Genesis 16 — בְּרֵאשִׁית טז
גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)
English Summary
א וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר׃
רַשִׁ״י
שׁפחה מצרית. בַּת פַּרְעֹה הָיְתָה, כְּשֶׁרָאָה נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לְשָׂרָה אָמַר: מוּטָב שֶׁתְּהֵא בִתִּי שִׁפְחָה בְּבַיִת זֶה וְלֹא גְבִירָה בְּבַיִת אַחֵר:
אוּנְקְלוֹס
וְשָׂרַי אִתַּת אַבְרָם לָא יְלִידַת לֵהּ וְלַהּ אַמְתָא מִצְרֵיתָא וּשְׁמַהּ הָגָר
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ולה שפחה מצרית. ולא לו, דרשו רבותינו ז"ל נכסי מלוג היתה ולא היה רשאי למכרה.
ושמה הגר. מבית פרעה נתנה לה ולכך נקראה
הגר - הא אגריך, כלומר הגר שכר על צניעותיך.
מַלְבִּי״ם
שאלות: מה רצה בדיוק שרי אשת אברם שני פעמים. מ"ש שרה חמסי עליך והלא היא נתנה שפחתה בחיקו. מ"ש וימצאה מלאך ה' כאלו בקש אותה עד שמצאה. ולמה שאל אי מזה באת וכי לא ידע זאת. ולמה הבדיל דבריו בג' אמירות. ומאמר הנך הרה ראוי שיוקדם למאמר הרבה ארבה את זרעך. ומהו הבשורה שיהיה פרא אדם. ומ"ש אתה אל ראי וכו' נלחצו המפרשים בבאורו: ושרי אשת אברם קדימת השם אל הפעל מורה הפך וסתירה. ר"ל שגם אחר שהבטיחו ה' כל האמור עדן לא ילדה לו, כי היה צריך שיקדם לו לידת ישמעאל שהוא שאב הזוהמא הגו סגים מכסף ויוצא לצורף כלי שעל ידו נזדקקה הטפה ויצא יצחק בקדושה כמ"ש בבאורי על יהושע וכן היה צריך להקדים המילה ושיזקן אברהם עוד יותר, עד שיחלש הכח החומרי ויגבר הענין הרוחני, וכדי שתהיה הלידה שלא עפ"י טבע רק בדרך נס, ועז"א שמצד ששרי היא אשת אברם, וראוי שהזרע שיולד ממנה יהיה מיוחס לאברהם, שהיה זרע קודש מרחם משחר בענין שתלד לו, ולא היה עדיין הזמן לזה, עז"א לא ילדה לו, ובמדרש אם היתה נשאת לאחר ילדה, ולה אבל הגר היתה מוכנת שבנה ישאב הזוהמא, מצד שהיא שפחה, ומצד שהיא מצרית שעתידה תורה לאסור. ושמה הגר, ר"ל שלא נתגיירה כי לא נשתנה שמה, שבעת הגרות היו משנים את השם:
ב וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם הִנֵּה־נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא־נָא אֶל־שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי׃
רַשִׁ״י
אולי אבנה ממנה. לִמֵּד עַל מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינוֹ בָנוּי אֶלָּא הָרוּס: אבנה ממנה. בִּזְכוּת שֶׁאַכְנִיס צָרָתִי לְתוֹךְ בֵּיתִי: לקול שרי. לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁבָּהּ (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַרַת שָׂרַי לְאַבְרָם הָא כְעַן מַנְעֲנִי יְיָ מִלְמֵילַד עוּל כְּעַן לְוַת אַמְתִי מָאִים אִתְבְּנֵי מִנַהּ וְקַבִּיל אַבְרָם לְמֵימַר שָׂרָי
אִבְּן עֶזְרָא
אולי אבנה. מגזרת בן. ועוד יתכן שהבן הוא כדמות בנין והאב כמו היסוד ובן חסר ה"א וכן כל חי תאר. או פעל עבר: וישמע אברם. אמר לה כן:
רַמְבַּ״ן
וישמע אברם לקול שרי לא אמר הכתוב "ויעש כן" אבל אמר כי שמע לקול שרי ירמוז כי אף על פי שאברם מתאוה מאד לבנים לא עשה כן בלא רשות שרי וגם עתה לא נתכוון שיבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה אבל כל כוונתו לעשות רצון שרה שתבנה ממנה שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה או זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן כדברי רבותינו (ב"ר מב ב עא ז) ואמר עוד ותקח שרי להודיע שלא מהר אברם לדבר עד שלקחה שרי ונתנה בחיקו והזכיר הכתוב שרי אשת אברם לאברם אישה לרמוז כי שרה לא נתיאשה מאברם ולא הרחיקה עצמה מאצלו כי היא אשתו והוא אישה אבל רצתה שתהיה גם הגר אשתו ולכך אמר לו לאשה שלא תהיה כפלגש רק כאשה נשואה לו וכל זה מוסר שרה והכבוד שהיא נוהגת בבעלה:
סְפוֹרְנוֹ
הנה נא עצרני ה' מלדת. אף על פי שאמר לתת לך זרע כאמרו לזרעך אתן את הארץ הזאת לא אמר שיהיה לך אותו הזרע ממני: אולי אבנה ממנה. אולי קנאת הירך תעורר הכח לפעולותיו ויתחזק להשיג הזרע: לקול שרי. נטה לבבו שיהיה דעתה אמתי לפיכך קבל דבריה לא להתענג במשגל האשה:
מַלְבִּי״ם
ותאמר שרי, באשר שרה ידעה מן היעודים שיעד ה' לאברהם שבהכרח יתקיימו, ואחר שראתה שעצר ה' אותה מלדת, התיראה שבהכרח ישא אברם אשה אחרת שיוליד עמה, וזה או שהיא תמות או שיקח צרה עליה בחייה, וטוב לה שיקח את שפחתה שבן הנולד לה הוא עבד של שרה וקנינה ונחשב כאלו הוא בן שלה, ועז"א אבנה ממנה, וגם חשבה שעי"כ ישתנה מזלה, וישמע אברם לקול. מבואר אצלי ששמיעת קול שנקשר בלמ"ד, מורה שעצתה יפה בעיניו, ובמדרש לקול רוח הקודש:
ג וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת־אַבְרָם אֶת־הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה׃
רַשִׁ״י
ותקח שרי. לְקָחַתָּהּ בִּדְבָרִים, אַשְׁרַיִךְ שֶׁזָּכִית לִדָּבֵק בְּגוּף קָדוֹשׁ כָּזֶה (בראשית רבה): מקץ עשר שנים. מוֹעֵד הַקָּבוּעַ לְאִשָּׁה שֶׁשָּׁהֲתָה עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה לְבַעֲלָהּ, חַיָּב לִשָֹּא אַחֶרֶת: לשבת אברם וגו'. מַגִּיד שֶׁאֵין יְשִׁיבַת חוּצָה לָאָרֶץ עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן (יב' ס"ד), לְפִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, עַד שֶׁיָּבֹא לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל:
אוּנְקְלוֹס
וּדְבָרַת שָׂרַי אִתַּת אַבְרָם יָת הָגָר מִצְרֵיתָא אַמְתַהּ מִסוֹף עֲשַׂר שְׁנִין לְמִיתַּב אַבְרָם בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וִיהָבַת יָתַהּ לְאַבְרָם בַּעֲלַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ
אִבְּן עֶזְרָא
מקץ עשר שנים. העתיקו קדמונינו זכרונם לברכה שלא ישהא אדם עם אשתו יותר מעשר שנים אם לא תלד וזה הפסוק הוא כדמות אסמכתא וטוב הוא:
רַמְבַּ״ן
מקץ עשר שנים מועד הקבוע לאשה ששהתה עם בעלה י' שנים ולא ילדה חייב לישא אחרת: לשבת אברם בארץ כנען מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שבא לארץ ישראל לשון רש"י (רש"י על בראשית ט״ז:ג׳) והטעם הזה איננו יפה שישיבת חוצה לארץ הלכה פסוקה היא שאינה עולה לשום אדם בעולם ומשנה ששנינו בה (יבמות סד) בכל אדם היא ואם היה מפני ההבטחה הזו לאברם היתה עולה לשאר האנשים וכבר טעו בה גם כן מן המפרשים טעות אחרת שאמרו שאין דין היושב בחוצה לארץ להוציא האשה ששהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ולא שישא אחרת ואין הענין כן אבל הכוונה לומר שאם היה אדם עם אשתו בחוצה לארץ חמש או עשר שנים ובאו לארץ ישראל שנותנין להם זמן עשר שנים מעת ביאתם לארץ אולי בזכות הארץ יבנו וכן עשו אברהם ושרה מנו מעת בואם שם:
מַלְבִּי״ם
ותקח שרה, באר שבזה לא ויתרה דבר מן האישות שלה, כי לא הוציאה לחירות בזה, כי עדיין היתה שפחתה קנין כספה, והיא נשארה אשת אברם לבדו ובמדרש לו לאשה ולא לאחר, ר"ל שלא היה יכול למכרה כי נשארה קנין שרה, וזה עשתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען, כפי הדין שצריך להמתין עשר שנים כמ"ש חז"ל:
ד וַיָּבֹא אֶל־הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ׃
רַשִׁ״י
ויבא אל הגר ותהר. מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה (בראשית רבה): ותקל גברתה בעיניה. אָמְרָה שָׂרַי זוֹ אֵין סִתְרָהּ כִּגְלוּיָהּ מַרְאָה עַצְמָהּ כְּאִלּוּ הִיא צַדֶּקֶת וְאֵינָהּ צַדֶּקֶת, שֶׁלֹּא זָכְתָה לְהֵרָיוֹן כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ, וַאֲנִי נִתְעַבַּרְתִּי מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וְעַל לְוַת הָגָר וְעַדִיאַת וַחֲזַת אֲרֵי עֲדִיאַת וּקְלַת רִבָּנְתַּהּ בְּעֵינָהַהּ
אִבְּן עֶזְרָא
ותקל. הנח הנעלם אשר בין האות המשרת ואות השרש תחת הדגש הנתון להתבלע אות הכפל והוא מבנין נפעל:
מַלְבִּי״ם
ותקל גברתה בעיניה. כי חשבה שאחר שהרתה יצאה מרשותה וגם נדמה לה שהיא צדקת יותר משרה אחר שהרתה תיכף:
ה וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ׃
רַשִׁ״י
חמסי עליך. חָמָס הֶעָשׂוּי לִי, עָלֶיךָ אֲנִי מֵטִיל הָעֹנֶשׁ; כְּשֶׁהִתְפַּלַּלְתָּ לְהַקָּבָּ"ה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי, לֹא הִתְפַּלַּלְתָּ אֶלָּא עָלֶיךָ, וְהָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל עַל שְׁנֵינוּ, וְהָיִיתִי אֲנִי נִפְקֶדֶת עִמְּךָ, וְעוֹד דְּבָרֶיךָ אַתָּה חוֹמֵס מִמֶּנִי, שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ בִּזְיוֹנִי וְשׁוֹתֵק (בראשית רבה): אנכי נתתי שפחתי וגו' ביני וביניך. כָּל בֵּינֶיךָ שֶׁבַּמִּקְרָא חָסֵר, וְזֶה מָלֵא, קְרִי בֵיהּ וּבָנַיִךְ, שֶׁהִכְנִיסָה עַיִן הָרָע בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל הָגָר וְהִפִּילָה עֻבָּרָהּ; הוּא שֶׁהַמַּלְאָךְ אוֹמֵר לְהָגָר הִנָּךְ הָרָה, וְהֲלֹא כְבָר הָרְתָה, וְהוּא מְבַשֵּׁר לָהּ שֶׁתַּהַר? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהִפִּילָה הֵרָיוֹן הָרִאשׁוֹן:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַרַת שָׂרַי לְאַבְרָם דִין לִי עֲלָךְ אֲנָא יְהָבִית אַמְתִי לָךְ וַחֲזַת אֲרֵי עֲדִיאַת וּקְלֵית בְּעֵינָהַהּ יְדִין יְיָ בֵּינִי וּבֵינָךְ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ישפוט ה' ביני וביניך. דרשו רבותינו ז"ל כל מי שהרתיע אחר מדת הדין לא יצא שפוי מתחת ידה. ראויה היתה שרה להגיע לשנותיו של אברהם, ועל ידי שאמרה
ישפוט ה' נמנע מחייה מ"ח שנים. אמר ר' הושעיא
ביני ובנך כתיב, כבר כתוב
ויבא אל הגר ותהר, וכבר היה העובר במעיה, ומה ת"ל
הנך הרה וילדת בן, אלא מלמד שהכניסה בה עין הרע והפילה עוברה. אמר רבי חנינא אילו אלישע הנביא אמרה כן ברוח הקדש דיי, ע"כ בב"ר.
אבל לפי שמצינו
וביניך מלא ויש בו שני יודי"ן, יש לדרוש שהפכה פניה כלפי הגר, ולה אמרה ישפוט ה' ביני וביניך, כלומר העובר שביך, וזה טעם שהכניסה בה עין הרע.
סְפוֹרְנוֹ
חמסי עליך. שהיה עליך לגעור בה אחרי שהיא אשתך מקילה אותי מפני שנתעברה ממך:
אוֹר הַחַיִּים
ותאמר שרי חמסי וגו'. צריך לדעת למה מסרה דין שרה על אברהם והוסיפה לפרט ולומר חמסי עליך שנרא' שנתכוונה למעט הזולת, ואם על הגר נתכוונה אין בדבריה נכונה לפי הנראה כי הגר היא שהקילה בכבוד גבירתה ועליה תלונתה לא על אברהם. עוד צריך לדעת כוונת דברי אברהם אשר השיב הנה שפחתך וגו' שנראה שקבל קבלת שרי אלא שהוא מתקן מכאן והלאה ואם לא פעל און היה לומר מה תריב אלי:
אכן יתבאר הענין בהקדים דבריהם ז"ל (ב"ר פמ"ה) וז"ל ולה שפחה מצרית שפחה מלוג היתה והיה חייב במזונותיה ולא היה רשאי למוכרה. בעי ריש לקיש מהו דתניא מלוג אמר להון כמה דאת אמר מלוג מלוג ע"כ. הרי דהגר היתה גופה קנוייה לשרה ופירותיה לאברהם למולגם. ובענין בני שפחת מלוג אם ילדה נחלקו במס' כתובות דף ע"ט חנניה וחכמים חכמים או' ולד מלוג לאשה והטעם משום דחיישינן למיתה והקרן כלה. וחנניה סובר לבעל דלא חיישינן למיתה. עוד אמרינן בגיטין דף ל"ט אמר רבי אשי אמר רב עבד שנשא בת חורין בפני רבו עשאו בן חורין ומפרש לה הש"ס בשהשיאו רבו בת חורין ע"כ. ומפרשים שם משום שמן הסתם שחרריה דאם לא כן לא היה עושה על ידו עבירה להשיאו בת חורין ע"כ, והוא הדין שפחה שהשיאה רבה לבן חורין עשאה בת חורין, וכתב מה"ר יוסף קארו ביורה דעה הלכות עבדים סימן רס"ז וזה לשונו הבא על שפחתו עשאה בת חורין ודוקא לשם אישות אבל שלא לשם אישות לא עשאה בת חורין ע"כ. והנה בבא עליה סתם נחלקו הרי"ף והרמב"ם, להרי"ף (יבמות פ"ב) מן הסתם גם כן עשאה בת חורין ולהרמב"ם (הל' עבדים פ"ט) לא עשאה בת חורין אלא אם כן פירש לשם אישות:
ובזה נבא לביאור הענין, כי בראות שרה כי הגר מזלזלת בכבודה רגזה ורעשה היתכן כי שפחה תקל גבירתה, ומן הסתם אברהם הרגיש בדבר ממה שמתרעמת שרה עליו קודם הודעת הדבר אליו, והגם שאמרה אחרי כן אין זה דרך הודעה אלא דברי התרעמות והידיעה כבר הכירה שידע, ודנה בזה ב' חילוקי דינים הא' שאברהם גילה בפירוש שבא עליה לשם אישות או הגם שבא עליה סתם חושבת הגר שהיא בת חורין ודעתה כהרי"ף. והב' הוא שחשבה בדעתה הגר שיצתה לחירות מדין שאמרו בגיטין שכתבנו בסמוך עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות וכן להפך שפחה שנשאת לבן חורין עשאתה גבירתה בת חורין ובזה פקע עבדות מהגר. ולזה צעקה בפני אברהם כי עליו תלונתה ולא על הגר כי הגר כפי הדין שחושבת בדעתה אין להאשימה אבל חמסי עליך שאתה מסכים על דעתה שלא כפי הדין. ואמרה טענות לסתור ולנתוש צדדי הדינים שמהם יצא הטעות לחירות הגר, והוא אומרה אנכי נתתי שפחתי בחיקך פי' שפחה זו שלי היא ואין לך בה אלא מליגת פירות, ולו יהיה שתבא עליה בפי' לשם אישות אין לה בזה דין שיחרור כי אינה שפחתך לשחררה והגם שתאמר כן בפירוש. ואם לצד טענת המשיא שפחתו לבן חורין וכו' וזו נתתיה לך לאשה שאתה בן חורין דוקא אם נתתיה סתם וכמו שנתנו הטעם שמן הסתם לא יעבור על לאו דלא תהיה קדשה ולא יהיה קדש שהוא אזהרה לבן חורין וכו', אבל אנכי לא הנחתי הדבר סתם אלא פירשתי לך הדברים בפי' שלא שחררתיה אלא עודנה שפחתי הגם שהיא בחיקך. וכמו כן תמצא בדבריה הראשונים אליו שאמרה לו בא נא אל שפחתי פי' אחר שיבא עליה עודנה שפחתה שהיה לה לומר בא נא אל הגר:
שוב מצאתי מדרש רבותינו ז"ל ברבות (ב"ר פמ"ה) וז"ל ותתן אותה לאברם אישה ולא לאחר ע"כ. הנה רז"ל דקדקו תיבת אישה שלא היה צריך לאומרה ויישבו שלמעט בא, וצריך לדעת מיעוט זה למה הוצרך. ולפי דברינו צריך הדבר ליאמר לומר שעדיין היא שפחתה ולא נתנתה אלא לאברהם. ואם ירצה אברהם לתתה לאחר או לשלחה לעצמה לעשות כטוב בעיניה אין לו רשות הא למדת שעודנה שפחתה. ואברהם הודה לדבריה שהדין עמה בטענתה ויש בזה שני דרכים. הא' אפשר שאברהם כמו כן היה דעתו מתחילה ועד סוף ואפילו הכי בא עליה לטעם אשר אבאר. או לא חשב כן מתחלה ודעתו היתה כי לשם אישות בעל ומשוחררת היא כי לא חשב שנתכוונה שרה למה שגלתה דעתה עתה, ואילו חשב כן אפשר שלא היה בא עליה מדין לא יהיה קדש, וכן תמצא שבמשך י"ד שנה משנולד ישמעאל עד שנולד יצחק לא יסף עוד לדעתה:
וטעם שרה שלא הקפידה לתת שפחה לבן חורין וגם אברהם למה שנאמר שהבין דברי שרה ולא חש על עצמו, דע כי לפי הפשט נוכל לומר שעדיין לא נצטוו על זה. והגם שהיו מדקדקים לקיים אפי' דקדוקי מצות של חכמים, לצד הנבואה היו עוברים על המצות לפי שעה. וכבר כתב רמב"ם בספר המדע בפרק ט' מהלכות יסודי התורה כי אם יבוא נביא במאמרו יתברך שיעברו ישראל ואפי' רבים על עבירה אחת לפי שעה כי מותר לעשות כן וכאליהו בהר הכרמל וכמו כן עשה אברהם על פי שרה כי נביאה היתה יותר מאברהם כמאמרם ז"ל (שמו"ר פ"א) בפסוק כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולזה כשאמרה לו בא נא אל שפחתי הסכים לדברי הנביאה. וצורך היה בדבר להיות כן כי באמצעות היותה שפחתה נתברר בה חלק המאוס שהיה דבוק באברהם מימי קדם ויצאה הזוהמא בישמעאל ונשאר אור שלם ונכון ביצחק, ואלו היתה הגר משוחררת לא היה יוצא כל הזיהום לבד מבלי שיצא עמו חלק הטוב ופרצה גדולה היתה מסובבת מהדבר וה' יתברך עשה נפלאותיו אלינו. ואולי כי לזה נתכוונה שרה באומרה ישפוט השופט ביני ובינך כי חששה שיאמר אברהם ואיך תסכים עליו להיות קדש, לזה אמרה, הוא השופט ישפוט בינו ובינה וכו'. ותיכף הודה לדבריה ע"ה, וכשידעה שרה כי אין סתירה לטענותיה ועודנה שפחתה ותענה שרי, ותברח וגו' פי' כי הגר לא קבלה הדין וחשבה שעברו עליה את הדרך ודין בת חורין יש לה לצד שגבירתה נתנה אותה לבן חורין האדם הגדול אברהם אבינו עליו השלום ודאי יצתה לחירות, והוא לא שמעה התנאי שהתנית שרה, לזה ברחה לה ויפגעו בה בני האלהים והודיעוה כי היא שפחת שרי ותקבל עליה את הדין ואמרה מפני שרי גבירתי וגו':
ויש לדון בישמעאל אם יש לנו איזה קנין בו או לא, תניא בתורת כהנים פרשת בהר סיני וז"ל מנין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן מותר אתה לשעבדו עבד, תלמוד לומר אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם ולא מן הכנענים שבארץ עכ"ל. פי' שלא היה צריך לומר אשר יהיו לך וגם משמעות תיבת יהיו לך דחוקה שהיה לו לומר אשר תקנה ומזה דורש אשר יהיו לך פי' תוליד אתה מאת הגוים דהיינו ישראל שבא על שפחתו, ואומרם ולא מן הכנעני וכו' פי' כי זה יש בו דין לא תחיה כל נשמה, ומעתה יצא הדין כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור, לא מבעיא לסברת רבנן שבן שפחת מלוג לאשה ואנו יורשי שרה, אלא אפילו לסברת חנניה הרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וישמעאל בכלל ולנו הוא עם העמים אשר כרת ה' ברית לתת לנו, ומכללם הוא אדום הוא וחלקו בישמעאל. והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה (כ"א י"ג) וגם את בן האמה הרי שקראה אמה וקראו בנה ולא בנו, כי תמצא בבני השפחות בלהה וזלפה דקדק הכתוב לומר בהם ותלד ליעקב בן, (ויצא ל') וכן אמר בשני בן שני ליעקב, וכן בג' אמר ותלד זלפה שפחת לאה ליעקב בן, וכן בד' אמר בן שני ליעקב, הרי שבכולן דקדק לכנותם בשם בני יעקב כי נשתחררו וכאן אמר ה' להפך בן האמה ואמר לו עוד כי ביצחק יקרא לך זרע:
ואין זה בכלל עשרה עממין אשר אמר ה' אותם אתן לכם כי זה זכינו בו משלנו ואין צורך נתינה בו:
מַלְבִּי״ם
חמסי עליך, שרה חשבה שאברם הוציא אותה לחירות וע"כ היא מקילה בכבודה, וזה חמס כי היתה שפחה מנכסי מלוג שלה שאין הבעל יכול לשחררה, כי הקרן שלה והוא אוכל פירות כנודע, וע"כ צעקה על החמס, ובררה זה הלא אנכי נתתי שפחתי בחיקך שלא הוצאתיה לחירות רק שתשאר שפחתי, וא"כ איך ואקל בעיניה. שזה מורה שהיא עתה בת חורין, וא"כ ישפט ה' ביני וביניך, על החמס והגזל:
ו וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי־לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ׃
רַשִׁ״י
ותענה שׁרי. הָיְתָה מְשַׁעְבֶּדֶת בָּהּ בְּקֹשִׁי (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר אַבְרָם לְשָׂרַי הָא אַמְתִיךְ בִּידִךְ עִבִידִי לַהּ כִּדְתַקִין בְעֵינָיְכִי וְעֲנִיתַהּ שָׂרַי וְעָרְקַת מִקֳדָמָהַהּ
רַמְבַּ״ן
ותענה שרי ותברח מפניה חטאה אמנו בענוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי:
סְפוֹרְנוֹ
שפחתך בידך. שאינה משוחררת ממך: ותענה שרי. כדי שתכיר שהיא משועבדת ולא תבזה עוד את גברתה:
מַלְבִּי״ם
ויאמר אברם, אני לא הוצאתיה לחירות והיא עדיין שפחתך, והיאבידך שתעשי לה הטוב בעיניך, כמו שיעשה במקנת כספו:
ז וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוָה עַל־עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל־הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר׃
אוּנְקְלוֹס
וְאַשְׁכְּחַהּ מַלְאָכָא דַיְיָ עַל עֵינָא דְמַיָא בְּמַדְבְּרָא עַל עֵינָא בְּאָרְחָא דְחַגְרָא
אִבְּן עֶזְרָא
וימצאה. מלה זרה כי המשפט כמו וישנאה:
סְפוֹרְנוֹ
וימצאה מלאך ה'. מצא אותה מוכנת למראות אלהים ובכן נראה לה: על עין המים. מתפללת כמו שבאר באמרו כי שמע ה' אל עניך: על העין. על אם הדרך וכשיש שני דרכים יקראו עינים ומקום התחלת השני דרכים יקרא פתח עינים והוא הנקרא אצל רבותינו זכרונם לברכה פרשת דרכים: בדרך שור. הוא חגר כמו שתרגם אונקלוס והיא עיר בגבול ארץ ישראל או חוצה לה כמו שאמרו ז"ל בגיטין הודיע כי היתה בדעתה לצאת אז מארץ ישראל:
מַלְבִּי״ם
וימצאה. שכ"ז שהלכה עיפה ויגעה במדבר, לא היתה מוכנת אל שיגלה אליה מלאך ה', רק כאשר הגיעה אל עין המים ששם ישבה לנוח ולהשיב נפשה. בשגם שהיה העין אשר בדרך שור שהוא קרוב לארץ מצרים, כמ"ש עד שור אשר על פני מצרים, שם מצא אותה המלאך מוכנת אל הדבור:
ח וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי־מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת׃
רַשִׁ״י
מזה באת. מֵהֵיכָן בָּאת? יוֹדֵע הָיָה, אֶלָּא לִתֵּן לָהּ פֶּתַח לִכָּנֵס עִמָּהּ בִּדְבָרִים. וּלְשׁוֹן אֵי מִזֶּה: אַיֵּה הַמָּקוֹם שֶׁתֹּאמַר עָלָיו מִזֶּה אֲנִי בָאָה?
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר הָגָר אַמְתָא דְשָׂרַי מְנָן אַתְּ אָתְיָא וּלְאָן אַתְּ אָזְלָא וַאֲמַרַת מִן קֳדָם שָׂרַי רִבָּנְתִּי אֲנָא עֲרָקָא (עֲרָקַת)
אִבְּן עֶזְרָא
אי מזה. כמו איה וכן אי הבל. וטעם מזה מקום. כאלו אמר אי מזה מקום באת: בורחת. נפתח הרי"ש בעבור אות הגרון שהוא אחריו. וכן בורחת כל העיר. והיא כפורחת. ברחת ובמזרה. וכן יודעת איש בעבור אותיות הגרון שהם אחה"ע וכן משפט הלשון אין זר אתנו:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
הגר שפחת שרי. כבר היינו יודעים כי שפחת שרי היתה שכבר הזכיר למעלה ולה שפחה מצרית ושמה הגר.
אבל יתכן לפרש כי המלאך הזכיר שפחת שרי לשני ענינים, הא' להורות שאין דבור המלאך בא אל המצרית הזאת כי אם לכבוד שהיתה שפחת שרי. והשני לקיים השפחות והעבדות שתהיה משועבדת לשרי כל ימיה, וכמו שאמר לה שובי אל גברתך וגו', וגם זרעה עתידין שיהיו משועבדין לזרעה של שרה באחרית הימים.
סְפוֹרְנוֹ
אי מזה באת ואנה תלכי. כלומר הביטי וראי מאיזה מקום נסעת כי היית במקום קדוש ובבית צדיקים והנך הולכת בח "ל אל מקום טמא ואנשי רשע: אנכי בורחת. איני הולכת אל מקום מכוון מאתי אלא יצאתי כדי לברוח:
מַלְבִּי״ם
הגר שפחת שרי, העיר אזנה שהיא עדיין שפחה לשרי וחפשה לא נתן לה. ע"כ שימי אל לבךאי מזה באת ממקום קדוש כזה, ואנה תלכי למצרים מקום הטומאה והזמה, ורצה שתתעורר לשוב מצד אושר הנפש, והיא לא שמה לב על זה ותאמרמפני שרי גברתי אנכי ברחת שהענוי מספיק אצלה שתברח ולא תחוש על אושר נפשה:
ט וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה שׁוּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ׃
רַשִׁ״י
ויאמר לה מלאך וגו'. עַל כָּל אֲמִירָה הָיָה שָׁלוּחַ לָהּ מַלְאָךְ אַחֵר, לְכָךְ נֶאֱמַר מַלְאָךְ בְּכָל אֲמִירָה וַאֲמִירָה:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר לַהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ תּוּבִי לְוַת רִבּוֹנְתִּיךְ וְאִשְׁתַּעְבְּדִי תְּחוֹת יְדָהָא
רַמְבַּ״ן
שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה צוה אותה לשוב ולקבל עליה ממשלת גברתה רמז כי לא תצא לחפשי ממנה כי בני שרה ימשלו בזרעה לעולם:
סְפוֹרְנוֹ
והתעני. להורות לעתיד על דרך ירה ויור כי כן יסד המלך:
מַלְבִּי״ם
ויאמר. עתה בא בג' דברות אחרות, דבור א' מצד המשפט והצדק, שעז"א שובי אל גברתך והתעני, כי מן הדין והמשפט את מחוייבת לעבוד ולסבול, וזה הערה מצד הטוב והיושר:
י וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב׃
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר לַהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ אַסְגָאָה אַסְגֵי יָת בְּנָיְכִי וְלָא יִתִּמְנוּן מִסְגֵי
מַלְבִּי״ם
ויאמר, אחר שראה שלא שמה לב ע"ז בא דבור אחר מצד המועיל, שיסבול אדם ויעונה עתה אם יקנה עי"ז טוב בעתיד, ע"כ יעדה שירבה את זרעה בעבור זה:
יא וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי־שָׁמַע יְהוָה אֶל־עָנְיֵךְ׃
רַשִׁ״י
הנך הרה. כְּשֶׁתָּשׁוּבִי תַּהֲרִי, כְּמוֹ הִנָּךְ הָרָה דְאֵשֶׁת מָנוֹחַ: וילדת בן. כְּמוֹ וְיוֹלֶדֶת, וְדוֹמֶה לוֹ יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן מְקֻנַּנְתְּי בָּאֲרָזִים (ירמיה כ"ב): וקראת שמו. צִוּוּי הוּא, כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר לְזָכָר וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק (בר' י"ז):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר לַהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ הָא אַתְּ מְעַדְיָא וְתֵלְדִין בַּר וְתִקְרִין שְׁמֵהּ יִשְׁמָעֵאל אֲרֵי קַבִּיל יְיָ צְלוֹתִיךְ
אִבְּן עֶזְרָא
הנך. לנקבה. כי הן מלת ענין. כמו עם ומשקלו עמך: ישמעאל. בהעלם האל"ף להקל על הלשון:
רַמְבַּ״ן
וקראת שמו ישמעאל הודיע המלאך להגר שיהיה שמו ישמעאל כדרך הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו (מלכים א יג ב) ואמר לה שהיא תקראנו כן ותזכור כי שמע אלהים אל עניה ואברהם מעצמו קרא שמו כן שישמע אל ויעננו או ששרתה עליו רוח הקודש כדברי רש"י וקרא אותו ישמעאל כי שמע אלהים אל עני אמו כדבר המלאך והנכון בעיני כי המלאך צוה להגר שתקראנה כן והיא יראה בעבור היותה פלגש לקרוא שם לבן אדוניה וגלתה לו הענין ואברם קיים דבר ה' אבל לא הוצרך הכתוב להאריך בזה:
מַלְבִּי״ם
ויאמר, אחר שגם ע"ז לא שתה לבה הבטיח לה שלא תעונה עוד, ועז"א שתקרא שם הנולד ישמעאל כי שמע ה' אל עניה, ויתן בלב שרה שלא לענותה עוד:
יב וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל־פְּנֵי כָל־אֶחָיו יִשְׁכֹּן׃
רַשִׁ״י
פרא אדם. אוֹהֵב מִדְבָּרוֹת לָצוּד חַיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת (בראשית כ"א): ידו בכל. לִסְטִים: ויד כל בו. הַכֹּל שׂוֹנְאִין אוֹתוֹ וּמִתְגָּרִין בּוֹ: ועל פני כל אחיו ישכון. שֶׁיִּהְיֶה זַרְעוֹ גָּדוֹל (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וְהוּא יְהֵא מָרוֹד בֶּאֱנָשָׁא הוּא יְהֵא צְרִיךְ לְכֹלָא וְאַף כָּל בְנֵי אֲנָשָׁא יְהוֹן צְרִיכִין לֵהּ וְעַל אַפֵּי כָל אֲחוֹהִי יִשְׁרֵי
אִבְּן עֶזְרָא
פרא אדם. חפשי בין האדם. כטעם מי שלח פרא חפשי. והטעם שלא ימשול בו זר ממשפחתו. ויש אומר פרא ואדם. כמו שמש ירח עמד זבולה ובעבור שהוא פרא ידו בכל. ובעבור שהוא אדם ויד כל בו. והנכון בעיני שיהיה בין האדם כפרא שינצח הכל בכחו ואחר כך ויד כל בו. וכן מפורש בדניאל כי היא החיה הרביעית: ועל פני כל אחיו. שהם בני קטורה. וכן כתוב על פני כל אחיו נפל. וכן בני מדינים מבני קטורה ונקראו ישמעאלים בתורה ובספר שופטים:
רַמְבַּ״ן
פרא אדם לשון רש"י (רש"י על בראשית ט״ז:י״ב) אוהב מדברות לצוד חיות כמו שכתוב (בראשית כ״א:כ׳) וישב במדבר ויהי רובה קשת ידו בכל ליסטים ויד כל בו הכל שונאין אותו ומתגרין בו והנכון כי פרא אדם סמוך שיהיה איש פרא למוד מדבר יצא בפעלו משחר לטרף ויטרוף הכל והכל יטרפוהו והענין על זרעו שיגדל ויהיו להם מלחמות עם כל העמים ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית ט״ז:י״ב) ידו בכל שינצח מתחלה כל הגוים ואחר כן יד כל בו שינוצח בסוף ועל פני כל אחיו שהם בני קטורה ישכון שיגדל זרעו מהם:
סְפוֹרְנוֹ
פרא אדם. פרא הוא חמור הבר אמר שיהיה חמור במזגו מצד האם המצרית כאמרו על המצרים אשר בשר חמורים בשרם ושיהיה חמור הבר בהיותו שוכן במדבר כאמרו ויגדל וישב במדבר ושיהיה אדם מצד אביו כאמרם ז"ל שעשה ישמעאל תשובה:
מַלְבִּי״ם
והוא, אולם בעבור שלא שמעה לקול המלאך לשוב בעבור הצלחת הנפש ולא בעבור הצדק ואף לא בעבור המועיל, ע"כ גם זרעה לא יצלח להיות אדם מאושר רוצה בטוב או במועיל ככל תורת האדם, רק יהיה פרא אדם, ר"ל אדם פראי, בצד א' יהיה פרא למוד מדבר, ובצד א' יהיה אדם מדיני, ויפרש שיהיה פרא כי ידו בכל ויד כל בו, כאיש פראי עושה מריבה עם הכל, ובצד א' יהיה אדם, כי על פני כל אחיו ישכון, ועי"כ יהיה ג"כ אדם מדיני עם אחיו ושכניו:
יג וַתִּקְרָא שֵׁם־יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי׃
רַשִׁ״י
אתה אל ראי. נָקוּד חֲטַף קָמָץ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֵׁם דָּבָר, אֱלוֹהַּ הָרְאִיָּה, שֶׁרוֹאֶה בְעֶלְבּוֹן שֶׁל עֲלוּבִין: הגם הלם. לְשׁוֹן תֵּמַהּ; וְכִי סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאַף הֲלוֹם בַּמִּדְבָּרוֹת רָאִיתִי שְׁלוּחוֹ שֶׁל מָקוֹם אַחֲרֵי רֹאִי אוֹתָם בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁשָּׁם הָיִיתִי רְגִילָה לִרְאוֹת מַלְאָכִים? וְתֵדַע שֶׁהָיְתָה רְגִילָה לִרְאוֹתָם, שֶׁהֲרֵי מָנוֹחַ רָאָה אֶת הַמַּלְאָךְ פַּעַם אַחַת וְאָמַר מוֹת נָמוּת (שופ' י"ג), וְזוֹ רָאֲתָה ד' זֶה אַחַר זֶה וְלֹא חָרְדָה:
אוּנְקְלוֹס
וְצַלִיאַת בִּשְׁמָא דַיְיָ דְמִתְמַלֵל עִמַהּ אֲמַרַת אַתְּ הוּא אֱלָהָא דְחָזֵי כֹלָא אֲרֵי אֲמַרַת הַבְרַם הָכָא (נ''א הַאַף אֲנָא) שָּׁרֵיתִי חַזְיָא בָּתַר דְאִתְגְלִי לִי
אִבְּן עֶזְרָא
אל ראי. על משקל ראה עני כטעם אל מראה: הגם הלום. כמו עתה והנכון שהוא כמו פה. וכן הבא עוד הלום איש. והטעם הגם פה ראיתי מלאך השם אחר שראה השם בעניי. כי הוא ראי תמיד:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אתה אל ראי. פירש החכם רבי אברהם אתה אל ומראה, כי מלת ראי שם דבר.
הגם הלום ראיתי פירוש הגם פה ראיתי מלאך השי"ת אחר שראה הש"י בעניי.
סְפוֹרְנוֹ
ותקרא שם ה'. הנה קריאת שם ה' היא התפלה אשר בה שבחו של הקב"ה במחשבת המתפלל או בדבריו כאמרם ז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל כי בזה יכוין המתפלל לאל ית' כענין שויתי ה' לנגדי תמיד וכן קראתי שמך ה' וכן ושמואל בקוראי שמו וכן כי שם ה' אקרא. אמר א"כ שכאשר התפללה סדרה שבח האל ית' שדבר אליה באמרה אתה אל ראי. אתה אל של ראייה בכל מקום לא בביתו של אברהם בלבד כאמרם ז"ל כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה:
מַלְבִּי״ם
ותקרא שם ה', עפ"ז הבינה שהיא אין לה זכות וכשרון אל מה שזכתה שידבר מלאך ה' עמה,ותקרא שם ה' הדבר אליה אתה אל ראי, ר"ל ראי את המראה הזאת לא היה בזכותי ועפ"י כחי, רק ע"י חסד אל בלי שום הכנה וזכות מאתי,כי אמרה ובררה זאת משני טעמים. א) שאם היה זה בהיותי בבית אברהם הייתי אומר שהיה זה ע"י שאני בבית איש האלהים, שמי שהוא קרוב אל הנביא ושוכן בביתו יחול גם עליו רוח אלהים, כמו שהיה בשמואל שחל הרוח האלהי על תלמידיו ע"י שפעו, אבל הגם הלום ראיתי, איך ראיתי הלום במדבר שאני רחוק מבית אברהם ב) שאם היה זה רק דבור א' קצר, הייתי תולה אותו בכחי, אבל איךראיתי אחרי ראי, שראיתי המראה ארבעה פעמים זאח"ז, וא"כ זה אינו בכחי רק ע"י חסד אל שהוא אל ראי, ר"ל אל שסבב ראיתי את המלאך:
יד עַל־כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין־קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד׃
רַשִׁ״י
באר לחי. כְּתַרְגּוּמוֹ:
אוּנְקְלוֹס
עַל כֵּן קְרָא לִבְאֵרָא בְּאֵרָא דְמַלְאַךְ קַיָימָא אִתַּחֲזִי עֲלַהּ הָא הִיא בֵּין רְקָם וּבֵין חַגְרָא
אִבְּן עֶזְרָא
באר לחי. לאשר יהיה חי לשנה האחרת כטעם כה לחי. כי בכל שנה היו חוגגים הישמעאלים אל הבאר הזאת גם היום יקרא באר זמום:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
על כן קרא לבאר באר לחי ראי. מלשון (שמואל א כה) כה לחי, כלומר באר של שנה האחרת כשיהיה חי יהיה רואה אותי, והטעם כי בכל שנה היו הישמעאלים חוגגים אל הבאר הזה גם היום יקרא באר זמזם, ע"כ.
מַלְבִּי״ם
על כן קרא לבאר. יש הבדל בין עין ובין באר, העין נובע מן התהום בבקעה או בהר, ואם חופרים סביבו באורך ורוחב ועומק שיתקבצו שם המים, נקרא באר, ועל הבאר בא לשון חפירה וכריה לא על העין שנולד בטבע, ותחלה היה רק עין המים ואח"כ חפרו סביבו באר, וקראו לו ע"ש המאורע לחי רואי, רואי הוא מיוחס לאל חי, לא להגר בן אדם תמותה רק לחי העולם, והיה הבאר ההוא מקום מיועד להישמעאלים להתפלל שם ע"כ מציין מקומו שהוא בין קדש ובין ברד:
טו וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם־בְּנוֹ אֲשֶׁר־יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל׃
רַשִׁ״י
ויקרא אברם שם וגו'. אַעַ"פִּ שֶׁלֹּא שָׁמַע אַבְרָם דִּבְרֵי הַמַּלְאָךְ שֶׁאָמַר וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, שָׁרְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עָלָיו וּקְרָאוֹ יִשְׁמָעֵאל:
אוּנְקְלוֹס
וִילִידַת הָגָר לְאַבְרָם בָּר וקְרָא אַבְרָם שׁוּם בְּרֵיהּ דִילִידַת הָגָר יִשְׁמָעֵאל
סְפוֹרְנוֹ
שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל. כי מצד שניהם היה ראוי לזה השם מצד אברהם שהתפלל עליו אחר כך ונאמר לו ולישמעאל שמעתיך ומצד הגר בדבר המלאך:
טז וְאַבְרָם בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת־הָגָר אֶת־יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם׃
רַשִׁ״י
ואברם בן שמונים וגו'. לְשִׁבְחוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל נִכְתַּב, לְהוֹדִיעַ שֶׁהָיָה בֶּן י"ג שָׁנָה כְּשֶׁנִּמּוֹל וְלֹא עִכֵּב:
אוּנְקְלוֹס
וְאַבְרָם בַּר תְּמָנָן וְשִׁית שְׁנִין כַּד יְלִידַת הָגָר יָת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם
מַלְבִּי״ם
ואברם, להודיע כי הרתה תיכף בשנה ההיא, ושמאז לא קרב אליה אלא עשה זה רק בששמע לקול שרה:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.