א
וְאֶל־מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל־יְהוָה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק׃
רַשִׁ״י
ואל משה אמר. פָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה קֹדֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, בְּד' בְּסִיוָן נֶאֱמְרָה לוֹ עֲלֵה (שבת פ"ח):
רַמְבַּ״ן
ואל משה אמר וגו' פרשה זו קודם עשרת הדברות בארבעה בסיון נאמרה לו, לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ד:א׳) ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם (שמות כ״ד:י״ב), לאחר מתן תורה נאמר לו כן גם אלו דבריו ז"ל. ואין הפרשיות באות כסדרן ולא כמשמען כלל. ועוד כתיב (שמות כ״ד:ג׳) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, שהם המשפטים האלה הכתובים למעלה, שאמר בהם (שמות כ״א:א׳) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי איננו נכון שיהיה על המשפטים שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם. ולא יאמר "ויספר" אלא בחדשות אשר יגיד (בראשית כד סו): וכבר היטיב לראות ר"א שפירש הענין כסדרו, ואמר כי עד הנה (מלעיל כ כב עד כג לג) ספר הברית והנה הפרשיות כלן באות כהוגן, כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ׳:כ״ד), והתחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז לא תעשון אתי (שם כ כג), וצוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכל המצות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת הע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה (לעיל כג לב לג) ואמר לו אחרי צוותך זה להם, עלה אל ה' אתה ואהרן. והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה', ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה', (שמות כ״ד:ג׳) כאשר צוה אותו כה תאמר אל בני ישראל וגו' (שמות כ׳:י״ט), ואת כל המשפטים כאשר צוהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כ״א:א׳), וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה. והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה, כי מאמינים אנחנו בדבריך, כמו שספר במשנה תורה (דברים ה כד) ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו. ואז כתבם משה (שמות כ״ד:ד׳): והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטווה, חקים ומשפטים ותורות, והשכים בבקר ממחרת היום ההוא לכרות להם ברית על הכל, ובנה המזבח (שמות כ״ד:ד׳), וזבח הזבחים (שמות כ״ד:ה׳), ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם שם באגנות (שמות כ״ד:ו׳), ולקח הספר שכתב מאמש וקראו באזניהם, וקבלו עליהם עוד לבא בברית עמו, ואמרו (שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אליך, מכל אשר תצוה מאתו ית' ואז זרק עליהם חצי הדם (שמות כ״ד:ח׳), כי זאת אות הברית לבא השנים בחלקים שוים: ואחרי שהשלים מעשיו עמהם הוצרך למלאת דבר ה' שאמר לו ה' עלה אתה ואהרן וגו' וזהו שאמר (שמות כ״ד:ט׳) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו'. ועשה עוד מה שצווה (שמות כ״ד:ב׳) ונגש לבדו אל ה', והוא שאמר (שמות כ״ד:י״ח) ויבא משה בתוך הענן וגומר. והנה מעשה הברית ביום המחרת למתן תורה, ובו היתה העליה שעלה משה אל ההר (שמות כ״ד:י״ג), וממנה נתעכב שם ארבעים יום. והוא שפירש הכתוב (שמות כ״ד:ט״ז) ויקרא אל משה ביום השביעי וגו', ונאמר (שמות כ״ד:י״ח) ויבא משה בתוך הענן. וכל זה מתוקן ומבואר: וראיתי במכילתא (לעיל יט י) שנחלקו בדבר, יש שאמרו שהיה קודם מתן תורה בחמישי, ואמר להם הרי אתם קשורים תפוסים וענובים מחר באו וקבלו עליכם את כל המצות ורבי יוסי בר' יהודה אמר בו ביום נעשו כל המעשים, כלומר בו ביום לאחר מתן תורה נעשו המעשים של סיפור העם וכתיבת ספר הברית, הכל כמו שפירשנו. ולזה שומעין שאמר כהלכה: וטעם ואל משה אמר בעבור שהיו עד כאן המצות והמשפטים אל בני ישראל, אמר עתה שהיה זה המאמר אל משה שהיא מצוה שיעשנה הוא בעצמו, כי צוה אותו אחר שתשים לפניהם המצות והמשפטים ותכרות עמהם הברית עלה אתה אלי, ולכך עשה המצוה הראשונה בששי, והשכים בשביעי בבקר וכרת עליהם הברית, ואחרי כן עלה אל ההר הוא והנקראים, על הדרך אשר נצטוו: וטעם עלה אל ה' דרך הפשט יזכיר שם במקום הכנוי, כמו נשי למך (בראשית ד כג), ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א י״ב:י״א), וכן והאר פניך על מקדשך השמם למען ה' (דניאל ט יז). אבל בתלמוד (סנהדרין לח:) שאלו עלה אלי מיבעי ליה, ולכן אמרו זה מטטרון ששמו כשם רבו, כלומר ואל משה אמר השם הנזכר בתחלת הענין, ויאמר ה' אל משה (שמות כ׳:כ״ב), עלה אל מטטרון שנקרא בשמי ה'. והטעם, עלה אל מקום הכבוד אשר שם המלאך הגדול, והכונה כי משה יבא בתוך הענן אשר שם כבוד ה' ולא יבא אל השם המיוחד, כי לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳): ואין כוונת רבותינו כלל כמה שכתב רש"י למעלה (כג כא), גם במסכת סנהדרין (שם) הפך הרב הענין, וכבר הזכרתי (לעיל יב יב, כג כא) כוונתם בשם הזה, וכל דבריהם אמת, אלא שדברו בהגדה ההיא כמסתיר פנים, כי רב אידי לא גלה למין ההוא השואל ענין מטטרון הגדול וסודו חלילה, אבל הזכיר לו כי על המלאך מורה דרך בעולם התחתון הכתוב הזה מדבר, ולפיכך אמר לו דאפילו בפרוקנא לא קבילניה, דכתיב (שמות ל״ג:ט״ו) אם אין פניך הולכים, שאנו לא קבלנו שליח בלתי השם הנכבד וכבר פירשתי (רמב"ן על שמות כ׳:ג׳) סוד הפנים וכל הענין בביאור למשכילים בו במתן התורה:
אִבְּן עֶזְרָא
ואל משה אמר. כל מה שהזכיר למעלה עד עתה הם התנאים שיספרם לישראל. ואחר כן אמר למשה אחר שתכרות להם ברית תעלה אלי אתה ואהרן ובניו וע' מזקני ישראל שהם הבכורים הקדושים:
סְפוֹרְנוֹ
ואל משה אמר עלה. אחר שסיים אמרו כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם, ופירש שלא יעלו אליו באמצעיים, ושיספיק מזבח אדמה, עם שמירת מצוותיו שפירש בדברות ובפרשת המשפטים, אמר הכתוב שכל אלה אמר וצוה בכלל לישראל, ואל משה אמר שיעלה, כמו שיעד אליו קודם מתן תורה באמרו לך רד ועלית אתה ואהרן עמך:
ב
וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל־יְהוָה וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ׃
רַשִׁ״י
ונגש משה לבדו. אֶל הָעֲרָפֶל:
רַמְבַּ״ן
ונגש משה לבדו אל ה' גם זה על דעת ר"א (אבן עזרא על שמות כ״ד:ב׳) שם במקום כנוי, שהיה ראוי לומר אחר עלה אל ה', ונגשת לבדך, אבל מנהג הלשון כן כאשר הזכרתי (בפסוק הקודם). וכן וה' המטיר על סדום ועל עמורה מאת ה' (בראשית יט כד), והטעם מאתו, ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה (במדבר י כט), הטעם חותנו. וכן וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א י״ב:י״א). וכן אז יקהל שלמה את זקני ישראל ואת כל ראשי המטות אל המלך שלמה (מלכים א ח׳:א׳): והנכון בעיני בכאן כי הדבור הזה היה גם לאהרן, שגם הוא שמע כאשר קול ה' אומר למשה עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק (בפסוק הקודם), וא"כ היה צריך להזכיר הנגש בשם, ואם ידבר אליו לנכח ג"כ היה צריך לבאר ונגשת אתה משה אל ה', ולא יספיק הכנוי בו, ולפיכך אמר ונגש משה לבדו והם לא יגשו וזה טעם "לבדו", למעט גם אהרן הנכלל עמו בדבור. ויתכן שהיה רמז לדבור המתעלה שיצוה לאמר למשה שיגש אל ה'. והמשכיל יבין:
אִבְּן עֶזְרָא
ונגש. אל תתמה בעבור שאמר בתחלה עלה אל ה' ואחר כך ונגש משה לבדו. ולא אמר ונגשת. כי כן מנהג הלשון. וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים. והטעם מאתו. ושמואל אמר וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל. ולא אמר ואותי. ורבים ככה:
ג
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהוָה וְאֵת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל־הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה׃
רַשִׁ״י
ויבא משה ויספר לעם. בּוֹ בַיּוֹם: את כל דברי ה'. מִצְוַת פְּרִישָׁה וְהַגְבָּלָה: ואת כל המשפטים. שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְנֵי נֹחַ, וְשַׁבָּת וְכִבּוּד אָב וָאֵם וּפָרָה אֲדֻמָּה וְדִינִין שֶׁנִּתְּנוּ לָהֶם בְּמָרָה (סנהדרין נ"ו):
רַמְבַּ״ן
ויבא משה ויספר לעם היה משה בעת הדבור הנזכר כלו (מכ' יט. עד כד א.) במקום אשר נגש בו אל הערפל אשר שם האלהים (שמות כ׳:ט״ו). ועתה בא אל מקום רחוק משם שהיו בו העם בשעת מתן תורה, וספר להם כל מה שנצטוה, ושמעו בקולו, ולא אמר בכאן "וירד", כי כלם בתחתית ההר היו, לא בראשו ששם כבוד השם, אלא שמשה היה קרוב אל מקום הערפל, והם עמדו מרחוק בשעת הדברות, כאשר פירשתי (רמב"ן על שמות י״ט:י״ט). וכאשר נפרד משה ממקומו והחל לבא אל העם קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם אל מקום מעמד הכהנים הנגשים אל ה', ואמרו לו ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת (דברים ה כב), קרב אתה ושמע וגו' (שם ה כד), כי היו סבורים שידבר להם השם הנכבד כל המצות כאשר דבר להם עשרת הדברים, ומשה בא עמהם אל מקום העם וספר לכלם את כל דברי ה', והם אמרו נעשה כל דברי ה' אשר צוה אותנו בעשרת הדברות ונשמע לקולך לכל אשר צוית או תצוה בשמו יתעלה: וכאשר חזר משה אחרי כן ועלה אל קצה ההר עם הזקנים (שמות כ״ד:ט׳) כאשר צוה אותו אלהים (שמות כ״ד:א׳), אז אמר לו השם פעם אחרת עלה אלי ההרה והיה שם (שמות כ״ד:י״ב) ובעת הזאת הודיעו שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך הטיבו אשר דברו (דברים ה כה), וצוהו לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם (שם ה כז-כח). זהו שאמר בכאן (שמות כ״ד:י״ב) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה, כי לך לבדך אתן את התורה והמצות אשר תלמדם ועשו אותה כאשר נדרו לעשות:
אִבְּן עֶזְרָא
ויבא משה. לא הזכיר וירד מן ההר. כי אין צורך: וטעם ויבא משה. בתוך מחנה ישראל ויספר לעם את כל דברי ה'. מצות עשה ולא תעשה שהם כתובים מן אתם ראיתם כי מן השמים עד סוף כי יהיה לך למוקש. ואת כל המשפטים. אשר שם לפניהם הם הנזכרים בפרשה הזאת: ויען כל העם. כאילו הוא איש אחד:
סְפוֹרְנוֹ
ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה'. מתחלת כה תאמר עד ואלה המשפטים: ואת כל המשפטים. מתחלת ואלה המשפטים עד ואל משה אמר:
ד
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
ויכתב משה. מִבְּרֵאשִׁית וְעַד מַתַּן תּוֹרָה, וְכָתַב מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְמָרָה: וישכם בבקר. בַּחֲמִשָּׁה בְּסִיוָן:
אִבְּן עֶזְרָא
ויכתוב משה. אחר שספר להם כל דברי השם המצות והמשפטים כתבם וזהו ספר הברית: ויבן מזבח תחת ההר. במקום שעמדו ישראל בעת מתן תורה. ומלת ויבן משרת בעבור אחרת כאילו כ' ושתים עשרה מצבה בנה:
ה
וַיִּשְׁלַח אֶת־נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיהוָה פָּרִים׃
רַמְבַּ״ן
נערי בני ישראל הם הבכורות כדברי אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ד:ה׳), כי הם המעלים העולות והשלמים. ולא ידעתי למה יכנה הבכורות בלשון נערי, אולי בעבור שהזכיר הזקנים שהם אצילי בני ישראל, קרא הבכורות נערים, כי הם נערים כנגדם, ירמוז כי לא בעבור מעלתם בחכמה שלחם כי לא היו זקנים, רק מפני הבכורה כי הם המקודשים לקרבנות. ועל דרך הפשט נערי בני ישראל הם בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא נגשו אל אשה מעולם, כי הם הנבחרים בעם והקדושים בהם, כענין שאמרו (ברכות מג:) עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ליתן ריח כלבנון וכו': וטעם לה' פרים כי ישראל כל ימי היותם במדבר פחדו ממדת הדין, וזאת טעותם במעשה העגל, והנה העלו העולות וזבחו השלמים כולם פרים, כטעם פר כהן משיח (ויקרא ד ג) ופר העלם דבר (שם יד) ופר ע"ז (במדבר טו כד), גם פרה אדומה (שם יט ב) כן. ובענין העגל אזכיר זה (רמב"ן על שמות ל״ב:א׳):
אִבְּן עֶזְרָא
וישלח את נערי. הם הבחורים בני הזקנים הבחורים שיעלו עם משה: ויעלו עולות. וזהו וזבחת עליו: והזכיר עם השלמים פרים. כי האוכלים רבים היו:
ו
וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל־הַמִּזְבֵּחַ׃
רַשִׁ״י
ויקח משה את חצי הדם. מִי חִלְּקוֹ? מַלְאָךְ בָּא וְחִלְּקוֹ (ויקרא רבה ו'): באגנת. שְׁתֵּי אַגָּנוֹת, אֶחָד לַחֲצִי דַּם עוֹלָה וְאֶחָד לַחֲצִי דָּם שְׁלָמִים לְהַזּוֹת אוֹתָם עַל הָעָם. וּמִכָּאן לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁנִּכְנְסוּ אֲבוֹתֵינוּ לַבְּרִית בְּמִילָה וּטְבִילָה וְהַזָּאַת דָּמִים, שֶׁאֵין הַזָּאָה בְּלֹא טְבִילָה (כריתות ט'):
רַמְבַּ״ן
וישם באגנות הם כלים עשוים שלא כדמות כלי המזבח, ולכך אמר כי חצי הדם שהיה דעתו ליתן על העם שם בכלים ההם, והחצי האחר זרק על המזבח מן המזרקות שקבל אותו בהם כדרך הקרבנות. ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ד:ו׳) כי באגנות ישמש בעבור שניהם. וכן דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ד:ו׳) שתרגם במזרקיא:
אִבְּן עֶזְרָא
ויקח חצי הדם. מהעולות והשלמים: ומלת באגנות. כלים עגולים. כמו אגן הסהר ובלשון ערבי אגא"ן: וחצי הדם. של עולה והשלמים זרק על המזבח לשם. והנה באגנות ישמש לשנים שנתן חציו באגנות וחציו אחר באגנות:
סְפוֹרְנוֹ
וחצי הדם זרק על המזבח. עשה את המזבח כשליח האל יתברך לבדו לכרות הברית, ובכן קבל חצי הדם, וחציו האחר נזרק על העם הנכנסים עמו לברית:
ז
וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע׃
רַשִׁ״י
ספר הברית. מִבְּרֵאשִׁית וְעַד מַתַּן תּוֹרָה וּמִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְמָרָה:
אִבְּן עֶזְרָא
ויקח. כאשר קרא באזני הזקנים וקבלו על נפשם אז לקח חצי הדם הנשאר וזרקו על העם. והם הזקנים. כי הם כנגד כל ישראל. כמו שכתוב בפר העלם דבר של צבור וסמכו זקני העדה את ידיהם שהם כנגד כל ישראל. וזאת הזריקה כמו ויז על אהרן ועל בגדיו. וקראה דם הברית:
סְפוֹרְנוֹ
ספר הברית. הספר שכתב בו דברי ה' והמשפטים שעליהם יכרתו הברית, כאמרו למעלה ויכתוב בספר: ויקרא באזני העם. שידעו מה הם מקבלים עליהם, שלא יהיו כמוטעים: נעשה ונשמע. נעשה לתכלית שנשמע בקולו כעבדים המשמשים את הרב שלא על דרך לקבל פרס כענין עושי דברו לשמוע בקול דברו:
ח
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל־הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם־הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם עַל כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
רַשִׁ״י
ויזרק. עִנְיַן הַזָּאָה, וְתַרְגּוּמוֹ וּזְרַק עַל מַדְבְּחָא לְכַפָּרָא עַל עַמָּא:
ט
וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
סְפוֹרְנוֹ
ויעל משה ואהרן. אחר שקיים מה שצוהו ה' יתברך, כאמרו כה תאמר אל בני ישראל קיים מה שצוהו אחר כך באמרו עלה אל ה' אתה ואהרן:
י
וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר׃
רַשִׁ״י
ויראו את אלהי ישראל. נִסְתַּכְּלוּ וְהֵצִיצוּ וְנִתְחַיְּבוּ מִיתָה, אֶלָּא שֶׁלֹּא רָצָה הַקָּבָּ"ה לְעַרְבֵּב שִׂמְחַת הַתּוֹרָה וְהִמְתִּין לְנָדָב וַאֲבִיהוּא עַד יוֹם חֲנֻכַּת הַמִּשְׁכָּן, וְלַזְּקֵנִים עַד וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (במדבר י"א) – בַּקְּצִינִים שֶׁבַּמַּחֲנֶה (תנחומא): כמעשה לבנת הספיר. הִיא הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, לִזְכֹּר צָרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּמַעֲשֵׂה לְבֵנִים (ויקרא רבה): וכעצם השמים לטהר. מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ הָיָה אוֹר וְחֶדְוָה לְפָנָיו: וכעצם. כְּתַרְגּוּמוֹ, לְשׁוֹן מַרְאֶה: לטהר. לְשׁוֹן בָּרוּר וְצָלוּל:
רַמְבַּ״ן
ויראו את אלהי ישראל פירש ר"א במראה הנבואה, כמו ראיתי את ה' נצב על המזבח (עמוס ט א). ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, הוא שראה יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א כו). וכעצם השמים לטוהר, שראו תחת לבנת הספיר כעצם השמים לטוהר, הוא הרקיע כעין הקרח הנורא הנטוי על ראשי החיות (שם כב) והנה בכאן כתוב ויראו את אלהי ישראל, ושם (י כ) כתוב היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל, כי תפס דרך קצרה, כי היא תחת הרקיע שהוא תחת הכסא, והכל תחת השם הנכבד. ועל דרך הפשט טעם אלהי ישראל, לומר כי זכות ישראל אביהם עמהם לזכותם במראה הזאת: ועל דרך האמת, בעבור כי הזכיר במתן תורה וידבר אלהים (שמות י״ט:כ״ה), והוא כאשר אמר הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש (דברים ה כא), ביאר כאן שראו אלהי ישראל, ולא אמר כאשר יאמר בכל מקום ה' אלהי ישראל, והזכיר בהם זה לומר שהשיגו הזקנים במראה הזאת יותר משאר העם שראו על הארץ את אשו הגדולה (שם ד לו), כי היה לעם במחיצת ענן וערפל (שם ה יט) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ד:י׳) ירמוז לזה שתרגם וחזו את יקר אלהא דישראל, ולא תרגם ואיתגלי להון יקרא דה', כמנהגו במקומות אחרים:
אִבְּן עֶזְרָא
ויראו. במראה נבואה. כמו ראיתי את ה' יושב על כסא. אמר הגאון כי ספיר לבן. ראייתו לבנת הספיר. ואיננו רק אדום. והעד כי מנהג הלשון לכפול הטעם במלות שונות. והנה כתוב זכו נזיריה משלג צחו מחלב. והנה הטעם כפול. אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם. והנה ספיר כמו פנינים. ועוד אם לבנת הספיר הוא לובן מה טעם לומר כמעשה.היה ראוי לומר כמראה. והנכון כי לבנת מגזרת לבנה. כמו חשכת מים. מגזרת חשכה. והנה לבנת הספיר. כאבן ספיר שראה יחזקאל במראות הנבואה שהוא דמות כסא: וטעם וכעצם השמים לטוהר. תחת לבנת הספיר והוא הרקיע שהוא כעין הקרח שהוא נטוי על ראשי החיות שראה יחזקאל. והנה כתוב ויראו את אלהי ישראל. ושם כתוב היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל כי תפש דרך קצרה כי היא תחת רקיע. גם הוא תחת הכסא. והכל תחת השם הנכבד:
סְפוֹרְנוֹ
ותחת רגליו. בארץ, שהיא שפל הכל, כאמרו והארץ הדום רגלי: כמעשה לבנת הספיר. עצם נעדר כל הצורות השכליות ומוכן לקבלם, כמו הספיר הלבן הנעדר מכל המראות. והוא עצם הנפש האנושית השכלית, הנעדרת מכל מדע ומוכנת לקבלם בעיון בחיריי: וכעצם השמים לטוהר. וראו שזה העצם הוא נבדל מן החומר האנושי וטהור ממנו, כמו שעצם השמים והוא נפש הגלגל בלתי מעורב עם חומר הגלגל או גופו כלל, אבל טהור ונקי ממנו, באופן שזה העצם הוא כעצם השמים ונפשו בענין הטוהר והנקיות מחומר:
יא
וְאֶל־אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת־הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ׃
רַשִׁ״י
ואל אצילי. הֵם נָדָב וַאֲבִיהוּא וְהַזְּקֵנִים: לא שלח ידו. מִכְּלָל שֶׁהָיוּ רְאוּיִים לְהִשְׁתַּלֵּחַ בָּהֶם יָד (תנחומא, ויקרא רבה כ'): ויחזו את האלהים. הָיוּ מִסְתַּכְּלִין בּוֹ בְּלֵב גַּס מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כָּךְ מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא, וְאֻנְקְלוֹס לֹא תִרְגֵּם כֵּן. אצילי. לְשׁוֹן גְּדוֹלִים, כְּמוֹ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ (ישעיהו מ"א), וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ (במדבר י"א), שֵׁשׁ אַמּוֹת אַצִּילָה (יחזקאל מ"א):
רַמְבַּ״ן
ואל אצילי בני ישראל הם נדב ואביהוא והזקנים הנזכרים (שמות כ״ד:א׳), וקראם כן כי נאצל עליהם רוח אלהים, וכן מאציליה קראתיך (ישעיה מא ט), הנאצלים, שנאצל עליהם מרוחו, או הגדולים שנאצל עליהם כבוד מן המלכות: וטעם לא שלח ידו בעבור שאמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם, הודיע בכאן שנזהרו בכך ולא פרץ בהם פרץ, כי היו אצילי בני ישראל ראויים למה שחזו במחזה הזה, והטעם כי חזו את האלהים, ולא הרסו לעלות אל ה': וטעם ויאכלו וישתו שאכלו שם השלמים בתחתית ההר לפני האלהים טרם שישובו אל אהליהם, כי השלמים טעונין מחיצה, ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (זבחים נה:), ובשילה בכל הרואה (שם קיב:), וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר, לא במחנה: וטעם וישתו שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך (דברים כז ז). וכתיב בשלמה (דהי"ב א יב) החכמה והמדע נתון לך וגו', מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו (מלכים א ג׳:ט״ו). ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שהש"ר א ט). ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה (דהי"א כט כא-כב), ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו:
אִבְּן עֶזְרָא
ואל אצילי. כמו ומאציליה. ולא הזכיר זקנים להכניס עמהם נדב ואביהוא: וטעם לא שלח ידו. כי ראו השם הנכבד ולא מתו. כאשר אפרש בפסוק כי לא יראני האדם וחי. וטעם ויאכלו וישתו. שירדו שמחים מההר: ויאכלו זבחי שלמים שזבחו נעריהם: וישתו בשמחה ורבי יהודה הלוי אמר כי טעם ויאכלו. כי הוצרכו שיאכלו אע"פ שנהנו מזיו השכינה. והזכיר זה בעבור משה שחיה ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה ככתוב בפ' אחרי זאת:
סְפוֹרְנוֹ
ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. להוציאם מחושיהם כדי שינבאו, כענין בשאר הנביאים בהיות עליהם יד ה', כאמרו ביחזקאל ותפול עלי שם יד ה' כי אז יבטלו פעולות חושיהם, כמו שקרה לשאול בהנבאו, כאמרו ויפשוט גם הוא בגדיו, ויתנבא גם הוא לפני שמואל, ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה אמנם לאלה האצילים לא שלח ידו להוציאם מחושיהם כדי להשיג מה שראו אז: ויחזו את האלהים. במראה נבואיי: ויאכלו וישתו. עשו משתה אחרי כן בלתי השתנות בחושיהם, וזה עשו לשמחה על מה שהשיגו:
יב
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה־שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת־לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם׃
רַשִׁ״י
ויאמר ה' אל משה. לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה: עלה אלי ההרה והיה שם. אַרְבָּעִים יוֹם: את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם. כָּל שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת בִּכְלַל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הֵן, וְרַבֵּנוּ סְעַדְיָה פֵּרֵשׁ בָּאַזְהָרוֹת שֶׁיָּסַד לְכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בּוֹ:
רַמְבַּ״ן
ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה היא המצוה שאמר לו מאמש עלה אל ה', ונגש משה לבדו אל ה' (לעיל פסוקים א-ב), ועתה ביום השביעי הוסיף לו לאמר והיה שם ואתנה לך, כי יתעכב בהר עד כי יתן אליו לוחות האבן והתורה והמצוה. ו"אשר כתבתי" יחזור על הלוחות, ו"להורותם" על התורה והמצוה. ושיעור הכתוב ואתנה לך את לוחות האבן אשר כתבתי, והתורה והמצוה להורותם והוא כאשר אמר במשנה תורה (דברים ה כח) ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם: ורש"י כתב (רש"י על שמות כ״ד:י״ב) אשר כתבתי בתוך לוחות האבנים להורותם, שכל שש מאות ושלש עשרה מצות בתוך עשרת הדברות הם: ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ד:י״ב) התורה, הדבור הראשון והשני, והמצוה, השמונה הנזכרים ואינו כלום, כי הכתוב במשנה תורה (שם) ואדברה אליך, יעיד כי על כל המצות כולן ידבר. ועל דעת רבותינו (דב"ר ג יב) יתכן כי יהיה רמז שהיתה כל התורה כתובה לפניו קודם שנברא העולם, כאשר הזכרתי בתחלת ספר בראשית (בהקדמה):
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר. ושב שם עד שאתן לך. אמר חכם אחד בספרד כי הלוחות הראשונים שהיו מעשה אלהים והטעם מתוקנים נבראו כמדת הארון. כי גם השניים מעשה אלהים היו שהוא בורא הכל. רק משה תקנם כי התקון נקרא מעשה כמו וימהר לעשות אותו. ובעבור שהוא כתוב לוחות אבן. ולא הזכיר אבנים כאשר הזכיר בשניים. והנה הראיתי לי בעלותי ההרה לקחת שני לוחות האבנים. ושלש פעמים הזכיר. כי על כן פירש לוחות האבן שהם ממין אבן לא מעץ. אמר הגאון כי אשר כתבתי. דבק עם לוחות האבן לא עם התורה והמצוה כי השם לא כתב רק עשרת הדברים. ופי' התורה. תורה שבכתב. והמצוה. תורה שבע"פ כי כל המצות ניתנו למשה בסיני בימים שעמד בהר. וכן כתוב ואתה פה עמוד עמדי ולפי דעתי כי התורה הדבור הראשון והחמישי והמצוה השמנ' דברים:
סְפוֹרְנוֹ
עלה אלי ההרה. לראש ההר, שאחר שנגש יותר מן העולים עמו, כאמרו ונגש משה לבדו ועם כל זה לא עלה אל ראש ההר, ובאותו המעמד השיגו הזקנים את המראה הגדול. אמר למשה שיעלה אל ראש ההר, ששם היה מראה כבוד ה', כאמרו ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וכך במתן תורה אמר אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר: והיה שם. עמוד שם איזה זמן ארוך, כמו ויהיו שם כאשר צוני ה': והתורה. החלק העיוני ממנה: והמצוה. הוא חלק המעשי ממנה: אשר כתבתי. כי לולא חטאו בעגל היתה כל התורה נתונה חתומה מיד הבורא יתברך כמו הלוחות, כמו שהעיד באמרו ואתה מרבבות קדש מימינו אש דת למו וכו'. ומאז שחטאו בעגל לא זכו לכך, אבל כתבה משה במצותו, כאמרו אחר כך כתוב לך את הדברים האלה ולא הביא משה רבינו את הלוחות אלא כדי לשברם לעיניהם, לשבר את לבם הזונה, כדי שיחזרו בתשובה: להורותם. אתנם לך כדי שתורה אותם. כי אף על פי שהכל בכתב, כאמרם ז"ל (תענית פרק קמא) מי איכא מידי בנביאי וכתובי דלא רמזה משה באורייתא וכמאמר קצתם ז"ל (גטין) רב בכתב, ומעוט בעל פה הנה הרמזים אשר בה בעיון ובמעשה לא יובנו אצל רוב ישראל זולתי על ידי מורה צדק, ובזה צדק גם כן מאמר קצת רבותינו ז"ל באמרם רוב בעל פה ומעוט בכתב:
יג
וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל־הַר הָאֱלֹהִים׃
רַשִׁ״י
ויקם משה ויהושע משרתו. לֹא יָדַעְתִּי מַה טִּיבוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ כָּאן, וְאוֹמֵר אֲנִי, שֶׁהָיָה הַתַּלְמִיד מְלַוֶּה לָרַב עַד מְקוֹם הַגְבָּלַת תְּחוּמֵי הָהָר שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לֵילֵךְ מִשָּׁם וָהָלְאָה, וּמִשָּׁם וַיַּעַל מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל הַר הָאֱלֹהִים, וִיהוֹשֻׁעַ נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ וְנִתְעַכֵּב שָׁם כָּל אַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ כְּשֶׁיָּרַד מֹשֶׁה וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה (שמות ל״ב:י״ז), לָמַדְנוּ שֶׁלֹּא הָיָה יְהוֹשֻׁעַ עִמָּהֶם:
רַמְבַּ״ן
ויקם משה ויהושע משרתו לא ידעתי מה טיבו של יהושע בכאן, ואומר אני שהיה התלמיד מלוה את הרב עד מקום הגבלת תחומי ההר שאין רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל האלהים, ויהושע נטה שם אהלו כל ארבעים יום, שכן מצינו כשירד משה וישמע יהושע את קול העם ברעה (שמות ל״ב:י״ז), למדנו שלא היה יהושע עמהם. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ד:י״ג) ועל דעתי היה יהושע מכלל שבעים הזקנים, כי אין בישראל שבעים זקנים ראויים לקרבה אל האלהים יותר ממנו, וכאשר פירש משה מהם היה מלוה את רבו עד הגבול. ואל תקשה עלי ממאמר רבותינו בענש הזקנים האלו בתבערה (תנחומא בהעלותך [. טז), כי יאמרו כן על כלן חוץ מיהושע, לפי שהיה ראוי למראות אלהים ולכל נבואה:
אִבְּן עֶזְרָא
ויקם משה. מדרך הסברא כי יהושע הלך ממחנה ישראל עם משה וישב בתחתית ההר עד רדת משה. כי הנה לא ידע דבר העגל שנעשה. ואין טעם לשאול מה אכל כי המן סביב למחנה לקט ואכל יום יום:
יד
וְאֶל־הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ־לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר־נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי־בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם׃
רַשִׁ״י
ואל הזקנים אמר. בְּצֵאתוֹ מִן הַמַּחֲנֶה: שבו לנו בזה. וְהִתְעַכְּבוּ כָּאן עִם שְׁאָר הָעָם בַּמַּחֲנֶה, לִהְיוֹת נְכוֹנִים לִשְׁפֹּט לְכָל אִישׁ רִיבוֹ: חור. בְּנָהּ שֶׁל מִרְיָם הָיָה וְאָבִיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר (דהי"א ב'), אֶפְרָת זוֹ מִרְיָם כִּדְאִיתָא בְּסוֹטָה: מי בעל דברים. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּין:
רַמְבַּ״ן
וטעם ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה כי בהפרדו מהם עם משרתו צוה אותם שישבו להם בזה. ואין הטעם שיעמדו שם כל היום וכל הלילה עד שובם, כי אמר והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם, ובמחנה יהיו בעלי הדברים, ושם מקום המשפט, וכבר אמר לכולם שובו לכם לאהליכם (דברים ה כז) אבל הטעם שיעמדו ויבאו עד למקום ההוא, ולא יהרסו לעלות אליהם, אפילו אל מקום יהושע, עד שובו אליהם: ולפי דעתי יתכן להיות פירושו שבו בעבורנו ובמקומנו במחנה, ואהרן וחור עמכם, ומי בעל דברים, מן הדבר הקשה אשר יקריבון אלי, יגש אליהם במקומי ואמר "אליהם" דרך מעלה לאהרן וחור, כי לפני כלם יצוה לבא ובמעמד אחד יהיה, כאשר אמר "עמכם". והנה צוה שישבו הזקנים ואהרן וחור מושב ב"ד כמשה על שרי האלפים והמאות עד שובו, כי ידע שיתעכב בהר. ואמר "לנו", דרך כבוד לתלמיד, כאשר אמר בחר לנו אנשים (שמות י״ז:ט׳). וזה פירוש נכון. אבל רש"י כתב (רש"י על שמות כ״ד:י״ד) ואל הזקנים אמר, בצאתו מן המחנה, שבו לנו בזה, התעכבו שם עם שאר העם להיות נכונים לשפוט לכל איש ריב. ולא יתכן, כי לא היו עתה במחנה, ומה טעם שיאמר להם כן והם במחנה ישבו, וכבר נתמנו שופטים:
אִבְּן עֶזְרָא
ואל הזקנים. הידועים הם שראו השם הנכבד: והנה אהרן. גם הוא בכור היה. ואולי היה חור והוא מהשבעים ושניהם ידינו תחת משה עד שובו. וכבר פירשתי כי יתרו לא בא רק בשנה השנית:
סְפוֹרְנוֹ
ואל הזקנים אמר. בנסעו מהם לעלות אל ראש ההר כמו שצוהו האל יתברך באמרו עלה אלי ההרה:
טו
וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל־הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־הָהָר׃
טז
וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד־יְהוָה עַל־הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן׃
רַשִׁ״י
ויכסהו הענן. רַבּוֹתֵינוּ חוֹלְקִים בַּדָּבָר, יֵשׁ מֶהֵם אוֹ' אֵלּוּ שִׁשָּׁה יָמִים שֶׁמֵּר"ח (עַד עֲצֶרֶת יוֹם מַתַּן תּוֹרָה): ויכסהו הענן. לָהָר: ויקרא אל משה ביום השביעי לוֹמַר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וּמֹשֶׁה וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים, אֶלָּא שֶׁחָלַק הַכָּתוּב כָּבוֹד לְמֹשֶׁה; וְיֵ"אֹ ויכסהו הענן לְמֹשֶׁה ששת ימים לְאַחַר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְהֵם הָיוּ בִּתְחִלַּת אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לְקַבֵּל לוּחוֹת, וְלִמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַנִּכְנָס לְמַחֲנֵה שְׁכִינָה טָעוּן פְּרִישָׁה שִׁשָּׁה יָמִים (יומא ג'):
אִבְּן עֶזְרָא
וישכון. וכבר שכן הכבוד. כי כן כתוב וירד ה' על הר סיני ועוד ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים. ויכסהו הענן. את משה ואדם לא ראהו. ויקרא אל משה ביום השביעי. ואין צורך לשאלת הגאון למה לא עלה לראש ההר בתחלת עלותו. כי לא יוכל לעלות כי אם ברשות:
יז
וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
אִבְּן עֶזְרָא
ומראה. הנה ההר כולו מכוסה ענן. ובראשו הכבוד ששם השם הנכבד היה נראה כאש אוכלת:
יח
וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל־הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה׃
רַשִׁ״י
בתוך הענן. עָנָן זֶה כְּמִין עָשָׁן הוּא, וְעָשָׂה לוֹ הַקָּבָּ"ה לְמֹשֶׁה שְׁבִיל בְּתוֹכוֹ (שם ד'):
אִבְּן עֶזְרָא
ויבא. ויעל אל ההר. הטעם אל ראש ההר ששם הכבוד: ויהי משה בהר. שלא ירד וכתוב על אלה הארבעים יום לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי. וזה פלא גדול לא נהיה כמוהו לפניו:
סְפוֹרְנוֹ
ויהי משה בהר. בכל פעם שעלה שם מכאן ואילך שהה ארבעים יום וארבעים לילה כימי יצירת הולד, לקנות תחתיו שם הויה נכבדת, ראויה לשמוע מפי הרב מה שלא ישיגהו זולתו, כמו שהעיד באמרו כי קרן עור פניו בדברו אתו, וקלקל זה חטאם בסוף ארבעים יום ראשונים, בעת שהיה ראוי להשיגו, כאמרו לך רד כי שחת עמך ובאמצעיים כפי הקבלה שהיו בכעס ולא זכו ליהנות מקרני הוד, והושג זה בארבעים יום אחרונים, ובהם נצטוה על מלאכת המשכן, כמו שבאר באמרו ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך וזה לא נתקיים בלוחות ראשונות שלא באו לשום ארון אלא שבריהם בלבד בלתי עדות, כאמרם ז"ל לוחות נשברו ואותיות פרחו וזה בעצמו באר באמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל, כמו שהעיד באמרו בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשרתו ולברך בשמו. ואמר אם כן שבכל פעם שעלה משה להר שהה ארבעים יום וארבעים לילה, והפעם אשר בה הושג זה התכלית היתה הפעם האחרונה לכלם, שבה צוה על מלאכת המשכן, ואחר שסיים מלאכת המשכן ובגדי כהונה והקטרת ושמן המשחה, באר שבסוף הראשונים נתן האל יתברך הלוחות הראשונות ולא סבב הוא יתברך שום איחור, כי לא ענה מלבו אלא שישראל השחיתו ענינם כאמרו כי שחת עמך, ובאמצעיים כפי קבלת רבותינו ז"ל היתה פרשת ראה אתה אומר אלי ופסל לך, ובשלישית היה כל הענין שספר באמרו ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ויכתוב על הלוחות וירד אז עם קרני ההוד וצוה על מלאכת המשכן:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.