Exodus 24 — שְׁמוֹת כד

פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וְאֶל־מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל־יְהוָה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק׃

רַשִׁ״י ואל משה אמר. פָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה קֹדֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, בְּד' בְּסִיוָן נֶאֱמְרָה לוֹ עֲלֵה (שבת פ"ח):

אוּנְקְלוֹס וּלְמשֶׁה אֲמַר סַק לִקֳדָם יְיָ אַתְּ וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִין מִסָבֵי יִשְׂרָאֵל וְתִסְגְדוּן מֵרָחִיק:

רַשְׁבַּ״ם ואל משה אמר: מומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל, כל הפרשיות הללו עד כאן ביום ששמעו עשרת הדברים, ואל משה אמר לבדו בשעת ירידתו בו ביום עלה אל ה', למחר אתה ואהרן וגו', ואחר כן מיד ירד משה ויספר לעם את כל דברי ה' וגו' ולמחר בנה מזבח והקריב קרבנות ובו ביום עלה ויכסהו הענן ששת ימים וגו', ואל משה אמר מלאך עלה אל ה' מדלא כתיב אלי כמו שכתוב לפנינו עלה אלי ההרה:

אִבְּן עֶזְרָא ואל משה אמר. כל מה שהזכיר למעלה עד עתה הם התנאים שיספרם לישראל. ואחר כן אמר למשה אחר שתכרות להם ברית תעלה אלי אתה ואהרן ובניו וע' מזקני ישראל שהם הבכורים הקדושים:

רַמְבַּ״ן ואל משה אמר וגו' פרשה זו קודם עשרת הדברות בארבעה בסיון נאמרה לו, לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ד:א׳) ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם (שמות כ״ד:י״ב), לאחר מתן תורה נאמר לו כן גם אלו דבריו ז"ל. ואין הפרשיות באות כסדרן ולא כמשמען כלל. ועוד כתיב (שמות כ״ד:ג׳) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, שהם המשפטים האלה הכתובים למעלה, שאמר בהם (שמות כ״א:א׳) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי איננו נכון שיהיה על המשפטים שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם. ולא יאמר "ויספר" אלא בחדשות אשר יגיד (בראשית כד סו): וכבר היטיב לראות ר"א שפירש הענין כסדרו, ואמר כי עד הנה (מלעיל כ כב עד כג לג) ספר הברית והנה הפרשיות כלן באות כהוגן, כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ׳:כ״ד), והתחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז לא תעשון אתי (שם כ כג), וצוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכל המצות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת הע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה (לעיל כג לב לג) ואמר לו אחרי צוותך זה להם, עלה אל ה' אתה ואהרן. והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה', ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה', (שמות כ״ד:ג׳) כאשר צוה אותו כה תאמר אל בני ישראל וגו' (שמות כ׳:י״ט), ואת כל המשפטים כאשר צוהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כ״א:א׳), וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה. והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה, כי מאמינים אנחנו בדבריך, כמו שספר במשנה תורה (דברים ה כד) ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו. ואז כתבם משה (שמות כ״ד:ד׳): והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטווה, חקים ומשפטים ותורות, והשכים בבקר ממחרת היום ההוא לכרות להם ברית על הכל, ובנה המזבח (שמות כ״ד:ד׳), וזבח הזבחים (שמות כ״ד:ה׳), ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם שם באגנות (שמות כ״ד:ו׳), ולקח הספר שכתב מאמש וקראו באזניהם, וקבלו עליהם עוד לבא בברית עמו, ואמרו (שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אליך, מכל אשר תצוה מאתו ית' ואז זרק עליהם חצי הדם (שמות כ״ד:ח׳), כי זאת אות הברית לבא השנים בחלקים שוים: ואחרי שהשלים מעשיו עמהם הוצרך למלאת דבר ה' שאמר לו ה' עלה אתה ואהרן וגו' וזהו שאמר (שמות כ״ד:ט׳) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו'. ועשה עוד מה שצווה (שמות כ״ד:ב׳) ונגש לבדו אל ה', והוא שאמר (שמות כ״ד:י״ח) ויבא משה בתוך הענן וגומר. והנה מעשה הברית ביום המחרת למתן תורה, ובו היתה העליה שעלה משה אל ההר (שמות כ״ד:י״ג), וממנה נתעכב שם ארבעים יום. והוא שפירש הכתוב (שמות כ״ד:ט״ז) ויקרא אל משה ביום השביעי וגו', ונאמר (שמות כ״ד:י״ח) ויבא משה בתוך הענן. וכל זה מתוקן ומבואר: וראיתי במכילתא (לעיל יט י) שנחלקו בדבר, יש שאמרו שהיה קודם מתן תורה בחמישי, ואמר להם הרי אתם קשורים תפוסים וענובים מחר באו וקבלו עליכם את כל המצות ורבי יוסי בר' יהודה אמר בו ביום נעשו כל המעשים, כלומר בו ביום לאחר מתן תורה נעשו המעשים של סיפור העם וכתיבת ספר הברית, הכל כמו שפירשנו. ולזה שומעין שאמר כהלכה: וטעם ואל משה אמר בעבור שהיו עד כאן המצות והמשפטים אל בני ישראל, אמר עתה שהיה זה המאמר אל משה שהיא מצוה שיעשנה הוא בעצמו, כי צוה אותו אחר שתשים לפניהם המצות והמשפטים ותכרות עמהם הברית עלה אתה אלי, ולכך עשה המצוה הראשונה בששי, והשכים בשביעי בבקר וכרת עליהם הברית, ואחרי כן עלה אל ההר הוא והנקראים, על הדרך אשר נצטוו: וטעם עלה אל ה' דרך הפשט יזכיר שם במקום הכנוי, כמו נשי למך (בראשית ד כג), ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א י״ב:י״א), וכן והאר פניך על מקדשך השמם למען ה' (דניאל ט יז). אבל בתלמוד (סנהדרין לח:) שאלו עלה אלי מיבעי ליה, ולכן אמרו זה מטטרון ששמו כשם רבו, כלומר ואל משה אמר השם הנזכר בתחלת הענין, ויאמר ה' אל משה (שמות כ׳:כ״ב), עלה אל מטטרון שנקרא בשמי ה'. והטעם, עלה אל מקום הכבוד אשר שם המלאך הגדול, והכונה כי משה יבא בתוך הענן אשר שם כבוד ה' ולא יבא אל השם המיוחד, כי לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳): ואין כוונת רבותינו כלל כמה שכתב רש"י למעלה (כג כא), גם במסכת סנהדרין (שם) הפך הרב הענין, וכבר הזכרתי (לעיל יב יב, כג כא) כוונתם בשם הזה, וכל דבריהם אמת, אלא שדברו בהגדה ההיא כמסתיר פנים, כי רב אידי לא גלה למין ההוא השואל ענין מטטרון הגדול וסודו חלילה, אבל הזכיר לו כי על המלאך מורה דרך בעולם התחתון הכתוב הזה מדבר, ולפיכך אמר לו דאפילו בפרוקנא לא קבילניה, דכתיב (שמות ל״ג:ט״ו) אם אין פניך הולכים, שאנו לא קבלנו שליח בלתי השם הנכבד וכבר פירשתי (רמב"ן על שמות כ׳:ג׳) סוד הפנים וכל הענין בביאור למשכילים בו במתן התורה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואל משה אמר עלה אל ה'. ע"ד הפשט זו קודם מתן תורה ומזה אמר ונגש משה לבדו אל ה' ובאור אל עב הענן והוא הלשון שאמר (שמות כ) ומשה נגש אל הערפל שכן אותה פרשה ג"כ של והעם רואים את הקולות קודם מתן תורה היתה. וע"ד הקבלה ואל משה אמר השם המיוחד עלה אל ה' זהו מטטרו"ן ששמו כשם רבו, וכן דרשו רז"ל, ונקרא בשם הזה לפי שבשם הזה נכללים שתי לשונות המורים על ענינו והוא אדון ושליח, אדון מלשון חכמים שקורין אל הגברת בעלת ממשלה מטרונא, שליח מלשון יון שקורים לשליח מנטטור, ועוד יכלול ענין שלישי מלשון שמירה כי תרגום משמרת מטרת, ועל שהוא שומר העולם נקרא שומר ישראל. והנה מתוך הוראת שמו השגנו שהוא אדון לכל מה שתחתיו שכל צבא העליונים והתחתונים הלא הם ברשותו ותחת ידו והוא השליח למי שעליו ולמעלה ממנו שהשליטהו על הכל ושמו אדון לביתו ומושל בכל קנינו. ויש לך לדעת כי לפי משמעות לשון אדון יהיה הטי"ת בשם כפול וטעם כפל הטי"ת כי שני טתי"ן עולה ח"י וישאר בשם מרון שהוא אדון. או יהיה כפל הטי"ת לפי שהוא הטור העשירי מושך כח מתשעה, והנה הוא נכתב במקומות לבעלי הקבלה בתוספת יו"ד פעם נקרא בשש אותיות כנגד שש קצוות ופעם בשבע. ומן הידוע שהוא נקרא נער ולכך הזכיר הכתוב בכורי ישראל בשם נערים שנאמר (שם כד) וישלח את נערי בני ישראל. ויש לך לדעת כי העליה הזאת לא הוצרכה עתה בשביל אהרן ובניו ושבעים זקנים, ומה שאמר ונגש משה לבדו אל ה' הכוונה על מטטרון ג"כ והיה הכתוב ראוי לומר ונגשת לבדך כי ה' המיוחד הוא המדבר והדבור הזה למשה לבדו שאמר לו עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק. ומה שמדבר בלשון נסתר ונגש משה לבדו אל ה' אולי כי האומר ונגש משה לבדו אל ה' הוא מטטרון שאמר כן על עצמו והוא לשון צוואה שמצוה לאהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל וסמך לו מיד ויראו את אלהי ישראל, ומשה לבדו נגש יותר שכן נאמר לו עלה אלי ההרה והיה שם והעליה הזאת לתוספת השגה היתה עד שבא בתוך הענן שנאמר ויבא משה בתוך הענן. וכבר ידעת כי המלאך הזה הוא שטעה אלישע אחר בענינו ונכשל בו להסתפק בשתי רשויות ויצא לתרבות רעה, וכן כל מי שלא נזהר בענינו הנה הוא חוטא בנפשו ומסבב לו מוקש ואשמה רבה לא יוכל כפרה. ואלי מפני זה נסמכה פרשת ואל משה אמר למלת מוקש כי ענינו למי שאינו נזהר בו מקום טעות בו נוקש ונלכד האב הראשון גם הבנים במדבר גם נדב ואביהוא, והצדיק השלם ר"ע שנזהר בענינו נכנס בשלום ויצא בשלום והוא שדרש בו (דברים לג) ואתה מרבבות קדש, אות הוא ברבבה שלו ה' צבאות שמו אדון הוא בצבא שלו והבן זה.

סְפוֹרְנוֹ ואל משה אמר עלה. אחר שסיים אמרו כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם, ופירש שלא יעלו אליו באמצעיים, ושיספיק מזבח אדמה, עם שמירת מצוותיו שפירש בדברות ובפרשת המשפטים, אמר הכתוב שכל אלה אמר וצוה בכלל לישראל, ואל משה אמר שיעלה, כמו שיעד אליו קודם מתן תורה באמרו לך רד ועלית אתה ואהרן עמך:

אוֹר הַחַיִּים ואל משה וגו'. משמעות הכתובים יגיד כי פרשה זו במקומה נאמרה אחר מתן תורה, ואין להאריך בכיתי הוכחות המעידים על הדבר, וכן ראיתי לראב"ע ורשב"ם ורמב"ן, שיחדיו היו תמים בדעת זו: אלא שראיתי במכילתא סברא באין חולק עליה כי ביום ה' בחודש שהיתה הפסקה בנה משה מזבח האמור בפרשת המשפטים וכרת עמהם הברית על כמה מהמצות אשר כבר קבלום עליהם למר על ז' מצות ולמר על מה שנצטוו במרה, ויש מרבותינו שאמרו שם שעל מצות הנאמרות בפרשת בהר סיני עד סוף אם בחקותי, ומשמע מדבריו כי אלו קדמו קודם מתן תורה ועליהם כרת ברית האמור לפי שלא כרתו ברית עד עתה על שום קבלת מצוה ובחן אותם משה אם מעצמן יקיימו עליהם הברית על מה שעבר הגם שלא חייבם ה' עליו. ואולי כי דבר משה כן לצד שרמזו ה' באומרו (לעיל י"ט ג') ותגיד לבני ישראל ודרשו ז"ל שנתכוון לומר לו משוך אותם בדברי אגדה וגם זה מכלל המשכת הלב שמעצמם ישבעו על הראשונות. גם מסוגיית הגמרא (שם פ"ח א) שאמרו שהקדימו ישראל נעשה לנשמע כשבא משה אליהם וירדו ס' ריבוא מלאכים וקשרו להם ב' כתרים וכו', זה יגיד שקודם מתן תורה היתה פרשה זו:

ב וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל־יְהוָה וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ׃

רַשִׁ״י ונגש משה לבדו. אֶל הָעֲרָפֶל:

אוּנְקְלוֹס וְיִתְקְרֵב משֶׁה בִלְחוֹדוֹהִי לִקֳדָם יְיָ וְאִנוּן לָא יִתְקָרְבוּן וְעַמָא לָא יִסְקוּן עִמֵהּ:

אִבְּן עֶזְרָא ונגש. אל תתמה בעבור שאמר בתחלה עלה אל ה' ואחר כך ונגש משה לבדו. ולא אמר ונגשת. כי כן מנהג הלשון. וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים. והטעם מאתו. ושמואל אמר וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל. ולא אמר ואותי. ורבים ככה:

רַמְבַּ״ן ונגש משה לבדו אל ה' גם זה על דעת ר"א (אבן עזרא על שמות כ״ד:ב׳) שם במקום כנוי, שהיה ראוי לומר אחר עלה אל ה', ונגשת לבדך, אבל מנהג הלשון כן כאשר הזכרתי (בפסוק הקודם). וכן וה' המטיר על סדום ועל עמורה מאת ה' (בראשית יט כד), והטעם מאתו, ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה (במדבר י כט), הטעם חותנו. וכן וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א י״ב:י״א). וכן אז יקהל שלמה את זקני ישראל ואת כל ראשי המטות אל המלך שלמה (מלכים א ח׳:א׳): והנכון בעיני בכאן כי הדבור הזה היה גם לאהרן, שגם הוא שמע כאשר קול ה' אומר למשה עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק (בפסוק הקודם), וא"כ היה צריך להזכיר הנגש בשם, ואם ידבר אליו לנכח ג"כ היה צריך לבאר ונגשת אתה משה אל ה', ולא יספיק הכנוי בו, ולפיכך אמר ונגש משה לבדו והם לא יגשו וזה טעם "לבדו", למעט גם אהרן הנכלל עמו בדבור. ויתכן שהיה רמז לדבור המתעלה שיצוה לאמר למשה שיגש אל ה'. והמשכיל יבין:

ג וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהוָה וְאֵת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל־הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה׃

רַשִׁ״י ויבא משה ויספר לעם. בּוֹ בַיּוֹם: את כל דברי ה'. מִצְוַת פְּרִישָׁה וְהַגְבָּלָה: ואת כל המשפטים. שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְנֵי נֹחַ, וְשַׁבָּת וְכִבּוּד אָב וָאֵם וּפָרָה אֲדֻמָּה וְדִינִין שֶׁנִּתְּנוּ לָהֶם בְּמָרָה (סנהדרין נ"ו):

אוּנְקְלוֹס וַאֲתָא משֶׁה וְאִשְׁתָּעִי לְעַמָא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דַיְיָ וְיָת כָּל דִינַיָא וַאֲתֵיב כָּל עַמָא קָלָא חַד וַאֲמָרוּ כָּל פִּתְגָמַיָא דִי מַלִיל יְיָ נַעְבֵּד:

אִבְּן עֶזְרָא ויבא משה. לא הזכיר וירד מן ההר. כי אין צורך: וטעם ויבא משה. בתוך מחנה ישראל ויספר לעם את כל דברי ה'. מצות עשה ולא תעשה שהם כתובים מן אתם ראיתם כי מן השמים עד סוף כי יהיה לך למוקש. ואת כל המשפטים. אשר שם לפניהם הם הנזכרים בפרשה הזאת: ויען כל העם. כאילו הוא איש אחד:

רַמְבַּ״ן ויבא משה ויספר לעם היה משה בעת הדבור הנזכר כלו (מכ' יט. עד כד א.) במקום אשר נגש בו אל הערפל אשר שם האלהים (שמות כ׳:ט״ו). ועתה בא אל מקום רחוק משם שהיו בו העם בשעת מתן תורה, וספר להם כל מה שנצטוה, ושמעו בקולו, ולא אמר בכאן "וירד", כי כלם בתחתית ההר היו, לא בראשו ששם כבוד השם, אלא שמשה היה קרוב אל מקום הערפל, והם עמדו מרחוק בשעת הדברות, כאשר פירשתי (רמב"ן על שמות י״ט:י״ט). וכאשר נפרד משה ממקומו והחל לבא אל העם קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם אל מקום מעמד הכהנים הנגשים אל ה', ואמרו לו ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת (דברים ה כב), קרב אתה ושמע וגו' (שם ה כד), כי היו סבורים שידבר להם השם הנכבד כל המצות כאשר דבר להם עשרת הדברים, ומשה בא עמהם אל מקום העם וספר לכלם את כל דברי ה', והם אמרו נעשה כל דברי ה' אשר צוה אותנו בעשרת הדברות ונשמע לקולך לכל אשר צוית או תצוה בשמו יתעלה: וכאשר חזר משה אחרי כן ועלה אל קצה ההר עם הזקנים (שמות כ״ד:ט׳) כאשר צוה אותו אלהים (שמות כ״ד:א׳), אז אמר לו השם פעם אחרת עלה אלי ההרה והיה שם (שמות כ״ד:י״ב) ובעת הזאת הודיעו שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך הטיבו אשר דברו (דברים ה כה), וצוהו לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם (שם ה כז-כח). זהו שאמר בכאן (שמות כ״ד:י״ב) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה, כי לך לבדך אתן את התורה והמצות אשר תלמדם ועשו אותה כאשר נדרו לעשות:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה'. מצות פרישה והגבלה, ואת כל המשפטים אין לפרש הדינין שבסדר ואלה המשפטים שכבר התבאר כי פרשה זאת קודם מתן תורה היתה, אבל המשפטים שבכאן הם שבת ודינין ופרה אדומה שנצטוו במרה.

סְפוֹרְנוֹ ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה'. מתחלת כה תאמר עד ואלה המשפטים: ואת כל המשפטים. מתחלת ואלה המשפטים עד ואל משה אמר:

כְּלִי יָקָר כל אשר דבר ה' נעשה. לא אמרו לאלתר נעשה ונשמע יתכן לפרש לדעת חכמי ספרד שפרשו שכל פרשה זו היתה אחר קבלת עשרת הדברות א"כ בדין אמרו בתחילה נעשה, כי חשבו שלא יצוה להם ה' יותר מן עשרת דברות אלו אמנם אחר כך כאשר ראו שמשה לקח חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח אז עלה במחשבתם חצי השני להיכן יתן, ודאי הכוונה שעכשיו לא נתן לנו כי אם חצי התורה והמצות ועוד יוסיף לנו מצות כהנה וכהנה ובאותו זמן יזרוק על המזבח חצי השני ע"כ אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ומשה הבין מחשבתם ואמר אתם טועים כי חילוק הדם הוא כדי לזרוק חצי השני על העם לומר שעל ידי קבלת התורה יהיו לאחדים באהבה וחבה עם השי"ת. וגם לפירש"י שפירש שפרשה זו היתה קודם עשרת הדברות נוכל לומר שבפעם ראשון שמעו ז' מצות בני נח ושבת ודינין וכבוד אב ואם ופרה אדומה כמו שפירש"י ובדרך שנתבאר.

ד וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י ויכתב משה. מִבְּרֵאשִׁית וְעַד מַתַּן תּוֹרָה, וְכָתַב מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְמָרָה: וישכם בבקר. בַּחֲמִשָּׁה בְּסִיוָן:

אוּנְקְלוֹס וּכְתַב משֶׁה יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דַיְיָ וְאַקְדֵם בְּצַפְרָא וּבְנָא מַדְבְּחָא בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא וְתַרְתָּא עֶשְׂרֵי קָמָן לִתְרֵי עֲסַר שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל:

רַשְׁבַּ״ם לשנים עשר שבטי ישראל: להעיד שכולם נתרצו בקיום הברית:

אִבְּן עֶזְרָא ויכתוב משה. אחר שספר להם כל דברי השם המצות והמשפטים כתבם וזהו ספר הברית: ויבן מזבח תחת ההר. במקום שעמדו ישראל בעת מתן תורה. ומלת ויבן משרת בעבור אחרת כאילו כ' ושתים עשרה מצבה בנה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויכתוב משה את כל דברי ה'. הם התנאים והיה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וגו'. וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר. זה היה בחמשה בסיון. כל הדברים אשר דבר ה' נעשה. פירש רבינו חננאל ז"ל כי נעשה היא מצוה כוללת מצות עשה ומצות לא תעשה כי הנמנע מלעשות דבר שהוזהר עליו שלא לעשותו יקרא שעשה מצוה שהרי קיים האזהרה שהוזהר עליה ומקרא מלא הוא (תהלים קיט) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, באר הכתוב כשלא פעלו עולה הרי הוא כאלו בדרכיו הלכו.

ה וַיִּשְׁלַח אֶת־נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיהוָה פָּרִים׃

רַשִׁ״י את נערי. הַבְּכוֹרוֹת:

אוּנְקְלוֹס וּשְׁלַח יָת בּוּכְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאַסִיקוּ עֲלָוָן וְקָרִיבוּ נִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ תּוֹרִין:

רַשְׁבַּ״ם את נערי: בכורות:

אִבְּן עֶזְרָא וישלח את נערי. הם הבחורים בני הזקנים הבחורים שיעלו עם משה: ויעלו עולות. וזהו וזבחת עליו: והזכיר עם השלמים פרים. כי האוכלים רבים היו:

רַמְבַּ״ן נערי בני ישראל הם הבכורות כדברי אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ד:ה׳), כי הם המעלים העולות והשלמים. ולא ידעתי למה יכנה הבכורות בלשון נערי, אולי בעבור שהזכיר הזקנים שהם אצילי בני ישראל, קרא הבכורות נערים, כי הם נערים כנגדם, ירמוז כי לא בעבור מעלתם בחכמה שלחם כי לא היו זקנים, רק מפני הבכורה כי הם המקודשים לקרבנות. ועל דרך הפשט נערי בני ישראל הם בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא נגשו אל אשה מעולם, כי הם הנבחרים בעם והקדושים בהם, כענין שאמרו (ברכות מג:) עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ליתן ריח כלבנון וכו': וטעם לה' פרים כי ישראל כל ימי היותם במדבר פחדו ממדת הדין, וזאת טעותם במעשה העגל, והנה העלו העולות וזבחו השלמים כולם פרים, כטעם פר כהן משיח (ויקרא ד ג) ופר העלם דבר (שם יד) ופר ע"ז (במדבר טו כד), גם פרה אדומה (שם יט ב) כן. ובענין העגל אזכיר זה (רמב"ן על שמות ל״ב:א׳):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וישלח את נערי בני ישראל. בכורות היו. ועל דרך הפשט קראם נערי כי היו טהורים להקריב קרבן שמעולם לא טעמו טעם חטא ולא נגשו אל אשה. וכן דרשו רז"ל עתידין בחורי ישראל שלא טעמו חטא מעולם ליתן ריח כלבנון שנאמר (הושע יד) ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון, ועם הקרבן הזה נגמר הברית בקבלת התורה שהרי בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן, מילה כשיצאו ישראל ממצרים נמולים היו כי היו כלם מקובלי האבות במצוה זו, טבילה הוא שכתוב (שמות יט) וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, קרבן הוא הקרבן הנזכר בכאן, וכן מי שבא להתגייר חייב בשלשתם שנאמר (במדבר טו) ככם כגר, וחייבין בית דין למולו ולהטבילו וכשיבנה בהמ"ק יביא קרבנו. ודרשו ז"ל שמודיעים אותו תחלה קצת מצות ועונשים שבהם, וטעם הודעת העונשים כדי שלא יתגייר שאין הגרים תועלת לישראל כלל שהרי ערב רב גרים היו והם היו סבת העגל וגם היו סבת המגפה בענין בשר תאוה שחל עליהם הדבר שנאמר (במדבר יא) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, ומפורש אמרו רז"ל קשים גרים לישראל כספחת שנאמר (ישעיה יד) ונספחו על בית יעקב, והטעם לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות וישראל לומדים ממעשיהם. ויש שפירש מודיעים אותם קצת עונשים שהטעם בזה כדי שלא יאמר אילו הייתי יודע לא הייתי מתגייר ונמצא גרותו בטעות, ועל כן יש לנו להודיעו מקצת עונשין כדי שיהיה גרותו בלב שלם ושיקבל עליו הכל. ומה שאמרו רז"ל קשים גרים לישראל אין זה נאמר לגנאי הגרים אלא לגנאי ישראל, כלומר כיון שהקב"ה רואה מחשבתם שעזבו משפחתם וארץ מולדתם ובאו להדבק בשכינה הנה הם מחייבין את ישראל כשאין עובדים להקב"ה בלבב שלם. וכן מצינו במדרש אמר ריש לקיש גדולים גרים בזמן הזה יותר מישראל כשעמדו על הר סיני, שהם ראו את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר והנפלאות הגדולות והנוראות והגרים לא ראו מדבר זה כלום ובאים בצר ובמצוק להסתופף תחת כנפי השכינה. זבחים שלמים לה' פרים. כל ימי המדבר היו ישראל מתפחדים ממדת הדין לפי שהיו במקום החורבן והשממון ולכן היה הקרבן פרים, והבן זה.

ו וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל־הַמִּזְבֵּחַ׃

רַשִׁ״י ויקח משה את חצי הדם. מִי חִלְּקוֹ? מַלְאָךְ בָּא וְחִלְּקוֹ (ויקרא רבה ו'): באגנת. שְׁתֵּי אַגָּנוֹת, אֶחָד לַחֲצִי דַּם עוֹלָה וְאֶחָד לַחֲצִי דָּם שְׁלָמִים לְהַזּוֹת אוֹתָם עַל הָעָם. וּמִכָּאן לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁנִּכְנְסוּ אֲבוֹתֵינוּ לַבְּרִית בְּמִילָה וּטְבִילָה וְהַזָּאַת דָּמִים, שֶׁאֵין הַזָּאָה בְּלֹא טְבִילָה (כריתות ט'):

אוּנְקְלוֹס וּנְסִיב משֶׁה פַּלְגוּת דְמָא וְשַׁוִי בְּמִזְרְקַיָא וּפַלְגוּת דְמָא זְרַק עַל מַדְבְּחָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויקח חצי הדם. מהעולות והשלמים: ומלת באגנות. כלים עגולים. כמו אגן הסהר ובלשון ערבי אגא"ן: וחצי הדם. של עולה והשלמים זרק על המזבח לשם. והנה באגנות ישמש לשנים שנתן חציו באגנות וחציו אחר באגנות:

רַמְבַּ״ן וישם באגנות הם כלים עשוים שלא כדמות כלי המזבח, ולכך אמר כי חצי הדם שהיה דעתו ליתן על העם שם בכלים ההם, והחצי האחר זרק על המזבח מן המזרקות שקבל אותו בהם כדרך הקרבנות. ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ד:ו׳) כי באגנות ישמש בעבור שניהם. וכן דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ד:ו׳) שתרגם במזרקיא:

סְפוֹרְנוֹ וחצי הדם זרק על המזבח. עשה את המזבח כשליח האל יתברך לבדו לכרות הברית, ובכן קבל חצי הדם, וחציו האחר נזרק על העם הנכנסים עמו לברית:

ז וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע׃

רַשִׁ״י ספר הברית. מִבְּרֵאשִׁית וְעַד מַתַּן תּוֹרָה וּמִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְמָרָה:

אוּנְקְלוֹס וּנְסִיב סִפְרָא דִקְיָמָא וּקְרָא קֳדָם עַמָא וַאֲמָרוּ כֹּל דִי מַלִיל יְיָ נַעְבֵּד וּנְקַבֵּל:

רַשְׁבַּ״ם ספר הברית: דכתיב למעלה ויכתוב משה וגו': נעשה ונשמע: נעשה מה שדיבר וגם נשמע מה שיצונו עוד מכאן ולהבא ונקיים:

אִבְּן עֶזְרָא ויקח. כאשר קרא באזני הזקנים וקבלו על נפשם אז לקח חצי הדם הנשאר וזרקו על העם. והם הזקנים. כי הם כנגד כל ישראל. כמו שכתוב בפר העלם דבר של צבור וסמכו זקני העדה את ידיהם שהם כנגד כל ישראל. וזאת הזריקה כמו ויז על אהרן ועל בגדיו. וקראה דם הברית:

סְפוֹרְנוֹ ספר הברית. הספר שכתב בו דברי ה' והמשפטים שעליהם יכרתו הברית, כאמרו למעלה ויכתוב בספר: ויקרא באזני העם. שידעו מה הם מקבלים עליהם, שלא יהיו כמוטעים: נעשה ונשמע. נעשה לתכלית שנשמע בקולו כעבדים המשמשים את הרב שלא על דרך לקבל פרס כענין עושי דברו לשמוע בקול דברו:

ח וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל־הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם־הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם עַל כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃

רַשִׁ״י ויזרק. עִנְיַן הַזָּאָה, וְתַרְגּוּמוֹ וּזְרַק עַל מַדְבְּחָא לְכַפָּרָא עַל עַמָּא:

אוּנְקְלוֹס וּנְסִיב משֶׁה יָת דְמָא וּזְרַק עַל מַדְבְּחָא לְכַפָּרָא עַל עַמָא וַאֲמַר הָא דֵין דָם קְיָמָא דִגְזַר יְיָ עִמְכוֹן עַל כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויקח משה את הדם ויזרוק על העם. הזה הדם עליהם כדי שיכנסו בברית עם הקב"ה בדם ואותו כתם הדם שעל בגדיהם קרא הכתוב עדי לפי שהיה עדי להם וכבוד גדול, והיה להם עדות ואות שנכנסו בבריתו של הקב"ה, ועל כן כשחטאו בעגל ועברו על הברית אמר להם (שמות לג) הורד עדיך מעליך כלומר שיסירו מעליהם אותם הבגדים שהיו עדי להם, וזהו שאמר (שם) ויתנצלו בני ישראל את עדים, אותם הבגדים שנזרק עליהם דם הברית שהיה עדות ואות בין הקב"ה וביניהם, ולמה כרת הקב"ה עמהם ברית בדם רמז להם אם אתם מקיימים את התורה מוטב ואם לאו הריני מתיר דמכם לכרת ולמיתה, זה כתב רבינו חננאל ז"ל. וכן פירש רש"י היה מזה על בגדיהם מן הדם והיה הענין להחשיבם כענין שכתוב באהרן (שם כט) והזית על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו. וכוונת אונקלוס ע"ה כשאמר על העם כי זרק הדם על המזבח לכפר על העם שכן תרגם ואריק על מדבחא לכפרא על עמא. ויש שפירש ויזרוק על העם כנגד העם כלומר לפניהם לא על בגדיהם, וכן (בראשית א) ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים שפירושו כנגד רקיע השמים.

ט וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃

אוּנְקְלוֹס וּסְלֵיק משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִין מִסָבֵי יִשְׂרָאֵל:

אִבְּן עֶזְרָא ויעל. לא הזכיר ההר כי אין צורך:

סְפוֹרְנוֹ ויעל משה ואהרן. אחר שקיים מה שצוהו ה' יתברך, כאמרו כה תאמר אל בני ישראל קיים מה שצוהו אחר כך באמרו עלה אל ה' אתה ואהרן:

י וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר׃

רַשִׁ״י ויראו את אלהי ישראל. נִסְתַּכְּלוּ וְהֵצִיצוּ וְנִתְחַיְּבוּ מִיתָה, אֶלָּא שֶׁלֹּא רָצָה הַקָּבָּ"ה לְעַרְבֵּב שִׂמְחַת הַתּוֹרָה וְהִמְתִּין לְנָדָב וַאֲבִיהוּא עַד יוֹם חֲנֻכַּת הַמִּשְׁכָּן, וְלַזְּקֵנִים עַד וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (במדבר י"א) – בַּקְּצִינִים שֶׁבַּמַּחֲנֶה (תנחומא): כמעשה לבנת הספיר. הִיא הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, לִזְכֹּר צָרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּמַעֲשֵׂה לְבֵנִים (ויקרא רבה): וכעצם השמים לטהר. מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ הָיָה אוֹר וְחֶדְוָה לְפָנָיו: וכעצם. כְּתַרְגּוּמוֹ, לְשׁוֹן מַרְאֶה: לטהר. לְשׁוֹן בָּרוּר וְצָלוּל:

אוּנְקְלוֹס וַחֲזוֹ יָת יְקַר אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל וּתְחוֹת כָּרְסָא יְקָרֵהּ כְּעוֹבַד אֶבֶן טָבָא וּכְמֶחֱזֵי שְׁמַיָא לְבָרִירוּ:

רַשְׁבַּ״ם ויראו את אלהי ישראל: כעין וראיתה את אחורי: לבנת: לובן: וכעצם: מראה, כמו אדמו עצם מפנינים: לטהר: כשהשמים ברורים בלא עננים:

אִבְּן עֶזְרָא ויראו. במראה נבואה. כמו ראיתי את ה' יושב על כסא. אמר הגאון כי ספיר לבן. ראייתו לבנת הספיר. ואיננו רק אדום. והעד כי מנהג הלשון לכפול הטעם במלות שונות. והנה כתוב זכו נזיריה משלג צחו מחלב. והנה הטעם כפול. אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם. והנה ספיר כמו פנינים. ועוד אם לבנת הספיר הוא לובן מה טעם לומר כמעשה.היה ראוי לומר כמראה. והנכון כי לבנת מגזרת לבנה. כמו חשכת מים. מגזרת חשכה. והנה לבנת הספיר. כאבן ספיר שראה יחזקאל במראות הנבואה שהוא דמות כסא: וטעם וכעצם השמים לטוהר. תחת לבנת הספיר והוא הרקיע שהוא כעין הקרח שהוא נטוי על ראשי החיות שראה יחזקאל. והנה כתוב ויראו את אלהי ישראל. ושם כתוב היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל כי תפש דרך קצרה כי היא תחת רקיע. גם הוא תחת הכסא. והכל תחת השם הנכבד:

רַמְבַּ״ן ויראו את אלהי ישראל פירש ר"א במראה הנבואה, כמו ראיתי את ה' נצב על המזבח (עמוס ט א). ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, הוא שראה יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א כו). וכעצם השמים לטוהר, שראו תחת לבנת הספיר כעצם השמים לטוהר, הוא הרקיע כעין הקרח הנורא הנטוי על ראשי החיות (שם כב) והנה בכאן כתוב ויראו את אלהי ישראל, ושם (י כ) כתוב היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל, כי תפס דרך קצרה, כי היא תחת הרקיע שהוא תחת הכסא, והכל תחת השם הנכבד. ועל דרך הפשט טעם אלהי ישראל, לומר כי זכות ישראל אביהם עמהם לזכותם במראה הזאת: ועל דרך האמת, בעבור כי הזכיר במתן תורה וידבר אלהים (שמות י״ט:כ״ה), והוא כאשר אמר הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש (דברים ה כא), ביאר כאן שראו אלהי ישראל, ולא אמר כאשר יאמר בכל מקום ה' אלהי ישראל, והזכיר בהם זה לומר שהשיגו הזקנים במראה הזאת יותר משאר העם שראו על הארץ את אשו הגדולה (שם ד לו), כי היה לעם במחיצת ענן וערפל (שם ה יט) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ד:י׳) ירמוז לזה שתרגם וחזו את יקר אלהא דישראל, ולא תרגם ואיתגלי להון יקרא דה', כמנהגו במקומות אחרים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויראו את אלהי ישראל. הכוונה בזה על הכבוד האחרון שהזכירו למעלה ולכך הוסיף בו את שהוא השכינה, שה' המיוחד שהוא אלהי ישראל כתוב בו (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי ולכך תרגם אונקלוס וחזו ית יקר אלהא דישראל, והוא הכבוד שראה יחזקאל (א) כמראה אדם עליו מלמעלה כי ראה תחלה חיות הקדש והאופנים למטה אצל החיות וחזר וראה הרקיע הנטוי על ראשי החיות וראה הכסא על הרקיע ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. ע"ד הפשט יבאר הכתוב כי משה ואהרן ובניו ושבעים הזקנים ראו עתה במעמד הר סיני אלהי ישראל על הכסא והכסא על הרקיע והוא הרקיע הנטוי על ראשי החיות אמר תחלה ותחת רגליו שהוא הכסא וכן תרגומו כורסי יקריה, והזכיר כמעשה לבנת הספיר כי כן כתוב (שם א) כמראה אבן ספיר דמות כסא, וספיר הוא אבן יקרה לבנה לדעת רבינו סעדיה גאון ז"ל, וע"כ אמר לבנת מלשון לובן וענינו זכות גדול שהאור נראה מאחריו. אבל דעת החכם ר"א ז"ל כי ספיר הוא תכלת ואמר כי לבנת אינו מלשון לובן אלא כלשון (שם ד) ואתה קח לך לבנה ואמר לבנת הספיר כמו שראה יחזקאל אבן ספיר, והעד על פירושו זה שאמר כמעשה ולא אמר כמראה לבנת או כעין לבנה כי על גוון הלובן אין לשון כמעשה נופל בו, ויהיה באור הכתוב כי היו רואים כסא הכבוד כמעשה לבנת של ספיר זך ובהיר, ותחת אותו כסא שהוא כמעשה לבנת הספיר ראו עצם השמים לטוהר והוא הרקיע כעין הקרח הנורא הנטוי על ראשי החיות, ומזה הזכיר יחזקאל (שם י) היא החיה אשר ראיתי וגו', רצונו תחת הרקיע והרקיע תחת הכסא והכסא תחת אלהי ישראל אבל הכתוב קצר בזה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפירושו כי הכתוב תפש דרך קצרה שהרי למעלה מן החיה רקיע, למעלה מן הרקיע הכסא, למעלה מן הכסא אלהי ישראל. ומה שהזכיר עצם השמים ולא הזכיר חיות הקדש אשר תחתיו, יתכן לפרש כי רצה להסתירם לפי שמשם היה החטא לישראל ששמטו אחד מטטרמולין שלו והכעיסוהו בו. וע"ד המדרש כמעשה לבנת הספיר כדי לזכור שעבוד של ישראל בלבנים. ובאור הענין ללמד שהקב"ה מצר כשהאומות מצירין לישראל והוא מה שאמרו כל המשעבדם מלמטה כאלו משעבדם מלמעלה. ומזה הענין הוא מה שכתוב (שמות ג) כי ידעתי את מכאוביו, ומזה אמרו בירושלמי דמסכת סוכה מעשה אין כתיב אלא כמעשה היא וכל ארגליא שלה היא והסל והמגרפה ע"כ, ושבעים זקנים אלו הם השוטרים המוכים על הצבור להקל מעליהם עול הלבנים ולכך זכו מדה כנגד מדה להשיג כמעשה לבנת הספיר. וע"ד החכמה כמעשה לבנות הספיר, היא השגה במראה הנבואה אמתת החומר הראשון התחתון שהיה משלג שתחת כסא הכבוד, והוא שדרשו ז"ל שמים מהיכן נבראו מאור לבושו שנאמר (תהלים קד) עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה, הארץ נברא משלג שתחת כסא הכבוד שנאמר (איוב לז) כי לשלג יאמר הוא ארץ וגו', ואונקלוס שתרגם ותחות כורסי יקריה, עשה רגליו שבים אל הכסא. ומלת רגליו סבותיו כמו (יחזקאל א) ורגליהם רגל ישרה, (זכריה יד) ועמדו רגליו, והכוונה בו שהחומר ההוא מאצלו והוא סבתו המחייב מציאותו והוא בראו וחדשו אחר העדרו. ואמר כמעשה לפי שהחומר מתפעל ומקבל צורה, ואמר לבנת כי הלובן ההוא שתחת הכסא היה חומר לארץ, ולא אמר כלבנת הספיר לפי שאין הכוונה במראה הלובן כי הספיר איננו לבן כי אם היה לו מראה לובן לא היה מראה המראים כלן ולא היה מקבלן מאחריו, אבל הוא נעדר מכל מראה ולפיכך הוא מקבל כל מראה, כן החומר הוא נעדר הצורות כלן ואין לו דמות וצורה כלל על כן הוא מקבל כל צורה וצורה, וזה דעת הרמב"ם ז"ל בספר המורה בחלק שני פרק כ"ו ע"ש. וע"ד הקבלה כמעשה לבנת הספיר, ידוע אצל חכמי המרכבה כי כסא הכבוד מיוסד מג' יסודות, אש, רוח, מים, שהם נאצלים מג' מדות, חסד, דין, רחמים, והם ג' מראות, לבן, אודם, תכלת, ותן אל לבך כי הזכיר לבנת על מראה הלובן, וספיר על מראה האודם, וכעצם השמים על מראה התכלת, ולכך תרגם אונקלוס ותחות כורסי יקריה, והוא שאמר התכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. וראוי שתתבונן איך הזכיר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שהוא באור גמור כי יש תחת הכסא כמעשה לבנת הספיר שהוא כסא אחר וזהו יורה על שני כסאות, והנה הדבר אמת ויציב כי יש כסא לכסא, ועל כן גלה לך הכתוב בפירוש כי תחת הכסא העליון יש כסא אחר שהוא כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים, ושלשה יסודות לכל כסא וכסא הרי ו', וזהו סוד הכתוב הנזכר בכסא שלמה (מלכים א י) שש מעלות לכסא וגו', וכתיב (דברי הימים א כט) וישב שלמה על כסא ה', כי רצה שלמה בחכמתו הגדולה לכלול בכסאו מעלות שני הכסאות שעליהם נאמר בעת רצון (תהלים קכב) כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, ונאמר בשעת הכעס (דניאל ז) עד די כרסון רמיו. ויש שפירשו כמעשה לבנת הספיר כי המשיל השגת האצילות לענין הספיר הלבן שהוא מראה מה שבתוכו שהוא פנימי ונסתר שם, והפנימי הזה הנסתר הוא נראה מתוך החיצון אבל עצמותו אינו נראה ואינו נודע לעצמו, וזהו (שמות ו) וארא אל אברהם וגו', כי הפנימי הנסתר נראה אל הרואים כספיר אבל לא נודע להם, ועל כן יבאר הכתוב השגתה במשל יפה מאד יובן ממנו הנמשל, וזהו לשון כמעשה בכ"ף הדמיון כי ענין ההשגה בהם גם בכל הנביאים כלן גם בישראל בהר סיני היא הנקראת פנים בפנים כח לפנים מכח, ולכך אמר כמעשה כענין מה שיעשה הספיר הלבן שהפנימי הנעלם נראה מתוך החיצון אבל עצמותו אינו נראה כי הוא נסתר ונעלם מן ההשגה, וזה מבואר.

סְפוֹרְנוֹ ותחת רגליו. בארץ, שהיא שפל הכל, כאמרו והארץ הדום רגלי: כמעשה לבנת הספיר. עצם נעדר כל הצורות השכליות ומוכן לקבלם, כמו הספיר הלבן הנעדר מכל המראות. והוא עצם הנפש האנושית השכלית, הנעדרת מכל מדע ומוכנת לקבלם בעיון בחיריי: וכעצם השמים לטוהר. וראו שזה העצם הוא נבדל מן החומר האנושי וטהור ממנו, כמו שעצם השמים והוא נפש הגלגל בלתי מעורב עם חומר הגלגל או גופו כלל, אבל טהור ונקי ממנו, באופן שזה העצם הוא כעצם השמים ונפשו בענין הטוהר והנקיות מחומר:

יא וְאֶל־אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת־הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ׃

רַשִׁ״י ואל אצילי. הֵם נָדָב וַאֲבִיהוּא וְהַזְּקֵנִים: לא שלח ידו. מִכְּלָל שֶׁהָיוּ רְאוּיִים לְהִשְׁתַּלֵּחַ בָּהֶם יָד (תנחומא, ויקרא רבה כ'): ויחזו את האלהים. הָיוּ מִסְתַּכְּלִין בּוֹ בְּלֵב גַּס מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כָּךְ מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא, וְאֻנְקְלוֹס לֹא תִרְגֵּם כֵּן. אצילי. לְשׁוֹן גְּדוֹלִים, כְּמוֹ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ (ישעיהו מ"א), וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ (במדבר י"א), שֵׁשׁ אַמּוֹת אַצִּילָה (יחזקאל מ"א):

אוּנְקְלוֹס וּלְרַבְרְבֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא הֲוָה נִזְקָא וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַיְיָ וַהֲווֹ חָדָן בְּקָרְבָּנֵיהוֹן דְאִתְקַבָּלוּ בְּרַעֲוָא כְּאִלוּ אָכְלִין וְשָׁתָן:

רַשְׁבַּ״ם ואל אצילי זקני בני ישראל לא שלח: הק' ידו, אע"פ שראו את אלקי ישראל כמו שכתוב כבלע את הקדש ומתו, וכן באנשי בית שמש כי ראו בארון ה', ובמשה מצינו כי ירא מהביט, וכאן חלק להם הק' כבוד מפני כריתות הברית נראה להם כמו שפירשתי בברית בין הבתרים אשר עבר בין הגזרים האלה, וכתוב שם ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו' וכן לפנינו בכריתות ברית פרשת כי תשא וראית את אחורי, וכתיב ויעבור ה' על פניו וגו' וכתיב בתריה הנה אנכי כורת ברית: ויאכלו וישתו: העולות הקריבו, והשלמים אכלו שכתוב למעלה ויזבחו זבחים שלמים:

אִבְּן עֶזְרָא ואל אצילי. כמו ומאציליה. ולא הזכיר זקנים להכניס עמהם נדב ואביהוא: וטעם לא שלח ידו. כי ראו השם הנכבד ולא מתו. כאשר אפרש בפסוק כי לא יראני האדם וחי. וטעם ויאכלו וישתו. שירדו שמחים מההר: ויאכלו זבחי שלמים שזבחו נעריהם: וישתו בשמחה ורבי יהודה הלוי אמר כי טעם ויאכלו. כי הוצרכו שיאכלו אע"פ שנהנו מזיו השכינה. והזכיר זה בעבור משה שחיה ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה ככתוב בפ' אחרי זאת:

רַמְבַּ״ן ואל אצילי בני ישראל הם נדב ואביהוא והזקנים הנזכרים (שמות כ״ד:א׳), וקראם כן כי נאצל עליהם רוח אלהים, וכן מאציליה קראתיך (ישעיה מא ט), הנאצלים, שנאצל עליהם מרוחו, או הגדולים שנאצל עליהם כבוד מן המלכות: וטעם לא שלח ידו בעבור שאמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם, הודיע בכאן שנזהרו בכך ולא פרץ בהם פרץ, כי היו אצילי בני ישראל ראויים למה שחזו במחזה הזה, והטעם כי חזו את האלהים, ולא הרסו לעלות אל ה': וטעם ויאכלו וישתו שאכלו שם השלמים בתחתית ההר לפני האלהים טרם שישובו אל אהליהם, כי השלמים טעונין מחיצה, ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (זבחים נה:), ובשילה בכל הרואה (שם קיב:), וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר, לא במחנה: וטעם וישתו שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך (דברים כז ז). וכתיב בשלמה (דהי"ב א יב) החכמה והמדע נתון לך וגו', מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו (מלכים א ג׳:ט״ו). ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שהש"ר א ט). ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה (דהי"א כט כא-כב), ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואל אצילי בני ישראל. נקראו אצילי מלשון אצילות כלומר שנאצל עליהם רוח נבואה במעמד הקדוש הזה, והאצילים האלה היו נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. לא שלח ידו. מכאן שהיו ראוים לשליחות יד. ויחזו את האלהים. הוא מה שנזכר למעלה ויראו את אלהי ישראל, והכוונה בזה מה שאמר ויראו את אלהי ישראל ויחזו את האלהים שחזו את האלהים ולא הרסו לעלות אל ה', ויאכלו וישתו. ע"ד הפשט עשו יום טוב מפני שזכו ונכנסו לאותו המראה הנכבד ונצולו ויצאו בשלום כענין שכתוב (בראשית לב) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, וכן היה כהן גדול עושה סעודה גדולה במוצאי יום הכפורים מפני שנכנס בשלום ויצא בשלום מקדש הקדשים ונצול. ויש שפירש ויאכלו וישתו, שלא היתה מעלתם כמעלת משה שהעיד עליו הכתוב (שמות לד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ונזון ארבעים יום בלא מאכל ומשתה כי אחרי שזכו למדרגה זו חזרו למדרגתם האנושית מיד שאכלו ושתו. ורש"י פי' ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו כי בעוד שהיו אוכלים ושותים היו מסתכלים אותו בלב גס. וע"ד המדרש ויאכלו וישתו וכי קילור עלה עמהם לסיני כן דרשו בויקרא רבה פרשת אחרי מות. פירוש קילור עוגה, אלא ויאכלו וישתו אמר רבי יוחנן אכילה ודאית שנאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים, ובאור זה כי מזון הנפש ועדונה באותה המראה הנפלאה יכנה הכתוב לאכילה ושתיה שהוא עדון הגוף, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים סג) כמו חלב ודשן תשבע נפשי, כי כיון שהגוף מתקיים מן המזון הגופני הבא מסבה אחר סבה עאכ"ו שתתקיים הנפש בהתקשרה בסבה העליונה ראשונה יתברך והוא המזון האמתי הקיים והאכילה הודאית הנצחית וכענין שכתוב (שם לו) ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. ועוד יש לפרש ויאכלו וישתו קרי ביה וישיתו כי מפני שמצינו אחר מתן תורה בפורענות (שמות לג) ולא שתו איש עדיו עליו ולא נזכר השכר הגדול וההוד העצום הזה בפ' מתן תורה לכך הוצרך לרמוז כאן כי מה שחזו את האלהים הוא ששתו העדי ההוא ונהנים ושמחים שמחת הנפש כמי שנהנה ושמח באכילה ושתיה, זה שמעתי מפי הרב ר' דן. ועדיין נשאר לשאול למה לא נזכר במתן תורה בפירוש, ולמה לא יזכיר ענין העדי הזה כאשר זכינו אליו ויזכרנו כשאבד ממנו. ונראה לי לומר כי לא היה צריך כלל, כי העם אשר יצאו לקראת האלהים מן המחנה לקבל תורה מן השמים וראו הקולות והלפידים וקול השופר ואותם הגדולות והנוראות אשר ראו עיניהם א"צ לומר שהתלבשו עדי האור והתעטרו והתקדשו בקדושת שמות המלאכים כי כל המתקרב אל השמן א"צ לומר שימשח ממנו, כמו שאמרו רז"ל קרב לגבי דהינא ואידהן. והנה זה כענין ספור העוה"ב שלא נזכר בתורה לפי שלא היה צריך לפי שכל מה שתאריך התורה בספור היעודים הגופניים אינו אלא מפני שהם הכנה לירש חיי העוה"ב, ועל כן לא הוצרך בכאן להזכיר העדי כשזכינו אליו, כי כיון שהזכיר הכתוב (שמות יט) ויוצא משה את העם לקראת האלהים מתוך הכלל ההוא יש להבין הפרט, אבל כאשר חטאו במעשה העגל הוצרך להזכיר חסרונם שאבדה מהם המעלה העצומה הזאת. וע"ד הקבלה ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, והלא כבר הזכיר ויראו את אלהי ישראל. אבל יתכן לפרש כי האצילים חזו את האלהים כלומר שנבאו בו שלא במחיצה, ושלא תאמר כשאמר ויראו ראיה ממש לכך חזר ואמר ויחזו נבואה מלשון מחזה, והנה השגתם היתה למעלה מהשגת ישראל ולמטה מהשגת משה, כי השגת ישראל היתה במחיצת ענן וערפל והאצילים היתה נבואתם בו שלא במחיצה, ומשה רבינו ראה אותו ממש כי כן הבטיחו (שם לג) וראית את אחורי, והוא הכבוד האחרון. ומה שהזכיר מיד ויאכלו וישתו יורה כי נהגו קלות ראש בראיה זו, ולכך היו ראוין לשליחות יד במה"ד, אלא שרצה להמתין להם כדי שלא לערבב שמחת התורה.

סְפוֹרְנוֹ ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. להוציאם מחושיהם כדי שינבאו, כענין בשאר הנביאים בהיות עליהם יד ה', כאמרו ביחזקאל ותפול עלי שם יד ה' כי אז יבטלו פעולות חושיהם, כמו שקרה לשאול בהנבאו, כאמרו ויפשוט גם הוא בגדיו, ויתנבא גם הוא לפני שמואל, ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה אמנם לאלה האצילים לא שלח ידו להוציאם מחושיהם כדי להשיג מה שראו אז: ויחזו את האלהים. במראה נבואיי: ויאכלו וישתו. עשו משתה אחרי כן בלתי השתנות בחושיהם, וזה עשו לשמחה על מה שהשיגו:

כְּלִי יָקָר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. פירש"י שהיו מסתכלים בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, וקשה על דבריו דהל"ל תחילה ויאכלו וישתו ואח"כ ויחזו את האלהים, ותרגומו והוו חדן בקורבניהון גם זה אינו מתישב על הלשון ויותר היה נכון לפרש שלא היה שם שום אכילה ושתיה אלא היו דוגמת משה שעמד בהר מ' יום בלא אכילה ושתיה והיה נזון מזיו השכינה כך אצילי בני ישראל מתוך שחזו את האלהים ע"כ היה דומה כאילו אכלו ושתו כי ראיית פני השכינה היתה אכילה שלהם. האמנם מדקאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו יש לדקדק למה קראם אצילים ועוד פסוק זה צריך קישור עם ויאכלו וישתו. ונ"ל שבא להורות ההבדל שבין נבואות משה לנבואתם, כי אל משה שלח ה' יד נבואתו בלא אמצעי כי הנבואה נקראת יד ה' כמ"ש היתה עלי יד ה' וזה הדבר ברוח הקודש, ולפי שמשה היה קרוב אל השכינה על כן לא הותרה לו להשתמש בצרכי הגוף כלל כל זמן שהיה עומד לפני ה' וזה"ש ויכסהו הענן ו' ימים, ובמסכת יומא ארז"ל שכסוי זה היה כדי למרק אכילה ושתיה שבתוך מעיו כדי שיעמוד חי לפני ה' נקי ומשולל מכל עניני גשמיות ומטעם זה לא אכל מ' יום כדי להרחיקו מכל עניני הגוף שנבראו בו' ימי בראשית ויקרא למשה ביום השביעי כי השביעי קודש לה' ויום השבת יוכיח. אבל אלו הזקנים נדב ואביהוא וע' זקנים היו מן האצילים אשר הואצל עליהם מן רוח הקודש שעל משה וניתן עליהם, לפיכך לא היו כמשה בנבואתו שלא אכל ושתה כשחזה פני אלהים אלא המה חזו את האלהים ויאכלו וישתו, שהיו משתמשים בב' החלקים בחלקי השכל ובחלקי החומר כי מצד השכל חזו את האלהים ומצד החומר אכלו ושתו ולפי שחזו מחזה שדי מתוך אכילה ושתיה ע"כ לא ראו באספקלריא המאירה כמו משה, כי פני משה כפני חמה המאירה מכל צד כך משה האיר מב' חלקיו כי גם חומר שלו נעשה זך ונקי כחמה ברה ולא עכב על ידו מלראות מחזה שדי באספקלריא המאירה. אבל פני יהושע שהיה מן המואצלים כלבנה החשוכה מצד אחד ומאירה מצד השני כך היה נקי וזך מצד השכל ומ"מ לא ימיש מתוך המחנה מלהיות כאחד העם מן המחנה מצד החומר המשתמש בצרכי הגוף, והיה כמו אצילים אלו שנאמר בהם ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. ולדברי רש"י יש קצת ראיה, ממש"ה אחרי מות שני בני אהרן ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו', מאחר שצוה לו הש"י שלא יבא אל הקודש כ"א ביום שאין בו אכילה ושתיה ביו"כ ש"מ שבני אהרן חטאו בזה שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס של אכילה ושתיה ולא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה ולא שלח בהם יד עכשיו עד יום פקדו, ודבר זה יתבאר עוד לקמן פר' אחרי מות בע"ה יתברך שמו.

אוֹר הַחַיִּים (יא) ואל אצילי וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר ואל אצילי ולא הספיק לומר ולא שלח בהם ידו. והדבר מובן שעל הזקנים וגו' המוזכרים בסמוך הוא אומר. ואולי, כי טעם הוא נותן - למה לא שלח ידו? לצד שהיו אצילי, פירוש, גדולי ישראל, ואילו עשו כן זולתם - היה שולח ידו. או על דרך אומרם ז"ל (במד"ר פט"ו), שלא רצה לערבב השמחה, כי כל ישראל יתאבלו עליהם לצד היותם גדוליהם ואציליהם, לזה לא שלח ידו: לא שלח וגו' ויאכלו וגו'. קשה: למה חזר לומר פעם ב' ויחזו וגו', ולא הספיק מה שקדם באומרו: "ויראו את" וגו'. והנה רבותינו ז"ל (ויק"ר פ"כ) אמרו, כי נתכוין לומר כי על ידי מחזה שדי נהנו, והרגישו הבריאות והשובע כאיש אכל ושתה. ועדיין קשה למה הפסיק הכתוב באמצע הענין במאמר לא שלח ידו, כי מן הראוי היה לו להקדים לומר מעשיהם בשלימות, ואחר כך אריכות אפים שהאריך ה' להם ולא הרגם מיד, על זה הדרך: "ויראו את אלהי ישראל וגו' ויחזו את האלהים ויאכלו וגו' ואל אצילו בני ישראל". וגם לא היה צריך לכתוב פעם ב' ויחזו וגו', והיה מספיק במה שהתחיל לומר: ויראו את אלהי ישראל וגו' לטוהר ויאכלו וגו', ודרשת חכמינו ז"ל לא זזה ממקומה: ואולי שכוונת הכתוב על דרך אומרו (לקמן ל"ג כ"ג) "והסירותי את כפי וראית" וגו', הרי כי ה' יעשה הבדלה בידו לנבראים מהביט אל האלהים, ואפילו למשה כשנגלה אליו בגלוי שכינה - שם כפו עליו, פירוש, בחינה המפסקת לבל יסתכל. וכאן הודיע הכתוב כי לאצילי ישראל לא שלח ידו, למנוע מהם המחזה, לצד היותם חשובים בעיניו, והניחם לזון עיניהם מאורו יתברך. וזה הוא שיעור הכתוב: ויראו את אלהי ישראל, פירוש, ראו אור גדול של אלהי ישראל, אבל לא נסתכלו אלא תחת רגליו, ואחר כך לצד שלא שלח ה' ידו, פירוש, כחו ורשיונו למנוע מהם, ובזה היה להם כח לחזות בנועם ה', ונהנו - זו אכילה, זו שתיה ושבעה בטוב נפשם. ולא יקשה למה למשה שם כפו עליו ומנעו מהביט ולאצילי ישראל לא שלח ידו, כי מה שהוצרך ה' לשום כפו על משה, לא לשלול ממנו השגה שהשיגו אצילי ישראל, כי השגה זו היתה למשה בתמידות, אלא להביט בהשגה מופלאת אשרי כל מחזה עליון יחזה. ויש עוד לאלוה מילין בפירושן של דברים, ושומר אני עצמי מהעלות על ספר דברים היושבים בסתר עליון', לבל יהנו מהם מי שאינו ראוי לאור באור החיים: חסלת פרשת משפטים

יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה־שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת־לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם׃

רַשִׁ״י ויאמר ה' אל משה. לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה: עלה אלי ההרה והיה שם. אַרְבָּעִים יוֹם: את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם. כָּל שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת בִּכְלַל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הֵן, וְרַבֵּנוּ סְעַדְיָה פֵּרֵשׁ בָּאַזְהָרוֹת שֶׁיָּסַד לְכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בּוֹ:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה סַק לִקֳדָמַי לְטוּרָא וֶהֱוֵי תַמָן וְאֶתֵּן לָךְ יָת לוּחֵי אַבְנָא וְאוֹרַיְתָא וְתַפְקֶדְתָּא דִכְתָבִית לְאַלוּפֵיהוֹן:

רַשְׁבַּ״ם אשר כתבתי: הלוחות מכתב אלקים שנתן לו בסוף ארבעים:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. ושב שם עד שאתן לך. אמר חכם אחד בספרד כי הלוחות הראשונים שהיו מעשה אלהים והטעם מתוקנים נבראו כמדת הארון. כי גם השניים מעשה אלהים היו שהוא בורא הכל. רק משה תקנם כי התקון נקרא מעשה כמו וימהר לעשות אותו. ובעבור שהוא כתוב לוחות אבן. ולא הזכיר אבנים כאשר הזכיר בשניים. והנה הראיתי לי בעלותי ההרה לקחת שני לוחות האבנים. ושלש פעמים הזכיר. כי על כן פירש לוחות האבן שהם ממין אבן לא מעץ. אמר הגאון כי אשר כתבתי. דבק עם לוחות האבן לא עם התורה והמצוה כי השם לא כתב רק עשרת הדברים. ופי' התורה. תורה שבכתב. והמצוה. תורה שבע"פ כי כל המצות ניתנו למשה בסיני בימים שעמד בהר. וכן כתוב ואתה פה עמוד עמדי ולפי דעתי כי התורה הדבור הראשון והחמישי והמצוה השמנ' דברים:

רַמְבַּ״ן ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה היא המצוה שאמר לו מאמש עלה אל ה', ונגש משה לבדו אל ה' (לעיל פסוקים א-ב), ועתה ביום השביעי הוסיף לו לאמר והיה שם ואתנה לך, כי יתעכב בהר עד כי יתן אליו לוחות האבן והתורה והמצוה. ו"אשר כתבתי" יחזור על הלוחות, ו"להורותם" על התורה והמצוה. ושיעור הכתוב ואתנה לך את לוחות האבן אשר כתבתי, והתורה והמצוה להורותם והוא כאשר אמר במשנה תורה (דברים ה כח) ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם: ורש"י כתב (רש"י על שמות כ״ד:י״ב) אשר כתבתי בתוך לוחות האבנים להורותם, שכל שש מאות ושלש עשרה מצות בתוך עשרת הדברות הם: ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ד:י״ב) התורה, הדבור הראשון והשני, והמצוה, השמונה הנזכרים ואינו כלום, כי הכתוב במשנה תורה (שם) ואדברה אליך, יעיד כי על כל המצות כולן ידבר. ועל דעת רבותינו (דב"ר ג יב) יתכן כי יהיה רמז שהיתה כל התורה כתובה לפניו קודם שנברא העולם, כאשר הזכרתי בתחלת ספר בראשית (בהקדמה):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי עלה אלי ההרה. גם פרשה זו קודם מתן תורה נאמרה והלשון מוכיח כן ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה. והיה שם. פי' רש"י ז"ל מ' יום. אשר כתבתי. פי' קודם שנברא העולם שהרי התורה היתה כתובה לפני באש שחורה על גבי לבנה. או יחזור אשר כתבתי אל לוחות האבן שהזכיר שהיו כתובים באצבע אלהים. להורותם על דרך הפשט למדך שהתורה והמצות מסלול ודרך לשוב הנפש לשרשה, וזהו להורותם כלומר להורותם הדרך לעוה"ב, כן אמר שלמה ע"ה (משלי ד) ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה. וע"ד המדרש להורותם, זה תלמוד. וכן דרשו בברכות את לוחות האבן אלו הלוחות, והתורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי זו נביאים וכתובים, להורותם זה תלמוד מלמד שכלן נתנו למשה מסיני. ועוד תמצא להורתם הלמ"ד והמ"ם שבעים ובאמצע תורה וזהו שבעים פנים לתורה. וע"ד הקבלה להורתם כתיב והוא ראיה למה שפירש כי התורה והמצוה ידריכו האדם אל המדה הזו היא כנסת ישראל ומשם תתעלה הנפש אל העוה"ב כטעם הכתוב (תהלים עג) ואחר כבוד תקחני, אתה, והבן זה, ויהיה להורתם כענין (שיר ג) ואל חדר הורתי.

סְפוֹרְנוֹ עלה אלי ההרה. לראש ההר, שאחר שנגש יותר מן העולים עמו, כאמרו ונגש משה לבדו ועם כל זה לא עלה אל ראש ההר, ובאותו המעמד השיגו הזקנים את המראה הגדול. אמר למשה שיעלה אל ראש ההר, ששם היה מראה כבוד ה', כאמרו ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וכך במתן תורה אמר אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר: והיה שם. עמוד שם איזה זמן ארוך, כמו ויהיו שם כאשר צוני ה': והתורה. החלק העיוני ממנה: והמצוה. הוא חלק המעשי ממנה: אשר כתבתי. כי לולא חטאו בעגל היתה כל התורה נתונה חתומה מיד הבורא יתברך כמו הלוחות, כמו שהעיד באמרו ואתה מרבבות קדש מימינו אש דת למו וכו'. ומאז שחטאו בעגל לא זכו לכך, אבל כתבה משה במצותו, כאמרו אחר כך כתוב לך את הדברים האלה ולא הביא משה רבינו את הלוחות אלא כדי לשברם לעיניהם, לשבר את לבם הזונה, כדי שיחזרו בתשובה: להורותם. אתנם לך כדי שתורה אותם. כי אף על פי שהכל בכתב, כאמרם ז"ל (תענית פרק קמא) מי איכא מידי בנביאי וכתובי דלא רמזה משה באורייתא וכמאמר קצתם ז"ל (גטין) רב בכתב, ומעוט בעל פה הנה הרמזים אשר בה בעיון ובמעשה לא יובנו אצל רוב ישראל זולתי על ידי מורה צדק, ובזה צדק גם כן מאמר קצת רבותינו ז"ל באמרם רוב בעל פה ומעוט בכתב:

יג וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל־הַר הָאֱלֹהִים׃

רַשִׁ״י ויקם משה ויהושע משרתו. לֹא יָדַעְתִּי מַה טִּיבוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ כָּאן, וְאוֹמֵר אֲנִי, שֶׁהָיָה הַתַּלְמִיד מְלַוֶּה לָרַב עַד מְקוֹם הַגְבָּלַת תְּחוּמֵי הָהָר שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לֵילֵךְ מִשָּׁם וָהָלְאָה, וּמִשָּׁם וַיַּעַל מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל הַר הָאֱלֹהִים, וִיהוֹשֻׁעַ נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ וְנִתְעַכֵּב שָׁם כָּל אַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ כְּשֶׁיָּרַד מֹשֶׁה וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה (שמות ל״ב:י״ז), לָמַדְנוּ שֶׁלֹּא הָיָה יְהוֹשֻׁעַ עִמָּהֶם:

אוּנְקְלוֹס וְקָם משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשֻׁמְשָׁנֵהּ וּסְלֵיק משֶׁה לְטוּרָא דְאִתְגְלִי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא ויקם משה. מדרך הסברא כי יהושע הלך ממחנה ישראל עם משה וישב בתחתית ההר עד רדת משה. כי הנה לא ידע דבר העגל שנעשה. ואין טעם לשאול מה אכל כי המן סביב למחנה לקט ואכל יום יום:

רַמְבַּ״ן ויקם משה ויהושע משרתו לא ידעתי מה טיבו של יהושע בכאן, ואומר אני שהיה התלמיד מלוה את הרב עד מקום הגבלת תחומי ההר שאין רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל האלהים, ויהושע נטה שם אהלו כל ארבעים יום, שכן מצינו כשירד משה וישמע יהושע את קול העם ברעה (שמות ל״ב:י״ז), למדנו שלא היה יהושע עמהם. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ד:י״ג) ועל דעתי היה יהושע מכלל שבעים הזקנים, כי אין בישראל שבעים זקנים ראויים לקרבה אל האלהים יותר ממנו, וכאשר פירש משה מהם היה מלוה את רבו עד הגבול. ואל תקשה עלי ממאמר רבותינו בענש הזקנים האלו בתבערה (תנחומא בהעלותך [. טז), כי יאמרו כן על כלן חוץ מיהושע, לפי שהיה ראוי למראות אלהים ולכל נבואה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויקם משה ויהושע משרתו. היה יהושע מכלל שבעים זקנים שהזכיר למעלה שחזו את האלהים והוא היה גדול מכלן. ויש לשאול מדוע יזכירנו הכתוב בכאן יותר מן השאר, וכתב הרמב"ן ז"ל אפשר לומר שזה מורה כי כל מ' יום שהיה משה בהר היה יהושע ממתין עליו בתחתית ההר ומפני זה הזכיר בכאן כי היה משרתו עמו ללוות אותו עד הגבול המזומן בהר. ויעל משה אל הר האלהים. להודיע שכל זמן שהיה משה בהר המתינו יהושע בתחתית ההר, וראיה לזה שהרי כשירד משה מן ההר הזכיר הכתוב מיד וישמע יהושע הוא שכתוב (שמות לב) וישמע יהושע את קול העם ברעה, והכתוב הזה יורה כי לא היה יהושע עם ישראל במחנה אבל היה מתיצב בתחתית ההר וממתין למשה עד רדתו.

יד וְאֶל־הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ־לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר־נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי־בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם׃

רַשִׁ״י ואל הזקנים אמר. בְּצֵאתוֹ מִן הַמַּחֲנֶה: שבו לנו בזה. וְהִתְעַכְּבוּ כָּאן עִם שְׁאָר הָעָם בַּמַּחֲנֶה, לִהְיוֹת נְכוֹנִים לִשְׁפֹּט לְכָל אִישׁ רִיבוֹ: חור. בְּנָהּ שֶׁל מִרְיָם הָיָה וְאָבִיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר (דהי"א ב'), אֶפְרָת זוֹ מִרְיָם כִּדְאִיתָא בְּסוֹטָה: מי בעל דברים. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּין:

אוּנְקְלוֹס וּלְסָבַיָא אֲמַר אוֹרִיכוּ לָנָא הָכָא עַד דִנְתוּב לְוָתְכוֹן וְהָא אַהֲרֹן וְחוּר עִמְכוֹן מָן דְאִית לֵהּ דִינָא יִתְקְרֵב לִקֳדָמֵיהוֹן:

אִבְּן עֶזְרָא ואל הזקנים. הידועים הם שראו השם הנכבד: והנה אהרן. גם הוא בכור היה. ואולי היה חור והוא מהשבעים ושניהם ידינו תחת משה עד שובו. וכבר פירשתי כי יתרו לא בא רק בשנה השנית:

רַמְבַּ״ן וטעם ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה כי בהפרדו מהם עם משרתו צוה אותם שישבו להם בזה. ואין הטעם שיעמדו שם כל היום וכל הלילה עד שובם, כי אמר והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם, ובמחנה יהיו בעלי הדברים, ושם מקום המשפט, וכבר אמר לכולם שובו לכם לאהליכם (דברים ה כז) אבל הטעם שיעמדו ויבאו עד למקום ההוא, ולא יהרסו לעלות אליהם, אפילו אל מקום יהושע, עד שובו אליהם: ולפי דעתי יתכן להיות פירושו שבו בעבורנו ובמקומנו במחנה, ואהרן וחור עמכם, ומי בעל דברים, מן הדבר הקשה אשר יקריבון אלי, יגש אליהם במקומי ואמר "אליהם" דרך מעלה לאהרן וחור, כי לפני כלם יצוה לבא ובמעמד אחד יהיה, כאשר אמר "עמכם". והנה צוה שישבו הזקנים ואהרן וחור מושב ב"ד כמשה על שרי האלפים והמאות עד שובו, כי ידע שיתעכב בהר. ואמר "לנו", דרך כבוד לתלמיד, כאשר אמר בחר לנו אנשים (שמות י״ז:ט׳). וזה פירוש נכון. אבל רש"י כתב (רש"י על שמות כ״ד:י״ד) ואל הזקנים אמר, בצאתו מן המחנה, שבו לנו בזה, התעכבו שם עם שאר העם להיות נכונים לשפוט לכל איש ריב. ולא יתכן, כי לא היו עתה במחנה, ומה טעם שיאמר להם כן והם במחנה ישבו, וכבר נתמנו שופטים:

סְפוֹרְנוֹ ואל הזקנים אמר. בנסעו מהם לעלות אל ראש ההר כמו שצוהו האל יתברך באמרו עלה אלי ההרה:

טו וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל־הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־הָהָר׃

אוּנְקְלוֹס וּסְלֵק משֶׁה לְטוּרָא וַחֲפָא עֲנָנָא יָת טוּרָא:

אִבְּן עֶזְרָא ויעל. ויכס. וכבר כסה הענן בששה לחודש:

טז וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד־יְהוָה עַל־הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן׃

רַשִׁ״י ויכסהו הענן. רַבּוֹתֵינוּ חוֹלְקִים בַּדָּבָר, יֵשׁ מֶהֵם אוֹ' אֵלּוּ שִׁשָּׁה יָמִים שֶׁמֵּר"ח (עַד עֲצֶרֶת יוֹם מַתַּן תּוֹרָה): ויכסהו הענן. לָהָר: ויקרא אל משה ביום השביעי לוֹמַר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וּמֹשֶׁה וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים, אֶלָּא שֶׁחָלַק הַכָּתוּב כָּבוֹד לְמֹשֶׁה; וְיֵ"אֹ ויכסהו הענן לְמֹשֶׁה ששת ימים לְאַחַר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְהֵם הָיוּ בִּתְחִלַּת אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לְקַבֵּל לוּחוֹת, וְלִמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַנִּכְנָס לְמַחֲנֵה שְׁכִינָה טָעוּן פְּרִישָׁה שִׁשָּׁה יָמִים (יומא ג'):

אוּנְקְלוֹס וּשְׁרָא יְקָרָא דַיְיָ עַל טוּרָא דְסִינַי וַחֲפָהִי עֲנָנָא שִׁתָּא יוֹמִין וּקְרָא לְמשֶׁה בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִגוֹ עֲנָנָא:

אִבְּן עֶזְרָא וישכון. וכבר שכן הכבוד. כי כן כתוב וירד ה' על הר סיני ועוד ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים. ויכסהו הענן. את משה ואדם לא ראהו. ויקרא אל משה ביום השביעי. ואין צורך לשאלת הגאון למה לא עלה לראש ההר בתחלת עלותו. כי לא יוכל לעלות כי אם ברשות:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וישכון כבוד ה' על הר סיני. הוא מה שהזכיר למעלה (שמות כ) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, ושם כתבתי והרחבתי באור. ומה שאמר ויכסהו הענן ששת ימים זהו מראש חדש סיון עד ששי בו ואז נתנה התורה. ויקרא אל משה ביום השביעי. זה למחרתו אחר מתן תורה ונתעכב שם מ' יום ומ' לילה, הוא שנאמר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, וששת ימים שהיה מכוסה בענן היו בכלל מ'. ואם תשאל כיון שמשה נתעכב שם ולא ירד עד י"ז בתמוז שהוא תשלום מ' למה הוצרכה קריאה זו, אבל מצינו בזה לרז"ל דעות, הוא שאמרו בפ"ק דיומא ויקרא אל משה ביום השביעי לא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה דברי רבי עקיבא, רבי נתן אומר לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו כדי לשוותו למלאכי השרת, רבי מתיא בן חרש אומר לא בא הכתוב אלא לאיים עליו כדי שתהא תורה נתנה באימה וביראה ברתת ובזיע שנאמר (תהלים ב) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. ובמדרש בוא וראה שכל מעשה בראשית נברא בששה ימים והתורה נתנה לסוף מ' יום אשרי מי שנותן מעשה ששה ונוטל מעשה מ'. ויראה לי במספר הזה כי מן הידוע כי השיג משה בחכמת התורה תכלית ההשגה אשר המין האנושי יכול להשיג אבל אי אפשר לו אל המין האנושי לבא אל תכלית אותה ההשגה בפחות מן הזמן הזה ועל כן הוצרך להתעכב שם ללמוד התורה מ' יום ומ' לילה, ומזה הורגלו רז"ל לומר תנא מניה ארבעין זמנין ודמיא ליה כמאן דמנחא בכיסתיה. גם יראה לי שבזכות ארבעים יום הללו זכה לקרון עור פנים מ' שנה שחיה אחרי כן כי כל שנותיו היו מאה ועשרים שנה, וההוד הגדול ההוא לא נפרד ממנו עד יום מותו שהעיד עליו הכתוב (דברים לד) לא כהתה עינו ולא נס לחה, והימים שעמד בהר שלשה פעמים מ' יום היו מאה ועשרים יום כמנין שנתנו ארבעים יום ראשונים בלוחות ראשונות ללמוד פירוש התורה, ארבעים יום שניים להתפלל על מעשה העגל, מ' יום שלישים לקבל לוחות שניות. מתוך הענן. מפני שהיה משה מכוסה בענן כל ו' ימים אבל לא בא בתוכו לכך יאמר הכתוב כי עתה ביום השביעי קרא למשה מתוך הענן והביאו לתוכו כענין שאמר ויבא משה בתוך הענן, וכבר דרשו רבותינו ז"ל פרק קמא דיומא שעשה שביל בתוכו נאמר כאן בתוך הענן ונאמר בים (שמות יד) ויבאו בני ישראל בתוך הים, מה להלן שביל שנאמר (שם) והמים להם חומה וגו' אף כאן שביל.

יז וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

אוּנְקְלוֹס וְחֵיזוּ יְקָרָא דַיְיָ כְּחֵיזוּ אֶשָׁא אָכְלָא בְּרֵישׁ טוּרָא לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

אִבְּן עֶזְרָא ומראה. הנה ההר כולו מכוסה ענן. ובראשו הכבוד ששם השם הנכבד היה נראה כאש אוכלת:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ומראה כבוד ה'. בלשון התורה נקרא כבוד ה', ובלשון חכמים שכינה, וזהו וישכן כבוד ה' על הר סיני וכתיב (תהלים פה) לשכון כבוד בארצנו והיא מדת הדין הנקרא יד שבה נברא העולם כלו שנאמר (ישעיה סו) ואת כל אלה ידי עשתה, הזכיר כל הנמצאים כלן בשם אלה שכלן נתהוו מכח מדה"ד הוא שאמר הכתוב ויהיו כל אלה. וכן במעשה בראשית (בראשית ב) אלה תולדות השמים והארץ כלל כל הנמצאים כולן העליונים והשפלים במלת אלה וזה בכלל הנמצאים. גם בפרטי הנמצאים בדברים שהם קיום העולם מצינו שהזכיר בהן הכתוב לשון אלה, ואלו הם, האור והחשך, והתורה, והמשפט, וקבוץ גליות וישראל, והתבואה, והמטר. האור והחשך הוא שכתוב (ישעיה מה) יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה. התורה שנאמר (שמות כ) וידבר אלהים את כל הדברים האלה. המשפט שנאמר (שמות כא) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ישראל הוא שנאמר בשבטי ישראל (בראשית מט) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. ובקבוץ גליות נאמר (ישעיה מט) הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים, וכתיב (שם) ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם. התבואה הוא שכתוב (זכריה ח) כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה, המטר הוא שאמר הנביא (ירמיה יד) היש בהבלי הגוים מגשימים ואם השמים יתנו רביבים הלא אתה הוא ה' אלהינו ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה.

יח וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל־הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה׃

רַשִׁ״י בתוך הענן. עָנָן זֶה כְּמִין עָשָׁן הוּא, וְעָשָׂה לוֹ הַקָּבָּ"ה לְמֹשֶׁה שְׁבִיל בְּתוֹכוֹ (שם ד'):

אוּנְקְלוֹס וְעַל משֶׁה בְּגוֹ עֲנָנָא וּסְלֵיק לְטוּרָא וַהֲוָה משֶׁה בְּטּוּרָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן:

אִבְּן עֶזְרָא ויבא. ויעל אל ההר. הטעם אל ראש ההר ששם הכבוד: ויהי משה בהר. שלא ירד וכתוב על אלה הארבעים יום לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי. וזה פלא גדול לא נהיה כמוהו לפניו:

סְפוֹרְנוֹ ויהי משה בהר. בכל פעם שעלה שם מכאן ואילך שהה ארבעים יום וארבעים לילה כימי יצירת הולד, לקנות תחתיו שם הויה נכבדת, ראויה לשמוע מפי הרב מה שלא ישיגהו זולתו, כמו שהעיד באמרו כי קרן עור פניו בדברו אתו, וקלקל זה חטאם בסוף ארבעים יום ראשונים, בעת שהיה ראוי להשיגו, כאמרו לך רד כי שחת עמך ובאמצעיים כפי הקבלה שהיו בכעס ולא זכו ליהנות מקרני הוד, והושג זה בארבעים יום אחרונים, ובהם נצטוה על מלאכת המשכן, כמו שבאר באמרו ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך וזה לא נתקיים בלוחות ראשונות שלא באו לשום ארון אלא שבריהם בלבד בלתי עדות, כאמרם ז"ל לוחות נשברו ואותיות פרחו וזה בעצמו באר באמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל, כמו שהעיד באמרו בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשרתו ולברך בשמו. ואמר אם כן שבכל פעם שעלה משה להר שהה ארבעים יום וארבעים לילה, והפעם אשר בה הושג זה התכלית היתה הפעם האחרונה לכלם, שבה צוה על מלאכת המשכן, ואחר שסיים מלאכת המשכן ובגדי כהונה והקטרת ושמן המשחה, באר שבסוף הראשונים נתן האל יתברך הלוחות הראשונות ולא סבב הוא יתברך שום איחור, כי לא ענה מלבו אלא שישראל השחיתו ענינם כאמרו כי שחת עמך, ובאמצעיים כפי קבלת רבותינו ז"ל היתה פרשת ראה אתה אומר אלי ופסל לך, ובשלישית היה כל הענין שספר באמרו ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ויכתוב על הלוחות וירד אז עם קרני ההוד וצוה על מלאכת המשכן:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.