץ ונקמט ונראה כמתפורר לפירורין:

ז כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה וְאִישׁ בִּדְרָכָיו יֵלֵכוּן וְלֹא יְעַבְּטוּן אֹרְחוֹתָם׃

רַשִׁ״י ולא יעבטון. אין לו דמיון ופתרונו לפי עניינו לא יעקלון:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּגִבָּרַיָא רָהֲטִין כְּגַבְרֵי עָבְדֵי קְרָבָא סַלְקִין לְשׁוּרָא וּגְבַר בְּאוֹרְחֵיהּ אָזְלִין וְלָא מְעַכְּבִין אוֹרְחָתְהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא כגבורים, יעבטון - כמו יעותון וככה בלשון ישמעאל.

מְצוּדַת דָּוִד ואיש. כל אחד ילך בדרכו המיוחד לו ולא ילכו באורח מעוקם ומותעה:

מְצוּדַת צִיּוֹן יעבטון. אין לו דמיון ופתרונו לפי ענין עקום ומעוקל: אורחותם. מלשון אורח ודרך:

מַלְבִּי״ם כגבורים, עתה מצייר איך יכבשו את חומת העיר שתחלה ירוצון אל החומה כגבורים, כי העם יערכו מלחמה מן החומה ובפתח השער וצריך לרוץ בגבורה להגיע עד החומה ולהבריח הלוחמים, ואח"כ צריך לדעת תכסיסי מלחמה איך לעלות אל החומה, ועל זה אמר כאנשי מלחמה יעלו חומה, ואז יסדרו לאנשי החיל דרך מיוחד לכל גדוד ועוד ישאירו לעצמם אורח צדדי שיוכל להטות אליו אם יצטרך ללכת אל הצד או לסבב את האויב וזה נקרא אורח ועל זה אמר איש בדרכיו ילכון שהוא הדרך הגדול וגם לא יעבטון ארחותם שהוא הארח הצדדי:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת כגבורים, כאנשי מלחמה. הגבור בטבע והאיש מלחמה יודע תכסיסי מלחמה (ישעיה ג') : בדרכיו, אורחותם, במסלתו. דרך הוא הגדול וממנו יסתעפו ארחות אל הצד, ומסלה היא הסלולה וכבושה, וציינתי מקום באור הבדליהם (ישעיה נ"ט ז') . לא יעבטון. מענין העבט תעביטנו, לא ישאיל ארח הצדדי לאחר רק ישאר לו לעת הצורך:

ח וְאִישׁ אָחִיו לֹא יִדְחָקוּן גֶּבֶר בִּמְסִלָּתוֹ יֵלֵכוּן וּבְעַד הַשֶּׁלַח יִפֹּלוּ לֹא יִבְצָעוּ׃

רַשִׁ״י ובעד השלח. כמו בעד החלונים על פני כלי זיין יפלו ויחנו: ולא יבצעו. ולא יקבלון ממון ויונתן פתר בו לשון שליחות בשביל שליחות של הקב"ה מפילין עצמן ובצע כסף לא לקחו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּגְבַר אֲחוֹהִי לָא דָחֲקִין גְבַר בִּכְבִישֵׁיה אָזְלִין לַאֲתַר דְאִינּוּן שְׁלִיחִין קַטְלִין וְלָא מְקַבְּלִין מָמוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ואיש - דרך משל. גבר - מין הזכר ובעבור שהזכיר כגבורים ירוצון. ובעד השלח - כלי מלחמה כמו מעבור בשלח ואין משלחת במלחמה. לא יבצעו - כמו ולא יפצעו וכמוהו: ובצעם בראש כולם.

מְצוּדַת דָּוִד לא ידחקון. זה לזה כי כ״א ילך במסילתו המיוחד לו: ובעד השלח יפלו. ישכבו על החרבות לא יהיו נחתכים עליו לחתיכות:

מְצוּדַת צִיּוֹן ידחקון. מלשון דחק: גבר. איש יאמר בלשון שאלה על הארבה: במסלתו. מלשון ודרך: ובעד. ענינו כמו על וכן וכפר בעדו (ויקרא ט״ז): השלח. כן יקרא החרב וכן ואיש שלחו בידו (דברי הימים ב׳ כ״ג): יפלו. ישכנו כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כ״ה:י״ח): יבצעו. ענין חתוך כי פתות אותה פתים (ויקרא ב׳:ו׳) ת״א בצע יתיה בצועין:

מַלְבִּי״ם ואיש אחיו לא ידחקון, כי עוד צריך ליזהר שלא ילכו בערבוביא עד שידחק איש את אחיו ויפול, רק כל גבר במסלתו ילכון, שכ"א ילך במסלה הנכבשת לפניו לא רחוקים איש מאחיו ולא דחוקים, וכן אחר שעלו על החומה ומפילים א"ע משם למטה אל העיר הגם שעומדים מתחת בחרבות ושלחים צריך שיפלו בעד השלח ולא יבצעו שלא יזיק להם:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת איש, גבר. שם גבר מציין הגבורה וכח גברא, שהגם שלא ידחק את אחיו לא יסור ממסלתו בכחו ותעצומו: בעד השלח. הוא החרב הדוקרת, וזה ההבדל בינו ובין חרב, וכשאנשי המצור רוצים להפיל א"ע מעל החומה אוחזים נגדם שלחם שידקרו בם, והם יפלו ולא יבצעו, כמו יפצעו:

ט בָּעִיר יָשֹׁקּוּ בַּחוֹמָה יְרֻצוּן בַּבָּתִּים יַעֲלוּ בְּעַד הַחַלּוֹנִים יָבֹאוּ כַּגַּנָּב׃

רַשִׁ״י בעיר ישקו. לשון השמעת קול כמו כמשק גבים (ישעיהו ל״ג:ד׳) דוב שוקק (משלי כח) ממשק חרול (צפניה ב׳:ט׳) וי"ת לשון נשק מזדיינין:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בְּקַרְתָּא מִזְדַיְנִין עַל שׁוּרָא רָהֲטִין בְּבָתַּיָא סַלְקִין מִן חֲרַכַּיָא עָלִין כְּגַנְבִין:

אִבְּן עֶזְרָא בעיר ישקו - מגזרת שוק.

מְצוּדַת דָּוִד בעיר ישקו. בתוך העיר ישמיעו קול וירוצו על החומות ויעלו בבתים ויבואו בהם דרך החלונות כמו הגנב ולפי שהמשילו לעם אמר לשון הנופל באנשי מלחמה אבירי לבב הלוחמים בחזקה והיא ענין מליצה:

מְצוּדַת צִיּוֹן ישוקו. ענין השמעת קול כמו כמשק גבים (ישעיה ל״ג): בעד. בדרך וכן בעד החלון (שופטים ה׳):

מַלְבִּי״ם בעיר, עתה יצייר ענינם כשהם בעיר, שם ישוקו, וישמיעו קול ברחובות העיר, וירוצון בחומה שסביב הבתים, ויעלו בבתים ולא יכנסו דרך פתחים רק בעד החלונים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת בעיר ישקו. לדעתי מענין שוקים ורחובות, השוק הוא מקום קיבוץ הרבים, שיעשו שוק, כשוק שהוא מלא אנשים, וכן ברחובות ישתקשקון (נחום ב' ה') :

י לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם׃

רַשִׁ״י רעשו שמים. בשביל פורענו' הבאה על ישראל רוגזים ורועשים: אספו נגהם. הכניסו אורן:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן קֳדָמוֹהִי חֲרוֹבַת אַרְעָא זָעוּ שְׁמַיָא שִׁמְשָׁא וְסִיהַרָא קָבָלוּ וְכוֹכְבַיָא כְּנָשׁוּ זְהוֹרְהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא לפניו - רגזו אנשי הארץ. שמש וירח - קדר עליהם, כמו: עד אשר לא תחשך השמש.

מְצוּדַת דָּוִד לפניו רגזה ארץ וגו׳. ר״ל צער גדול יהיה בעולם בעת יבוא כאלו תרגז הארץ וירעשו השמים ושמש וירח נשחרו והכוכבי׳ הכניסו זהרם ולא יאירו ע״פ תבל:

מְצוּדַת צִיּוֹן רגזה. ענין תנועת החרדה: רעשו. ענין רעדה: קדרו. ענין שחרות כמו קודר שחותי (תהלים לה): אספו. ענין הכנסה וכן ואין איש מאסף אותם (שופטים י״ט:ט״ו): נגהם. ענין הארה וזריחה כמו מנוגה נגדו (תהלים י״ח):

מַלְבִּי״ם לפניו רגזה ארץ רעשו שמים, ר"ל שיבוטל סדר המערכת כי יהיה הדבר השגחיי מאת ה' (ובישעיהו י״ג:י״ג) על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה. שם ר"ל שה' יסדר את המערכת וישנהו בענין שיחריב את בבל ע"י המערכת, ופה ר"ל שלא יעשה הדבר ע"י המערכת כלל רק ע"י ה' לבד ותחלה רגזה ארץ מלפניו, וממילא רעשו שמים, כי יתבטלו ע"י ההנהגה ההשגחיית, וכן שמש וירח קדרו, כי תתבטל הוראתם והנהגתם, וכוכבים אספו נגהם כי לא יהיה להם השפעה והארה כלל:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת רגזה ארץ רעשו שמים. הרעש הוא יותר מן הרוגז, ובישעיה י"ג על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה ששם שינה המערכת מעט, ופה ר"ל שעקר את המערכת לגמרי, כי היה שוד משדי השדד את המערכת:

יא וַיהוָה נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ כִּי־גָדוֹל יוֹם־יְהוָה וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ׃

רַשִׁ״י וה' נתן. עליהם קולו במאמר נביאיו לפני שלחו בהם את חילו זה: כי רב מאד מחנהו. אשר ישלח בכם אם לא תטיבון:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַיָי אָרֵים מֵימְרֵיהּ קֳדָם מַשִׁרְיָתֵיהּ אֲרֵי סַגִי לַחֲדָא מַשִׁרְיָתֵיהּ אֲרֵי תַקִיפִין עָבְדֵי מֵימְרֵיהּ אֲרֵי רַב יוֹמָא דַעֲתִיד לְמֵיתֵי מִן קֳדָם יְיָ וַחֲסִין לַחֲדָא וּמַן יָכִיל לְסוֹבָרוּתֵיהּ:

אִבְּן עֶזְרָא וה' - הטעם שיש להם קול גדול על כן רגזה ארץ בקול התרועה, שאמר: ירגזו כל יושבי הארץ והמפרש כי פירש השם הודיעכם זה לפני בואו איננו על דרך הלשון, רק הטעם כאילו השם הרעיש הארץ כדרך מציון ישאג ומירושלם יתן קולו והוא מתנבא על הרעש, על כן אמר: שאוג ישאג על נוהו, ואין לתמוה איך הוא קולו כקול הרעש, כי רב מאד מחנהו כמו ושאון לאומים. עושה דברו - כמו: כי פי הוא קבצן.

מְצוּדַת דָּוִד נתן קולו. אל עמו השמיע קולו ע״י הנביאים לפני בוא חילו הוא הארבה: כי רב. ר״ל שאמר אשר מחנהו רב מאד: עושה דברו. המשחית בשליחות המקום ב״ה: יום ה׳. יום הפורעניות הבא מה׳: ומי יכילנו. מי יכול לסבול היום ההוא:

מְצוּדַת צִיּוֹן נתן. ר״ל השמיע: חילו. מלשון חיל וצבאות עם: יכילנו. ענין הסבלה והחזקה כמו מרבה להכיל (יחזקאל כ״ו):

מַלְבִּי״ם וה', מפרש הטעם שיבוטלו סדרי המערכה, מפני שה' נתן קולו, והוא פקד הדבר בהשגחתו, והנה יאמר ה' נתן קולו והכריז לפני חילו ר"ל בטרם בוא חילו הכריז והודיע לאמר, שהגם כי רב מאד מחנהו שהוא הארבה ששלח להשחית את הארץ, בכ"ז עצום עושה דברו מי שיעשה דברו אשר דבר שישובו בתשובה ויעזבו עונותיהם, הוא עצום ממחנהו ויתגבר על הארבה ויגרשנו מן הארץ, עוד נתן קולו לאמר כי גדול יום ה' ונורא מאד היום שהגביל להעניש את החוטאים, ומי יכילנו ר"ל מי גבר יתאזר עוז לשוב בתשובה שבזה יכילנו, היינו שיוכל לסבול את היום ויכיל את הפורעניות שלא יזיק לו, והנה קול זה נתן ה' לפני חילו, היינו ימים רבים קודם ששלח את החיל נתן קולו ע"י הנביא, כמו שנבא כ"ז בסי' א', ובכ"ז.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת חילו, מחנהו. נקראו בשם חיל על קבוצם וכחם, ובשם מחנה על חנייתם בשדה המערכה מוכנים לקרב:

יב וְגַם־עַתָּה נְאֻם־יְהוָה שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבְבְכִי וּבְמִסְפֵּד׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַף כְּעַן אֲמַר יְיָ תּוּבוּ לְפוּלְחָנִי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְצוֹמָא וּבִבְכִיתָא וּבְמִסְפָּדָא:

אִבְּן עֶזְרָא וגם שובו עדי - בלב להנחם ובצום, אולי יכופר העון לענות נפש ובבכי להודות הפשעים, ולבקש תחנה על זאת הרעה שבאה עליהם.

מְצוּדַת דָּוִד וגם עתה. אחר שנגזרה הגזרה:

מְצוּדַת צִיּוֹן עדי. אלי כמו האזינה עדי (במדבר כ״ג):

מַלְבִּי״ם וגם עתה, הגם שעתה כבר בא החיל, וכבר בא היום הגדול, אל תחשבו שאין תקנה כי גם עתה נאום ה' שובו עדי בכל לבבכם, ואמר שובו עדי הגם שאני עתה רחוק מכם (כמ"ש בהבדל בין שובו אלי ובין שובו עדי, הושע י"ד ב') רק שתהיה התשובה בכל לבבכם, לא בלב ולב, ושיהיה בצום ובבכי ומספד שהוא הוידוי ועזיבת החטא:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת (יב-יג) שובו עדי שובו אלי, התבאר (הושע י"ד) : ונחם. כמו אין איש נחם על רעתו (ירמיהו ח׳:ו׳) :

יג וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל־בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי־חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם עַל־הָרָעָה׃

רַשִׁ״י ואל בגדיכם. כי איני חש לקריעת בגדיכם ד"א קרעו לבבכם ואל תצטרכו לקרוע בגדיכם מחמת אבל: ונחם על הרעה. נהפך למחשבה אחרת:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאַעְדוֹ רְשַׁע לִבְּכוֹן וְלָא בְּבִיזוּעַ לְבוּשֵׁיכוֹן וְתוּבוּ לְפוּלְחָנָא דַייָ אֱלָהָכוֹן אֲרֵי חַנְנָא וְרַחֲמָנָא הוּא מַרְחֵיק רְגַז וּמַסְגֵי לְמֶעְבַּד טַבְוָן וּקְשׁוֹט וּמֵיתִיב מֵימְרֵיהּ מִלְאַיְתָאָה בִישָׁא:

אִבְּן עֶזְרָא וקרעו - ככה היה מנהגם בבוא עליהם רעה לקרוע בגדיהם, כמו: ויקרע יעקב שמלותיו וככה בדברי דוד וקריעת הלב, כדרך: ומלתם את ערלת לבבכם וכתוב: ואקרע סגור לבם והנה הטעם להסיר מכסה לב לקורעו, כי הוא ימנע שלא יבין הלב והטעם שיבין האמת, ובעבור זה כתוב: כל ערום יעשה בדעת. ונחם - שם התואר ולולי אות הגרון היה העי"ן דגוש להתבלע הנו"ן.

מְצוּדַת דָּוִד וקרעו לבבכם. ר״ל עשו הכנעה בלב ולא במעשה קריעת הבגדים לבד: ושובו. בהכנעה כזאת שובו אל ה׳: כי חנון וגו׳. וירחם עליכם: ונחם. מתחרט על הרעה שחשב לעשות:

מְצוּדַת צִיּוֹן וקרעו. ר״ל פתחו והסירו ערלת לבבכם להראות הכנעה: ונחם. ענין חרטה:

מַלְבִּי״ם וקרעו, אח"כ תקרעו לבבכם שנית, שהיא החרטה הגמורה על העבר, ואל תקרעו בגדיכם על הרעה שבא עליכם, רק תקרעו הלב על העונות, כי העונות שעשיתם הם רעים לכם יותר מן הרעה אשר מצאה אתכם בסבתם, ושובו אל ה' שהיא התשובה השניה שאחר שתהיו קרובים אל ה' תשובו שנית אליו מאהבה, ואז ע"י שהוא חנון ורחום ונחם על הרעה גם עתה, הגם שכבר בא הארבה והחלה הרעה:

יד מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃

רַשִׁ״י מי יודע. שיש בו עון ישוב וניחם: והשאיר. החסיל והגזם אחריו ברכה ע"י התשובה תבא ברכה בפירות:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מַן יְדַע דְאִית בֵּיהּ חוֹבִין יְתוּב מִנְהוֹן וְיִתְרַחֵים עֲלוֹהִי וְכָל מַן דִיתוּב יִשְׁתֵּיבְקוּן לֵיהּ חוֹבוֹהִי וִיקַבֵּיל בִּרְכָן וְנַחֲמָן וּצְלוֹתֵיהּ כִּגְבַר דְמַקְרִיב קוּרְבָּנִין וְנִכְסִין בְּבֵית מַקְדְשָׁא דַייָ אֱלָהָכוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא מי - הטעם אולי השם ישוב והשאיר זה החיל ברכה, שיעשו ממנו מנחה ונסך.

מְצוּדַת דָּוִד מי יודע. מי שיודע עון בעצמו ישוב ויתחרט: והשאיר. ר״ל אף כשיבוא הארבה הנה בלכתו ישאר אחריו ברכה ולא ישחית הכל: מנחה ונסך. ר״ל יהיה ממה להביא מנחה ונסכים:

מַלְבִּי״ם מי יודע, הוסיף לאמר שגם אם כלל הצבור לא ירצו לשוב בתשובה, עכ"פ אני מצוה אל היחידים מי מהם מי שיודע ומבין הוא ישוב ונחם על עונותיו, והגם שתשובת היחיד לא יועיל לבטל הגזרה בכללה, עכ"פ ישאר אחריו ברכה, שישאר מנחה ונסך לה' אלהיכם, יצייר שלפי ריבוי החוטאים והחטאים כן תרבה הרעה, ואם אחד מהם ישוב בתשובה תתמעט הפורעניות הראוי לבא כפי חלק האיש ההוא בהרעה הכללית, וישאר מנחה ונסך לבית ה':

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אחריו. הכינוי מוסב על הארבה:

טו תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ־צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן תְּקָעוּ שׁוֹפָרָא בְּצִיוֹן גְזָרוּ תַעֲנוּ עֲרָעוּ כְנִישָׁא:

אִבְּן עֶזְרָא תקעו - אחר ביאת הארבה.

מְצוּדַת דָּוִד תקעו שופר. להזהיר על התשובה: קדשו צום. הזמינו יום צום: קראו עצרה. הכריזו להתאסף לבית ה׳:

מְצוּדַת צִיּוֹן קדשו. הזמינו: קראו. הכריזו: עצרה. ענין קבוץ ואסיפה:

מַלְבִּי״ם תקעו שופר, (עתה מתחיל ענין שלישי), שעד עתה דבר על עת ביאת הארבה ומיעץ שישובו ויבטלו הגזרה לבל יבא, ועתה ידבר על העת שכבר השחית הארבה את הארץ, ומודיע להם שגם עתה יש תקנה שיסתלק מן הארץ, ובזה מצוה שיתקעו שופר בציון להקהיל את העם (ואינו מצוה להריע בקול תרועה לעורר חרדה, שכבר יחרדו מעצמם אחר שהצרה כבר באה). קדשו צום, תחלה צוה שהכהנים יקדשו את הצום ויקראו עצרה, ועתה יאמר שיתעוררו העם מעצמם לקדש צום אחר שכבר באה הרעה:

טז אִסְפוּ־עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ׃

רַשִׁ״י קבצו זקנים. ממשקלות שלח קבוץ אלי ל' רפי וקל:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כְּנָשׁוּ עַמָא זַמִינוּ קְהָלָא כְּנוּשׁוּ סָבַיָא אַיְתוּ טָלַיָא וְיַנְקֵי חַדְיָא יִפּוֹק חֲתָנָא מֵאִידְרוֹן בֵּית מִשְׁכְּבֵיהּ וְכַלָתָא מִבֵּית גְנוּנָהָא:

אִבְּן עֶזְרָא אספו, יצא חתן - לעשות מספד ובכי.

מְצוּדַת דָּוִד קדשו קהל. הזמינו את כל הקהל להתענות לפני ה׳: אספו עוללים. שגם הם יתענו עמכם: יצא חתן מחדרו. להתקבץ עם כל העם ולא ישמח אז עם כלתו: מחפתה. הוא מקום הסתרת הכלה עם החתן והוא החדר שזכר:

מְצוּדַת צִיּוֹן קהל. אסיפת עם: עוללים. קטנים: מחפתה. מל׳ חפוי ומכוסה:

מַלְבִּי״ם אספו עם, תחלה אמר אספו זקנים כל יושבי הארץ שיאספו את הזקנים שיגידו להם דברי כבושין והם יעוררו את יושבי הארץ לתשובה, ועתה שכבר הרעה במציאות יאספו העם מעצמם, והקהל שיתקהלו יתקדשו מעצמם, והעם יקבצו את הזקנים שיתפללו בעדם, כי א"צ עוד שהזקנים יעוררו ויקבצו את העם, וצוה שיאספו גם עוללים ויונקי שדים וחתן מחדרו להרבות צום ותחנונים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת אספו עם, קבצו זקנים. הקיבוץ הוא לקבץ המפוזרות, והאסיפה הוא מן החוץ אל הפנים כמ"ש (ישעיה י"א) העם אין מפוזרים רק שצריך לאסוף אותם מן החוץ לבית ה', והזקנים מפוזרים אחד בעיר וצריך לקבץ אותם ואז יתאספו מעצמם לבית ה':

יז בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְהוָה וְיֹאמְרוּ חוּסָה יְהוָה עַל־עַמֶּךָ וְאַל־תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל־בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם׃

רַשִׁ״י לחרפה. לגדופין: למשל בם גוים. לשון משל ושנינה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן בֵּין אוּלָמָא וּלְמַדְבְּחָא יִבְכוּן כַּהֲנַיָא דִמְשַׁמְשִׁין קֳדָם יְיָ וְיֵימְרוּן חוּס יְיָ עַל עַמָךְ וְאַל תִּתֵּן אַחְסַנְתָּךְ לְחִיסוּדִין לְמִישְׁלַט בְּהוֹן עַמְמַיָא לָמָה יֵימְרוּן בְּעַמְמַיָא אָן דְאִתְפְּרִיקוּ בְּמֵימַר אֱלָהָהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא בין - אין נכון לבכות בבית השם בהיכל לפניו. לחרפה - רעב. למשל בם גוים - כי הרעבים יברחו אליהם ואם באו אליהם, אין כח בהם להלחם.

מְצוּדַת דָּוִד לחרפה. כי בעבור הרעב בע״כ ילכו כל הארצות אל העכו״ם ויהיו לחרפה ביניהם וימשלו בם כדרך התושבים על הגרים: איה אלהיהם. ר״ל מדוע עזב עמו שיהיו חסירי לחם:

מְצוּדַת צִיּוֹן חוסה. מל׳ חוס וחמלה:

מַלְבִּי״ם בין האולם, באשר תחלה אמר שהכהנים הם יאספו את העם ופה זכר שהעם יתאספו מעצמם כנ"ל ולא זכר מה יעשו הכהנים, אמר שהם ימצאו בין האולם ולמזבח ויבכו ויתפללו, ויאמרו בתפלתם חוסה ה' על עמך, ר"ל, א] תחוס עליהם מצד שהם עמך ואתה מלך עליהם, ב] מצד שהארץ היא נחלתך, ששם נחלה מורה על הקדושה שיש בה, ועל ששכינתך שורה עליה מצד קדושתה אל תתן אותה לחרפה מצד זה, ומפרש מצד שהם עמך אל תתן אותם למשל בם גוים כי אתה המלך והמושל עליהם, ומצד שהארץ נחלתך אל תתן אותה לחרפה כי למה יאמרו בעמים איה אלהיהם, וזה חרפה מצד שהיא נחלתך ושכינתך שרויה שם ואתה אלהיהם:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת (יז-יח) עמך, נחלתך. עם מושג הנחלה אצל ה' נקשר מושג דבקות השכינה והשראתה שם מצד קדושתם כמ"ש (ירמיה ב' ז') , ולרוב בא שם נחלה אל הארץ: חוסה, ויחמול. החוסה הוא מפני צרכו אל הדבר, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, והחמלה היא מצד טוב הדבר בעצמו כמ"ש (ירמיה י"ג י"ד) :

יח וַיְקַנֵּא יְהוָה לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל־עַמּוֹ׃

רַשִׁ״י ויקנא ה' לארצו. לשון המקנא אתה לי (מדבר יא) נכנסה בלבו צרתה ונלח' במלחמת' ונתעסק בצרכיה ורבותינו פירשו לשון התראה התרה בגובאי על עסקי ארצו:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְחַס יְיָ עַל אַרְעֵיהּ וּרְחֵים עַל עַמֵיהּ:

אִבְּן עֶזְרָא ויקנא - בעבור ארצו, כמו: פן יאמרו לי וכבר הזכרתי כי דבר נגזר להיות יאמרוהו הנביאים, על לשון עבר.

מְצוּדַת דָּוִד ויקנא. ר״ל כאשר כן תעשו אז בעבור ארצו יתקנא המקום בהשפעת ארץ העכו״ם:

מְצוּדַת צִיּוֹן ויקנא. מל׳ קנאה:

מַלְבִּי״ם ויקנא וה' ישמע תפלתם, ונגד מ"ש אל תתן נחלתך לחרפה שהוא שיקנא על כבוד הארץ שהיא נחלתו ויקנא ה' לארצו, ר"ל לכבוד ארצו, ונגד מ"ש חוסה ה' על עמך ויחמול על עמו, וכבר אמרו חז"ל במדרש רות כתוב אחד אומר כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול וכתוב אחד אומר כי לא יטוש ה' את עמו, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום הוא עושה בעבור עמו ונחלתו, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום הוא עושה בעבור שמו הגדול, והכהנים היו מתפללים שיעשה בעבור שמו הגדול הגם שאין ישראל ראוים, כמ"ש למה יאמרו הגוים איה אלהיהם, ולכן אמרו חוסה ה' על עמך, כי יש הבדל בין חוס ובין חמל, שהחוסה הוא מצד שיש לו צורך אל הדבר ואינו משחיתו בעבור תועלת עצמו שהוא בעבור כבוד שמו המשותף בם, אבל אחר שעשו ישראל תשובה יעשה בעבור עמו ונחלתו ויקנא ה' לארצו, לכן אמר ויחמול על עמו, שגדר החמלה הוא שאינו משחית את הדבר מצד שלמות הדבר עצמו לא מפני צרכו אליו, שה' יחמול עליהם מצד שלימותם אחר שהם צדיקים, ויש בזה שבעה הבדלים, א] שאם היה עושה רק בעבור שמו הגדול, אז היה עונה להכהנים שהם היו המתפללים שיעשה לכבוד שמו, אבל אחר שבאה התשועה בעבור עמו ונחלתו בזכות ישראל.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ויקנא לארצו. כל קנאה שאחריו למ"ד היינו בשבילו, כמו המקנא אתה לי:

יט וַיַּעַן יְהוָה וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת־הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא־אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם׃

רַשִׁ״י חרפה. גדוף שיקראו אתכם חסירי לחם:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְאָתֵיב יְיָ וַאֲמַר לְעַמֵיהּ הָא אֲנָא מְבָרַךְ לְכוֹן עִבּוּרָא וְחַמְרָא וּמִשְׁחָא וְתִסְבְעוּן יָתֵיהּ וְלָא אֶתֵּן יַתְכוֹן עוֹד חִיסוּדֵי כַפְנָא בֵּינֵי עַמְמַיָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויען - את הכהנים הבוכים. מלת ושבעתם – כמו מלא גם חסר. ולא אתן אתכם - שיפוצו לבקש לחם כאשר אמרו מצרים נתנו יד.

מְצוּדַת דָּוִד ויען. על שאלת בקשת עמו: הנני שולח לכם. ר״ל מעתה תהיה הברכה בתבואת השדה: ושבעתם אותו. ר״ל תשבעו ממנו: חרפה בגוים. ר״ל להיות גרים ביניהם מעקת רעבון ולסבול חרפתם:

מַלְבִּי״ם ויען ה' ויאמר לעמו תהיה העניה אל העם עצמם בזכותם, ב] שאם היה עושה בעבור שמו הגדול והם אינם ראוים היל"ל הנני נותן לכם את הדגן אחר שאינו שלהם מצד מעשיהם והוא רק מתנה מאתו, אבל אחר שיעשה בעבורם כתיב הנני שולח לכם את הדגן כי היא שלהם מצד מעשיהם ורק נתעכב מלבא וה' ישלח אותו שילך אליהם כי הוא שלהם וראוי להם לפי זכותם, ג] שאם היה עושה בעבור שמו הגדול לא יעשה להם נס חוץ מדרך הטבע ולא היה נותן להם רק הדגן שזה יגדל בדרך הטבע כשזורעים אותו, לא התירוש והיצהר שכבר נשחתו העצים (כנ"ל סי' א') וא"א שיוציאו פרי בדרך הטבע רק בדרך נס, ומבטיח שיעשה להם נס בזכותם שיגדל גם התירוש והיצהר" ד] שאם היה עושה רק בעבור שמו הגדול שלא יתחלל היה נותן להם בצמצום שבזה יהיה די שלא יתחלל שמו, אבל אחר שיעשה להם בזכותם אמר ושבעתם אותו יתן להם הרבה לשובע, ה] שאם היה עושה רק בעבור שמו הגדול לא יחוס על כבוד העם שאינם ראוים רק על כבוד שמו לבד, אבל ע"י שאעשה בזכותכם אהיה זהיר בכבודכם ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת ושבעתם אותו. שביעה נקשרת עם מ"ם, ושבעתם משוד תנחומיה (ישעיהו ס״ו:י״א) , ואם בא אחריו מלת את, מורה ששבע עד שא"צ אליו עוד, פן תשבענו והקאותו (משלי כ"ה ט"ז) :

כ וְאֶת־הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל־אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת־פָּנָיו אֶל־הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל־הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת׃

רַשִׁ״י ואת הצפוני. יש לפותרו על חיל הארבה ועליו נופל ל' הדחתיו אל ארץ ציה ושממה ד"א העם הבא מצפון מלכי אשור ורבותינו אומרים זה יצר הרע שצפון בלבבו של אדם: הקדמוני. המזרחי ורבותינו שפירשו ביצר הרע דרשו שני הימים הללו במקדש ראשון ובמקדש שני וכן פירשוהו על אשר שם פניו במקדש ראשון ושני והחריבם ולפי התרגום שפירשו על חיל מלך אשור צ"ל פניו (אל) הים הקדמוני מקצת חילו אשלח למזרח ומקצתו למערב: צחנתו. באשו יורה עליו שהוא לשון זוהם וטינוף: כי הגדיל לעשות. ראה שפשט ידו בגדולים:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיַת עַמָא דְאָתֵי מִצִפּוּנָא אַרְחֵיק מִנְכוֹן וְאַגְלִינֵיהּ לְאַרְעָא צַדְיָא וַחֲרֵיבָא רֵישֵׁיהּ לְיַמָא מַדִינְחָא וְסוֹפֵיהּ לְיַמָא מַעַרָבָאָה וְתִסַק סְרוּחֵיהּ וִיהַךְ רֵיחֵיהּ אֲרֵי אַסְנֵי לְמֶעְבַּד בִּישִׁין:

אִבְּן עֶזְרָא ואת הצפוני – חיל הארבה שבא מפאת צפון וטעם אל ארץ ציה – שלא ימצא מה יאכל. הקדמוני - הוא המזרחי והאחרון המערבי ושניהם כנגד ירושלם, והנה בהיותם בארץ שממה ימות. צחנתו - כמו באשו ואין ריע לו, רק הטעם כפול.

מְצוּדַת דָּוִד ואת הצפוני. הארבה הבא מפאת צפון ארחיק מעליכם ולא ישוב לבוא: והדחתיו וגו׳. למות שמה: את פניו. התחלת קבוצת הארבה אדיחנו אל הים הקדמוני הוא ים המלח שהוא במזרחו של א״י: וסופו. סוף קבוצת הארבה ההולך באחרונה אדיחנו אל הים האחרון הוא ים המערבי: ועלה באשו. אחר המיתה יעלה ריחם הרע באפי העוברים: ותעל צחנתו. כפל הדבר במ״ש: כי הגדיל לעשות. כי הארבה הגדיל לעשות רעה מרובה בא״י ולכן ימות ולא ישוב עוד:

מְצוּדַת צִיּוֹן והדחתיו. מל׳ דחיה: פניו. ר״ל ראשו ותחלתו: האחרון. המערב קרוי אחור וכן עד הים האחרון (דברים לד): באשו. ענין סרחון: צחנתו. עניינו כמו באשו ואין לו דמיון, ובפייט כל נדרי צחן הסר:

מַלְבִּי״ם ואת הצפוני, ו] שאם היה התשועה בעבור שמו לא היה מרחיק את הארבה כדי שיהיה מוכן קרוב אליהם אם יוסיפו לחטוא, אבל עתה ארחיק מעליכם את הארבה שבא מצפון, ז] שאם היה למען שמו היה משלחו על האומות לנקום מהם כבוד שמו אשר בזו וכדי שישראל יקחו מוסר כמ"ש הכרתי גוים וכו' אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר, לא כן עתה שעשיתי למענכם אדיח אותו אל ארץ ציה ושממה. את פניו מצייר אותו כי התפשט בכל הארץ מים עד ים והיה מהלכו ממערב למזרח וכשנפסקה הגזרה נתחלק לשנים, וישא החלק ממנו שעמד במזרח שזה קורא פניו, אל הים הקדמוני המזרחי, וסופו ישא אל הים האחרון המערבי, ועלה באשו כי דרך הארבה בעת שיסתלק להניח אחריו באשה וצחנה, צחנה ע"י הזרע שיניח ובאשה ע"י שימותו רבים ממנו ותבאש הארץ ויתהוה עי"ז דבר וחולאים ע"י עיפוש האויר, מבטיח כי תעל ותסתלק הבאשה והצחנה, כי הגדיל לעשות ר"ל שכבר עשה שליחותו בשלמות ועשה חרבן גדול, וגם ר"ל שכבר פעל הרבה במה שעל ידו שבו בתשובה וא"צ להוסיף עוד צרות על ידו, וחז"ל דרשוהו על היצה"ר, וכונתם כי לא הנחש ממית אלא החטא ממית והיצה"ר היה הסבה אל ביאת הארבה, וע"י שיתרחק הצפוני שהוא היצה"ר הצפון בלב ומסית לחטא, יתרחק גם המסובב ממנו שהוא הארבה שבא בסבת החטא:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת באשו, צחנתו. הבאש הוא מחמת שנתקלקל, והצחנה דבר שמקולקל מתחלתו, כמו זרע הארבה, ונמצא בדברי משנה ולא בתנ"ך:

כא אַל־תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי־הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת׃

רַשִׁ״י אל תיראי אדמה. ארץ ישראל אם תשובי בתשובה:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא תִדְחֲלִין אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל בּוּעִי וַחֲדִי אֲרֵי אַסְגֵי יְיָ לְמֶעְבַּד בִּיךְ טָבִין לְעַמֵיהּ:

אִבְּן עֶזְרָא אל תראי - כנגד ונורא מאד. גילי - כנגד מספד. כי הגדיל השם לעשות – טוב, כנגד כי הגדיל הארבה להרע.

מְצוּדַת דָּוִד אל תראי אדמה. שלא ישוב הארבה שוב אלא גילי ושמחי כי מעתה הגדיל ה׳ לעשות טובה הרבה:

מַלְבִּי״ם אל תיראי אדמה, מלת אדמה מציין גם מקום שאינו שדה תבואה רק מקום אילנות כנ"ל (א' י') , ומבאר שאם היה התשועה בעבור שמו הגדול לא היו האילנות חוזרים כנ"ל פי"ט, אבל ע"י שהיה התשועה בזכותכם גם האדמה שהיא מקום האילנות תתן חילה בפרי העץ בדרך נס, וע"כ גילי ושמחי שגדר הגילה הוא על התחדש דבר טובה שלא עלה על דעתו כלל, ועל זה אמר כי הגדיל ה' לעשות, כי צמיחת האילנות שנשחתו זה דבר גדול למעלה מן הטבע, ואחר שה' הגדיל לעשות בדרך נס אל תיראי אדמה:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת גילי, ושמחי. הגיל הוא על דבר מתחדש כמו מציאה בשורה טובה, והשמחה היא המתמדת, שאח"כ תשוב הגילה שמחה בהתמדת הדבר כמ"ש (ישעיה ט"ו) ובכ"מ:

כב אַל־תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי־עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן לָא תִדְחֲלוּן חֵיוַת בָּרָא אֲרֵי אִתְעַטְרוּ דִרְוַת מַדְבְּרָא אֲרֵי אִילָנָא אַצְלַח אִבֵּיהּ תֵּינַיָא וְגוּפְנַיָא טְעַנוּ פֵּרֵיהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא אל תראו בהמות שדי - כנגד: גם בהמות שדי תערוג אליך. כי דשאו נאות מדבר - הפך: ואש אכלה נאות מדבר. כי עץ נשא פריו - הפך: כל עצי השדה יבשו.

מְצוּדַת דָּוִד אל תראו בהמות שדי. לדאוג על חסרון המרעה כי מעתה תגדל דשא במקום אהלי המדבר מושב הרועים: כי עץ נשא פריו. ר״ל כי אפי׳ העץ יגדל פרי וכל שכן שתצמיח דשא כי יותר יש צורך מטר השמים אל האילנות מלדשא הארץ:

מְצוּדַת צִיּוֹן דשאו. מלשון דשא ועשב: נאות. מדור: נשא. טען וגדל: חילם. מל׳ חיל וכח, ור״ל פריים:

מַלְבִּי״ם אל תיראי בהמות שדי שאם היתה התשועה רק בעבור שמו הגדול לא היה מחזיר את התבואה רק בישוב לא במדבר, אבל עתה שהיה בעבור ישראל דשאו נאות מדבר ג"כ, כי עץ נשא פריו הגם שזה היה דרך נס כנ"ל, כי היה תשועה כולל בכל המקומות ובכל המינים:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת נאות. מקומות מרעה. כמ"ש בכ"מ:

כג וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי־נָתַן לָכֶם אֶת־הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן׃

רַשִׁ״י את המורה. את נביאיכם המורים אתכם לשוב אלי כדי לצדק אתכם: מורה ומלקוש. כמו יורה ומלקוש (דברים י״א:י״ד): בראשון. בניסן ואע"פ שהיורה היא רביעה ראשונה היורדת על הזרע והוא במרחשון אותה שנה בניסן זרעו כמו שמפורש במסכת תענית שגדלה התבואה באחד עשר יום:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וּבְנֵי צִיוֹן בִּיעוּ וַחֲדוּ בְּמֵימְרָא דַייָ אֱלָהָכוֹן אֲרֵי אֲתִיב לְכוֹן יַת מַלְפְכוֹן בִּזְכוּ וּמַחִית מְטַר בַּכִּיר בְּעִדָנֵיהּ וּלְקִישָׁא בְּיְרַח נִיסָן:

אִבְּן עֶזְרָא ובני - אמר יפת: כי המורה הוא הנביא שהוא מורה אותם בדרך צדק, על כן באה להם הטובה והזכיר מורה ומלקוש כמו: בלחי החמור חמור חמרתים שלשים עיירים ושלשים עיירים המבעיר את הבערה כי יבער איש. ולפי דעתי: שהוא כמו יורה ואמר את המורה לצדקה כמו: שמש צדקה ומרפא בכנפיה. וטעם בראשון – בחדש הראשון כי לעולם יהיו בין זמן היורה שהוא כמו המורה ובין זמן המלקוש ימים רבים, ובחדש ראשון יבאו שניהם וזה במעשה נס וגם הוא: כי הגדיל ה' לעשות.

מְצוּדַת דָּוִד את המורה לצדקה. את המטר יתן בצדקה ולא לפי הגמול: בראשון. ר״ל כמו בזמן הראשון קודם עצירת הגשמים שהיה כל אחד בזמנו:

מְצוּדַת צִיּוֹן המורה. כן יקרא הגשם היורד אחר הזריעה כי מרוה ומשביע הארץ והזרעים וכן יורה ומלקוש (דברים י״א): לצדקה. כמו בצדקה ובא הלמ״ד במקום הבי״ת כמו ישבת לכסא (תהילים ט׳:ה׳) ומשפטו בכסא: ומלקוש. הוא מטר המאוחר היורד על הקשין ועל המלילות:

מַלְבִּי״ם ובני ציון, אולם בני ציון אתם לא תשמחו על הצלחות הזמניות, רק גילו ושמחו בה' אלהיכם, על ששב ה' להתרצות אליכם ע"י ששבתם בתשובה לפניו זה יהיה עקר שמחתכם, וא"כ תשמחו אח"כ במה ששלח עליכם את הארבה והרעב שבזה הכריח אתכם לשוב בתשובה, וא"כ תשמחו על כי נתן לכם את המורה לצדקה, שהארבה הוא היה המורה שלמד אתכם לעשות צדקה במצות שבין אדם למקום, באופן שלבסוף תשמחו על שהביא עליכם יסורים שבזה למד אתכם להטיב מעשיכם, וע"י שלמדתם לצדקה והטיבותם מעשיכם עי"כ יוריד לכם גשם יורה ומלקוש בראשון וסר הרעב מעליכם. והנה הדין הוא שאם בא כסליו ולא ירדו גשמים יתענו ב"פ בה"ב ואח"כ יתענו ז' תעניות ואם אח"כ לא ירדו גשמים לא יתענו עוד כי אין הגשם מועיל כ"כ רק יחידים מתענים עד ניסן. וכשיצא תקופת ניסן וירדו גשמים הם סימן קללה, ועל זה אמר בני ציון גילו ושמחו שהם התענו עד ניסן והגשם בא בניסן, גשם לאילנות מורה ומלקוש לתבואה (כי זמן האילנות בפרוס פסח כמ"ש במס' תענית) ובכ"ז הגם שכבר עבר זמן הגשמים היה ברכה בו, כי.

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת המורה. הראשון מענין הוראה ולימוד, והשני מענין מטר כמו יורה ומלקוש, וכמליצה זו ישעיה (ל' כ') ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך עיי"ש:

כד וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר׃

רַשִׁ״י והשיקו. לשון השמעת קול כשהקילוח יורד מן הגת אל תוך היקב והוא הבור שלפני הגת:

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְיִתְמְלוּן אִדְרַיָא עִבּוּרָא וִיטוּפוּן נַעֲוַיָא חַמְרָא וּבֵירַיָא מִשְׁרָא:

אִבְּן עֶזְרָא ומלאו והשיקו היקבים - כמו משיקות.

מְצוּדַת דָּוִד והשיקו. כשהיין והשמן יורדים אל היקב משמיעים הרעשת קול ור״ל שיתרבו היין והשמן:

מְצוּדַת צִיּוֹן הגרנות. מקום שאוצרים שם התבואה: בר. תבואה כמו לשבר בר (ראשית מ״ב): והשיקו. ענין השמעת קול כמו כמשק גבים (ישעיה ל״ג): היקבים. הם הבורות שהיין והשמן יורד בהם:

מַלְבִּי״ם מלאו הגרנות בר וכו', שזה היה ע"י ברכת ה' למעלה מדרך הטבע:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת והשיקו. משתתף עם שקה כדרך נחי עי"ן ונל"ה שקרובים במובנם, ומלאו משקה, וכן פקדת הארץ ותשוקקה (תהלות ס"ה) :

כה וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת־הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וַאֲשַׁלֵם לְכוֹן שְׁנַיָא טָבָתָא חֲלַף שְׁנַיָא דְבָזוּ יַתְכוֹן פַּלְחֵי כּוֹכְבַיָא אוּמַיָא וְלִישָׁנַיָא וְשִׁלְטוֹנַיָא וּמַלְכוּתָא פּוּרְעֲנוּת חֵילֵי רַבָּא דִשְׁלַחֵית בְּכוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ושלמתי - זה יורה שבכל שנה שעברה בא מין אחד ועתה באו ארבעתן, והיה להם שובע גדול.

מְצוּדַת דָּוִד ושלמתי לכם. מה שנחסר בשנים הקודמים ע״י הארבה אשלים אותה למלאות הכל כי תהיה הברכה מרובה:

מַלְבִּי״ם ושלמתי לכם את השנים, וזה כמשל מלך ב"ו שלוחם על מדינה והם מנצחים אותו צריך הוא לשלם מה שהפסידו חיילותיו בעת המצור, וכן אחר שתנצחו ע"י התשובה שתעשו מאהבה, אצטרך לשלם מה שהפסידו חיילותי ואכלו מתבואת הארץ. והנה בתחלה חשב את הגזם בראש כולם כמ"ש יתר הגזם אכל הארבה, ופה חשב את הגזם לבסוף, כי בעת שהביא עליהם את הגזם בא כדין על רוע מעלליהם, רק אחר כך שהתחילו לשוב בתשובה ע"ז צריך לשלם ואם כן אין צריך לשלם מה שאכל הגזם בתחלת בואו, רק מה שאכלו הארבה והילק וחסיל שאז כבר עשו תשובה, וכן ישלם על מה שאכל הגזם לבסוף, אחר שכבר עשו תשובה, ובכל זה שמש הגזם עם יתר המינים ביחד וצריך לשלם מה שהפסידו:

כו וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת־שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתֵכְלוּן מֵיכַל וְתִסְבְּעוּן וּתְשַׁבְּחוּן יַת שְׁמָא דַייָ אֱלָהָכוֹן דַעֲבַד עִמְכוֹן פְּרִישַׁן וְלָא יִבְהֲתוּן עַמִי לַעֲלָם:

אִבְּן עֶזְרָא ואכלתם, ולא יבושו - הפך הובישו אכרים והם שנים שרשים והטעם אחד, וכמוהו: יעץ ועוצו עצה.

מְצוּדַת דָּוִד ואכלתם. אז תאכלו אכילה ושביעה ר״ל לא יחסר הלחם ותאכלו עד כדי שביעה לא כדרך שאוכלים בימי הרעב רק להחיות את הנפש: והללתם. אז תהללו את ה׳ אשר עשה עמכם דבר שיש להפליא בו כי תהיה הברכה בתכלית: ולא יבשו עמי לעולם. ר״ל עוד לא ילכו לגור בארצות העכו״ם מחסרון הלחם ולא יסבלו אח״כ חרפת העכו״ם ובשתם:

מְצוּדַת צִיּוֹן והללתם. מלשון הלול ושבח: להפליא. מלשון פלא ותמהון:

מַלְבִּי״ם ואכלתם אכול ושבוע חוץ ממה שישלם להם להרבות התבואה עד שימלא מה שהפסיד בשני הרעב ישלח להם ברכה במעים שאוכל קמעא ומתברך במעיו, וז"ש אכל ושבוע, וברכה זו הוא נס ופלא חוץ מטבע, וע"ז והללתם את שם ה' אלהיכם אשר יחד השגחתו עליכם אשר עשה עמכם להפליא, שבזה יגדל כבוד שמו הגדול, ולא יבושו עמי לעולם, תחלה אמר ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים, ויש הבדל בין חרפה ובושה, שהחרפה היא מאחרים והבושה הוא שבוש בעצמו, ור"ל שלא יבושו ממעשיהם הרעים כי יתהפכו העונות לזכיות ע"י שיעשו תשובה מאהבה, גם רמז על הדין המבואר בה' תעניות שאם התחילו להתענות וירדו גשמים לא יגמרו התענית ויאכלו תחלה ואח"כ יאמרו הלל כי א"א הלל רק מתוך שובע, וזה רק אם נענו באמצע תעניתם, ובזה צייר שה' יענה אותם באמצע התענית ויאכלו לשובע כדי שיהללו בקריאת הלל שאין נאמר רק על השובע:

בֵּאוּר הַמִּלּוֹת והללתם את שם. השם מורה על פרסומו ואם אומר והללתם את ה' היינו מצד עצמו, והוא יותר ממהלל את השם כמ"ש בפי' תהלות בכ"מ:

כז וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם׃

תַּרְגּוּם יוֹנָתָן וְתֵדְעוּן אֲרֵי בְּגוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל אַשְׁרֵיתִי שְׁכִנְתִּי וַאֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן וְלֵית עוֹד וְלָא יִבְהֲתוּן עַמִי בֵּית יִשְׂרָאֵל לַעֲלָם:

אִבְּן עֶזְרָא וידעתם - לולי כבודי שהוא בתוככם לא היה זה, על כן יבטחו בי מהיום והלאה ולא יבושו לעולם.

מְצוּדַת דָּוִד וידעתם. אז תראו אשר אני בקרב ישראל להשגיח בהם: ואין עוד. ר״ל אין עוד אלהים לעכב על ידי מלתת לכם ברכה מרובה כזאת: ולא יבשו וגו׳. ולכן לא יבשו עד עולם כי מי יעמוד למולי להביאם לידי בושה:

מַלְבִּי״ם וידעתם, תחלה אמר והללתם את שם ה', והשם מורה על פרסומו למרחוק, כי בזה"ז לא ידעו את ה' בעצמו. ר"ל שתהיה השכינה קבוע ביניהם בדרך פלאיי תמידי, ואין מהללים רק לשמו המפורסם לכל ע"י ההשגחה הכוללת, אבל עוד יבא יום לע"ל שאז תדעו בידיעה ברורה, כמשיג הדבר בחוש. כי בקרב ישראל אני, שאני מתמיד להיות בקרבם ומתהלך בתוכם, ואיני מנהיג אותם באמצעות הטבע רק אני ה' אלהיכם ואין עוד, שהטבע והמערכה אין לה שום כח כי הכל מונהג בהנהגה נסיית בלי אמצעי ואז ולא יבושו עמי לעולם שתחלה אמר שלא יבושו ממעשיהם הרעים, ועתה הוסיף שלא יהיה להם בושה מצד חסרון השראת השכינה, ודברים שחסרו בבית שני שהיו מורים על שאין השכינה קבועה ביניהם כמו בימי קדם ואז לא יבושו גם מצד זה, כי ישובו לקדמותם, וזה יהיה באחרית הימים בבוא זמן הגאולה העתידה כמו שיבאר בסימנים שאחריו:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.