א
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל־צְבָאָם׃
אוּנְקְלוֹס
וְאִשְׁתַּכְלָלוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכָל חֵילֵיהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
ויכלו. מהבנין שלא נקרא שם פועלו ומשקלו ויכסו כל ההרים. וטעמו נשלמו. והים בכלל הארץ כי הם כאגודה אחת:
רַמְבַּ״ן
וְכָל צְבָאָם "צבא הארץ" הם הנזכרים חיה ורמש ודגים וכל הצומח גם האדם ו"צבא השמים" שני המאורות והכוכבים הנזכרים כענין וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם (דברים ד יט) גם יכלול השכלים הנבדלים כענין רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו וגו' (מלכים א כב יט) וכן יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם (ישעיהו כד כא) והנה בכאן רמז על יצירת המלאכים במעשה בראשית וכן נפשות האדם צבא השמים הנה:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
. סמך ויכלו ליום הששי לרמוז השם המיוחד בר"ת וכדי להורות שאע"פ שבכל מעשה בראשית לא הזכירו, הוא העושה הכל והוא המתחיל והגומר, ומה שלא הזכיר בפסוק ראשון וכל צבאם לפי ששם הזכיר האתין שהם ריבוי לכל הצבאות אבל בכאן שלא הזכיר את הוצרך לומר וכל צבאם, ומלת צבאם כוללת המלאכים כענין שכתוב : , ואמר הכתוב : , ואחר כך על מלכי האדמה באדמה, שאין אומה נופלת עד שתפול שרה תחלה, וכוללת הנפשות ג"כ ולא נזכר בהן בריאה בכל מעשה בראשית לא במלאכים ולא בנפשות, ומה שאמר וכל צבאם בלשון יחיד ולא צבאותם, להורות כי השמים והארץ כלן כחות מיוחדים ונקשרים זה עם זה, שהרי כל המציאות ג' חלקים עולם המלאכים ועולם הגלגלים ועולם השפל, עולם המלאכים הם נפש לגלגלים, והגלגלים פועלים בשפלים וא"כ הכל נקשר ומיוחד זה בזה, ופסוק מלא מעיד על זה הוא שכתוב : .
אוֹר הַחַיִּים
ויכלו השמים וגו'. מקרא זה לא ידענו מה בא ללמדנו, ונראה כי יכוין לומר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פס"ח): הקב"ה מקומו של עולם. גם מצינו כי הוא מלא עולם כאמור : מלא כל הארץ כבודו, ומעתה אורו יתברך נמצא בהקף העולם ובפנימיותו. וצריך לתת לב לדעת טעם הדבר למה עשה ה' ככה.
ומקובלני מפי זקני תורה כי טעם שעשה ה' העולם כדורי הוא כדי שיעמוד ויתקיים בהשוואת כחי חלקיו, ופירושן של דברים הוא: יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם עריבה, וחביבה, ונחמדת, ונאהבת, ונתאבת ומקוות לנבראים - ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלהות - כהדבקות באורו יתברך, ואליו יכספו כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך, תצא נפשם לחזות בנועם ה'.
ולך לדעת כי כל אשר ברא ה' בעולמו יצר בו ה' בחינת ההשכלה וההבחנה כפי בחינתו: בעלי חיים מדברים, ובלתי מדברים, וצומח, ודומם - יש לכל אחד כח מההשכלה להכיר יוצרו כפי השגתו.
ובזה תשכיל לדעת העמדת העולם, באיזה דבר הוא תלוי ועומד מבלי התנועעות, כי ה' גילה סודו אל יראיו, ובאמצעות ההערות הנאמרים הושג המורגש. והוא, כי באמצעות אורו הנערב והמקווה אשר יסובב כדוריות העולם בהשוואה, וכל חלק וחלק מהסובב של העולם יתעצם בכח אש התשוקה הבוערת בו להתקרב לבחינת כללות נצר המקווה. ולהיות, כי כל בחינת סיבוב העולם תשוה בו שיעור התשוקה, בין מצד מה שממנו - כי אין תאות חלק אחד רבה על חברו שבאמצעות זה יתרבה התעצמות החלק ההוא ויחלש שכנגדו, בין מצד מה שאליו הוא האור הנעים - כי אינו קרוב לחלק מהסובב יותר מחברו שבזה יגדל חלק מהעולם בכח התעצמותו יותר מחלק אחר, אלא הכל בהשואה, וכל חוט השערה מכל חלקי הסובב של העולם יתעצם להתקרב ומושך לצד הפונה אליו, ובאמצעות התעצמות הנמשך מכל סביבות כדוריות העולם נמצא העולם עומד וקיים, וכל חלק מעמיד את חבירו באמצעות האמור, ונמצא כל העולם תקוע ביתדות ומסמרי חשק הבורא, לצד כלות ונטות רוחניות שבו להתקרב להנערב יתעלה שמו. ובזה אתה משיג טעם שברא ה' העולם כדורי. והבן.
ובזה גם כן מצינו טעם למה העולם נרקע ונתקע בלי התנועעות, כי ההתנועעות תתהוה לצד הגברת והחלשת חלק מחלקי המעמיד, מה שאין כן במציאות זה אי אפשר להתנועע בשום אופן:
ואפשר כי לזה רמזו ז"ל בנועם אמריהם , וזה לשונם: דקיימי, ולא ידעו על מה קיימי. . הכוונה, כי אם היו הנבראים מבחינים הבחנה זו, וידעו רום מעלת חיבת הקודש ותשוקת הנבראים לנעלם הנערב, ויראו כמה הוא עוצם התקוה והתעצמות דומם זה, שהוא העולם, אשר מתעצם להתקרב ליהנות מאור המקווה ולא נהג רפיון בשום חלק מסובב העולם, ישאו קל וחומר מזה: כמה צריך האדם לעשות, כי בו נתרבית ההבחנה וההשכלה.
גם יש לך לדעת, כי להיות שכל הנבראים במלא עולם, כל אשר רוח החיוני בו אמרו ז"ל (ילקוט תהלים קנ): כי אין כל נפש מתישבת במקומה כי אם לצד שישנו לנכסף ומקווה מלא עולם הזה לא תגעל הנפש את הבשר. ולטעם זה האיר ה' עולמו מכבודו, וכבודו מלא עולם, ונמצא העולם בתוך תוך בוראו, ואור הבורא בתוך כל העולם וסובב עולמו, ובזה עמד ונתקיים העולם באמצעות התשוקה למצוי, והוא אומרו: ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, פירוש, "ויכלו" על דרך אומרו : נכספה וגם כלתה, ובאמצעות זה נשלמה ונתקיימה הבריאה.
וטעם שהוציא הכתוב הענין בלשון זה "ויכלו", לרמוז כי הוא תשוקה גדולה עד כלות החלק אל הכל, והוא בחינה גדולה מבחינה החשק והתשוקה, והוא שרמז דוד באומרו: נכספה וגם כלתה, הרי זה מגיד כי בחינה זו גדולה מבחינה שלפניה, ובאמצעות בחינה זו והתעצמותה העולם קיים.
וזה הוא סוד קריאתו "חי העולמים". והבן. והוא סוד "באור פני מלך חיים":
ב
וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה׃
רַשִׁ״י
ויכל אלהים ביום השביעי. ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו צָרִיך לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, הַקָּבָּ"ה שֶׁיּוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנָס בֹּו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, וְנִרְאֶה כְאִלּוּ כִלָּה בוֹ בַיֹּום. דָּ"אַ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? מְנוּחָה, בָּאת שַׁבָּת בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה:
אוּנְקְלוֹס
וְשֵׁיצֵי יְיָ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה עֲבִדְתֵּהּ דִּי עֲבָד וְנַח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִכָּל עֲבִדְתֵּהּ דִּי עֲבָד
אִבְּן עֶזְרָא
ויכל אלהים ביום השביעי. י"א כי הימים נבראים ובבריאת יום שביעי שלמה המלאכה וזה הפי' תפל. ויש אומרים כי יש בי"ת שטעמו קודם כמו לא תחסם שור בדישו. אך ביום הראשון תשביתו שאר. ולמה זאת הצרה וכלוי מעשה איננו נעשה כאילו אמר לא עשה מעשה. וכן פי' ויכל גם וישבת: וטעם מלאכתו אשר עשה. ביום הששי טרם יום השבת: וטעם וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו. מכל הבריאות שברא:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
. ע"ד הפשט אין הכונה בכתוב זה שהש"י כלה מלאכתו ביום השביעי ממש שא"כ יש במשמעות הלשון הזה שבמקצת היום ביום השביעי עשה מלאכה אבל הכונה בפסוק כי מיד שבא יום השביעי כבר כלה כל מלאכתו, ודומה לזה : , שאין הכונה לבער החמץ ביום ראשון של פסח, אבל הכונה בו כשיגיע יום א' של פסח כבר יהיה החמץ מושבת מבתיכם.
וע"ד המדרש ויכל אלהים ביום השביעי רש"א בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקדש, אבל הקב"ה שהוא יודע עתיו ורגעיו אינו צריך להוסיף מחול על הקדש ונכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו בו ביום כלה.
וע"ד הקבלה ויכל אלהים ביום השביעי רמז לך כי כל המלאכות תכלינה באלף שביעי, והוא מה שאמרו ז"ל וחד חריב, וישבות ביום השביעי לשון שביתה נופל על מי ששובת היום ועתיד לחזור למלאכתו מחר, ובכאן רמז שתחזור המלאכה אחר האלף השביעי, ולכן סיימה פרשה זו של יום שביעי במלת לעשות לרמוז על מעשה אחר יום השביעי, והבן זה.
סְפוֹרְנוֹ
ויכל אלהים ביום השביעי. בתחלת היום השביעי שהוא הרגע בלתי מתחלק אשר הוא ראשית לזמן העתיד ואינו חלק ממנו כאמרם ז"ל נכנס בו כחוט השערה: וישבות ביום השביעי. כל אותו היום נבדל מששת הימים הראשונים בענין השביתה:
אוֹר הַחַיִּים
ויכל אלהים וגו'. פשט הכתוב הוא שבא ללמדנו שלא תחשוב שעשה מלאכה אחרת אחר כך ולא הוזכרה בתורה לזה אמר ויכל אלהים פירוש כלה מה שעלה בדעתו יתברך לעשות. וכאן שלל גם כן שלא עשה מלאכה אחר השבת בששה ימים אחרים והבן. אלא שיש לתת לב לאומרו אשר עשה שלא היה צריך לומר אלא ויכל אלהים וגו' מלאכתו. עוד יש להעיר אומרו ביום השביעי משמע כי ביום השביעי עשה מלאכה וכלה אותה ואינו כן כי ביום הששי הוא שכלה. והגם שרז"ל הרגישו לתקן זה ואמרו וזה לשונם (ב"ר פ"י) רבי שמעון אומר בשר ודם אינו יודע וכו' ע"כ, עם כל זה תיבת ביום אינה מדוייקת ולפי דבריהם פי' הוא כאילו ביום. ובאמת כי דבריהם דברי אמת אלא עוד יש לאלוה מילין וכפטיש יפוצץ:
ונראה שיכוין הכתוב לומר על דרך אומרם ז"ל (חגיגה יב) כי העולם היה רופף ורועד עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה הוא כי ביום שבת ברא ה' נפש העולם והוא סוד אומרו וביום השביעי שבת וינפש. הגם שחז"ל (ביצה טז) דרשו כיון שיצא שבת וינפש, אין זה אלא דרך דרש שדרשו מאומרו וינפש ולא אמר ונפש דרשו כי נתכוון הכתוב לרמוז כיון שיצא שבת וי שאבדה הנפש אבל משמעות פשט הכתוב אינו יוצא ממנה שנתכוון לומר כיון ששבת פירוש בא שבת וינפש פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים. וכן מצאנו לרז"ל בספר הקדוש זוהר התורה (תזריע מד.) שנתנו טעם למצות ה' למול ביום השמיני ושלא לקרב קרבן לה' עד יום הח' כי הטעם הוא עד עבור עליו יום השבת ויהיה בעל נפש. והוא שאמר הכתוב ויכל אלהים וגו', פירוש שכלה ה' באמצעות יום השביעי מלאכתו וחזר ופירש מה הוא מלאכתו שכלה לא שהיה חסר דבר מעשותו ועליו הוא אומר ויכל אלא הכוונה היא אשר עשה פי' המלאכה שכבר עשה עדיין היתה חסרה דבר המעמיד ובאמצעות יום השביעי בו נגמר הענין. ובזה נתיישב מה שדקדקנו. גם בזה הרווחנו למצוא בתורה בריאת יום השביעי עצמו כדרך שהודיעה אותנו התורה בריאת יום ביומו דכתיב ויהי ערב וגו' הרי זה מגיד הוית הערב והוית הבקר וכאן לא מצינו שהודיע בריאת יום זה, ולדרכנו הרי הוא אמור. ולמה שפירשתי בפסוק ויכלו שהוא לשון תשוקה וחשק יכול להתפרש גם כן אומרו ויכל אלהים וגו' על דרך אומרו למעשה ידיך תכסוף וכתיב רק באבותיך חשק כי האדון חשק וחפץ בעולמו וזה היה באמצעות יום השביעי שנתקיים העולם כדרך שפירשנו חשק ה' ונתרצה בבריותיו ודבר זה הובא בדבריהם ז"ל ועיין בסמוך:
וישבות ביום השביעי וגומר. מקרא זה מה בא ללמדנו כי הם הדברים עצמן הנאמרים בסמוך ויכל אלהים:
ונראה לומר על דרך מה שאמרו ז"ל (ב"ר פ"ז) כי בריות נבראו ערב שבת עם חשיכה ולא הספיקו לגמור בריאת גופם עד שקדש היום והן הם המזיקים ע"כ. ויש לנו להשכיל זאת איך יוצדק לאמר בערך הבורא יתעלה שמו שלא הספיק לגמור וכו' הלא דבר ידוע לכל כי כהרף עין יכול לברוא עולמות כולם. וצא ולמד מה שכתבנו בתחילת הפרשה ותראה קצת גבורותיו יתעלה שמו:
אכן הכונה היא כי רצה ה' להודיע עוצם מעלת יום המכובד כי הלא תדע שישתנה הדבר בין מלאכה שהתחיל בה ואין בה הפסד למלאכה שכבר התחיל בה ותפסד אם לא יגמור אותה. וכאן הודיענו הכתוב כי מלבד שלא התחיל במלאכה אחרת אלא אפילו במלאכה שהתחיל בה כשקדש היום גם כן שבת מלגמור אותה הגם שנפסדה המלאכה שהתחיל בה הפסד שאין אחריו תיקון אף על פי כן לא רצה לעשות עוד. והוא שרמז באומרו וישבות אחר שאמר ויכל כי מלבד שכלה ולא הוסיף עוד עשות בריאה אחרת אלא אפילו מה שהיה בידו להשלימו שבת פירוש בטל גמר הדבר שהיה בידו, ולזה אמר מכל מלאכתו לומר אפילו מלאכה שכבר התחיל בה והוא אומרו אשר עשה והתחיל בה כיון שבא יום השביעי שבת מלהשלימה. וה' עשה כן להראות דבר זה לא לצד מניעת היכולת ח"ו כי פשיטא שבהרף עין בורא כהנה וכהנה רבי רבבות, גם אומר אני כי לטעם זה סדר ה' המלאכות שעשה בסדר הימים דבר יום ביומו כדי שיוכר מעלת השבת כי זולת זה יכול היה ה' לעשות כל המעשה ביום אחד ובזמן מועט:
ג
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר־בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת׃
רַשִׁ״י
ויברך, ויקדש. בֵּרְכוֹ בַּמָּן, שֶׁכָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ יוֹרֵד לָהֶם עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, וּבַשִּׁשִּׁי לֶחֶם מִשְׁנֶה, וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, שֶׁלֹּא יָרַד כְּלָל בְּשַׁבָּת, וְהַמִּקְרָא כָּתוּב עַל הֶעָתִיד: אשר ברא אלהים לעשות. הַמְּלָאכָה שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לֵעָשׂוֹת בַּשַּׁבָּת, כָּפַל וַעֲשָׂאָהּ בַּשִּׁשִּׁי כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּב"ר:
אוּנְקְלוֹס
וּבָרִיךְ יְיָ יָת יוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְקַדִּישׁ יָתֵהּ אֲרֵי בֵהּ נַח מִכָּל עֲבִדְתֵּהּ דִּי בְרָא יְיָ לְמֶעְבַּד
רַשְׁבַּ״ם
ויברך אלהים את יום השביעי: כשהגיע עת יום השבת כבר ברא הק' כל צורכי הבריות ומזונתם ונמצא השבת מבורך מכל טוב:
אִבְּן עֶזְרָא
ויברך אלהים. פי' ברכה תוספות טובה וביום הזה תתחדש בגופות דמות כח בתולדות ובנשמות כח ההכרה והשכל: ויקדש אותו. שלא נעשתה בו מלאכה כמו חבריו: ופי' אשר ברא אלהים לעשו'. השרשי' בכל המיני' שנתן בהם כח לעשות דמותם. והמפרש לעשות תחת עשה גם עשה תחת ברא איננו כן לפי דעתי. ואמר הגאון שברכת היום וקדושו ישוב על השומרי' שיהיו מבורכים קדושים:
רַמְבַּ״ן
וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ ברכו במן וקדשו במן והמקרא כתוב על העתיד לשון רבינו שלמה מבראשית רבה (בראשית רבה י״א:ב׳) ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית ב׳:ג׳) כי הברכה תוספת טוב שיתחדש הגופות יתרון כח בתולדות ובנשמה יתרון השכל וַיְקַדֵּשׁ אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים ודברו בזה נכון למאמינים בו כי אין זה מושג בהרגש לאנשים והאמת כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות והוא יסוד עולם וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כי ימשוך מן הקדש ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (בראשית רבה י״א:ח׳) לפי שאין לו בן זוג ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת: אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת מלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשה בששי כמו שמפורש בבראשית רבה (בראשית רבה י״א:ט׳) לשון רש"י (רש"י על בראשית ב׳:ג׳) אבל רבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית ב׳:ג׳) כפשוטו כי מְלַאכְתּוֹ "השרשים בכל המינים שנתן בהם כח לעשות כמותן" ולי נראה פירושו ששָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא יש מאין לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששת הימים והנה אמר כִּי שָׁבַת מבריאה וממעשה מן הבריאה שברא ביום הראשון ומן המעשה שעשה בשאר הימים ויתכן שיהיה "לַעֲשׂוֹת" נמשך למעלה כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא מלעשות וכמהו כִּי חָדַל לִסְפֹּר (בראשית מ״א:מ״ט) וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר (שם יא ח) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר (שמות יט יב) וְלֹא סָרוּ מִצְוַת הַמֶּלֶךְ (דהי"ב ח טו) וכן רבים ודע כי נכלל עוד במלת "לַעֲשׂוֹת" כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה (ר"ה לא) שלכך אמרו (ב"ר יט ח) יומו של הקב"ה אלף שנים והנה בשני הימים הראשונים היה העולם כולו מים ולא נשלם בהם דבר והם רמז לשני אלפים הראשונים שלא היה בהם קורא בשם ה' וכך אמרו (ע"ז ט) שני אלפים תהו אבל היתה הבריאה ביום הראשון האור כנגד האלף של ימות אדם שהיה אורו של עולם מכיר את בוראו ואולי לא עבד אנוש עבודה זרה עד שמת אדם הראשון ביום השני יְהִי רָקִיעַ וִיהִי מַבְדִּיל שבו היו מובדלין נח ובניו הצדיקים מן הרשעים שנדונו במים ביום השלישי נראית היבשה והצמיחה ועשתה פירות הוא האלף השלישי המתחיל בהיות אברהם בן מ"ח שנה (ב"ר סד ד) ואָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' (בראשית ד׳:כ״ו) וצמח צמח צדיק כי משך רבים לדעת את ה' כמו שדרשו וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (שם יב ה) וצוה את ביתו ואת בניו אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (יח יט) ועלה הענין עד שקבלו זרעו את התורה בסיני ונבנה הבית ביום ההוא ואז נתקיימו כל המצות שהם פירות העולם ודע כי מעת היות בין השמשות יחשב כיום מחר ועל כן יתחיל ענין כל יום קודם לו מעט כאשר נולד אברהם באלף השני וכן תראה בכל יום ויום והיום הרביעי נבראו בו המאורות הגדול והקטן והכוכבים יומו ירמוז באלף הד' הוא החל כאשר נבנה בית ראשון ע"ב שנה אחרי בניינו עד אחרי הבית השני קע"ב שנה והנה ביום הזה לכל בני ישראל היה אור כי מלא כבוד ה' את בית ה' והיה אור ישראל לאש על גבי המזבח רבוץ שם כארי אוכל הקרבנות ואחרי כן הקטין אורם וגלו כאשר יעדר במולד הלבנה וזרחה להם כל ימי בית שני והאש על גבי המזבח רבוץ ככלב ושקעו שני המאורים בערב היום וחרב הבית ביום החמישי שרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ רמז לאלף החמישי המתחיל קע"ב שנה אחר חרבן הבית כי בו ימשלו האומות ויעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כלו בחכה העלה יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו ואין דורש את ה' ביום הששי בבקר "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה" והיתה בריאתה קודם זרוח השמש כענין שכתוב (תהלים קד כב) תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן ואז נברא האדם בצלם אלהים והוא זמן ממשלתו שנאמר (שם כג) יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב והוא האלף הששי כי בתחלתו ימשלו בו החיות הם המלכיות אשר לא ידעו את ה' ואחרי עשיריתו כשעור הנץ החמה ליום (עיין פסחים צד) יבא הגואל שנאמר בו (תהלים פט לז) וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי זהו בן דוד הנעשה בצלם אלהים כדכתיב (דניאל ז׳:י״ג יגיד) וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ ויהיה זה קי"ח אחר חמשת אלפים לכלות דבר ה' מפי דניאל (שם יב יא) וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים ונראה משנוי הימים משרץ המים והעוף לחית הארץ כי בתחלת האלף הששי תתחדש מלכות אומה שלטת ואימתני ותקיפא יתירא ומתקרבת אל האמת יותר מן הראשונות היום השביעי שבת רמז לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים והאל ישמרנו בכל הימים וישים חלקינו עם עבדיו התמימים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
רש"י ז"ל פירש ברכו במן וקדשו במן ע"כ, וכבוד הרב במקומו מונח איננו נכון שירמוז לעתיד, אבל הנכון לפרש שברכו בחדוש שהיה בו ביום והיא ברכת האורה כי היום והלילה של יום השביעי שוים באורה וזאת היא הברכה ותוספת הטובה, וע"כ לא תמצא ביום השביעי זכרון ערב ובוקר כמו בשאר הימים כי זמנו כלו בקר אין בו ערב כלל, ואמר ויקדש אותו כלומר להבדילו משאר הימים כי הנבדל מעסקי העולם קדוש יאמר לו, וכן ישראל הנבדלים מן העמים נקראו גוי קדוש וכתיב (ויקרא יט) קדושים תהיו.
וע"ד הקבלה יום השביעי הוא הספירה השביעית נקראת עולם הנשמות, כי שם כח הנשמה ושרשה והנה היא מעין הברכות, והנפש בימות החול דוגמת אכסנאי בלא ביתו וביום השבת דוגמת אכסנאי בביתו, וע"כ אמר ויברך כי האציל עליו ממקור הברכה, וכן ויקדש אותו כי ימשוך מן הקדש והבן זה.
. מלאכה שהיתה ראויה לעשותה בשבת כפל ועשה בששי, והרמב"ן ז"ל פירש ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששה ימים, והנה אמר כי שבת מבריאה וממעשה, מן הבריאה שברא ביום הראשון, מן המעשה שעשה בשאר הימים ע"כ.
ויתכן לפרש מה שחתם מעשה בראשית בברא אלהים כי כן התחיל בו בראשית ברא אלהים, והכונה כדי לתלות כל המלאכה לעושה אחד ולהורות כי הוא יתברך המתחיל והגומר בראש ובסוף, ומה שהוסיף לעשות כי מאחר שהוא יתברך ברא עד עתה והוסיף והוציא כל הנמצאים יש מאין גזר על הנמצאים לעשות הם פעולותיהם יש מיש מכאן ואילך.
וע"ד הקבלה מה שהוסיף לעשות כבר רמזתיו למעלה, וכן רמז דוד המע"ה (תהלים צב) מזמור שיר ליום השבת, והזכיר אחרי כן (שם) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. והמשכיל יבין.
ובפר"א דרשו שמים וארץ עתידים לעבור ולהתחדש מה כתיב עליהם (ישעיה לד ד) ונגולו כספר השמים, כאדם שהוא קורא בספר תורה וגולל אותו וחוזר ופותח וקורא וגולל אותו, כך הקב"ה עתיד לגלול את השמים כספר שנאמר ונגולו כספר השמים והארץ כבגד תבלה, כאדם שהוא פושט טליתו ומקפל אותה וחוזר ולובש אותה כך הקב"ה עתיד לקפל את הארץ כבגד שנאמר והארץ כבגד תבלה, רבי אליעזר אומר כל צבא השמים עתיד ליבול ולהתחדש שנאמר (שם) וכל צבאם יבול כנבול עלה מגפן, מה הגפן והתאנה הזאת עליהן נובלות ועומדות כעץ יבש וחוזרות ופורחות ונוצצות ומוציאות עלים חדשים רעננים כך כל צבא השמים עתידים ליבול כגפן ותאנה והן חוזרין ומתחדשים לפניו להודיע שיש אל מבלה ואינו בולה ע"כ.
ודע והבן כי שבעת ימי בראשית אלה מבארים לנו מה שעבר ורומזים לנו על העתיד, והנה הם כנגד שיתא אלפי שני וחד חריב, ודרשו רז"ל יומו של הקב"ה אלף שנה שנאמר (תהלים צ) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול, ודבר ברור הוא שבכל יום ויום מששת ימי בראשית אלה הוא רומז לדברים העתידין להיות בעולם באותו האלף שכנגד היום, יום ראשון נברא בו האור העליון כנגדו האלף הראשון שנברא בו אדם הראשון שהיה אורו של עולם, וממה שתמצא ביום ראשון ה' פעמים אור וג' פעמים חשך תוכל להבין כי באלף הראשון גברו סימני האורה והטוב והשלוה על סימני החשך והרע, יום שני כנגדו האלף השני שבו היה המבול וע"כ לא נאמר בו כי טוב כי אין להזכיר טובה בחורבן העולם, ולפי שלא היו הנבראים הווים וקיימים עד שבא מעשה ה' הגדול והוא המבול ע"כ לא הזכיר ויהי כן אלא אחר ויעש, ועל הטעם הזה אמרו רבותינו ז"ל אין מתחילין בב' כלומר ביום שני לפי שאין ראוי להתחיל במלאכה ביום שאבד הקב"ה את עולמו במבול, ואם תחשוב כי מנעו התחלת המלאכות ביום ב' מפני שמושי הרקיע שהם רעים ומזיקים, זה אינו שהרי ליל שני שולט עליו צדק ויום שני שולט עליו לבנה ושניהם הם כוכבי האור והיושר וראוי להתחיל בהם כל מעשה ואיך יתכן שמנעו החכמים התחלת המלאכות ביום שמשמשין ושולטים עליו צדק ולבנה, יום שלישי כנגד האלף השלישי ונזכר בו שני פעמים כי טוב האחד על יום שני על בטול גזרת המבול והשני על התורה הנקראת טוב העתידה להנתן באלף השלישי הוא אלפים תמ"ח, וכשם שנתן הקב"ה רשות לארץ להוציא גדוליה ולא נראו אלא עמדו על פתח הקרקע עד שבא אדם שהוא עיקר העולם, כן באלף השלישי היו פרין ורבין כענין שכתוב (שמות א) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו', ולא נראית לבני העולם קדושתן ומעלתם עד שבאה התורה שהיא עקרו וקיומו של עולם, יום רביעי כנגד אלף הרביעי שבו היתה המלכות והשלוה לישראל והמעלה הגדולה, ובאותו זמן היתה החכמה לישראל רחבה מני ים וזהו שכתוב יהי מאורות, את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום זו תורה שבכתב ואת המאור הקטן לממשלת הלילה זו תורה שבעל פה, ואת הכוכבים הם ברייתות ותוספתות ומכילתות והגדות שמחוברות עם התורה שבעל פה כי כן הכוכבים נמנים עם המאור הקטן, יום חמישי כנגדו אלף החמישי שבו היינו שרויין בגלות בין העו"ג שהן נמשלות לנפש חיה הרומשת, וכולו מתחלתו ועד סופו היה לנו בו גלות, וע"כ לא נאמר ביום חמישי ויהי כן לפי שאין גלותנו לעולם אבל אחריתנו לגאולה ואימתי ביום ששי שיבא משיח שהזכיר כנגדו נעשה אדם, יום ששי כנגד האלף הששי שיש לנו היום חמשים ואחת שנה, וכשם שהזכיר בתחלת יום ששי תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ, כן באלף הששי בתחלתו יש לנו בו גלות ואנו משועבדים בו תחת יד האומות, והנה הבהמות והחיות נבראו קודם זריחת השמש שהוא זמן ממשלתם כענין שכתוב (תהלים קד) תזרח השמש יאספון וגו' ובזרוח השמש נברא האדם שהוא זמן ממשלתו כמו שכתוב (תהלים שם) יצא אדם לפעלו וכשם שבא אדם לבקרו של יום ששי זהו שאמר נעשה אדם כך יבא המשיח לבקרו של אלף הששי אחר עשירית האלף כשיעור נץ החמה ליום וזהו משיח בן דוד שכתוב בו (תהלים פט לז) וכסאו כשמש נגדי, והוא הנעשה בצלם אלהים כענין שכתוב (דניאל ז יג) וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתי הוה, ויהיה זה לזמן קי"ח שנה אחר האלף החמישי להשלים חזון דניאל שאמר (דניאל יב) ימים אלף מאתים ותשעים וזהו החשבון בכוון, ידוע כי קע"ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ד' אלפים ליצירה תצרף קע"ב עם קי"ח יהיו מאתים ותשעים והוא כוון החשבון, ומ"ש לאחריו (שם) אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה הם מ"ה שנים אחר קי"ח שאז יהיו כל המלחמות וכל הקנאות עוברות, וע"כ תלה הדבר באשרי כי יש בין גאולת הנדחים וגאולת הנפוצים מ"ה שנים, וכן מצינו בבית שני י"ח שנה בין הפקידה ובין בנין הבית וכן מגאולת מצרים עד שנכנסו לארץ ארבעים שנה ומ"ה שנה אלו אחר קי"ח יבא לך לחשבון קס"ג, והוא החשבון הארוך והרחוק יותר אי אפשר להתרחק בשום פנים מקס"ג ואילך לפי שימי הגאולה לישראל תתל"ז שנים והוא רמז (ישעיה ט ז) לםרב"ה המשרה שחשבונו תתל"ז כי המ"ם סתומה וזהו שכתוב (שיר ז) כמחולת המחנים רמז כי ימי המחול והמלכות לישרא בגאולה העתידה כימי עמידת השלוה והטובה לשעבר, והם ת"י שנה לבית ראשון ות"כ שנים לבית שני וז' שנים שנתעסקו בבנין בית ראשון שגם הם היו ימי שמחה ומחול הרי תתל"ז, והסר מן האלף הששי תתל"ז שהם ימי גאולתנו העתידה, נשארו קס"ג שנה אחר האלף החמישי שיהיו כל ישראל נגאלין ויהיו בו כל המלחמות עוברות ולשלום אין קץ, ואם תצרף קע"ב תשלום ארבעה אלפים עם קס"ג יצא בכוון לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, והנה זה באור עד עדן עדנין ופלג עדן אם תסתכל בו, ונראה שהוא בלא וא"ו אע"פ שמצינו בספרים מדויקים עדן ועדנין בוא"ו לפי שעדן הוא סמוך לעדנין ואינו חשבון, וכשאמר עד עדן עדנין ופלג עדן הם החשבון, ויהיה העדן האחד משיצאו ישראל ממצרים עד שנבנה בית ראשון והם ת"פ שנה שנאמר (מלכים א ו) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ויבן הבית לה', ועדן השני ת"י שנה שעמד הבית בבנינו והם שני עדנים תת"ץ הוסף עליהם חצים שהם תמ"ה יצא לך בכוון אלף שלש מאות ושלשים וחמשה והוא החשבון הזה בעצמו (דניאל יב ז) כי למועד מועדים וחצי כלומר לזמן שני המועדים, וכאשר תחברם ותדע מנינם תחלקם לחצי, וזהו שאמר וחצי ולא אמר וחצי המועד, וכשתוסיף על שני המועדים חצי שניהם עוד תמצא הכל שוה ויהיה פירוש ופלג עדן על עדן ראשון שאינו חשבון לא על עדן משני עדנין, והנני אעירך וארמוז לך בזה כי תמצא כוון החשבון הזה במלת באדונ"י במלוי אותיות, כי אל"ף דל"ת וא"ו נו"ן יו"ד הסר מן הראשים השם יעלו לך שאר האותיות בחשבון עם תוספת הבי"ת אלף שלש מאות שלשים וחמשה, כי לזמן ההוא יתברר אדנות ה' יתברך ותהי המנוחה והשלוה, וכן בענין מנוח השם הזה במלוי שנאמר (שופטים יג) ויעתר מנוח אל ה' ויאמר בי אדוני, ומה שנרמז במלוי בשם מנוח לרמוז כי בזמן המנוחה יתפרסם אדנותו.
והנה זה סוד הענין שחתם כל הצרות שעברו בכל הימים בטוב מאד להורות כי תכף בוא הגאולה בבקרו של האלף הששי יהיו כל הצרות נשכחות כענין שכתוב (ישעיה סה טז) כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, ומפני זה אמר יום הששי בה"א הידיעה דרך שבח ומעלת היום לבאר שתהיה גאולה גלויה ומפורסמת בכל העולם, יום שביעי כנגד אלף השביעי שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים והוא אחר ימות המשיח ותחית המתים ובני תחית המתים יזכו אליו ויתענגו בגוף ובנפש תענוג שאין לו סוף.
ולפי דעתי לזה היו רומזים שמאי והלל שאמרו מחד שביך לשבתיך, כי המאמר הזה הוא כולל עניני הגוף והנפש, כי כשם שראוי להיות עיני הגוף צופות בכל ששת הימים ליום השבת להצניע מנה יפה וחלק טוב לצורך השבת, כן עיני השכל צופות אחר עבור ששת אלפים שיזכו למעלת השבת הוא האלף השביעי וא"כ החכמים האלה לא היו מתפארים בעניני הגוף לבד רק במזון הנפש הנצחי והקיים, והבן זה.
סְפוֹרְנוֹ
ויברך אלהים את יום השביעי. כל יום שביעי העתיד ברכו שיהיה יותר מוכן משאר הימים בנפש יתרה לאור באור החיים כאמרם כיון ששבת וי אבדה נפש יתרה:
כְּלִי יָקָר
. לפי שהשבת מורה על בריאת יש מאין ודווקא מאותה בריאה שבת, אבל מבריאת יש מיש לא שבת כי כמה נטיעות קולטות וצומחות בשבת וכל הנבראים שבששת ימי המעשה נבראו כדי לעשות מהם יש מיש כי כולם הם כחומר אשר ממנו נעשה איזו דבר כך כל הנבראים עושים יש מיש מששת ימי המעשה והלאה ע"כ נאמר אשר ברא אלהים לעשות שבראם כדי לעשות מהם יש מיש דבר יום ביומו ומכלל זה אנו למידין שהשבת מופת על בריאת יש מאין דווקא דאל"כ מה יום מיומים.
ומה שלא נאמר בשבת ויהי ערב ויהי בקר. לפי שבכל הימים הלילה זמן המנוחה והבקר זמן המלאכה כמו שנאמר תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו. אבל יום השבת או כולו מנוחה או כולו מלאכה א"כ אין בו הבדל בין ערב לבקר כי מצד סתם מלאכה כולו מנוחה. ומצד עמל התורה כולו למלאכה כי יום השבת ניתן לעסוק בו בתורה, שנאמר בה והגית בו יומם ולילה. וכדאיתא במדרש. ואולי שעל זה נאמר, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא. היינו סתם מלאכה, לעשות. בחרושת עץ חיים התורני, ובחרושת אבן הלוחות, וקל להבין.
אוֹר הַחַיִּים
ויברך אלהים וגו'. צריך לדעת מה היא הברכה, ורז"ל (ב"ר פי"א) אמרו ברכו במן וכו', ודבריהם ז"ל אינם אלא רמז בכתוב אבל הפשט לא ידבר על זמן מהזמנים העתידין. והנכון במשמעות הכתוב הוא כי להיות שהעולם הזה צריך הוא לשפע המקיים והוא בחינת האכילה והשתיה וצורכי האדם וכולן מושגים על ידי טורח ויגיעה הגשמית וחולין היא וה' כשרצה לקדש יום השביעי קדם וברכו שלא יחסר בו דבר הגם שאין טובת העולם השפל מושגת מהפרישות והקדושה אלא מעסק חול אף על פי כן ברכו שלא יחסר טוב ועוד לו שהוא יתר על שאר הימים לחם משנה שלש סעודות ותענוגים יתירים וזו היא ברכתו והוא דבר הפך הסדר. ולמה שפירש בזוהר (יתרו פ"ח) כי ביום השבת משתלשל השפע של כל ששת ימי המעשה יכוין על זה אומרו ויברך כי בו צוה ה' את הברכה לחיות העולמות:
כי בו שבת וגו'. צריך לדעת כוונת הכתוב במאמר זה:
ונראה לפרש לפי מה שכתבנו למעלה כי העולם היה חסר הקיום עד שבאתה שבת ועמד העולם. ויש להעיר בזה שאותם ימים קודם שבאה שבת במה היה העולם עומד וכשם שהספיק לחיות באותן ימים בלא נפש השבת היה מתמיד והולך:
אכן מצינו כי הקדוש ברוך הוא גילה הדבר במה שאמר בעשרת הדברות כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו' הרי גילה כי בשעת הבריאה לא ברא ה' כח בעולם זולת לעמוד ששת ימים לטעם הנודע לו גם ידוע ליודעי אמת. ונתחכם ה' וברא יום אחד הוא ידוע לה' ובו ביום חוזר ה' ומשפיע נפש לעולם שיעור המקיים עוד ששת ימים וכן על זה הדרך וזולת זה היום היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ובוהו וצריך ה' להכינו פעם ב' ובאמצעות שבת העולם עומד, והוא אומרו כי בו פירוש באמצעות יום זה שבת מכל מלאכתו ופירש מה הוא המלאכה היא הבריאה עצמה כי לא מהתיקון שהוא המעשה לבד שבת אלא גם מהבריאה, וכבר כתבתי למעלה שהבריאה היא יש מאין והוא מה שנברא ביום ראשון בדיבור אחד והמעשה הוא התיקון אשר תיקן דבר יום ביומו ובאמצעות יום שבת משפיע בכללות העולמות רוח המקיימת עוד ששת ימים. ולפי פירושינו זה מצאנו נחת רוח במאמר אחד שאמרו ז"ל כל המקדש וכו' ואומר ויכלו וגו' כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ע"כ. ודבריהם רחוקים ודחוקים לפי הנראה מי שמע כזאת שיבא אדם וישתתף בדבר שכבר נגמרה מלאכתו אין אחר מעשה כלום ובמה יעשה שותף. עוד מה היא הפעולה הגדולה הזאת שבאמצעותה ישיג השגה זו:
ועוד לו יהיה שיהיה מעשה זה גדול עד מאוד מנין להם לומר דבר זה שהוא נעשה שותף ואם לצד הגדלת השכר היה להם להגדיל שכרו לחלק לו ברבים ואורך ימים וגבורה ועושר וכו' ומנין מצאו להאריך לשון לצד עילאה להשתתף עמו במעשה בראשית. ולמה שפירשתי אמת יהגה חכם ודבר ה' בפיהם אמת בטעם צודק כי להיות שהשבת הוא המקיים העולם כל ששת ימים ואחר עבור ששת ימים יבא שבת אחרת ויחייהו ויקיימהו עוד ששת ימים אחרים, ולך לדעת כי מציאות השבת בעולם הוא קיומו שמקיימים אותו כי אם אין מקיימים שבת אין שבת, ותמצא שאמרו ז"ל חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה ואם אין שומר שבת מה זאת עושה. ולזה כל המקדש את השבת וכו' פירוש מקיים ושומר קדושתו באמצעות זה ישנו לשבת ומאמצעותו מתקיים העולם. הראת לדעת כי הוא המקיים העולם ואין לך שותף גדול מזה כדין וכהלכה. ולך לדעת כי מיום ברא אלהים אדם לא חסר העולם דבר המעמיד צדיק יסוד עולם שהוא שומר שבת כי אדם שומר שבת היה ע"ה (ב"ר כב) ואחריו קם שת בנו כי הוא היה צדיק גמור ואחריו כמה צדיקים וכשזה נופל כבר בא השמש שומר שבת מתושלח וכו' נח שם אברהם וכו' ומשם לא פסקה שמירת שבת מישראל ואפילו במצרים היו שומרי שבתות כמאמרם ז"ל (שמו"ר פ"א) ונכון. והגם שכתבנו למעלה בפירוש פסוק ויכלו כי העמדת העולם הוא בחשק הקבלת אור המקיף והישר בנעלמות אין זה מכחיש לדברינו כאן כי זולת השבת אין השגה בעולם להכיר לכסוף ולכלות אל הבורא והבן:
ד
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם׃
רַשִׁ״י
אלה. הָאֲמוּרִים לְמַעְלָה: תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה'. לִמֶּדְךָ שֶׁכֻּלָּם נִבְרְאוּ בָרִאשׁוֹן. דָּבָר אַחֵר בְּהִבָּרְאָם, בְּה' בְרָאָם, שֶׁנ' בְיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים (ישעיהו כ"ו), בְּב' אוֹתִיוֹת הַלָּלוּ שֶׁל הַשֵּׁם יָצַר שְׁנֵי עוֹלָמִים, וְלִמֶּדְךָ כָאן שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא בְהֵ"א, רֶמֶז שֶׁיָּרְדוּ לְמַטָּה לִרְאוֹת שַׁחַת כְּהֵ"א זֹאת שֶׁסְּתוּמָה מִכָּל צְדָדִים וּפְתוּחָה לְמַטָּה לָרֶדֶת דֶּרֶךְ שָׁם:
אוּנְקְלוֹס
אִלֵּין תּוּלְדַת שְׁמַיָּא וְאַרְעָא כַּד אִתְבְּרִיאוּ בְּיוֹמָא דִּי עֲבַד יְיָ אֱלֹהִים אַרְעָא וּשְׁמַיָּא
אִבְּן עֶזְרָא
אלה תולדות. פי' אלה שהולידו: בהבראם. בהיות הרקיע ונראתה הארץ. ומלת ביום עשות. הוא תקון והעד וימהר לעשות אותו וכן בראתיו ואחר כן יצרתיו ואחר כן עשיתיו:
רַמְבַּ״ן
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם יספר תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ במטר ובצמיחה כאשר נבראו ונעשו כתקונם כי השמים יתנו טלם ומטרם והארץ תתן יבולה והם קיום כל חי ורמז בְּ"הִבָּרְאָם" מה שאמרו בה"א בראם ומפני זה לא הזכיר עד הנה רק מלת אלהים ומפורש בכתוב (ישעיהו סו ב) וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וכן אמר איוב מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹּאת (איוב יב ט) אם כן תרמוז "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים" למלת בראשית כמו שאמרנו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
. ידוע כי השמים והארץ הם כלל כל הנבראים בעלי הגוף.
וע"ד הפשט כתב בהן לשון תולדה לעדות שהם מחודשים נבראים כמו הילוד הזה שנולד עכשיו והמלה הזאת מקטעת רגליהם של מאמיני הקדמות.
וע"ד המדרש אלה תולדות השמים והארץ כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, מכאן שהיה הקב"ה בורא העולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי, באור הבריאה והחורבן במחשבה לא שיצאו לידי מעשה, וכבר הזכרתי מזה קצת בפסוק יהי אור.
ועוד במדרש למה תולדות השמים והארץ ותולדות האמור לגבי פרץ מלאים וכל תולדות שבמקרא חסרים, מפני שכשהקב"ה ברא את עולמו לא היה מלאך המות וכיון שחטא אדם השליט הקב"ה המות בעולם וחס כל תולדות שבמקרא, וכיון שבא פרץ נעשו תולדות שלו מלא שהמשיח עומד ממנו והקב"ה מבלע המות שנאמר (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח.
וע"ד השכל יש במלת תולדות מלא שני תוי"ן מכוונין זה כנגד זה ופניהם איש אל אחיו תי"ו של מעלה רום השמים, תי"ו של מטה עומק הארץ, וזהו שכתוב (משלי כה ג) שמים לרום וארץ לעומק, תי"ו של שמים היא כסדר בראש המלה, ותי"ו של הארץ היא מהופכת וע"כ אחר שהזכיר השמים והארץ הפך ואמר ארץ ושמים, ללמדך כי המציאות כלו ענין אחד של מעלה פונה למטה ושל מטה פונה למעלה כי כן יתחייבו תולדות שניהם, ואפשר לומר כי לזה נתכוונו ורמזו רבותינו ז"ל באמרם (שמות ג) אהיה אשר אהיה כשם שאתה הווה עמי כן אני הווה עמך אם אתה פותח את ידך ונותן צדקה, שנאמר (דברים טו ח) פתוח תפתח את ידך אף אני אפתח את ידי שנאמר (דברים כח) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב.
דרשו רבותינו ז"ל בה' בראם. וע"ד הפשט בלא עמל ויגיעה שאין לנו אות בכל האותיות שלא יצטרך אדם לקפוץ בה את פיו, חוץ מאות ה"א שאדם יכול לאמרה ברוח פיו ובלא קפיצת פיו ושפתיו כלל ובלא שום עמל, כך הקב"ה ברא את עולמו בלא עמל ויגיעה אלא ברוח פיו, שנאמר (תהלים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, אע"פ שהזכיר בכל מעשה בראשית לשון עשייה למדך כאן כשאמר נעשה שאותה עשייה אינה אלא ברוח פיו, וזהו שאמר בדבר ה' שמים נעשו והזכיר תכף וברוח פיו כל צבאם.
וע"ד המדרש בהבראם באברהם שבזכות אברהם נברא העולם, וכן אמרו אמר רבי יודן בהבראם באברהם הן הן האותיות, ואם אתה תמה בדבר ראה מה כתיב (תהלים קד יח) הרים הגבוהים ליעלים, ומה אם הרים הגבוהים לא נבראו אלא בשביל היעלים עאכ"ו שנברא העולם בזכות אברהם, ובאור המדרש הזה שהעולם נבראו בחסד שנאמר (תהלים פט ג) אמרתי עולם חסד יבנה, ואברהם זכה למדת החסד שנאמר (מיכה ז כ) חסד לאברהם.
וע"ד הקבלה בהבראם בה"א בראם הה"א הזאת ה' אחרונה בשם והיא זעירי נאצלת מכח אלהים והיא שבראה את העולם והיא הנקראת יד ה' שעליה נאמר בפירוש (ישעיה סו ב) ואת כל אלה ידי עשתה, וכתיב (איוב יב ט) מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת, וכל אלהים שבמעשה בראשית היא התשובה והיא ה"א ראשונה שבשם ואליה נכוין בראש השנה שהוא יום הדין שבו נברא העולם כי עשרת ימי תשובה לתשובה, ועל כן תקנו בתפלה לומר מי כמוך אב הרחמים בה"א על ה"א ראשונה שבשם וה"א אחרונה שבשם שנתוספה לאברהם שנתנה לו כח ההולדה, וכמו שהזכירו ז"ל אברם אינו מוליד אברהם מוליד, וכמו שאפרש בפסוק (בראשית יז ה) והיה שמך אברהם, והתעורר לזה כי באותו האות בעצמו שנברא בו העולם ונתיסד בו, אותו הטבע בעצמו שנה אותו, למען הודיעך כי אשר פעל הטבע הוא אשר שנה אותו כרצונו כי הכל בידו והוא הפותח והוא הנועל ואין זולתו.
לא הזכיר השם המיוחד עד עתה בכל ששת ימי בראשית. וע"ד הפשט שם אלהים נופל על מעשה הטבע ומעיד על החדוש ושם המיוחד מעיד על קדמותו ומציאותו יתברך, וע"כ לא הזכיר השם המיוחד בכל מעשה הטבע רק שם אלהים כי התורה רצתה להתחיל בספור החדוש, וע"כ הוצרך להזכיר השם המורה על המחדש והוא הכנוי שנתחדש לו בבריאת עולמו, ואלו היתה כונת התורה להתחיל בספור קדמותו ומציאותו יתברך היה ראוי להזכיר השם המיוחד המעיד על זה וע"כ הזכיר הנגלה והסתיר הנסתר.
וע"ד המדרש התחיל הקב"ה לברוא עולמו במדת הדין שנאמר בראשית ברא אלהים ראה שאינו מתקיים שתף עמו מדת רחמים שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.
וע"ד השכל חלקי המציאות כ"ו חלקים, ואלו הן מעלות השכלים הנפרדים והגלגלים והיסודות והנפשות הרי כ"ו כמנין השם המיוחד, וידוע כי החלקים האלה לא היו נשלמים ונגמרים בגמר שלמותם עד יום הששי, וא"כ איך יתכן שיזכיר ה' השלם בכל ימי בראשית על פעולה בלתי נשלמת. ויש לך לדעת כי החלקים האלה כלם הם נכללים בד', וד' בג' כי כן השם המיוחד שהוא כ"ו הוא בן ד' אותיות ועקר ארבעתם השלשה כי הרביעית כפולה והבן זה מאד.
וע"ד הקבלה תלה הפעולה בשם המיוחד כי הוא הפועל והוא האומן שהזכירו בבראשית רבה שאין המלך בונה מדעתו אלא מדעת האומן והאומן אינו עושה אלא כפי מה שהוא רואה בשכלו וחכמתו וזהו סוד הכתוב שבקהלת (קהלת ב יב) את אשר כבר עשוהו, עשהו לא נאמר אלא עשוהו כביכול הוא ובית דינו.
סְפוֹרְנוֹ
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. אלה הצמחים ובעלי חיים שאמרנו היו תולדות השמים והארץ בכח שנמצא בהם משעה שנבראו כי מאז נמצאו בהם כחות פועלות ומתפעלות להויות ההווים ונפסדים כאמרם את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותיה אמנם יצאו לפועל: ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ביום שסדר הנהגת הארץ ותולדותיה מן השמים על סדר מתמיד וזה אחר ששת ימי בראשית ואז נקרא ה' אלהים שבסדרו התמיד ההויה:
כְּלִי יָקָר
. ארז"ל במדרש בה"א בראם שעה"ז נברא בה"א והעה"ב ביו"ד, ונראה שדעת בעל מדרש זה הוא לפי שכל שירות העה"ז נאמרו בלשון נקבה, שירה חדשה בתוספת ה"א, כי כל ה"א מורה על נקבה כהוראת הה"א שבשם אשה, ולפי שכל שמחת העוה"ז מעורבים בצער ויגון כנקבה שיש לה צער לידה כך כל עניני העה"ז הם בדרך תולדה, אבל העוה"ב נברא ביו"ד המשותפת לזכר שאין לו צער לידה, כך יהיו לעוה"ב כזכרים לא יולדים ושם השמחה שלמה ע"כ נשתתף שם יה בין איש לאשה ובכל מקום שמוש היו"ד לזכר ושמוש הה"א לנקבה.
ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ולמעלה הקדים שמים לארץ לפי שארז"ל רצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין וראה שאינו מתקיים חזר ושתפה למדת הרחמים. והנה לא איש אל ויתנחם ומעיקרא מאי סבר אלא שבאמת השמים וכל צבאם הרוחנים יכולין להתקיים במדת הדין יותר מן התחתונים אשר בעפר יסודם ע"כ האי לדסמוך ליה והאי לדסמוך ליה, כי למעלה הזכיר שם אלהים וסמכו לאת השמים המרבה כל צבאם כי המה נבראו במדת הדין לבד. וכאן הזכיר שיתוף של רחמים וסמכו אל הארץ כי בעבור יושבי הארץ היה צריך לשיתוף זה. ועל שיתוף זה אמר המשורר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי וגו' כי מתחלה אחת דבר אלהים ר"ל מדה אחת נזכרה בשם אלהים באמרו בראשית ברא אלהים. ואח"כ שתים זו שמעתי וגו' שתי מדות, באמרו ביום עשות ה' אלהים. רמז לדבר, שתים זו עולה למספר כ"ו, כמספר שם של רחמים וחלקו לשני פעמים י"ג כמספר אחד ואהבה הכלולים בשם של רחמים, הסמוכים זה לזה בפסוק שמע ישראל וגו' ה' אחד, ואהבת וגו'. ונתן טעם לדבר למה לא בראו בשם אלהים לבד כי עוז לאלהים לפי שכל העוז והתוקף מתיחס לשם אלהים ואין כח ביד נבראי מטה לקבל את כל מעשה תקפו וגבורתו ית' כלל וכלל. אבל לך ה' חסד כי לשם של רחמים הנקרא בשם של אדנות אליו החסד והרחמים, כי יבא הזמן שתרצה לשלם לאיש כמעשהו כפי כח המקבל והעושה לא כפי כחך ית'. ונקט לשון נוכח באמרו ולך ה' חסד, ולשון נסתר בשם אלהים כי עוז לאלהים, כי בשעת הכעס שמדת הדין שולטת בעולם נראה כאילו הסתיר ה' פניו מן הבריות ובשעת החסד והרחמים יאר ה' פניו אלינו וק"ל.
אוֹר הַחַיִּים
אלה תולדות וגו'. כבר רז"ל דרשו (ב"ד פ"א) הכתוב אבל פשוטו של מקרא לא נודע:
ונראה כי להיות שקדם והודיע הכתוב כי אמר ה' לנבראים שיעשו גם הם תולדות לשמים לחלוק המים והרבה פרטים כאמור בדבריהם ולארץ אמר גם כן להוציא חיות ולהוציא עצי פירות ועשבים ולמים אמר ישרצו המים וגו' כדי שלא יטעה אדם ויחשוב כי הארץ והשמים מעצמן עשו הפעולה ותוליד המחשבה הלזו תולדות משובשות, לזה בא הכתוב ואמר אלה תולדות השמים פירוש תולדות שהוציאו השמים והארץ דבר יום ביומו ככתוב בסדר הימים לא תחשוב כי הם עשו הדברים יש מאין כדרך הבורא יתעלה שמו שברא הכל יש מאין לא כן הוא אלא בהבראם ביום עשות שהוא יום אחד שברא ה' אותם בכח הבריאה שברא ה' בהם ברא שיוציאו מה שגזר עליהם אחר כך כמו שברא באדם כח המוליד בכח אופן הבריאה שהטביע בו הוא היוצר ב"ה הוא הבורא ואין אדם עושה דבר כמו כן השמים והארץ. וטעם שלא הזכיר אלא שמים וארץ ולא הזכיר המים כי הוא כלול בשמים. ושיעור תיבת בהבראם כאילו אמר בהם בראם פירוש לתולדות הנזכרים. או תתפרש כשיעור תיבת היליכי ואמרו ז"ל (שמו"ר פ"א) זה שליכי, וכמו כן יכוין הכתוב אומרו בהבראם פירוש באותן האמורים בסמוך כראם ולעולם הוא היוצר הוא הבורא:
ה
וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה׃
רַשִׁ״י
טרם יהיה בארץ. כָּל טֶרֶם שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן עַד לֹא הוּא, וְאֵינוֹ לְשׁוֹן קֹדֶם, וְאֵינוֹ נִפְעָל לוֹמַר הִטְרִים, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר הִקְדִים וְזֶה מוֹכִיחַ, וְעוֹד אַחֵר כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן (שמות ט) עֲדַיִן לֹא תִירְאוּן, וְאַף זֶה תְפָרֵשׁ עֲדַיִן לֹא הָיָה בָאָרֶץ, כְּשֶׁנִּגְמְרָה בְרִיאַת הָעוֹלָם בַּשִּׁשִּׁי קֹדֶם שֶׁנִבְרָא אָדָם, וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמַח, עֲדַיִן לֹא צָמַח, וּבְג' שֶׁכָּתוּב תּוֹצֵא הָאָרֶץ, לֹא יָצְאוּ, אֶלָּא עַל פֶּתַח קַרְקַע עָמְדוּ עַד יוֹם שִׁשִּׁי: כי לא המטיר. וּמַ"טַ לֹא הִמְטִיר? לְפִי שֶׁאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, וְאֵין מַכִּיר בְּטוֹבָתָם שֶׁל גְּשָׁמִים, וּכְשֶׁבָּא אָדָם וְיָדַע שֶׁהֵם צֹרֶךְ לָעוֹלָם, הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְיָרְדוּ וְצָמְחוּ הָאִילָנוֹת וְהַדְּשָׁאִים: ה' אלהים. ה' הוּא שְׁמוֹ, אֱלֹהִים שֶׁהוּא שַׁלִּיט וְשׁוֹפֵט עַל כֹּל, וְכֵן פֵּרוּש זֶה בְּכָל מָקוֹם לְפִי פְּשׁוּטוֹ, ה' שֶׁהוּא אֱלֹהִים:
אוּנְקְלוֹס
וְכֹל אִילָנֵי חַקְלָא עַד לָא הֲווּ בְאַרְעָא וְכָל עִסְבָּא דְחַקְלָא עַד לָא צְמָח אֲרֵי לָא אָחִית מִטְרָא יְיָ אֱלֹהִים עַל אַרְעָא וְאֱנַשׁ לֵית לְמִפְלַח יָת אַדְמְתָא
אִבְּן עֶזְרָא
וכל שיח. עץ וכן בין שיחים ינהקו ועל דעתי שהוא עץ פרי בעבור שנמשל האדם אל עץ והנה שיח וניב וסעיף ובד ואמיר וסרעף:
רַמְבַּ״ן
וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה על דעת רבותינו (בבראשית רבה) עיין חולין ס בשלישי עמדו על פתח קרקע הארץ ובששי צמחו לאחר שהמטיר עליהם ועל דעתי כפי הפשט כי בשלישי הוציאה הארץ העשב ועץ הפרי בקומותם וצביונם כאשר צותה בהם ועכשיו יספר הכתוב כי אין נוטע וזורע מהם והיא לא תצמח עד אשר עלה אד ממנה והשקה אותה ונוצר האדם העובד אותה לזרוע ולנטוע ולשמור וזהו טעם "שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח" שלא אמר "שיח האדמה" כי המקום הנעבד יקרא "שדה" אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה (שמות כג טז) לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם (במדבר כ יז) וזהו תשמישו של עולם שנהיה מאחרי ששת ימי בראשית והלאה כל ימי עולם כי בסיבת האד ימטירו השמים ובסבתם הארץ זירועיה תצמיח:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
. היה ראוי לומר וכל עצי השדה, אבל אמר שיח מלשון לשוח בשדה שדרשוהו רבותינו ז"ל לשון תפלה ובא לרמוז כי כל האילנות והצמחים משבחין ומקלסין להקב"ה, כענין שדרשו רבותינו ז"ל בפסוק (תהלים סה יד) יתרועעו אף ישירו שהשבלים אומרים שירה ושירתן זהו קלוסן כי רצה הקב"ה להיות קלוסו עולה מכל המינים ואפילו מבעלי נפש הצומחת.
סְפוֹרְנוֹ
טרם יהיה בארץ. אמנם הטעם שבהבראם נמצאו בכח ולא בפועל באופן שכל שיח השדה עדיין לא היה בארץ וכן כל עשב השדה עדיין לא צמח: כי לא המטיר. באופן שלא היה החומר מוכן לזה בשלמות מחסרון מטר ועבודת הארץ:
אוֹר הַחַיִּים
וכל שיח השדה וגו'. בא להודיע מה שרמז בפסוק ראשון כי הוא הבורא הכל על דרך שפירשתי. ואמר כי הארץ לא הוציאה צמחה עד אשר השקה ה' והוא אומרו כי לא המטיר וגו'. גם הודיע כי חית השדה הוא יצירה, כאומרו וייצר ה' וגו' כל חית השדה, אלא שהכין גולם מהאדמה כמו שהכין צורת אדם, והשרצת המים רמזה גם כן באומרו ועוף השמים, וכבר אמרו ז"ל כי מהרקק נבראו:
עוד יכוין הכתוב לומר בדקדק בכתוב עוד אומר, ואדם אין, מה הוא הכונה בהודעה זו. עוד למה חזר לומר וייצר וגו' עפר וגו' וכבר השמיענו ביום ברא אלהים אדם, ואם בא להשמיענו כי מן העפר בראו למה הוצרך לכפול הודעת הבריאה והיה לו להוסיף שם בהודעת הבריאה ולומר עפר מן האדמה:
אכן יתבאר על פי מה שאמרו ז"ל (ב"ר פי"ד) כי אדם הראשון חלתו של עולם ע"כ, מובן מדבריהם כי העולם דין חלה יש בו, ושנו רבותינו בפרק ב' ממסכת חלה וזה לשונם המפריש חלתו קמח וכו' אינה חלה ותנן בפרק ג' גלגל בחיטים וכו' האוכל ממנה חייב מיתה ע"כ. והנה אין מציאות לארץ להוציא ממנה צמחים זולת על ידי השקאת הארץ וזה הוא גלגול בעיסה ומעתה כל צמחי האדמה אסורים קודם שהורמה ממנה חלה שהוא יצירת האדם כי האדמה נתחייבה בחלה וכל זמן שלא הורמה חלתה טבל היא, והוא שאמר הכתוב כאן וכל שיח השדה טרם יהיה וגו' וכל עשב וגו' טרם יצמח כי לא המטיר ביום השלישי לארץ להוציאם אלא הארץ נתעברה מהם במאמרו יתברך אבל לא יצאו והטעם הוא להיות שאדם אין שהוא החלה של הארץ, ואמר התיקון שעשה ה' להוציא הצמחים ואיד יעלה מן הארץ וגלגל את כל עפר העולם כאומרו והשקה את כל וגו' וייצר ה' וגו' את האדם עפר וגו' זו היא הרמת החלה, אחר שנתחייבה כל הארץ בחלה והרים ה' חלה זו הותרה כל הארץ וצמחיה, ואם היה מגלגל במים חלק אחד מהארץ לא היה יוצא מכלל טבל אלא החלק שנתגלגל:
ויש לך לדעת כי עפר שממנו נוצר האדם לא עפר של גן עדן אלא של העולם וכמו שדייק הכתוב (ג' כ"ג) לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, אבל גן עדן לא הוצרך להרים ממנה חלה ואחר כך יוציא ממנה נטעים כי כולה קודש, ולזה אמר ויטע ה' וגו' גן בעדן מקדם, פירוש קודם בריאת האדם כאומרם ז"ל והכינה לאדם שהיה עצמו חלה קודש ליהנות מקודש וככהן האוכל בתרומה:
ו
וְאֵד יַעֲלֶה מִן־הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת־כָּל־פְּנֵי־הָאֲדָמָה׃
רַשִׁ״י
ואד יעלה. לְעִנְיַן בְּרִיאָתוֹ שֶׁל אָדָם, הֶעֱלָה הַתְּהוֹם וְהִשְׁקָה עֲנָנִים לִשְׁרוֹת הֶעָפָר וְנִבְרָא אָדָם, כְּגַבָּל זֶה, שֶׁנּוֹתֵן מַיִם וְאַחַ"כַּ לָשׁ אֶת הָעִסָּה, אַף כָּאן, וְהִשְׁקָה, וְאַחַ"כַּ וַיִּיצֶר:
אוּנְקְלוֹס
וַעֲנָנָא הֲוָה סָלֵיק מִן אַרְעָא וְאַשְׁקֵי יָת כָּל אַפֵּי אַדְמְתָא
אִבְּן עֶזְרָא
ואד. כמו עשן וכמוהו יום אידם. שהיום הרע יקרא יום ענן וערפל. והטעם כי עלה אד מן הארץ בכח המאורות והשקה האדמה והצמיחה והגאון אמר כי פירושו ולא אד יעלה מן הארץ:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
. ע"ד הפשט העשן העולה מלחות המימיות שבארץ בהיותו חם ולא נתערבו החלקים המימיים עם החלקים הארציים נקרא אד, ולפי שהמטר מן האד הלח הזה והענן מקבלו ע"כ נקרא הענן בלשון אד שכתוב (איוב לו כז) יזוקו מטר לאדו.
וע"ד המדרש אלו ענני כבוד שהיו מתגברים ועולין, ולפי המדרש יהיה מן הארץ הנזכרת בפסוק ראשון והתגברות ענני כבוד רמז לקבלת שפע הכבוד שהוא מקבל מאת הש"י, וזהו שדרז"ל בענין דשאים באותה שעה פתח שר העולם ואמר (תהלים קד לא) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, ודרך תפלה אמר כן כמו שנאמר יהי ה' אלהינו עמנו, ובאורו ישמח כדי שישמח, והבן זה.
. אלו הגלגלים וכל מה שלמטה מהם שהם פועלים באדמה, והשקה את כל פני האדמה מלת כל רומזת למה שדרשו רז"ל מארבע רוחות העולם הוצבר עפרו.
סְפוֹרְנוֹ
ואד יעלה מן הארץ והשקה. וביום עשות כשסדרן על סדר מתמיד עלה אד מן הארץ שהיה טל לברכה שהרוה את הארץ והולידה והצמיחה בלתי מטר ועבודת אדמה:
ז
וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה׃
רַשִׁ״י
וייצר. שְׁתֵּי יְצִירוֹת, יְצִירָה לָעוֹלָם הַזֶּה וִיצִירָה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים, אֲבָל בַּבְּהֵמָה שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת לַדִּין לֹא נִכְתַּב בִּיצִירָתָהּ שְׁנֵי יוֹדִי"ן: עפר מן האדמה. צָבַר עֲפְרוֹ מִכָּל הָאֲדָמָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיָּמוּת שָׁם תְּהֵא קוֹלַטְתּוֹ לִקְבוּרָה. דָּ"אַ נָטַל עֲפָרוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי (שמות כ'), הַלְוַאי תִּהְיֶה לוֹ כַפָּרָה וְיוּכַל לַעֲמֹד: ויפח באפיו. עֲשָׂאוֹ מִן הַתַּחְתּוֹנִים וּמִן הָעֶלְיוֹנִים, גוּף מִן הַתַּחְתּוֹנִים וּנְשָׁמָה מִן הָעֶלְיוֹנִים, לְפִי שֶׁבְּיוֹם רִאשׁוֹן נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, בַּשֵּׁנִי בָּרָא רָקִיעַ לָעֶלְיוֹנִים, בַּשְּׁלִישִׁי תֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה לַתַּחְתּוֹנִים, בָּרְבִיעִי בָּרָא מְאוֹרוֹת לָעֶלְיוֹנִים, בַּחֲמִישִׁי יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם לַתַּחְתּוֹנִים, הֻזְקַק בַּשִּׁשִּׁי לִבְראוֹת בּוֹ בָעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, וְאִם לָאו יֵשׁ קִנְאָה בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ רַבִּים עַל אֵלּוּ בִּבְרִיאַת יוֹם אֶחָד: לנפש חיה. אַף בְּהֵמָה וְחַיָּה נִקְרְאוּ נֶפֶשׁ חַיָּה, אַךְ זוֹ שֶׁל אָדָם חַיָּה שֶׁבְּכֻלָּן, שֶׁנִתּוֹסֵף בּוֹ דֵּעָה וְדִבּוּר:
אוּנְקְלוֹס
וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַדְמְתָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְחַיֵּי וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא
אִבְּן עֶזְרָא
וייצר. בכח המאורות וייצר מהפעלים שהפ"א שלהם יו"ד מהבנין הקל. כמו וייקץ נח: וטעם באפיו שבהם יחיה האדם כי הם יוציאו האויר החם מחום הלב ויביאו אויר אחר: וטעם לנפש חיה. שהלך מיד כמו החיות ולא כתינוקים:
רַמְבַּ״ן
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש יסודה וסודה כי הזכיר בה שם מלא ואמר כי הוא נפח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים להודיע כי לא באה בו מן היסודות כאשר רמז בנֶפֶשׁ התנועה (בראשית א׳:כ׳) גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים אבל היא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו וזהו שנאמר (איוב לב ח) וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם כי היא מיסוד הבינה בדרך אמת ואמונה והוא מאמרם בספרי (ריש פרשת מטות) נדרים כנשבע בחיי המלך שבועות כנשבע במלך עצמו אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ וגומר (מלכים ב ד ל) ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות נז) מאי וינפש מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות שנאמר וינפש ומכאן תבין דברת שבועת אלהים והמשכיל יבין ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם מהם יאמרו (ראב"ח הנשיא ראב"ע שמות כג כה) כי באדם שלש נפשות נפש הגדול כצומח או תאמר בזו כח הגדול ובו עוד נפש התנועה שהזכירה הכתוב (לעיל א כ-כד) בדגים ובחיה ובכל רומש על הארץ והשלישית הנפש המשכלת ומהם יאמרו (שמונה פרקים להרמב"ם ח"א) כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון בה ימצאו שלש הכחות האלה ורק היא יחידה והכתוב הזה כפי משמעו ירמוז כן כי יאמר שיצר השם אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה והיה מוטל גולם כאבן דומם והקב"ה נפח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים ואז חזר הָאָדָם להיות "נֶפֶשׁ חַיָּה" שיתנועע בה כמו החיות והדגים שאמר בהם (לעיל א כ כד) "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" ו"תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" וזה טעם "לְנֶפֶשׁ חַיָּה" כלומר ששב האדם להיות נפש בה חיים אחרי שהיה חרש את חרשי אדמה כי הלמ"ד תבא בהפוכים כמו וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת (שמות ד ט) וַיְהִי לְנָחָשׁ (שם ד ג) וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה (שם יד כא) אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ב׳:ז׳) אמר והות באדם לרוח ממללא נראה שדעתו כדברי האומרים שהם נפשות שונות וזאת הנפש המשכלת אשר נפחה השם באפיו היתה בו לנפש מדברת וכן נראה לי מדעת רבותינו ממה שאמרו (סנהדרין סה) רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה מישתעיה ליה ולא אישתעי אמר דמן דחבריא את תוב לעפרך ובויקרא רבה (לב ב) אמר רבי אבין בשעה שאדם ישן הגוף אומר לנשמה והנשמה אומרת לנפש והנפש אומרת למלאך וכן רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף(איוב לד יד) יורה כפי משמעו שהן שתים ואם כן יאמר הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם יצירת תנועה שהיה האדם נוצר כלומר בעל תנועה כי היצירה היא החיות וההרגש שבהם הוא אדם לא גבול העפר וכמו שאמר וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם (בראשית ב׳:י״ט) ואחרי שיצרו בהרגשה נפח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים מפי עליון להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת ויהי הָאָדָם כולו לְנֶפֶשׁ חַיָּה כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר ובה יעשה כל מעשה וכל הנפשות וכחותן לה תהיינה והלמ"ד הזו למ"ד הקנין כמו אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי (מלכים א כ ד) לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו (ויקרא כה ל) לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי (תהלים קיט צד) או יאמר שחזר כולו נֶפֶשׁ חַיָּה ונהפך לאיש אחר כי כל יצירותיו היו עתה לְנֶפֶשׁ הזאת:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אחר שהזכירה התורה בריאת האדם בפרשת יום ו' בכלל חזר ופירש בפרשה זו ענין הבריאה בפרט ובאר בכאן הבריאה שאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו היתה בריאת עפר מן האדמה, והוסיף לפרש כי אחר שברא ויצר אותו גולם וצורה נפח בו נשמה מרוח קדשו. ומה שלא הזכיר למעלה ביום ששי ויפח באפיו נשמת חיים לפי שלא רצה להזכיר ביום הששי ממדות הנפש השכלית כלל כ"א ממדות גופניות שהם מעניני העוה"ז בלבד שהרי הבריאה וענין הברכה בפריה ורביה, וענין הרדיה והממשלה אינן מעסקי הנפש רק מעסקי הגוף ומעסקי הנפש המתאוה שהיא כלה בכלות הגוף, וע"כ הזכיר מדות גופו לבד לפי שהוא מצד גופו הווה ונפסד כמו הבהמות והחיות שנבראו עמו בו ביום ואין להזכיר ביום ההוא מדות נפשו שהיא קיימת נצחית בכלל הנפשות המתות עד אשר נשלמו ששת ימי בראשית שהם ששת ימי המיתה ואז הזכיר אותה אחר יום השביעי שהוא יום החיים.
וע"ד הקבלה וייצר ה' אלהים ויטע ה' אלהים זהו כוונת הכתוב הנמרץ (דה"א ד' כג) המה היוצרים ויושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם, וכן דרשו ז"ל בבראשית רבה רבי לוי אמר בנפשותיהן של צדיקים נמלך שנאמר המה היוצרים, ויושבי נטעים המה היוצרים ע"ש וייצר ה' אלהים, יושבי נטעים על שם ויטע ה' אלהים ע"כ.
ויש לך לקנות לב ולהבין כי למעלה במאמר נעשה אדם אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו ולא הזכיר שם עפר כלל ולא שיאמר נעשה אדם מן האדמה כי כל עניני מעשה בראשית הם נגלה ונסתר מבאר בתחתונים ורומז בעליונים ומפני זה יש לך להבין הנסתר מן הנגלה, ותבין כונת הכתוב זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים, למה הזכיר זה שני פעמים וכאן בפסוק זה הזכיר עפר ואדמה, וכן יש לך להתעורר בשני כתובים של אחר זה שהם ויטע ויצמח, ויטע רומז בעליונים ויצמח מבאר בתחתונים, וע"כ לא הזכיר בפסוק ויטע זכרון אדמה ולא עץ ופרי ובפסוק ויצמח הזכיר אדמה ועץ ופרי, והנה זה ברור לפניך כשמש כי עניני כל מעשה בראשית כפולים ותולדות השמים והארץ נקשרים יחדו אלה עם אלה וכמו שבארתי למעלה.
. שעה ראשונה הוצבר עפרו, ושניה גבלו, ג' רקמו, ד' נזרקה בו נשמה, ה' עמד על רגליו, ו' קרא שמות, ז' נזדוגה לו חוה, ח' עלו למטה שנים וירדו ארבעה, ט' נצטווה, י' סרח, י"א נדון, י"ב נטרד והלך לו שנאמר (תהלים מט יג) ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, כן דרשו בסנהדרין סוף פרק אחד דיני ממונות וכן עוד בפרקי רבי אליעזר, והענין כי סדר השעות בבריאת האדם וגמרו ותקונו כסדר ששת ימי הבריאה, שעה ראשונה שהוצבר עפרו כנגד יהי אור שהיה האצילות מעורב ולא נבדל דבר מדבר, שניה שנתן גבול לעפר הנצבר באיזה מקום יהיה הראש או רגליו ושאר האברים, כנגד יהי רקיע שנתן סימן בתוך המים לפעול הפעולות בהם כאדם הבונה חורבה והוא מסמן זה חדר וזו עליה, שלישית שנתן בו ציור אברים ונתגלו האברים כנגד יום שלישי שנתגלית הארץ ונצטיירה שנאמר ותראה היבשה, ד' נזרקה בו נשמה כנגד המאורות וכן הנשמה אור הגוף, ה' עמד, כנגד המלאכים שנבראו ביום ה' שנקראים עומדים שנאמר (זכריה ג) בין העומדים האלה ו' קרא שמות כנגד יום ו' שהיה, ז' נזדוגה לו חוה כנגד יום ז' שהוא שבת (שישראל בן זוגה) נזדווגה לו חוה למטה.
ואמרו במדרש רבה עפר מן האדמה, רב הונא אמר עפר זכר ואדמה נקבה היוצר הזה מביא עפר זכר ואדמה נקבה כדי שיהיה כליו בריא, ובאור המדרש כי כל הנבראים כלם בעלי חומר ובעלי חיים כלם הם זכר ונקבה ואף בצומח ובדומם, ד"א עפר מן האדמה מבית המקדש ממקום כפרתו נברא, כתיב הכא מן האדמה וכתיב התם (דברים לב) וכפר אדמתו עמו, וכן (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי.
ויש לך לדעת כי מכאן נברא ולכאן חזר משסרח וגורש מגן עדן הוא שכתוב לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, וכאן נתישב והעמיד תולדותיו וזהו שאמר קין הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה והוסיף עוד ואמר ומפניך אסתר כלומר ממקום שכינתך, והוא כלשון שכתוב (תהלים כד) מבקשי פניך (שם כז) את פניך ה' אבקש (שם קה ד) בקשו פניו תמיד, וזהו שהזכיר ויצא קין מלפני ה' כלשון האמור ביונה הנביא (יונה א ג) ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', שהיתה כונתו לצאת מן המקום שהשכינה שורה שם כדי שלא תחול עליו רוח נבואה ושלא יצווה ללכת בשליחות ההוא.
. דע כי החוטם כלי לנשמה שלשם היא נכנסת ומשם יוצאת, וע"כ הצריכו בו רז"ל על מי שנפל בו מפולת לבדוק אותו עד חוטמו שנא' כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו', ומנפלאות היצירה באדם כי תמצא אות שי"ן רשומה בכלי זה משם של שדי החקוק בצורת הגוף לכל נמול וזהו שכתוב (איוב לב ח) ונשמת שדי תבינם, ידוע כי הוא כלי הריח כי הנשמה נהנית מן הריח, וע"כ אסרו רז"ל ריח עבודה זרה כי אין ראוי שתהנה הנשמה מזכרון ע"ז כי ריח כל דבר הוא הזכרון וכענין שכתוב בקרבנות (ויקרא ו ח) ריח ניחוח אזכרתה לה' והבן זה.
וצריך אתה לדעת כי חכמי המחקר נחלקו בענין הנפש ויסדו בזה ספרים אין קץ והאריכו והרחיבו לשון בהם, יש מהם אומרים שהנפש אחת ויש בה שלש כחות, הכח המתאוה אשר לבעלי הנפש הבהמית, והכח הצומח אשר לבעלי הנפש הצומחת, והכח המשכיל היא נפש החכמה, ושלש כחות אלו הם נפש אחת, ויש מהם אומרים כי הם באדם שלש נפשות שונות חלוקות זו מזו, הנפש החכמה לעצמה והצומחת לעצמה והבהמית לעצמה, הנפש הבהמית היא הנפש המתאוה המאכל והמשתה והמשגל והשינה והכעס, בה ישתתף האדם עם הבהמות והחיות וכל בעלי נפש התנועה ומשכנה בכבד והיא הנקראת נפש ורוח, כענין שכתוב (דברים יב כ) כי תאוה נפשך לאכול בשר, וכתיב (קהלת ז ט) אל תבהל ברוחך לכעוס, וכתיב (משלי כט יא) כל רוחו יוציא כסיל, הנפש הצומחת הוא הכח המגדל באדם בה ישתתף עם האילנות והצמחים, וענין הנפש הזאת שתגדל גוף הצמח והאילן ויגביהנו וירחיבנו וכן באדם ואין משכנה במקום מיוחד בגוף רק בכלו והיא מתגברת עד זמן קצוב, הנפש החכמה נמצאת באדם לבדו בה משתתף עם העליונים הקדושים העומדים לעד לעולם בחכמה ושכל ומשכנה במוח והיא הנקראת נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, וכתיב (ישעיה מ"ב ה') נותן נשמה לעם עליה וכתיב (שם נז) ונשמות אני עשיתי, וכתיב (איוב לב ח) ונשמת שדי תבינם, ולדעת אלה החכמים הסוברים שיש באדם שלש נפשות חלוקות מצינו ראיה לרבותינו ז"ל ממה שאמרו, רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה משתעי ליה ולא משתעי אמר דמן חבריא את תוב לעפרך, המאמר זה יורה ששלשתם באדם נפשות שונות חלוקות זו מזו כי רבא מתוך חכמתו הרחבה שצפה והעמיק בחכמת ספר יצירה ברא האדם ההוא והטיל בו נפש התנועה ולא היה לו כח לתת הדבור בו כי הדבור מצד הנפש החכמה.
אמנם הכתוב הזה מוכיח כדעת האומרים שהנפש אחת ויש בה שלש כחות ואינם נפשות שונות, לפי שגופו של אדם הראשון היה מוטל כאבן דומם לא היתה בו תנועה כלל, הוא שאמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ומיד שנפח באפיו נשמה זו ויהי האדם לנפש חיה שהתנועע בה כמו החיות והדגים שנאמר בהן שרץ נפש חיה, וזהו שאמר חיה שעם נשמת חיים זאת חזר האדם להיות נפש שבה חיים תחת שהיה מתחלה מוטל כאבן דומם ואין תנועה בו, ובין לדעה זו ובין לדעה זו, בין שתהיה הנפש אחת ובה שלש כחות בין שתהיינה שלש נפשות שונות הכל מודים בקיום הנפש החכמה אחר הפרדה מן הגוף.
וכבר הביאו חכמי המחקר על זה ראיות ברורות וגדולות ומופתים נחתכים רבים אזכיר שנים מהם, המופת הראשון כי הנפש החכמה הזאת תדע כל הדברים הרחוקים והקרובים אשר למעלה ואשר למטה בלי ראות עינים ובלי שמע אזנים ובלי שאר החושים כי חמשת החושים אינן רק לנפש הבהמית כי הם לה ככלי ביד האומן כי העין תראה עין השמש בגודל גבהו, והנפש החכמה זאת תדע שהוא גדול מן הארץ מאה ושבעים פעם, כמו שכתב הרב הגדול רבינו משה בן מיימון בתחלת ספר המדע פרק שלישי והעין תראה במים ובמראה צורות רבות והנפש החכמה הזאת תדע שהן במקרה ואינן באמת, והאזן תשמע הדברים וקולות במקומות חלוקים, והנפש החכמה הזאת תדע שהם במקרה, ואלו היו חמשת החושים לנפש החכמה והרגישה בהם הדברים או בקצתם, היו הקצוות הנשארות בטלים ושקר, אין בהם מועיל, ואין בנפש החכמה מאומה שקר ואין בה קצה שלא תדע כי תדע כל הדברים על ענינם ועל אמתתם, והנפש החכמה בגוף דמיונה כמו המלח באניה אשר בהפרדה מן הגוף תעמוד ולא תאבד כאשר יעמוד המלח בהפרדו מן האניה, והנפש הבהמית תתערב בגוף, ע"כ בהפרדה מן הגוף תאבד באבוד הגוף כי לא תוכל הנפש הבהמית והנפש הצומח לעשות קטנה או גדולה מבלת הגוף אשר חנה בו כי כל פעולותיהן בגוף ובאבוד הגוף תאבדנה הן ופעולותיהן לפי שיש לכל אחת מהן חומר וכל דבר שיש לו חומר לא יוכל לפעול פעולותיו כי אם בחומרו, והנפש החכמה הזאת תפעל פעולותיה מבלתי הגוף שהרי היא יודעת דעות השתים ואשר למעלה מהם, ועניני הארץ ומה שתחתיה לפי שהיא שכל ואין לה חומר, וכל עת שתחפוץ לדעת הדברים המורכבים תדע אותם בחמשת החושים אשר לנפש הבהמית, וכשתחפוץ לדעת הדברים הפשוטים הקרובים והרחוקים תדע אותם בשכלה וחכמתה, ובהפרדה מן הגוף לא תדע כי אם הדברים הפשוטים הקרובים והרחוקים שהרי אין לה חמשת החושים שבהם היתה משגת הדברים המורכבים לפי שכבר אבדו ממנה, וכל זה ראיה ומופת כי הנפש תשאר אחרי מות הגוף. והמופת השני מה שאנחנו רואים בעין כי האדם בתחלתו כשהוא נער איננו יודע כלום וכאשר יגדל ויוסיף הלוך וגדל ירבו המושכלות בנפש ותרבה הדעת, ומה שיקנה לנפשו מן החכמה ומן הדעת לא ימלט מאחד מג' חלקים אין בזה רביעי או מפני גופו בלבד או מפני נפשו בלבד או מפני גופו ונפשו יחד, אם היה מפני גופו יתחייב האדם שכל מה שיהיה גופו יותר בריא וחזק ויתרבה החומר בו שיהיה יותר חכם ומוכן לקבל המושכלות, ומי שהיה גופו כחוש וחומרו מועט שיהיה יותר סכל ויותר רחוק לקבל המושכלות, ואנו רואים בהפך כי המתנונה ומי שיש לו חולי השדפון גופו יחסר בכל יום ושכלו עומד על השלמות עד שתפרד נפשו ממנו, וראיה זו מבטלת היות קנין החכמה והדעת מפני גופו, ועם הראיה הזאת בעצמה מתבטל היותה מפני גופו ונפשו יחד, וא"כ כל קנין האדם מן החכמה ומן הדעת אינו כי אם מפני הנפש לבדה ואין לגוף חלק בזה זולתי שהוא כלי אליה כענין הכלי לאומן ואי אפשר מציאות החכמה והדעת במתים ואמנם יתחייב מציאותם מן החי, הנה הנפש א"כ חיה בטבע כי יש בטבעה לקבל החכמות והגוף מת בטבע ואין בטבעו לקבל דבר מזה, הנה נתבאר במופת כי האדם מורכב משני עצמיות, האחד מהם חי בטבע והשני מת בטבע והוא הגוף ושהם מפני שהתחברו קרה לכל אחת ואחת מקרה מפני חברו, קרה לגוף החיות אשר היא ההרגש מפני הנפש וקרה לנפש המות אשר הוא העונש מפני הגוף המטעה אותה, הנה הנפש א"כ חיה בטבע ומתה במקרה והגוף מת בטבע וחי במקרה, וכאשר נבדל כל אחד משניהם מחברו נתיחד לגוף המות הגמור אשר הוא טבעו ונבדל ממנו החיות המקרי שקרה לו קנייתו מן הנפש, ונתייחד לנפש החיות הגמור אשר הוא טבעה ונבדל ממנה המות המקרי אשר קרה לה מפני השתקעה בגוף. ואע"פ שדברנו המעט הזה בעניני הנפש והבאנו ראיות אלו מדברי הפילוסופים וקצת ממופתיהם הנחתכים והנראים המתישבים על הלב, אין העיקר אלא לתורתנו הקדושה שהיא מקור חיים ממנה שאבו כל המעמיקים בחכמה ואין כל חכמתם אלא פירותיה של תורה. וענין היות הנפש אחרי הפרדה מן הגוף קיימת נצחית זה מתבאר מכתוב הזה שאמר נשמת חיים כלומר נשמה חצובה ממקור חיים כי הנשמה חצובה ממקור החכמה, הוא שכתוב (איוב לב ז) אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה אכן רוח היא באנוש, סמך חכמה לרוח לבאר כי הרוח ממקור החכמה, ומזה הזכיר הכתוב הזה נשמת חיים על שם (קהלת ז) והחכמה תחיה בעליה, והוא שהבטיח הקב"ה לנביא שתהיה נפשו בחברת המלאכים הקדושים בקיום המצות, הוא שכתוב (זכריה ג ז) אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ואם תבין הכתוב שאמר שלמה בחכמתו אז תבין מעלת הנפש ועלוי מדרגתה ויסודה וסודה הוא שאמר (קהלת ג יט) ומותר האדם מן הבהמה אין, באר כי יתרון האדם על הבהמה הוא מצד הענין שקראו אין והוא מצד הנפש השכלית שבו נמשכת מן החכמה שהיא היו"ד המתיחדת עם הרצון שהוא האל"ף והבן זה מאד. ומזה הזכיר לשון ויפח באפיו שממנו יובן יסוד הנפש ועוצם מעלתה בהיותה אצולה מרוח הקדש וע"כ נמשלה להקב"ה בחמשה דברים, והיא דומה לו בכל מדותיה וגדולה היא מהמלאכים שהנפש נבראת ביום ראשון והמלאכים ביום שני, וידוע כי הנבראים העליונים מעלתן ודקותן לפי קדימתן בבריאה וכן אמרו בפירוש גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. סוף דבר כל מה שהפה יכול לדבר במעלת מדותיו של הקב"ה לפי מה שהוא בורא הכל נכלל במדות הנפש לפי מה שהיא ברואה, ואמר החכם דעו נפשותיכם תדעו אלהיכם ודע כל זה.
ויהי האדם לנפש חיה. לא תמצא בכל מעשה בראשית שיחזור מלת ויהי עם הדבר הנברא, כי אם בבריאת האור והאדם שהזכיר בהם לשון ויהי הוא שכתוב ויהי אור וכתיב ויהי אדם להורות כי נפש האדם קיימת נצחית כמו האור העליון ומעותדת להתענג מזיוו. וכבר ידעת מאמר רבותינו ז"ל כי הנשמות נבראו ביום ראשון ומזה אמר הפייט תקן נשמות עם האור הראשון תחלת דבר ה'. ובאור הכתוב ע"ד הפשט כי עיקר הויית האדם אינו אלא בשביל הנפש החיה.
סְפוֹרְנוֹ
וייצר ה' אלהים. אמנם להוית בעלי חיים לא הספיק זה אבל היתה יצירת היוצר ית' על אופנים מתחלפים וזה כי ליצירת האדם בירר עפר מן האדמה חלק נכבד ממנה: ויפח באפיו נשמת חיים. נפש חיונית מוכנת לקבל צלם אלהים כאמרו ונשמת שדי תבינם. מ"מ ויהי האדם לנפש חיה. היה עכ"ז חיה בלבד בלתי מדברת עד שנברא בצלם ודמות:
כְּלִי יָקָר
. פירש"י אף לבהמה יש נפש חיה אך זו חיה שבכולם שנתוסף בו דעה ודבור. ופירושו דחוק כי לא פירש במקרא חיה מכולם. ובעקדה פירש שנשמת חיים זו הרוח החיוני הנמצא באדם בעצם וראשונה, ומצדו יהיה האדם לנפש חיה כשיתוסף בו השלימות השני והשלישי, על דרך נפש רוח ונשמה. וחשב הרב שהסכים רש"י על ידו אמנם גם פירוש זה אין נאות לקבלו שיאמר נפש חיה על השלימות האחרון, אחר שלשון זה נאמר גם בבהמות וחיתו ארץ, לפיכך לבבי לא כן ידמה כי אם לפרש הפך דבריהם ממש, כי נשמת חיים היא הנפש המשכלת הנצחי צא ולמד מי הנופח ותמצא שזה מדבר בחלק אלוה ממעל ויאמר אע"פ שנפח ה' באדם נשמת חיים המשכלת מ"מ ויהי האדם בתחלת הויתו לסתם נפש חיה כשאר בעלי חיים כי אדם עיר פרא יולד ועיקר שלימותו תלוי בחריצות השתדלותו וטוב בחירתו כשיפקח עיני שכלו בבואו בימים, אבל בתחילת הויתו אע"פ שכבר נופח בו נשמת רוח חיים מכל מקום אין הנשמה בו בפועל כי אם בכח לבד ואם לא ישנס מתני זריזותו לצאת בראש החלוץ ללחום מלחמת ה' הרי הוא בבהמיותו ונמשל כבהמה. אבל שור או כשב או עז כי יולד. באותו יום נברא עם כל שלימותו ואין בו תוספת שלימות. וגלה לנו הכתוב דבר זה שלא יטעה האדם בעצמו לאמר שבלא יגיעה ועמל יבא לידי שלימותו אשר כבר נוצר עמו ויסמוך על יתרון זה שנמצא ביצירתו כי אין הדבר כן אלא הכל תלוי בפועל כפיו כי יש בידיו תמיד להחליף ולהמיר הטבע בשכל והשכל בטבע. ומטעם זה לא נאמר ביצירת האדם וירא אלהים כי טוב לפי שביצירתו עדיין לא ניכר מה טובו ומה יופיו.
ח
וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן־בְעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר׃
רַשִׁ״י
מקדם. בְּמִזְרָחוֹ שֶׁל עֵדֶן נָטַע אֶת הַגָּן. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כְבָר כָּתַב וַיִּבְרְָא אֶת הָאָדָם וְגוֹ', רָאִיתִי בִּבְרַיְתָא שֶׁל ר"א בְּנוֹ שֶׁל רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי מל"ב מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת, וְזוֹ אַחַת מֵהֶן, כְּלָל שֶׁלְּאַחֲרָיו מַעֲשֶׂה הוּא פְרָטוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, וַיִּבְרָא אֶת הָאָדָם זֶהוּ כְּלָל, סָתַם בְּרִיאָתוֹ מֵהֵיכָן וְסָתַם מַעֲשָׂיו, חָזַר וּפֵרֵשׁ וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים וְגוֹ', וַיַּצְמַח לוֹ גַּן עֵדֶן וַיַּנִּיחֵהוּ בְּגַן עֵדֶן וַיַּפֵּל עָלָיו תַּרְדֵּמָה, הַשּׁוֹמֵעַ סָבוּר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה אַחֵר, וְאֵינוֹ אֶלָּא פְרָטוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן; וְכֵן אֵצֶל הַבְּהֵמָה חָזַר וְכָתַב וַיִּצֶר ה' וגו' מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כְּדֵי לְפָרֵשׁ וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִקְרוֹת שֵׁם וּלְלַמֵּד עַל הָעוֹפוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הָרְקָק:
אוּנְקְלוֹס
וּנְצִיב יְיָ אֱלֹהִים גִּינְתָא בְעֵדֶן מִלְּקַדְמִין וְאַשְׁוֵי תַמָּן יָת אָדָם דִּי בְרָא
אִבְּן עֶזְרָא
ויטע. וכבר נטע גן במקו' שנקרא עדן מפאת מזרח ועתה שם בו האדם ופי' גן בעדן. גן אלהים הבי"ת משרת עצמו ואחר עמו בעדן בגן אלהים. וכמוהו מאל אביך ויעזרך ורבים אחרים. וה"א האדם. יש לו סוד. גם נמצא שבט המנשה הארונה. וגם יתכן להיותו כן בעבור שהוא שם נחצב מהאדמה והוא יהי' שם עצם ושם תאר:
רַמְבַּ״ן
וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְעֵדֶן מִקֶּדֶם פירש רש"י (רש"י על בראשית ב׳:ח׳) במזרחו של עדן נטע הגן ואונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ב׳:ח׳) תרגם מלקדמין וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ט״ו:ג׳) והוא הנכון ואין טעם "וַיִּטַּע" שהביא האילנות ממקום אחר ונטען שם כי מן המקום ההוא הצמיחם כמו שנאמר ויצמח ה' אלהים וגו' אבל ענין "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים" להגיד שהיו מטע ה' כי טרם שגזר על הארץ "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא" גזר במקום ההוא שיהיה שם גַּן ואמר "בכאן יהיה אילן פלוני ובכאן אילן פלוני" כערוגת המטעים ולא היה כדרך שאר מקומות הארץ שאמר "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא וְעֵץ פְּרִי" והצמיחה בלא סדר והנה אילני גַּן עֵדֶן גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי לעד לעולם לא יזקין בארץ שרשם ובעפר לא ימות גזעם אין צריכין לעובד וזומר שאילו היו צריכין עבודה אחרי שגורש האדם משם מי עבד אותם גם זה טעם "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים" שהיו מטעיו מעשה ידיו וקיימים לעולמים כענין שנאמר (יחזקאל מז יב) לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ וכו' כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים אם כן מה טעם "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב׳:ט״ו) שהניחו שם להיות זורע לו חטים ומיני תבואות וכל עשב זורע זרע וערוגות הבשמים וקוצר ותולש ואוכל כרצונו וזה טעם "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" לעבוד אדמת הגן הערוגות שיעשה שם כי הגן שהם האילנות לא יעבדו ויתכן שכנה הגן בלשון נקבה כמו וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ (ישעיהו סא יא) וְנִטְעוּ גַנּוֹת (ירמיהו כט ה) ורבותינו נתעוררו בזה אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ט״ז:ה׳) לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ אלו הקרבנות שנאמר (שמות ג יב) תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים הדא הוא דכתיב (במדבר כח ב) תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ והכונה להם בזה לומר כי הצמחים וכל בעלי חיים צריכים לכוחות הראשונות ס"א העליונות ומהם יבא להם הגידול ובקרבנות יהיה משך הברכה לעליונים ומהם לצמחי גַּן עֵדֶן ומהם יהיו ויחיו לעולם בגשמי רצון וברכה שיגדלו בה כמו שאמרו (ב"ר טו א) יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע (תהלים קד טז) אמר רבי חנינא יִשְׂבְּעוּ חייהן יִשְׂבְּעוּ מימיהן יִשְׂבְּעוּ מטעתן כי "חייהן" יסודותם העליונים ו"מימיהם" אוצרו הטוב המוריד הגשם ו"מטעתן" כחם בשמים כמו שאמרו (ב"ר י ו) אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע והוא מכה אותו ואומר לו גדל שנאמר (איוב לח לג) הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ שוטר:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויטע ה' אלהים גן בעדן. ע"ד הפשט ייחס הכתוב הנטיעה לשם יתעלה לבאר שהוא מטע ה', לא שהביא אילנות ממקום אחר ונטעם שם אלא שהיו מטעיו מעשה ידיו להתפאר, וכן קראם דוד המלך ע"ה עצי ה' הוא שכתוב (תהלים קד טז) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, ודרשו רז"ל ישבעו חייהם ישבעו מימיהם ישבעו מטעתן, אינן צריכים השקאה ולא עבודה ולא זמירה, שאלו לא כן, מיום שגורש אדם משם מי עבד אותה ומי השקה אותם ומי התעסק בהם, אבל הם כענין שכתוב (יחזקאל מז יב) לא יבול עלהו ולא יתם פריו כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והזכיר מקדם והודיענו הכתוב בזה מעלת רוח מזרחית אשר גן עדן נטעו שם. וידוע כי מבחר הפירות הם במזרח והוא שכתוב (דברים לג) וממגד תבואות שמש וכן דרשו רז"ל רוח מזרחית מישב הדעת ומאמץ הכח ומחזק את הלב, כי האויר שבו משובח ביותר וע"ז אמר וישם שם את האדם אשר יצר.
וע"ד הקבלה ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם פירושו כבר נטע, ואין הכונה שנטע עכשיו שא"כ היה ראוי לומר יהיו האילנות בגן עדן כמו שנזכר בכל ששת ימי בראשית יהי דבר פלוני בצווי, או שיאמר תדשא הארץ עדן. ועוד מי הזכיר לנו עד עתה עדן שיאמר הכתוב שהקב"ה נטע גן בעדן, אבל הנטיעה הזאת מן העדן כבר נרמזה בפסוק בראשית וכמו שרמזתי שם. וענין מקדם קודם שנברא העולם. ולפ"ז וישם שם את האדם אשר יצר כבר ממקור החכמה. ויש לך לדעת כי הנשמות הזכות באות מן המזרח, וזהו שדרשו רז"ל בספר הבהיר ממזרחו של עולם בא הזרע לישראל, כי חוט השדרה משוך מן המוח של אדם ובא לו לאמה ומשם היה הזרע דכתיב (ישעיה מג ה) ממזרח אביא זרעך כשישראל טובים מזה המקום אביא זרעך ויתחדש לך זרע חדש וכשישראל רעים באים מן הזרע שכבר בא לעולם, דכתיב (קהלת א) דור הולך ודור בא מלמד שכבר בא. ומאי ממערב אקבצך מאותה מדה שנוטה תמיד למערב, ולמה אקרי מערב מפני דשם מתערב כל הזרע ע"כ. באור המדרש הזה לפי דעתי מדת המזרח היא התפארת שהוא קו האמצעי ומשם הנשמות באות אל יסוד עולם הנקרא ברית, ע"כ אמר ובא לאמה ומשם הוא הזרע. ומדת המערב היא העטרה והוא שאמר שכינה במערב. וכשם שהזרע נמשך מן המוח דרך חוט השדרה ובא לאמה כן הנשמה משתלשלת מן התשובה דרך הקו האמצעי שהוא מזרחו של עולם ובא דרך המערב. ולפי דעתי אל הענין הזה רמז ישעיה ע"ה שאמר (ישעיה מח) שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל וממי יהודה יצאו, כלומר מזרע יהודה והזכיר יהודה לפי שהיה דגלו במזרח, והבן זה.
סְפוֹרְנוֹ
אשר יצר. אחר שיצרו באותו האופן הנכבד שהזכיר הניחו שם להיותו מקום מוכן לקבלת צלם אלהי' ולפעולותיו השכליות באויר ובמזונות:
אוֹר הַחַיִּים
ויטע ה' וגו'וישם וגו' ויצמח וגו'. טעם שהפסיק בשימת האדם בתוך הודעת נטעי הגן לומר כי בשבילו ברא ה' הגן ולכבודו. וזה הוא שיעור הכתוב ויטע וגו' וישם פירוש לסיבה זו לשום שם האדם ואחר כך חזר לפרט ענייני הגן ונהרותיו ותועליותיהם וחזר לומר (פסוק טו) ויקח ה' וגו' ויניחהו וגו' לגלות על מה שפירשנו באומרו וישם שלא נתכוין לומר בה אלא שהאדם היה סיבה לנטע הגן שאם על הודעת הנחת אדם בגן הרי הוא אומר ויקח וגו' ויניחהו. ופסוק ויניחהו לבד לא יספיק להודעה זו שבשביל האדם לו לשמו ברא ה' הגן שאפשר כי ה' בראו לשום בו לאשר ישר בעיניו למשרתיו למלאכיו לרוחות העליונים ובאותו זמן נתרצה שיהיה שם גם האדם ובן יומו נקרא פרוש וגרוש ושלוח ונשאר הגן לשאר ברואיו. לזה הודיע ה' חסדו כי הגן לאדם בראו ועודנו עומד לאדם הידיד לקונו ואין לשום נברא חלק בגן זולת אדם אשר לא פגם דיוקנו וצלמו:
ט
וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע׃
רַשִׁ״י
ויצמח. לְעִנְיַן הַגַּן הַכָּתוּב מְדַבֵּר: בתוך הגן. בָּאֶמְצַע:
אוּנְקְלוֹס
וְאַצְמַח יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל אִילַן דִּמְרַגֵּג לְמֶחֱזֵי וְטַב לְמֵיכַל וְאִילַן חַיָּא בִּמְצִיעוּת גִּינְתָא וְאִילַן דְּאָכְלִין פֵּירוֹהִי חַכִּימִין בֵּין טַב לְבִישׁ
אִבְּן עֶזְרָא
ויצמח. ובעת שהצמיח כל עץ מהאדמה כן צמח בגן ועוד בתוכו שנים עצים: ועץ הדעת. לפי דעתי צריך להוסיף דעת. להיות כן. ועץ הדעת דעת טוב ורע. כי איך יהי' סמוך והוא נודע בתחלה. וכן הארון הברית והנבואה עודד הנביא ורבי' כאלה:
רַמְבַּ״ן
וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע בעבור שאמר הכתוב וְעֵץ הַחַיִּים "בְּתוֹךְ" הַגָּן ולא אמר "בגן" ועוד שאמר (בראשית ג׳:ג׳) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ שלא הזכירו ולא הודיעו בשם אחר נאמר לפי פשוטו שהוא מקום ידוע בגן שהוא בתוך ולכך תרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ב׳:ט׳) "במציעות גנתא" והנה לדבריו עֵץ הַחַיִּים וְעֵץ הַדַּעַת שניהם היו באמצע ואם כן נאמר שהוא כאלו תעשה באמצע הגן ערוגה אחת סוגה ובה שני האילנות האלה ויהיה האמצע הזה אמצע רחב כי אמצע הדק כבר אמרו שאין יודע בו אמתת הנקודה בלתי השם לבדו וְעֵץ הַחַיִּים אילן פריו נותן באוכליו חיים ארוכים "וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" — אמרו המפרשים כי היה פריו מוליד תאות המשגל ולכן כסו מערומיהם אחרי אכלם ממנו והביאו לו דומה בלשון זה מאמר ברזילי הגלעדי הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע (שמואל ב יט לו) כי בטלה ממנו התאוה ההיא ואיננו נכון אצלי בעבור שאמר וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית ג׳:ה׳) ואם תאמר כחש לה הנה וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע (בראשית ג׳:כ״ב) וכבר אמרו (פירקא דרבינו הקדוש בבא דשלשה טז) שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם ואלו הן נחש ומרגלים ודואג האדומי הבארותי והיפה בעיני כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת כאשר יעשו השמים וכל צבאם פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע ולכן נקרא "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" כי הַ"דַּעַת" יאמר בלשוננו על הרצון כלשונם (פסחים ו) לא שנו אלא שדעתו לחזור ושדעתו לפנותו ובלשון הכתוב (תהלים קמד ג) מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ תחפוץ ותרצה בו יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם (שמות לג יב) בחרתיך מכל האדם וכן מאמר ברזילי האדע בין טוב לרע שאבד ממנו כח הרעיון לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו והיה אוכל מבלי שיטעם ושומע מבלי שיתענג בשיר והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו המשגל לתאוה אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו ולכן היו האיברים כלם בעיניהם כפנים והידים ולא יתבוששו בהם והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים וזו מדה אלהית מצד אחד ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה ואפשר שנתכוון הכתוב לענין הזה כשאמר אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים (קהלת ז כט) ה"יושר" שיאחוז דרך אחת ישרה וה"בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" שיבקש לו מעשים משתנים בבחירה ממנו וכאשר צוהו הקב"ה על העץ שלא יאכל ממנו לא הודיעו כי בו המדה הזאת רק אמר לו סתם "ומפרי העץ אשר בתוך הגן" כלומר הידוע באמצעותו לא תאכל ממנו והוא מאמר האשה אל הנחש והכתוב שאמר וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ (בראשית ב׳:י״ז) הזכירו הכתוב אלינו בשמו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויצמח ה' אלהים מן האדמה. ע"ד הפשט הכתובים מוכיחים שי ג"ע בארץ ושם עץ החיים ועץ הדעת, עץ החיים נותן באוכליו חיים ארוכים, ועץ הדעת נותן באוכליו רצון ובחירה אם לענינים שכליים ואם לענינים גופניים. וכן יוכיח הלשון שהוא נאמר על הרצון והבחירה והוא לשון רז"ל ל"ש אלא שדעתו לחזור וכן לשון הכתוב (תהלים קמד ג) מה אדם ותדעהו כלומר מה ענינו שתרצה בו, וא"כ באור עץ הדעת כאלו אמר ועץ הרצון והקב"ה מנעו ממנו לפי שהאדם היה מוכרח על מעשיו קודם שחטא והיו כל פעולותיו שכל גמור, כמלאך ה' שהוא מוכרח לעשות כל פעולותיו שכליות לפי שאין לו מונע כן האדם אבל אחר שחטא ואכל מעץ הדעת היה לו רצון ובחירה לדעת טוב ורע ונתלבש בתאוות הגופניות, ולזה רומזת מלת וידעו הוא אומרו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כלומר המשיכו רצון ובחירה מעץ הדעת והיתה הבחירה בידם להרע או להטיב זו מדת אלהים ומדה טובה מצד אחד ורעה מצד אחר כי היה לו לאדם הראשון בה יצר ותאוה.
ועץ החיים בתוך הגן. באר הכתוב בעץ החיים שהיה בתוך הגן באמצעו ממש ולא יעשה כן בעץ הדעת כי לא פורש באיזה מקום היה מן הגן.
אמנם ממה שהזכיר בתוך הגן והושם בין עץ החיים ועץ הדעת אנו מבינים כי שניהם היו בודאי בתוך הגן ואע"פ שהם שנים ואי אפשר לשני אילנות להיות באמצע ממש היו בכאן למטה אחד ולמעלה שנים. כי חבורן אחד מלמטה והולכים ומתפרדים למעלה ובכן היו שניהם באמצעות הגן ממש. והכתוב מספר והולך נהרות גן עדן ומצריו והארצות המקיפות אותו, והודיענו שיש לו ארבע נהרות ואותן ארבע נהרות יוצאים ונמשכים מנהר אחד ואותו הנהר הוא היוצא מעדן והוא המשקה את הגן ומן הגן הוא מתחלק ונפרד לארבעה ראשים, וכבר ידעת כי כל הענינים האלה בגן עדן שבארץ הם וכולן ציורין ודוגמא לענינים שכליים שבגן עדן העליון.
וע"ד המדרש ארבע נהרות כנגד ארבע מלכיות שם האחד פישון זה מלך בבל על שם שכתוב (חבקוק א ח) ופשו פרשיו, הוא הסובב את כל ארץ החוילה שעלה והקיף את כל ארץ ישראל שנאמר (תהלים מב ו) הוחילי לאלהים כי עוד אודנו, אשר שם הזהב אלו דברי תורה שנאמר (תהלים יט יא) הנחמדים מזהב ומפז רב, וזהב הארץ ההיא טוב מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, שם הבדלח ואבן השהם שם מקרא משנה ותלמוד הלכות תוספתות והגדות. ושם הנהר השני גיחון הוא מדי. חדקל זה יון שהיתה חדה וקלה בגזרותיה. והנהר הרביעי הוא פרת זו מלכות אדום שהפרה והצרה לפניו וכו' פרת על שם סופה (ישעיה סג ג) פורה דרכתי לבדי.
וע"ד הקבלה עץ החיים ועץ הדעת למעלה הם תפארת ועטרת, והאדם חטא במעשה ובמחשבה בעץ הדעת ובדוגמתו.
והנה אדם בחטאו לא כפר בשם המיוחד כי אע"פ שהיה רואה עץ החיים כנגדו היה סבור שעץ הדעת עיקר ונמשך אחריו להאמין כי הוא העיקר בהיותו טוב ורע כולל כל ההפכים כלן וכל הפעולות בעליונים ובשפלים נעשים על ידו, ומטעם זה הזכיר הכתוב פרי בעץ הדעת ולא תמצא כן בעץ החיים, וחטאו היה שקצץ בנטיעות כלומר שקצץ כח השם המיוחד הנכנס בנטיעה והיה סבה שתיבש הנטיעה ותשחת וראויה הנטיעה שתנקם ממנו, ולכך נענש במיתה שתפרד נפשו במותו מגופו כנגד מה שהפריד הכח העליון מן הנטיעה, ובזה היה חטא נדב ואביהוא שנענשו בנטיעה זהו ותצא אש, וכן אלישע בן אבויה איתיהבא ליה למיקלינהו זכותא דאחר. אבל בדור הפלגה כפרו בשם המיוחד לכך נענשו בו שנאמר וירד ה' ולא נענשו בנטיעה לפי שהנקמה לשם הגדול היתה וכמו שאזכיר שם בע"ה. וכאשר חזר בתשובה וראה כי הוא מקבל מלמעלה ממדת שמאל אז הקריב את קרבנו שור כנגד המדה ההיא שנתן בה פגם שהיא מקבלת מ השמאל. ונהר מלשון תרגום אור נהורא והוא האור הבא מאין סוף זהו שפירש מעדן שפירושו מסרת עד שאין משם ואילך גבול והשגה שיאמר בו עד מקום פלוני. ומצינו כיוצא בו (איוב כה ה) הן עד ירח ולא יאהיל כי ביד הש"י שיסיר אור הירח ולא יהל אורו והאור ההוא הבא מאין סוף אינו פוסק לא ביום ולא בלילה ומפני זה אמר יוצא ולא אמר יצא. להשקות את הגן היא העטרת וכבר ידעת כי כל הספירות כלן עד העטרת הכל מיוחד אין שם קצוץ ולא פרוד כלל אבל משם ואילך הוא נמשך עולם השכלים הנפרדים, זהו אמרו ומשם יפרד כי משם יחל עולם השכלים הנפרדים, והיה לד' ראשים ד' מחנות שכינה הממשיכין כח לד' נהרות ג"ע וממשיכין כח לד' מלכיות שבארץ והמקום יאיר עינינו במאור תורתו.
סְפוֹרְנוֹ
ויצמח. מזונותיו שלא בצער: נחמד למראה. משמח ומרחיב הלב להכינו לקבלת השפע השכלי כאמרו והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה': עץ הדעת. משיא לתת לב אל הטוב והרע ומזה והאדם ידע נתן לב עליה ומזה נקרא הקרוב מודע כאמרו מודע לאישה שדרכו לתת לב לצרכי קרובו כאמרו ואח לצרה יולד: טוב ורע. לבחור הערב אעפ"י שיזיק ולמאוס הבלתי ערב אעפ"י שיועיל:
כְּלִי יָקָר
. תרגומו, ואילן חייא במציעות גינתא ואילן דאכלין פירוהי חכמין בין טב לביש. רצה לתרץ בזה למה לא הזהירו הקב"ה לאדם על שניהם יחד שלא יאכל מעץ הדעת ומעץ החיים אלא לפי שעץ החיים מטבעו שהאוכל מן העץ עצמו חי לעולם, כי לא היה לו פרי כלל וטעם העץ היה כטעם פרי אבל עץ הדעת היה לו פרי נחמד למראה כל אכליו יאשמו לידע בין טוב לרע יותר מהצורך. לפיכך קודם שאכל מן עץ הדעת לא היה צריך להזהירו על עץ החיים כי לא היה נחמד למראה ולא היה בו עדיין דעת להבחין תועלת אכילת העץ ההוא כי עץ בעלמא הוא וסתם בהמה אינה אוכלת עץ כי אם איזו דבר נחמד למראה שיש פרי אבל אחר שאכל עץ הדעת היה חושש פן יבחין בשכלו בתועלת עץ חיים ויאכל ממנו כדי שיחיה לעולם על כן גורש משם.
י
וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים׃
אוּנְקְלוֹס
וְנַהֲרָא הֲוָה נָפִיק מֵעֵדֶן לְאַשְׁקָאָה יָת גִּינְתָא וּמִתַּמָּן יִתְפָּרִשׁ וַהֲוֵי לְאַרְבְּעָה רֵישֵׁי נַהֲרִין
אִבְּן עֶזְרָא
ונהר. וטרם שנברא האדם היה הנהר משקה הגן לכל צד. ואל"ף מלת ראשי' שרש ונראה במלת מראשותיכם וטעמו מכובד הראש:
סְפוֹרְנוֹ
ונהר יוצא מעדן. בלתי צער גשמים ועבודת אדם:
יא
שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר־שָׁם הַזָּהָב׃
רַשִׁ״י
פישון. הוּא נִילוּס נְהַר מִצְרַיִם, וְעַל שֵׁם שֶׁמֵּימָיו מִתְבָּרְכִין וְעוֹלִין וּמַשְׁקִין אֶת הָאָרֶץ נִקְרָא פִישׁוֹן כְּמוֹ וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו (חבקוק א') דָּ"אַ פִּישׁוֹן, שֶׁהוּא מְגַדֵּל פִּשְׁתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר עַל מִצְרַיִם (ישעיהו י"ט) וּבֹשׁוּ עֹבְדֵי פִשְׁתִּים:
אוּנְקְלוֹס
שׁוּם חָד פִּישׁוֹן הוּא מַקִּיף יָת כָּל אֲרַע דַּחֲוִילָה דִּי תַמָּן דַּהֲבָא
אִבְּן עֶזְרָא
שם האחד. אמר הגאון כי פישון יאור מצרים וידוע כי גיחון קרוב מארץ ישראל כי כן כתוב והורדתם אותו אל גיחון והוא בא מפאת מזרחית דרומית גם פרת כן והוא אחרית גבול הארץ מפאת מזרח ומפרשים אמרו כי חדקל הוא הנהר השני העובר על בגדא"ד עם נהר פרת א"כ הנה שלשתם מזרחים. ויאור מצרים יוצא מהר הלבונה רחוק מקו השוה בצד נגב והראיה גדולו בקיץ. וידענו כי גן עדן תחת הקו השוה שלא יוסיף היום ולא יחסר כל ימות השנה. וריקי מוח תמהו איך יתכן זה. והראיות גמורות בלי ספק יש עליהם א"כ ירד פישון לפאת דרומית מערבית ואחר כן ישוב דרך צפונית. ואין ראיה על פישון שהוא היאור רק שתרגם החוילה כפי צרכו כי אין לו קבלה וכן עשה במשפחות ובמדינות. ובחיות ובעופות ובאבנים. אולי בחלום ראה וכבר טעה במקצתם כאשר אפרש במקומו א"כ לא נשען על חלומותיו אולי עשה כן לכבוד השם בעבור שתרגם התור' בלשון ישמעאל ובכתיבתם שלא יאמרו כי יש בתורה מלות לא ידענום. והזכיר הזהב בעבור כבוד הנהר היוצא מהגן:
רַמְבַּ״ן
ארץ החוילה אשר שם הזהב לבאר שאינה חוילה של מצרים שאמר בה וישכנו מחוילה עד שור (בראשית כ״ה:י״ח) כי זו מזרח המזרח והזכיר עוד שם הבדולח לשבח הנהר כי בחול אשר בו ועל שפתו ימצא הזהב ההוא הטוב והבדולח והשוהם כי כן ימצא בנהרות מהם שימצא שם הזהב ומהם אשר ימצא בהם הכסף וכן הבדולח והאבנים הטובות בנהרות ימצאו רובם ועל דעת הראשונים (רש"י ורס"ג וכן הוא בזוה"ק חיי שרה קכה) "פישון" הוא נילוס מצרים יסובב כל ארץ החוילה הזאת ויבא משם על פני כל ארץ מצרים עד נפלו בים הגדול באלכסנדריא של מצרים:
סְפוֹרְנוֹ
שם האחד פישון. הודיע שבח הנהר המשקה את הגן הבלתי נודע לנו בהודיעו הנהרות המסתעפים ממנו הנודעים אצלנו לשבח בגדלם וטוב מימיהם וטוב פרים:
יב
וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם׃
אוּנְקְלוֹס
וְדַהֲבָא דְאַרְעָא הַהִיא טָב תַּמָן בְּדָלְחָא וְאַבְנֵי בוּרְלָא
אִבְּן עֶזְרָא
וזהב. אמר הגאון כי הבדולח הם האבנים הקטנים עגולים היוצאים מהמים שהם דקים ודמה המן אליהם והכתו' אמר על עין המן לבדו ואמר כי השהם אבן יקר' לבנה והיא צחה ואנחנו לא נדע:
יג
וְשֵׁם־הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ׃
רַשִׁ״י
גיחון. שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וְהוֹמֶה, וְהֶמְיָתוֹ גְדוֹלָה מְאֹד, כְּמוֹ כִי יִגַּח (שמות כ"א), שֶׁמְּנַגֵּחַ וְהוֹלֵךְ וְהוֹמֶה:
אוּנְקְלוֹס
וְשׁוּם נַהֲרָא תִנְיָנָא גִּיחוֹן הוּא מַקִּיף יָת כָּל אַרְעָא דְכוּשׁ
יד
וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת׃
רַשִׁ״י
חדקל. שֶׁמֵּימָיו חַדִּין וְקַלִּין: פרת. שֶׁמֵּימָיו פָּרִין וְרָבִין וְמַבְרִין אֶת הָאָדָם: כוש ואשור. עֲדַיִן לֹא הָיוּ, וְכָתַב הַמִּקְרָא עַל שֵׁם הֶעָתִיד: קדמת אשור. לְמִזְרָחָהּ שֶׁל אַשּׁוּר: הוא פרת. הֶחָשׁוּב עַל כֻּלָּם, הַנִּזְכָּר עַל שֵׁם א"י:
אוּנְקְלוֹס
וְשׁוּם נַהֲרָא תְּלִיתָאָה דִּיגְלַת הוּא מְהַלֵּךְ לְמַדִּינְחָא דְאַתּוּר וְנַהֲרָא רְבִיעָאָה הוּא פְרָת
אִבְּן עֶזְרָא
ופי' קדמת אשור התי"ו קדמת תחת ה"א וההפרש בינו ובין קדם כי ה"א קדמה תחת אל הפתוח בפת"ח קטן. וכן וירד אברם מצרימה כמו אל מצרים. והנה קדמת אשור אל מזרח אשור. ודע כי מהפסוק הראשון עד לעשות הזכיר הכתוב אלהים ואחר כן השם הנכבד והנורא עמו ומה יקרו דברי קדמונינו ז"ל שאמרו נקרא שם מלא על עולם מלא כי לא הי' שם כח מקבל זה השם. ובפרשת ואלה שמות אפרש סוד השם ואם הוא סמוך אם יעזרני השם ודע כי מקום האדמה שנברא ממנה אדם קרוב אל גן עדן כי יש אומרים כי האדמה היא ארץ ישראל. והנה שכחו ויהי בנסעם מקדם:
טו
וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ׃
רַשִׁ״י
ויקח. לְקָחוֹ בִדְבָרִים נָאִים וּפִתָּהוּ לִכָּנֵס (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וּדְבַר יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם וְאַשְׁרֵיהּ בְּגִינְתָא דְעֵדֶן לְמִפְלְחַהּ וּלְמִטְרַהּ
אִבְּן עֶזְרָא
בגן. לשון זכר ונקבה. וכן חבורו גנים גנות והאומרים כי לעבדה ולשמרה שב אל האדמה. איך יתכן לעבוד ולשמור מקום גדול ממקום קטן. ואחר שחטא והוציאו לעבוד את האדמה וכבר הי' עובד האדמה. רק פירוש לעבדה על הגן שמפריו יאכל ואחר שחטא שב לאכול את עשב השדה והוא הלחם: וטעם לעבדה להשקות הגן ולשמרה מכל החיות שלא יכנסו שם ויטנפוהו. ויש אומרים כי כן פירושו לעבוד מצותו והמצוה לא תעבד:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לעבדה ולשמרה. ע"ד הפשט לפי שכבר מנה הש"י את מאכלו הזרעים והפירות, הניחו עתה בג"ע שיהיה עובד אדמת הגן ויזרע לו שם כל מיני תבואות ויטע לו שם כל מיני פירות, כי לכך הונח שם להיות מתענג ומשתעשע כרצונו והיתה פרנסתו מעצי הגן והיה משתהו מנחלי עדן ומלבושו ענני כבוד, והיתה עמידתו שם בתענוג רב גדול ועצום לרוב הרבה בתענוג הנפש ומעט בתענוג הגוף בהשקט והנחה וקורת רוח שאין כמוה בהיות כלו שכלי, נפשו וגופו הם אחת בהשגת בוראו בלבד, ולכך מנע ממנו עץ הדעת הגורם ההמשך אחר התאוות ולא נמנע ממנו תחלה עץ החיים הגורם לחיות חיי עד, אבל לאחר שחטא ואכל מעץ הדעת האכילה ההיא גרמה לו שימשך אחר התאוות ושישתדל בצרכי הגוף יותר מצרכי הנפש ככל אשר אנחנו עושים פה היום הוא הפך המבוקש ממנו ולכך נתחייב שיתקצרו ימיו ותשלוט עליו מיתה.
ויש לך לדעת כי לשעור תענוג האדם בגן עתיד העולם שיחזור לתחיית המתים, כי בני תחיית המתים יתענגו כאחת הגוף והנפש ויהיו הרוב בתענוג הנפש ומעט בתענוג הגוף כאדם הראשון קודם שחטא, ולכך נתחייב שיחיה חיים ארוכים או חיים נצחיים כי אז יחזור העולם לשלמותו כשהיה. וטעם לעבדה ולשמרה יחזור אל אדמת הגן.
וע"ד המדרש לעבדה ולשמרה מה עבודה היתה בתוך הגן שאמר לעבדה, שמא תאמר לזמור כרמים ולחרוש ולשדד האדמה או לקצור או לעמר והלא כל האילנות נצמחים מאליהם, שמא תאמר יש מלאכה בג"ע והלא נהר מושך ויוצא מעדן שנאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומה לעבדה, אלא לעסוק בד"ת ולשמור כל המצוה שנאמר לשמור את דרך עץ החיים ואין עץ החיים אלא תורה שנאמר (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. לעבדה ולשמרה זו שבת, לעבדה שנאמר ששת ימים תעבוד, ולשמרה דכתיב שמור את יום השבת. לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות. לעבדה דכתיב (שמות ג) תעבדון את האלהים על ההר הזה, ולשמרה דכתיב (במדבר כח ב) תשמרו להקריב לי במועדו.
וע"ד הקבלה לעבדה ולשמרה יש להתבונן בשתי ההי"ן אלו כי היה ראוי לומר לעבדו ולשמרו שהרי הגן לשון זכר הוא כענין שכתוב (שיר ד יב) גן נעול, אבל ההי"ן אלו רמז לשתי ההי"ן שבשם, לעבדה ה"א ראשונה שבשם ולשמרה ה"א אחרונה שבשם. וע"ז נאמר (שמות כג כא) השמר מפניו, והמשכיל יבין.
סְפוֹרְנוֹ
לעבדה. לעבוד את נשמת חיים כאמרו ויפח באפיו נשמת חיים: ולשמרה. שלא תפסד בהתכת הליחות השרשי הנתך בחום הטבעי וזה כי אותם הפירות הנכבדים היו מולידים תמיד תמורת מה שנתך בלתי עפוש:
אוֹר הַחַיִּים
ויקח וגו'. לעבדה ולשמרה. משמעות הכתוב יגיד כי הגן צריך לה עובד ושומר והאמת יכחיש זה כי למה יהיה צריך לשומרה אם מהגנבים זה הבאי היא ומה היא העבודה שהיתה צריכה הגן, ואם צריכה עובד אם כן זה לה חמשת אלפים וחמש מאות שנה מי עבדה:
אכן יש לך לדעת כי כל הווה אינו אלא דוגמא לרוחניות, וכמו שהאדמה צריכה עבודה והזרעה והגשמה להוציא מזון האדם, גם שמירה מדברים המפסידים והמריעים לצומח, כמו כן גן עדן אשר היא היום אדמת הנפשות לבד כי הגופות נגשמו גם היא צריכה עבודה ושמירה כפי רוחניותה. הגשמה המיוחדת לה היא עסק התורה כמו שאמר הכתוב יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, והזרעים הם מצות עשה אשר יעשה אותם האדם כרמוז בדברי הנביא זרעו לכם וגומר, והגם שלא נזכר בדברי הנביא אלא הצדקה, לא על פרט הצדקה לבד הוא אומר אלא על כל פרטי הצדקות הוא אומר, וכן הובא בדבריהם ז"ל (מדרש תהלים קיד) שכל מצות שיעשה האדם הקב"ה זורעה וכו', והעבודה היא התעסקות גדול והסתכלות נמרץ בתורה שהוא עיקר מצוותה, והשמירה גם כן לבל יפרוץ גדריה ולבל יפסיד צמחיה, והיא שמירת מצות לא תעשה אשר צריך האדם לשמור לבל עבור עליהם כי הם המפסידים כל דבר טוב. והוא אומרם ז"ל עבירה מכבה מצוה, והגם שאמרו ואין עבירה מכבה תורה, אין כוונתם לומר שמעשה הרע לא יפסיד התורה כל עיקר, אלא לומד שאין כח בעבירה אחת לכבות התורה ולעולם כי ירבה להשחית תשחת תורתו וידעך נרה ותהפך שלייתו על פניו רחמנא ליצלן:
ומעתה יוצדק לומר על גן עדן לעבדה ולשמרה. והנה בימים ההם כשהניח ה' האדם בגן עדן היה מביט וצופה בפעולות צדיק לחיים במעשיו מה שהיה פועל בגן עדן, אך אחר אשר נגרש האדם הושלל ממנו ראות הדבר אבל המעשה נפש עמל עמלה לו כי הרוחניות לא ימנענה ההרחקה והפעולה נעשית, אשרי המחכה ויגיע בעולם הזה לאכול מפרי דרכו שהוא מזון הנשמה בגן עדן. שוב בא לידי מאמר חז"ל וז"ל לעבדה אלו מצות עשה ולשמרה אלו מצות לא תעשה, וכוונתם ז"ל על דרך שביארנו:
טז
וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל׃
אוּנְקְלוֹס
וּפַקִּיד יְיָ אֱלֹהִים עַל אָדָם לְמֵימָר מִכֹּל אִילַן גִּינְתָא מֵיכַל תֵּיכוּל
אִבְּן עֶזְרָא
ויצו. מלת צווי עם על מצות לא תעשה וכן על העבים אצוה. אע"פ שהתרתי לך פרי עץ הגן לא תאכל מפרי עץ הדעת:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ע"ד הפשט הוזהר אדם בכאן בשתי מצות, מצות עשה ומצות לא תעשה מצות עשה מכל הגן אכל תאכל מצות לא תעשה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו.
וע"ד המדרש נצטווה בכאן בשבע מצות והם שבע מצות שאמרו עליהם רז"ל בכמה מקומות שבע מצות בני נח שנצטוו. ואלו הן, ע"ז, ברכת ה', דינין, שפיכות דמים, גלוי עריות, גזל, אבר מן החי, ויצו, זו ע"ג דכתיב (הושע ה יא) כי הואיל הלך אחרי צו. ה' זו ברכת ה' דכתיב (ויקרא כד טז) ונוקב שם ה' מות יומת אלהים. אלו הדינין שנאמר (שמות כב כז) אלהים לא תקלל. על האדם, זו שפיכות דמים, שנאמר שופך דם אדם וגו', לאמר אלו עריות שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר, מכל עץ הגן אכל תאכל, זה הגזל, כלומר מדבר פלוני ולא מאחר. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, זה אבר מן החי, כלומר מדבר פלוני לא תאכל מקצתו הרי לך שבע מצות של בני נח רמוזות בכאן.
סְפוֹרְנוֹ
מכל עץ הגן. כפי חלוף הזמנים במבטי הככבים כאמרו לחדשיו יבכר:
אוֹר הַחַיִּים
ויצו ה' וגו'. טעם אומרו לאמר וכפל אכול תאכל וכפל מות וגו', יכוין על חוה שצוהו לאמר המצוה לחוה אכול אתה תאכל בת זוגך מות אתה תמות גם היא אם תעבור, ישנה באזהרה וישנה בעונש:
ומצאתי שאמרו ז"ל (ש"ר פכ"ח) וז"ל א"ר תחליפא אמר הקב"ה אם נקדים לאנשים כמו שהקדמתי לאדם הראשון ואחר כך נצטוית חוה ועמדה וקלקלה וכו' ע"כ, דקדק לומר נצטוית ולא אמר צויתי לחוה לרמוז דברינו כי לאדם צוה לאמר לה:
עוד ירמוז בכפל אכול תאכל מות תמות, לומר כי המתנה נתונה לו ולכל הבאים ממנו שהם כל זרעו עד סוף כל הדורות לאכול מהגן ואם וגו' מות וגו' פי' מות הוא וימותו כל הבאים ממנו עמו, כמו שכן היה שנקנסה מיתה על כל הנבראים עד אשר תאבד זוהמא שנדבקה אז ובלע המות לנצח:
וטעם אומרו ויצו ה' אלהים ולא הספיק באומרו ויצו ה' או ויצו אלהים, כאן רמז רחמים ודין אם יטיב יקיפהו ברחמים ואם לא משפט למולו:
יז
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת׃
אוּנְקְלוֹס
וּמֵאִילָן דְּאָכְלִין פֵּירוֹהִי חַכִּימִין בֵּין טַב לְבִישׁ לָא תֵיכוּל מִנֵּהּ אֲרֵי בְּיוֹמָא דְתֵיכוּל מִנֵּהּ מֵימַת תְּמוּת
אִבְּן עֶזְרָא
ואחר שאמר מעץ הדעת לא תאכל מה צורך למלת ממנו. רק הוסיף לבאר. וכן ותפתח ותראהו את הילד. או טעמו אפילו מעט ממנו. ודקדוק ממנו בספר היסוד תמצאנו ודע כי אדם מלא דעת הי' כי השם לא יצוה לאשר אין לו דעת רק דעת טוב ורע בדבר אחד לבדו לא ידע. הלא תרא' שקרא שמות לכל הבהמה והעוף כפי תולדת כל אחד ואחד והנה חכם גדול הי'. ולולי שהי' כן לא הביא השם את בריאותיו אליו לראות מה יקראם והוא יודע ממנו שהוא בער. גם השם הראה לו עץ הדעת כי הנה אשתו ידע' שהוא בתוך הגן:
רַמְבַּ״ן
לא תאכל ממנו מן הפרי יזהירנו כי העץ אינו נאכל וכן אמר למטה (בראשית ג׳:ג׳) מפרי העץ אשר בתוך הגן וכמהו ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו (מלכים ב יח לא) וכן בעצבון תאכלנה (בראשית ג׳:י״ז) תאכל פריה: ביום אכלך ממנו מות תמות בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות וכמוהו ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידוע תדע כי מות תמות (מלכים א ב מב) שאין הכוונה שימות מיד בו ביום ואין הכוונה לידיעה בלבד שידע שימות כי החיים יודעים שימותו כלם אבל הכוונה כי בעת שיצא יהיה חייב מיתה למלך והוא ימית אותו כאשר ירצה ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו (במדבר ד כ) ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט) אין ענינם אלא שיהיו חייבים מיתה וימותו בחטאם זה ועל דעת אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירות כגון זר האוכל תרומה (ויקרא כט ט) ושתוי יין (שם י ט) ומחוסר בגדים ששמשו (שמות כח מג) וזולתם שהכונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם ולכך אמר בעונש עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב בטבעך (בראשית ג׳:י״ט) וגם מתחילה היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ אם כן היתה בו התכה וסבת הויה והפסד ועל דעת רבותינו (עיין שבת נה) אלמלא שחטא לא מת לעולם כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד והחפץ האלהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד והוא יקיים אותו לעד כמו שפירשתי במלת וירא אלהים כי טוב (לעיל אחד) ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה כי הבריאה היא בחיוב אבל לדעת אנשי האמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוהי פשוט גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ וזה אמת ברור אם כן ביום אכלך ממנו מות תמות שאז תהיה בן מות לא תתקיים לעד בחפצי והאכילה היתה לו מתחילה לענג ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באיברים כמן ומקיימים את אוכליהם וכאשר גזר עליו ואכלת את עשב השדה ובזעת אפיו יאכל לחם האדמה היה זה סבה להפסד כי עפר הוא ועפר יאכל ואל עפר ישוב:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
מות תמות. אין הכוונה שימות ביום אכלו אלא שיהיה בן מות. כי על דעת רז"ל לולא שחטא לא ימות לעולם אבל יהיה קיים נצחי כמלאכי השרת.
ועל דעת חכמי המחקר אלו לא חטא האדם היה מת מיתה טבעית לפי שכל מורכב סופו שיפרד וימות מיתה טבעית כי ענין מוכרח הוא בדרך הטבע לשוב כל מורכב לשרשו ולעקרו, ולפי זה כוונת הכתוב מות תמות מיתה מקרית שרוב בני אדם מתים בה, ודעתם לומר שאפילו לא חטא אדם היה מת מיתה טבעית וכאשר חטא השליט עליו חטאו מיתה מקרית שימות קודם זמנו כדין מחויב מיתה בידי שמים. וענין כפל המיתה לפי שהמיתות המקריות הם שתים כענין שכתוב (שמואל א כו) כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה, ומה שאמר או יומו יבא זו מיתה טבעית, וכיון ששלטה עליו בחטאו מיתה מקרית הוצרך למנוע ממנו עץ החיים הנצחיים הטבעיים, ע"כ נקרא עץ החיים עץ שמגיע אל החיים הטבעים עד בוא זמן פרוד הרכבתו ומצילו מן המיתה המקרית. ולשון וחי לעולם אינו אל לא תכלית אלא זמן קצוב כלשון (שמות כא ו) ועבדו לעולם (שמואל א א) וישב שם עד עולם. ולפי דעתם זאת אלו מנעו תחלה מעץ החיים וחטא בו לאכול ממנו הוא הדין שיהיה מונע ממנו ג"כ עץ הדעת כדי שלא תשלוט עליו מיתה מקרית שכבר ניצל ממנה באכלו מעץ החיים. ויש להם ראיות על מה שיסמכו לפי דעתם והייתי כותב שנים או שלשה מהם לולא שדעתם כנגד העיקר, והוא דעת רז"ל ואנו אין ראוי לנו להאמין ולקבוע מסמרות אלא מדברי רז"ל המקובלים מפי הנביאים שאלמלא שחטא היה חי לעולם, וכן אמר הכתוב (תהלים פב ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם. ולא אמר כאלהים וכבני עליון אלא אלהים ממש ובני עליון ממש ורבו הכתובים ע"ז.
וע"ד הפשט כפל הלשון מות תמות הוא דרך הכתובים והרבה כפולות שיש בכתוב כיוצא באלו אמרו רז"ל דברה תורה כלשון בני אדם.
וע"ד המדרש כי ביום אכלך ממנו מות תמות יומו של הקב"ה אלף שנים, וכדי שלא יצא דבר הש"י לבטלה נתן לו יום אחד משלו ומת באותו היום שהרי שבעים שנה חסרו לו ממנו.
וע"ד הקבלה כפל הלשון כנכפל מיתת בני אהרן שכתוב בהם (ויקרא טז א) אחרי מות שני בני אהרן וימותו, או כתפלת משה (דברים לג) יחי ראובן ואל ימות כדעת התרגום. וזהו שתמצא באברהם שהיה אב לכל העולם וכתיב ביה כי אב המון גוים נתתיך, וקראו הכתוב ג"כ האדם הגדול כי בראשונה קצץ ולבסוף יחד. ויש בזה דעת אחרת ממה שאמר במדרש אני נותן לו משנותי שבעים שנה. והמשכיל יבין.
סְפוֹרְנוֹ
ומעץ כו'. אשר בתוך הגן קרוב לעץ החיים שהזכיר למעלה כאמרו ועץ החיים בתוך הגן על דרך החיים והמות נתתי לפניך:
יח
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ׃
רַשִׁ״י
לא טוב היות וגו'. שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת הֵן, הַקָּבָּ"ה יָחִיד בָעֶלְיוֹנִים וְאֵין לוֹ זוּג, וְזֶה יָחִיד בַתַּחְתּוֹנִים וְאֵין לוֹ זוּג (בראשית רבה): עזר כנגדו. זָכָה – עֵזֶר; לֹא זָכָה – כְּנֶגְדּוֹ לְהִלָּחֵם:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לָא תַקִּין לְמֶהֱוֵי אָדָם בִּלְחוֹדוֹהִי אַעֲבֵד לֵהּ סְמַךְ לְקִבְלֵהּ
רַמְבַּ״ן
לא טוב היות האדם לבדו איננו נראה שנברא האדם להיות יחיד בעולם ולא יוליד שכל הנבראים זכר ונקבה מכל בשר נבראו להקים זרע וגם העשב והעץ זרעם בהם אבל יתכן לומר כי היה כדברי האומר (ברכות סא) דו פרצופים נבראו ונעשו שיהיו בהם טבע מביא באיברי ההולדה מן הזכר לנקבה כח מוליד או תאמר זרע כפי המחלוקת הידוע בעיבור והיה הפרצוף השני עזר לראשון בתולדתו וראה הקב"ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו והוא יראנו ויפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו וזהו שאמר אעשה לו עזר כנגדו וטעם "לא טוב" שלא יאמר בו כי טוב בהיותו לבדו שלא יתקיים כן במעשה בראשית ה"טוב" הוא הקיום כאשר פירשתי במאמר "וירא אלהים כי טוב" (רמב"ן על בראשית א׳:ד׳):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
לא טוב היות האדם לבדו. הזכיר עד עתה בכל אחד מהם כי טוב לפי שהטוב הוא הקיום בכל המינין אבל בבריאת אדם שאין המין יכול להתקיים בו לבדו אמר לא טוב. ובאור הכתוב לא טוב היות האדם בחבור אחד דו פרצופין, וזהו שאמרו דו פרצופין נבראו, וזהו שכתוב זכר ונקבה בראם והיו נעשין באותו החבור האחד בענין שהיה בהם טבע מביא באברי התולדה כח מוליד מן הזכר לנקבה והיה הפרצוף השני עזר לראשון בתולדתו, וע"כ אמר אעשה לו עזר כנגדו טוב שיפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו ויהיה כ אחד ואחד עומד בעצמו ויהיה לו עזר עומד לנגדו. ולפי זה יהיה בדבר המלכה ושנוי רצון וחלילה לאל מזה.
אבל עיקר הכתוב לא טוב היות האדם לבדו לא נאמר אחר בריאת האדם אלא בתחלה קודם הבריאה כשעלה במחשבה להבראות אמר הקב"ה לא טוב היות האדם לבדו שיהיה יחידי בעולם השפל מכיר ועומד וקיים לנצח כמלאכי השרת, אעשה לו עזר כנגדו שיהיה האדם מין ואישיו מתרבין זה מזה הווים ונפסדים כשארי בעלי חיים.
ומעתה מבאר והולך בריאת האשה כי לוקחה מצלעותיו, ואין המלכה בדבר ושנוי רצון ח"ו לפי שקודם בריאת האדם נאמר הכתוב. ומה שדרשו ז"ל אמר רבי אבהו כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב ברא אותו, אלא בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד והרי אנו רואים שלבסוף נבראו שנים כשנלקחה חוה מאדם ונראה מזה ענין המלכה ושנוי רצון.
וכתב החכם מורי ר' שלמה נ"ע יש לפרש בכאן שני ענינים ושניהם אמתים לפי דעתי, מה שאמר ר' אבהו בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים, ידוע כי דברי הכתובים וההגדות רמיזות וציורים גשמיים לציור הענינים בנפשות וכדי להעיר שנברא הכל בהשגחה מאתו יתברך על תכלית השלמות כנה הדברים לדבר מכוון במחשבה, ואמר בריאת האדם היתה במחשבה והתבוננות ועלה במחשבה לבראות שנים כלומר זה לעצמו וזה לעצמו ולהיותן עומדים לעצמם כדי שיקבל זה מזה כי צורת הזכר והנקבה כענין השמש והירח, ואחר כך חייבה החכמה שאינו טוב להיות האדם שהוא עיקר ביצירה לבדו אלא להיות הוא פועל והנקבה ככלי, כענין השמש והירח שאין הירח אלא ככלי והשמש פועל בה והיא מקבלת ממנו, וזהו מאמר ר' אבהו בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים זה לעצמו וזה לעצמו ולבסוף במעשה לא נברא אלא אחד שהוא הזכר, ואע"פ שהנקבה נלקחה ממנו והיו שנים אין הנקבה נחשבה בבריאה שאינה אלא כדבר נטפל אל העיקר לקוח ממנו לצורך תשמישו ולפיכך קראוה ז"ל זנב.
עוד יש לפרש בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים כענין יצירת שאר בעלי חיים הזכר בפני עצמו והנקבה בפני עצמה, ולבסוף לא נברא אלא אחד הזכר לבדו כדי שתהא הנקבה לקוחה מצלעותיו להיות מיוחדת לתשמישו כאחד מאיבריו המיוחדים לתשמישו והוא ג"כ ישתדל בתועלתה כאשר ישתדל בתועלת גופו עכ"ל מורנו ז"ל.
סְפוֹרְנוֹ
לא טוב היות האדם לבדו. לא יושג טוב התכלית המכוון בדמותו ובצלמו אם יצטרך להתעסק הוא עצמו בצרכי חייו: עזר כנגדו. עזר שיהיה כמו שוה לו בצלם ודמות כי זה הכרחי לו בידיעת צרכיו והמציאם במועד' ואמר כנגדו כי הנכנס לכף נגד דבר אחר כשיהי' שוה לו בשקל יהי' נגדו בקו ישר אבל כשלא יהיו שוים שני הנשקלי' יהי' זה עולה וזה יורד ולא יהיו זה נגד זה בקו ישר ובזה האופן אמרו רז"ל שקול משה כנגד כל ישראל אמנם לא היה ראוי שיהי' העזר שוה לו לגמרי כי אז לא היה ראוי שיעבוד וישרת אחד מהם לחבירו:
כְּלִי יָקָר
. לפי שבכל מקום שיש שינוי ומחלוקת אין הטובה מצוי שם שהרי מטעם זה לא נאמר כי טוב בשני לפי שבו נברא המחלוקת כי כל מספר שנים יש בו חלוקה ופירוד. ואם כן אם היה האדם נוצר כל אחד מהם מחומר בפני עצמו אם כן יהיו שנים גופים מוחלקים ולא יהיה הטוב דבק בהם יען כי יהיו נעדרים מן האהבה והאחדות ויהיו קרובים לבא לידי פירוד ומריבה וליתן ריוח בין הדבקים והאדם מדיני בטבע צריך יותר אל האהבה והאחדות מכל שאר בעלי חיים לפיכך אמר שלא טוב היה אם יהיה האדם נוצר מן חומר אחד והאשה מן חומר אחר לפיכך אעשה לו עזר כשיהיו מן חומר אחד אז יהיה כל אחד לעזר ולהועיל אל השני ויהיו זה כנגד זו פונים פניהם זה לזה כי זה מורה על האהבה כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד. שאין פירושו של התנגדות של מריבה אלא התנגדות של אהבה כמים הפנים, לאפוקי בזמן שהמריבה מצוייה כל אחד פונה לחבירו עורף ולא פנים, לכך נאמר אעשה לו עזר כנגדו.
וי"א לא טוב, שאין האדם נקרא עושה טוב במצות השם יתברך כשהוא לבדו ואין לו מתנגד המטהו לדרך רע לפיכך אעשה לו עזר כנגדו, כי במה שתהיה אשתו כנגדו להסיתו לדרך רע והוא לא ישמע לה וינצחה אז הוא נקרא עושה טוב כי אדם אין צדיק בארץ כשיעשה טוב מצד ההכרח ולא יוכל לחטוא, כי אם מצד היות לו אפשרות על החטא וינצל.
אוֹר הַחַיִּים
ויאמר ה' וגו' לא טוב וגו'. קשה הלא כבר ביום ברא אלהים אדם זכר ונקבה ברא אותם, עוד קשה אומרו סמוך לו אעשה לו עזר כנגדו וגומר ויצר וגומר כל חית השדה, שנראה שרצה לזווג לו חית השדה וזה פלא לזווג אדם ובהמה, ועוד שיסיר נקבת בהמה או חיה מבן זוגה ולזווגה עם האדם, עליונים למטה ותחתונים למעלה, עוד קשה אומרו ויפל ה' תרדמה וגו', וכי לא היה ה' יכול לברוא לו בת זוגו עפר מן האדמה. מלבד מה שהקשינו שמצינו לו שברא לו בת זוגו ביום הבראו וכמו שהעיד הכתוב אחר כן זכר ונקבה בראם וגו' ביום הבראם ורז"ל אמרו דרשות רבות וצריכין פותר אבל פשט הכתוב לא מצאנוהו:
ונראה לפי מה שקדם מדברי רז"ל (עירובין יח) כי אדם וחוה דו פרצופין נבראו למאן דאמר פרצוף, ולמאן דאמר זנב, כדאיתא במס' שבת, וכפי זה זאת האשה וזה בניינה כי מתחלה בראה דבוקה עמו ממש למ"ד כסברתו ולמ"ד כסברתו. ובסדר זה ישנם גם כן בהכנת המוליד דהלא תמצא שאמר ה' להם (א' כח) פרו ורבו וגו' קודם הנסירה הא למדת שהכינם ה' להוליד גם בהיותם בסדר זה וזאת האשה אשר נסר ה' ולקחה ממקום דביקתה אשר בראה ביום הבראם. גם דבר ידוע הוא כי כל משכיל וחכם המתחיל להביט אמרי נועם ה' תורת ה' מעת יאורו עיניו ידע גודל הפלגת מדת טובו יתברך אשר הגדיל להתחכם להכין הפלגת הטוב והכנתו, ומעתה יש לנו לחקור זאת סיבת חטא האדם ומה שנתגלגל לו ולכללות הנבראים, ומצאנוה כי היא האשה היתה סיבה לכל הפסד וכליון העולם ששלט בה הנחש ונצח דעתה ולא היה עמה האדם, כנשמע מהכתוב, ואמרו ז"ל (ב"ר פי"ט) כי היה האדם ישן או למ"ד שהיה עובר בעולם וכו' ומצא נחש לחוה בפני עצמה והסיתה. ומעתה יהיה פה ולשון לנבראים לומר יד ה' עשתה זאת במה שנסרה ולא הניח תכלית הבריאה כסדר הראשון ולא היה מקום לנחש להסית האשה בפני עצמה, אשר על כן נתחכם ה' וכתב קודם לקיחת הצלע מהאדם טעם הדבר שכוונת ה' בדבר היתה להטיב להאדם, אלהים חשבה לטובה כמדת אלהינו. וזה הוא שיעור ומשמעות הכתובים, אחר אשר הודיע אותנו בבריאת יום ו' כי ברא האדם זכר ונקבה דו פרצופין או זנב ראה ה' כי לא נכון שיהיה האדם בד אחד, והגם שהיתה לו בת זוג אף על פי כן אחד היה ואינו אלא לבדו. והמשל בזה אם ירצה הוא ללכת לעשות חפציו תלך עמו גם אם תלך האשה לשמש בעלה ילך עמה גם כן ונמצא שהוא בד אחד. ונמלך ה' כי העזר תהיה עזר כנגדו, פירוש בנין נפרד למולו לשמשו ולהכנתו כי לבחינת ההולדה והזיווג כבר הוטבע בסדר הראשון כי מצינו לו שצוה להם פרו ורבו קודם הנסירה. ומעתה אם לזה היתה סיבת קיחת הנקבה מצד האדם ישנו מציאות אחר שיגזור ה' על אחד מהנבראים ויהיה לו לעזר להועיל ותשאר האשה במקום יצירתה. לזה אמר הכתוב (יט) וייצר וגו' כל חית השדה וגו' ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, כי בבחינת קריאת השם תוכר בחינת המזג ובאמצעות ההכרה יוכל לברר מציאות העזר הישנה. והודיע הכתוב כי לא מצא עזר והוכרח לקלוע הנקבה מצדו ולעשותה כנגדו, והכוונה היא לטובת האדם ואם אחר כך יצא מה שיצא והיה זה סיבה להמצאת האשה ביחוד מבלעדי אישה והכישה נחש אין מקום לומר למה עשה ה' ככה כי אלקים חשבה לטובה וישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וגו'. וזה הוא שיעור הכתובים להיות שרצה הכתוב להודיע חטא האדם כי הוא זה סיבה לגזרת המות והוא הסובב, והוא מה שאמר הכתוב (כה) ויהיו שניהם וגו' קדם להודיע הכנת הסיבה שהיא לצד היות האשה מופרדת מגוף אדם והוא אומרו ויקח אחת מצלעותיו פירוש נסירת האשה מהאדם. ולהיות שתקשה לומר ולמה היתה הכנה זו ' לחטא, ולא היה לו לה' לנסור אותה וקנתה לה מקומה ואז לא היה חטא בעולם, לזה קדם לומר כי היה לצד ההכרח, והוא אומרו ויאמר וגו' לא טוב היות האדם לבדו וגו', והגם שבקש העזר מהנבראים דכתיב ויבא אל האדם וגו' לא מצא עזר לאדם מהם והוכרח לנסור הנקבה ונחה דעת אדם בה כנגדו ולא טמונה מאחוריו כי בזה תשא עול סובלו לנוח הוא במקומו ואותה ישלח להכין ולעשות צרכיו:
ולפי דרכינו יש טעם נכון בחקירה אחת למה ה' נמלך ממחשבתו ראשונה שברא האדם ובת זוגו עמו וחזר ונסרה. כי הכוונה היא להודיע כי מעשה ה' טוב הוא לכל ואלהים חשבה לטובה וברא יחד זכר ונקבה אלא דלצד הנאת האדם לסדר הכנתו הפרידם מכל הנבראים אין נשתוין אליו ואין מציאות לברוא לו אדם אחר להכנתו כי יש טעמים רבים ונכבדים לבלתי עשות ה' ב' אדם כמאמרם ז"ל והבן. נמצאת אומר כי כל סדר האמור בפרשה זו בבקשת העזר ושלילתו והמצאתו אינו אלא לצד עשות הנקבה נפרדת מהזכר כי טוב הב' מהא', אבל לענין הזיוג הכנת פריה ורביה כבר בראו ה' ביום ו' ובראם לפרות ולרבות, ואין מניעה לזה לצד שאין פנים בפנים כי הכינם ה' להרכבה גם בסדר שהיו בה אחור ואחור שיריק הזכר הזרע דרך מקום אשר בו הנוצר. ויש לנו לחקור זאת לאיזה טעם ברא ה' האשה בגוף האדם ממש ולא בראה בריה בפני עצמה מן העפר כמו שברא הזכר. ונראה כי בזה גילה דעתו יתברך כי יש הפרש בין הכנת זיווג האנושי מזיווג הבהמי כי זיווג הבהמי פועל פעולת ההזרעה בכל נקבה אשר תזדמן לפניו, והגם שאמר הכתוב בסוג זה גם כן זכר ונקבה לא שיתחייב כל זכר להכיר נקבתו כל שממינו היא כל אשר יזדמן לפניו ממינו הרי הוא רשאי ואין רישום וייחוד לנקבת זכר בבהמי לומר זו פרתו של שור זה וזו פרתו וגו' מה שאין כן האדם שלא מלבד שמובדל בבחינת המין אלא גם מובדל בפרטי המין כי כל אחד יש לו בת זוגו בפני עצמו, ולזה נתחכם ה' לבנות בת זוגו של האדם מעצמיו לומר כי זו בשר מבשרו. ולזה כשהזהיר על העריות רשם כינוי העריות אל הזכרים כאומרו ערות אביך ערות אחי אביך וגו' הרי שהגם שאינו מצווה אלא על הנקבות מייחד הדבר אל הזכרים והבן:
יט
וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל־הָאָדָם לִרְאוֹת מַה־יִּקְרָא־לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא־לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ׃
רַשִׁ״י
וייצר מן האדמה. הִיא יְצִירָה הִיא עֲשִׂיָּה הָאֲמוּרָה לְמַעְלָה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ וְגוֹ', אֶלָּא בָא וּפֵרֵשׁ שֶׁהָעוֹפוֹת נִבְרְאוּ מִן הָרְקָק, לְפִי שֶׁאָמַר לְמַעְלָה מִן הַמַּיִּם נִבְרְאוּ וְכָאן אָמַר מִן הָאָרֶץ נִבְרְאוּ (חולין כ"ז), וְעוֹד לִמֶּדְךָ כָּאן שֶׁבִּשְׁעַת יְצִירָתָן מִיָּד בּוֹ בַיּוֹם הֱבִיאָם אֶל הָאָדָם לִקְרוֹת לָהֶם שֵׁם. וּבְדִבְרֵי אַגָּדָה יְצִירָה זוֹ לְשׁוֹן רִדּוּי וְכִבּוּשׁ, כְּמוֹ כִּי תָצוּר אֶל עִיר (דברים כ"ד), שֶׁכְּבָשָׁן תַּחַת יָדוֹ שֶׁל אָדָם (בראשית רבה): וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה וגו'. סָרְסֵהוּ וּפָרְשֵׁהוּ, כֹּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם שֵׁם, הוּא שְׁמוֹ לְעוֹלָם:
אוּנְקְלוֹס
וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל חֵוַת בְּרָא וְיָת כָּל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְאַיְתֵהּ לְוַת אָדָם לְמֶחֱזֵי מַה יִּקְרֵי לֵהּ וְכֹל דִּי הֲוָה קָרֵי לֵהּ אָדָם נַפְשָׁא חַיְתָא הוּא שְׁמֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא
ולמ"ד אשר יקרא לו האדם מושך עצמו ואחר עמו. וכן הוא אשר יקרא לו האדם לנפש חיה כי יש בו תוספת באור. כמו ותפתח ותראהו ורבים כמוהו:
רַמְבַּ״ן
אשר יקרא לו האדם נפש חיה לשון רש"י (רש"י על בראשית ב׳:י״ט) סרסהו ופרשהו וכל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית ב׳:י״ט) כי למ"ד "אשר יקרא לו" נמשך וכל אשר יקרא לו האדם לנפש חיה הוא שמו לעולם ויתכן שיהיה פירושו בענין העזר והכוונה לומר כי האדם נפש חיה כמו שאמר ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב׳:ז׳) וכמו שפירשתי והביא לפניו המינין כולן וכל מין מהם שיקראנו האדם בשמו ויאמר בו שהוא נפש חיה כמותו הוא יהיה שמו ויהיה לו לעזר כנגדו והוא קרא לכולן ולא מצא לעצמו עזר שיקרא לו "נפש חיה" כשמו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. אמרו במדרש העביר הקב"ה לפניו כל הבהמות והחיות וקרא להן שמות ואמר לזה נאה לקרותו אריה ולזה נאה לקרותו חמור ולזה סוס וכן כל דבר ודבר, והנה בזה נתפרסמה חכמתו הגדולה כמו שהיה בצלם אלהים ומעשה ידי הש"י.
ונראה לי באור המדרש הזה כי האדם הבין בחכמתו ושכלו טבע כל בהמה וחיה וקרא לכל אחת ואחת שם מעין הטבע והמדה שהכיר בה והאותיות שצרף בשמותיהן הכל לפי טבעיהן ומדותיהן, והנה היו שמות מושכלות כאמרך הכיר בחכמתו טבע האריה שהוא גבור גדול ומלך שבחיות עד שהנביאים המשילו בו את ה' יתברך כאמרו (הושע יא) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, והעלה שמו אריה מפני שאותיות אריה רוחניות כי האל"ף והה"א והיו"ד הן אותיות הש"י והרי"ש פירושו רוח, וא"כ עצם השם של אריה מבאר ענינו. וכן נשר הכיר בחכמתו שהנשר מלך שבעופות ועפיפתו גבוה מכל עוף וכמו שידוע מעניניו כי כשישלימו לו עשר שנים יגביה עפיפתו עד מאד עד שהוא מתקרב לגלגל האש ולרוב החמימות מחבט ומפיל עצמו לים והנה הוא נמרט ואחרי כן יתחדש ויעלה אבר כבתחלה, וכן מנהגו כל עשר ועשר שנים עד מאה שנה ובשנת המאה מתקרב ביותר לגלגל האש ומגביה העפיפה כמנהגו ונופל בים ומת, וכ"כ רב סעדיה גאון ז"ל, וע"כ ידע האדם הענין הז בחכמתו וקרא שמו נשר, כי השי"ן אש. והרי"ש רוח, והנו"ן לשון נפילה, והנה שמו מבאר על מנהגו וטבעו ומה אחריתו, וזהו שאמר לזה נאה לקרותו נשר. ומה שהזכיר לכל אחד ואחד נאה כאלו אמר נאות וראוי. וכן בשם החמור הכיר בחכמתו שהוא פתי וסכל וכבד מכל הבהמות ונמשך אחר התאוות, וע"כ קרא שמו חמור מלשון חומר, ועוד שדרך החמור לטעון משא התבואות כמה מדות מלשון חומר שעורים. וכן בשם הסוס הכיר בחכמתו שהסוס קל התנועה ושמח לקראת המלחמה והעלה שמו סוס מלשון שישה כי הסמכי"ן מתחלפין בשיני"ן וכתיב (איוב לט כה) בדי שופר יאמר האח ומרחוק יריח מלחמה. וכן קרא שמות לכל דבר ודבר. ומסיים המדרש לאחר שקרא לכולן שמות אמר לו ואני מה שמי אמר לו ה', אמר לו למה, שאתה אדון לכל הבריות הוא שכתוב (ישעיה מב ח) אני ה' הוא שמי, הוא שמי שקרא לי אדם הראשון ע"כ. ואם תשאל היכן קרא שמו יו"ד ה"א אם תסלק החי"ת תמצא.
סְפוֹרְנוֹ
ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה. נתן להם שלמות צורה מרגשת אשר לזה לא היה מספיק אז הכח השמיימי בלתי כח זרעי שיעזרהו: ויבא אל האדם. למען יכיר שהי' צריך לנמצא חדש מבלי אין בין בעלי חיים דבר נאות לעבדו: לראות מה יקרא לו. כדי שיראה ויתבונן איזה שם ראוי לכל א' מהם כפי הפעולה המיוחדת לצורתו: נפש חיה הוא שמו. הנה שמו הורה על צורת הבעלי חיים הנקרא בשם ההוא שהיא נפשו אשר בה הוא נמצא בפעל:
כ
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ׃
רַשִׁ״י
ולאדם לא מצא עזר. ויפל ה' אלהים תרדמה. כְּשֶׁהֱבִיאָן הֱבִיאָן לְפָנָיו כָּל מִין וָמִין זָכָר וּנְקֵבָה, אָמַר לְכֻלָּם יֵשׁ בֶּן זוּג וְלִי אֵין בֶּן זוּג, מִיָּד וַיַּפֵּל (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וּקְרָא אָדָם שְׁמָהָן לְכָל בְּעִירָא וּלְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּלְכָל חֵוַת בְּרָא וּלְאָדָם לָא אַשְׁכַּח סָמֵךְ לְקִבְלֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא
ומלת לכל הבהמה גם היא מושכת עצמה ואחרת עמה. כי טעמו ולכל עוף השמים. וכן ויהי מתיו מספר. וכן ולא למדתי חכמה, ורבים כאלה: וטעם ולאדם לא מצא ולנפשו לא מצא כי כן מנהג לשון הקדש כמו וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ורחוק הוא בעיני שישוב אל השם. ופה אמר כי העוף נוצר מהאדמה ולמעלה מהמים. כי משניהם נוצר:
רַמְבַּ״ן
ולאדם לא מצא עזר כנגדו לשון רש"י (רש"י על בראשית ב׳:כ׳) כשהביאן הביאן לפניו זכר ונקבה אמר לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג מיד ויפל ה' אלהים עליו תרדמה ויפה פירש כי כאשר הכניס פסוקי קריאת השמות בתוך דבר העזר יכריח זה וקריאת השמות על דעת המפרשים (רש"י ורד"ק) כפשוטו שיהא לכל אחד שם לעצמו כדי שיהיו ידועים וניכרים לתולדותיו בשמות אשר יקרא להם כי יהיה שמו לעולם והנה הקב"ה כשרצה לעשות לו העזר אז הביאם לפניו כי היה צריך להביאם לו זוגות לקרוא שם גם לנקבותיהם כי מהם שקראם בשם אחד ומהם חלוקים כשור ופרה ותיש ועז וכבש ורחל וזולתם וכשראה אותם מזווגים זה עם זה נתאוה להם וכאשר לא מצא בתוכם עזר לעצמו נעצב ויישן והאלהים הפיל עליו תרדמה שלא ירגיש בהסרת צלע מגופו (פרד"א יב) ולפי דעתי שקריאת השם הוא העזר והענין כי הקב"ה הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם והוא הכיר טבעם וקרא להם שמות כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחבירו כלומר הראוים להוליד זה מזה ואפילו אם נאמין בשמות שהם בהסכמה לא טבעיות (מו"נ ב ל) נאמר שקריאת השמות היא הבדלת המינים כי עברו לפניו זכר ונקבה והתבונן בטבעם איזה מהם עזר לחבירו כלומר המוליד ממנו והודיע זה בשמות כי הבהמה הדקה קרא בשם אחר שכולן עזר זה לזה בתולדה שיולידו זה מזה והגסה בשם אחר והחיה בשם אחר שלא יולידו מין זה מזה וכן כולן ולא מצא בכולן שתהיה בטבעה עזר לו ותקרא בשמו כי קריאת השמות היא הבדלת המינים והפרד כחותם זה מזה כאשר פירשתי למעלה ואין הענין שיהיה ביד האדם למצא בהם עזר לו כי בטבעם נבראו אבל שאם יראה טבעו נאות באחד המינים ויבחר בו היה הקב"ה מתקן טבעו אליו כאשר עשה בצלע ולא יצטרך לבנותו בנין חדש וזה טעם "כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" כלומר הוא יהיה שמו שהקב"ה יקיים בו השם ההוא על ענין שפירשתי והנכון בעיני כי לא היה החפץ לפניו יתברך לקחת צלעו ממנו עד שידע אדם שאין בנבראים עזר לו ושיתאוה שיהיה לו עזר כמותם ומפני זה היה צריך לקחת ממנו אחת מצלעותיו וזה טעם "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" כלומר ולשם האדם לא מצא עזר שיהיה ראוי כנגדו ותקרא בשמו שיוליד ממנו ואין צורך בכאן לדברי המפרשים (ראב"ע בפסוק יח והרד"ק) שאמרו כי יבא בכאן שם במקום הכנוי ולו לא מצא עזר כנגדו כדרך נשי למך (בראשית ד׳:כ״ג) ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א יב יא) וזהו שאמר "זאת הפעם" כלומר הפעם הזאת מצאתי עזר לי שלא מצאתי עד הנה בשאר המינים כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי וראוי שתקרא בשמי ממש כי נוליד זה מזה ובמלת "זאת" סוד יודע מדברינו בפרשת וזאת הברכה אם יברכני צורי להגיע שם ולכך החזיר "כי מאיש לקחה זאת" והבן:
כא
וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה׃
רַשִׁ״י
מצלעותיו. מִסְּטָרָיו, כְּמוֹ וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן (שמות כ"ו), זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ שְׁנֵי פַרְצוּפִים נִבְרְאוּ (עירובין י"ז): ויסגור. מְקוֹם הַחֲתָךְ: ויישן ויקח. שֶׁלֹּא יִרְאֶה חֲתִיכַת הַבָּשָׂר שֶׁמִּמֶּנוּ נִבְרֵאת וְתִתְבַּזֶּה עָלָיו:
אוּנְקְלוֹס
וּרְמָא יְיָ אֱלֹהִים שִׁינְתָא עַל אָדָם וּדְמֵךְ וּנְסִיב חֲדָא מֵעִלְעוֹהִי וּמְלֵי בִשְׂרָא תְּחוֹתַהּ
אִבְּן עֶזְרָא
ויפל מהבנין הכבד הנוסף. וכן וישב אותם אברם: תרדמה. יותר משינ' ושינ' יותר מתנומ' והתיו נוסף: אחת מצלעותיו. שתי צלעות היו כענין ולצלע המשכן השנית. ומלת צלע לשון נקבה והטעם צד: תחתנ'. מקומ'. והוא לשון יחיד והנו"ן נוסף ותחתי' לשון רבים. וכן תחתני. גם תחתי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויסגר בשר תחתנה. דרשו ז"ל כיון שנבראת אשה נברא שטן עמה, מתחלת הספר וע"כ לא תמצא אות סמ"ך ללמדך שכיון שנבראת אשה נברא שטן עמה, וא"ת הסובב, ההוא בנהרות כתיב.
סְפוֹרְנוֹ
ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם. שלא יפחד ולא יצטער: ויקח אחת מצלעותיו. מפני שכבר צבר עפרו ובחר מבחר כל הראוי להיות חומר לצורתו החיונית לפיכך כאשר רצה לצור צורת הנקבה שהיא כמעט דומה אליו היה ראוי לקחת קצת חומרו והוא אחת מצלעותיו:
כְּלִי יָקָר
. אמרו במדרש שלא נמצא סמ"ך בתורה עד שנבראה האשה לפי שנברא השטן עמה. ויש ליתן טעם למה דווקא סמ"ך יותר מן ט' או נ' לפי שסמ"ך לשון סמיכה להורות כי מצד האשה צריך האדם לסמיכה כי ה' סומך ידו שלא יפול במצודתה כמ"ש ומה' אשה משכלת, וסומך ידו גם שלא יפול בידי יצרו הרע כארז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. וסמיכה זו רמוזה בפסוק ויסגור בשר תחתנה, שהקב"ה סוגר בעדו שלא יכשל בה, מלשון ויסגור ה' בעדו דהיינו סגירה של הצלה. ומ"ש ויבן ה' את הצלע. הזכיר לשון בנין להורות שאין צריך בזיווג זה כי אם לכדי שיהיה העולם בנוי ולא חרב כמ"ש ואבנה גם אנכי ממנה. שע"י הבנים נקרא האדם בנוי וכן בן נגזר מלשון בנין כמו שפירש"י לקמן ע"פ ויולד בן .
כב
וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם׃
רַשִׁ״י
ויבן. כְּבִִנְיָן, רְחָבָה מִלְּמַטָּה וּקְצָרָה מִלְּמַעְלָה לְקַבֵּל הַוָּלָד כְּאוֹצָר שֶׁל חִטִּים, שֶׁהוּא רָחָב מִלְּמַטָה וְקָצָר מִלְּמַעְלָה שֶׁלֹּא יַכְבִּיד מַשָּׂאוֹ עַל קִירוֹתָיו: ויבן את הצלע לאשה. לִהְיוֹת אִשָּׁה, כְּמוֹ וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד (שופטים ח'), לִהְיוֹת אֵפוֹד:
אוּנְקְלוֹס
וּבְנָא יְיָ אֱלֹהִים יָת עִלְעָא דִּנְסִיב מִן אָדָם לְאִתְּתָא וְאַיְתַהּ לְוַת אָדָם
אִבְּן עֶזְרָא
ויבן. מהבנין הכבד גם מהבנין הקל כמו ויפן ויקץ: ויבאה. חשב בהקיצו בראותו אותה כי הובאה אליו כאשר הובאו הבהמות והכתוב דבר על מחשבתו. וכן והאנשים רדפו אחריהם. או נבנת' חוץ לגן ואחרי כן הובא' אליו וכאשר הסתכל ידע שנגזר' ממנו כי צלעו האחת עם בשר' איננ' והרגיש שבשר אחר הובא בו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויבן ה' אלהים. שם מלא על עולם מלא, וכשם שנאמר באדם וייצר ה' אלהים שם מלא על עולם מלא והוא כלול מן הנקבה וכח הנקבה גנוז בו כן הנקבה כלולה מן הזכר וכח הזכר גנוז בה. וזהו שכתוב (בראשית מו טו) אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב יחס הבנים לנקבה להורות כי כח הזכר נגנז בנקבה, וזהו (ויקרא יב ב) אשה כי תזריע וילדה זכר, ויחס הנקבה לזכר הוא שכתוב (בראשית מו טו) ואת דינה בתו, להורות כי כח הנקבה גנוז בזכר.
ומזה תמצא שני מאמרות בבריאת אדם וחוה והם מכלל עשרה מאמרות פרטיים שתמצא במעשה בראשית חוץ מבראשית שהוא מאמר כללי ושני מאמרות אלו הן ויאמר אלהים נעשה אדם, ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, והבן זה כי המאמר בבריאת חוה מאמר עשירי הוא.
ויש שמונין עשרה מאמרות חמשה בשלשה ימים ראשונים וחמשה בשלשה אחרונים ולפי זה לא יהיה בכללן מאמר הנה נתתי לכם, אבל העיקר אצלנו כי בראשית מאמר הוא ונעשה אדם תשיעי ומאמר לא טוב עשירי ואין בכללן מאמר פרו ורבו ולא הנה נתתי לכם.
סְפוֹרְנוֹ
ויבן ה' אלהים את הצלע לאשה. להיות לה צורת האיש וסגלותיו ושתהיה נבדלת ממנו בכלים גשמיים בלבד אשר בם יהיה הבדל ביניהם באפשרות השלמות ברב ובמעט:
כג
וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה־זֹּאת׃
רַשִׁ״י
זאת הפעם. מְלַמֵּד שֶׁבָּא אָדָם עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְלֹא נִתְקָרְרָה דַעְתּוֹ בָּהֶם (יבמות ס"ג): לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו'. לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן מִכָּאן שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר הָאָדָם הֲדָא זִמְנָא גַּרְמָא מִגַּרְמַי וּבִסְרָא מִבִּסְרִי לְדָא יִתְקְרֵי אִתְּתָא אֲרֵי מִבַּעְלָא נְסִיבָא דָא
אִבְּן עֶזְרָא
ויאמר. אז אמר. זאת הפעם. מצאתי עזר כנגדי כמוני כי ממני היה. ודבר לילית דרש: לזאת. בעבור זאת. וכן אמרי לי אחי הוא: ודגשות שי"ן אשה. תמורת היו"ד הנח הנעלם שהוא באיש ויתכן שסבת דבור אשה דגוש ולא רפה שלא יתערב עם אישה שהוא בעל' כי פעם יחסרו הראות הה"א. ונשים מן אנוש ואנשים: וטעם יקרא. על שם: ולא נדגש קו"ף לקחה זאת להקל על הלשון. והוא מהבנין הכבד ואם לא נמצא: וטעם והיו לבשר אחד. כאילו הם. או שידמו כאשר היו ויש אומרים שיולידו אחר והוא רחוק:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
זאת הפעם. ע"ד הפשט זאת הפעם בלבד היא שנלקחה עצם מעצמי אבל מכאן ואילך לא יצטרך לקחת אשה מצלע אלא הבריות יתעסקו בפריה רביה כן פירש"י ז"ל.
וע"ד המדרש עצם מעצמי האשה קשה בטבעה לפי שנבראת מן העצם אבל טבע האדם הוא נוח שנברא מן העפר שהוא נוח. ומפני זה תמצא באדם וייצר כי היה כמו הטיט שהוא נוח ביד היוצר. ובאשה נאמר בה ויבן כאדם שבונה בנין באבנים שהם קשים, ומזה אמר הכתוב (תהלים קג יג) כרחם אב על בנים יחס הרחמים לאב ויחס מדת הדין אל האם הוא שכתוב (משלי לא א) משא אשר יסרתו אמו. ומתוך הפרשה הזאת מתבאר כי האשה נבראת בגן עדן כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן.
סְפוֹרְנוֹ
זאת. הנקבה הזאת: הפעם. בפעם הזאת היא עצם מעצמי ובשר מבשרי. שלא תהי' כן כל נקבת האדם לעתיד: לזאת. לכל נקבת האדם לעתיד: יקרא אשה. אע"פ שלא תהיה חלק איש: כי מאיש לוקחה זאת. הראשונה לכלן:
כד
עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד׃
רַשִׁ״י
על כן יעזב איש. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמְרָה כֵן לֶאֱסֹר עַל בְּנֵי נֹחַ הָעֲרָיוֹת (סנהדרין נ"ז): לבשר אחד. הַוָּלָד נוֹצָר עַל יְדֵי שְׁנֵיהֶם וְשָׁם נַעֲשֶׁה בְשָׂרָם אֶחָד (שם נ"ח):
אוּנְקְלוֹס
עַל כֵּן יִשְׁבּוֹק גְּבַר בֵּית מִשְׁכְּבֵי אַבוּהִי וְאִמֵּהּ וְיִדְבַּק בְּאִתְּתֵהּ וִיהוֹן לְבִסְרָא חָדּ
רַמְבַּ״ן
על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וגו' רוח הקדש אומרת כן לאסור העריות לבני נח: והיו לבשר אחד הולד נוצר על ידי שניהם ושם נעשה בשרם אחד לשון רש"י (רש"י על בראשית ב׳:כ״ד) ואין בזה טעם כי גם הבהמה והחיה יהיו לבשר אחד בולדותיהם והנכון בעיני כי הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן אבל יבא הזכר על איזה נקבה שימצא וילכו להם ומפני זה אמר הכתוב בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ודבק בה והיתה בחיקו כבשרו ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו וכאשר היה זה באדם הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם עוזבים את אביהם ואת אמם ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד וכן כי אחינו בשרנו הוא (בראשית ל״ז:כ״ז) אל כל שאר בשרו (ויקרא יח ו) הקרובים במשפחה יקראו "שאר בשר" והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם ויראה שאשתו קרובה לו מהם:
סְפוֹרְנוֹ
על כן. מאחר שבזאת הראשונה כיון האל ית' שתהיה דומה לאיש כפי האפשר עד שיצר אותה מגויתו: יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. ראוי שישתדל האדם לישא אשה הוגנת לו וראוי' לידבק בו גם שיצטרך לעזוב את אביו ואת אמו כי לא יהיה דבוק אמתי בבלתי דומים אבל יהיה בדומים בלבד כי אז יכונו לדעת אחד: והיו לבשר אחד. מכוין בכל הפעולות להשיג השלמות המכוון ביצירת האדם כאלו שניהם נמצא אחד בלבד:
כה
וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ׃
רַשִׁ״י
ולא יתבוששו. שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים דֶרֶךְ צְנִיעוּת לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לָרָע, וְאַעַ"פִּ שֶׁנִּתְּנָה בוֹ דֵּעָה לִקְרוֹת לוֹ שֵׁמוֹת, לֹא נִתַּן בּוֹ יֵצֶר הָרָע עַד אָכְלוֹ מִן הָעֵץ וְנִכְנַס בּוֹ יֵצֶר הָרָע וְיָדַע מַה בֵּין טוֹב לָרָע (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וַהֲווֹ תַרְוֵיהוֹן עַרְטִילָאִין אָדָם וְאִתְּתֵהּ וְלָא מִתְכַּלְמִין
אִבְּן עֶזְרָא
ערומי'. שם התאר וכן בגדי ערומים תפשיט. ויש אומרים כי גם ערום ראה רעה ונסתר כמוהו. וטעמו שהרוח ערום בלי מכס' כדמו' העין: יתבששו. מבושת והיא מהשנים שיש נח נעלם ביניהם והאות אחרון כפול. כמו יתבונן ונקמץ השי"ן בעבור שהוא סוף פסוק:
סְפוֹרְנוֹ
ערומים ולא יתבוששו. כי אז היו כל פעולותיהם וכל איבריהם לעשות רצון קונם בלבד לא להשיג תענוגות נפסדות כלל באופן שהית' פעולת הזיווג אצלם כפעולת האכילה והשתיה המספקת ובכן היה ענין איברים ההם אצלם כמו ענין הפה והפנים והידים אצלנו:
אוֹר הַחַיִּים
ויהיו שניהם ערומים וגו'. טעם הדבר להיותם מקודם מושללים מבחינת הרע וכללותם קודש היו דומות בהם פנים שלמטה כפנים של מעלה, כי בחינת הרע שנדבקה באדם היא אשר תבדיל בחלק שלמטה באדם כי שם קנה הרע מקומו וזה לך האות אות ברית קודש אשר תסובבהו הקליפה בערלה וצוה ה' לכרות אותה הנך רואה כי שם הרגיעה שידה. ותמצא כי כל תאוות הרשעים הנואפים תבער במקום ההוא, וגזר ה' לכסות התיעוב. ותמצא שאסרו חז"ל להניח ידו וכו' ואמרו יד לאמה תקצץ כי יבעיר אש זרה ותאכלהו אש לא נופח, וזה לא היה קודם לכן. ויש לנו לבחון הדבר ממה שראינו באברהם אבינו עליו השלום שאמר לעבד שים נא ידך וגו'. הטעם אמרו רז"ל (זוהר) כי אברהם אבינו עליו השלום לא היה כל כך בהשוואה עם כל הנבראים בבחינה זו כי הרחיק התיעוב והגם שלא הורחק בהחלט והמיתה מוכחת אבל על כל פנים לא היה התיעוב כל כך וברית קודש שבבשרו תמה היתה נקיה היתה. ולדרך זה ידוייק הכתוב על נכון אומרו ולא יתבוששו שהיה לו לומר ולא נתביישו, שנתכוון לומר שהגם שהיו ערומים לא יתבוששו פירוש התורה מגדת עליהם שאין להם דבר שיתביישו ממנו והבן. והגיד הכתוב מי גרם בחינת הערוה להבדיל באדם חציו של מטה ואמר והנחש וגו' ומזה נתגלגלו הדברים וכו':
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.