Genesis 17 — בְּרֵאשִׁית יז
גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)
English Summary
א וַיְהִי אַבְרָם בֶּן־תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהוָה אֶל־אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי־אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים׃
רַשִׁ״י
שׁדי. אֲנִי הוּא שֶׁיֵּשׁ דַּי בֶּאֱלֹהוּתִי לְכָל בְּרִיָּה, לְפִיכָךְ הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְאֶהְיֶה לְךָ לֶאֱלוֹהַּ ולְפַטְרוֹן; וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא בַּמִּקְרָא פֵּרוּשׁוֹ כָּךְ: דַּי שֶׁלּוֹ, וְהַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן: התהלך לפני. כְּתַרְגּוּמוֹ פְּלַח קֳדָמַי, הִדַּבֵּק בַּעֲבוֹדָתִי: והיה תמים. אַף זֶה צִוּוּי אַחַר צִוּוּי, הֱיֵה שָׁלֵם בְּכָל נִסְיוֹנוֹתַי; וּלְפִי מִדְרָשׁוֹ הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי בְּמִצְוַת מִילָה, וּבַדָּבָר הַזֶּה תִהְיֶה תָּמִים, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָעָרְלָה בְךָ אַתָּה בַּעַל מוּם לְפָנַי. דָּבָר אַחֵר וֶהְיֵה תָמִים, (עַכְשָׁו אַתָּה חָסֵר ה' אֵבָרִים, ב' עֵינַיִם, ב' אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה) שֶׁאוֹסִיף לְךָ אוֹת עַל שִׁמְךָ, וְיִהְיוּ מִנְיַן אוֹתִיּוֹתֶיךָ רמ"ח כְּמִנְיַן אֵבָרֶיךָ:
אוּנְקְלוֹס
וַהֲוָה אַבְרָם בַּר תִּשְׁעִין וּתְשַׁע שְׁנִין וְאִתְגְלִי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא אֵל שַׁדַי פְּלַח קֳדָמַי וֶהֱוֵי שְׁלִים
אִבְּן עֶזְרָא
אל שדי. שם התואר וטעמו תקיף וכן כקול שדי. והיה שדי בצריך כי טעמו כטעם ושית על עפר בצר. ושדי על משקל לבי דוי. ורבים פירשוהו מגזרת שודד. שהוא מנצח והתגבר. וטעם להזכיר השם הזה בפרשה הזאת לירא אברהם וימול. והנכון כי השם הנכבד והנורא נקרא כנגדו. וזה שם התאר כנגד המעשה כי העולם עומד על אלה שני השמות. והמבין סוד השם יאמין: והיה תמים. שלא תשאל למה המילה:
רַמְבַּ״ן
אל שדי שני שמות כל אחד תאר לעצמו ופירוש "אל" תקיף מלשון אלי מואב (שמות טו טו) ופירוש "שדי" אמר רש"י שיש די באלהותי לכל בריה ובספר מורה הנבוכים (א סג) פירש הרב כלומר שאינו צריך במציאות מה שנמצא ולא בקיום מציאותו לזולתו אבל מציאותו תספיק בעצמה ורבי אברהם פירשו בשם הנגיד ז"ל מגזרת שודד כלומר מנצח ומשודד מערכות השמים וזהו הנכון כי היא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים (ב"ר לה ד) "מדת הדין של מטה" וטעם להזכיר עתה זה השם כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ולפדותם במלחמה מיד חרב ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות וככל הבאים בתורה בפרשת אם בחקותי (ויקרא כו ג-מו) ובפרשת והיה כי תבא (דברים כח א-סח) בברכות ובקללות שכולם נסים הם כי אין מן הטבע שיבואו הגשמים בעתם בעבדנו האלהים ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית וכן כל היעודים שבתורה אבל כולם נסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות אלא שאין בהם שנוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבינו בעשר המכות ובקריעת הים והמן והבאר וזולתם שהם מופתים משנים הטבע בפירסום והם שיעשו בשם המיוחד אשר הגיד לו ולכן אמר עתה לאברהם אבינו כי הוא התקיף המנצח שיגבר על מזלו ויוליד ויהיה ברית בינו ובין זרעו לעולם שיהיה חלק ה' עמו וברצונו ינהיגם לא יהיו תחת ממשלת כוכב ומזל ודע וראה כי אברהם אבינו לא הזכיר בדבריו שם יו"ד ה' רק בצירוף השם הכתוב באל"ף דל"ת או בצירוף אל עליון עמו ויזכיר בעניניו "אלהים" וכן יאמר ה' אלהי השמים (בראשית כ״ד:ז׳) ואמר ה' יראה (בראשית כ״ב:י״ד) על מקום המקדש העתיד ויעקב הזכיר תמיד "אל שדי" (להלן מג יד מח ג) ומשה רבינו לא יזכיר כן לעולם ואם תזכה תבין זה כולו ממה שאמרו במסכת יבמות (יבמות מ״ט) כל הנביאים נסתכלו באיספקלריא שאינה מאירה ולפיכך אמר ישעיה ואראה את ה' (ישעיהו ו א) ומשה נסתכל באיספקלריא המאירה ולפיכך אמר כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ) ואראה את ה' כתוב באל"ף דל"ת ועוד אזכיר זה בפרשת וארא (שמות ו ב) אם יראה אלהים בעניי: התהלך לפני ללכת בדרך אשר אורה אותך כטעם אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו (דברים יג ה) כי המצוה לאחוז דרכו קודם שיורנו יאמר "התהלך לפני" והבא אחרי הצואה יאמר "אחרי ה' תלכו" והענין בשניהם ללכת אחרי השם לירא ממנו לבדו ולעשות מה שיצוה: והיה תמים מצוה אחרת עוד בענין הזה כטעם תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח יג) אחרי אזהרת השם לא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וגו' (שם יח י) והענין בשניהם שיאמין בלבו כי הקב"ה לבדו הוא בעל היכולת בתחילה ובסוף הוא היכול לעשות ולבטל ולא ישמעו אל מעוננים ואל קוסמים או למנחש ומכשף ולא יאמין שיבאו דבריהם על כל פנים אבל יגזור בלבו שהכל ביד עליון העליונים שהוא "אל" והוא "אל שדי" עושה טובה שלא היה במזל ומביא רעה בהיות המזל טוב ויפה כפי שיתהלך האדם לפניו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל (ישעיהו מד כה) וזהו שאמרו (שבת קנו) צא מאצטגנינות שלך וכו' ורש"י פירש (רש"י על בראשית י״ז:א׳) והיה תמים היה שלם בכל הנסיונות ורבי אברהם אמר שלא ישאל על המילה למה והוא כטעם יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש (תהלים קיט פ) והנכון מה שפרשתי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אני אל שדי. שדי באלהותו לכל בריה, לשון רש"י ז"ל.
וכתב רבינו חננאל ז"ל כי נתנה מצות מילה בשם הזה לפי שכח גבורתו של אדם תשש במילה, וכמו שדרשו רז"ל (משלי ב) יצפון לישרים תושיה, זו מילה שהצפינה הקב"ה לעשרים דור, שהרי מאדם ועד אברהם עשרים דור, והשם הזה הוא נזכר בגבורה, כענין שכתוב (יחזקאל א) כקול מים רבים כקול שדי. ומפני שלא תאמר החותך בשרו כחו תשש ושונאיו קמים עליו, לכך אמר לו אני אל שדי, אני מספיק לך כח וגבורה שתתגבר על שונאיך, אתה וכל זרעך הנמולים.
והרמב"ם ז"ל פירש שאינו צריך במציאות מה שנמצא ולא בקיום מציאות לזולתו, אבל מציאותו תספיק בעצמו.
והפירוש הנכון בשם הזה הוא מה שפירש בשם הנגיד ז"ל שהוא מגזרת שודד, כלומר משדד ומנצח מערכות הכוכבים. ונראה לי כי מפני זה יחס הכתוב השוד בשם הזה, הוא שהזכיר ישעיה (יג) כשוד משדי יבא.
והגאון רבינו סעדיה פירש שענינו מלשון די מחסורו, כלומר שהוא מספיק חסרון כל הנמצאים כולם. ועוד פירשו בו שהוא מלשו (ישעיה סו) מדי חדש בחדשו, (שמואל א א) מדי עלותו בבית ה', שהוא לשון נאמר על הדבר כשהוא הוה, ויהיה ענינו בהקב"ה נצחות, כשם ההויה שהוא לשון נצחות.
והרמב"ן פירש בזה כי הוא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים, מדת הדין של מטה. וטעם שהזכיר זה השם במילה כי הודיעו שהוא אל שדי כלומר תקיף משדד ומנצח מזלו ויוליד וידוע כי בשם הזה יעשו הנסים הנסתרים, ואברהם שהיה בטבעו ובמזלו שלא יוליד, והשם הזה בטל כח המזל שיוליד, הנה זה נסתר אינו מפורסם לעיני הרואים, כי יאמרו הנה טבע בני אדם להוליד, ויש הרבה שהם מולידים למאה שנה, ואין בזה שנוי מנהגו של עולם, כמו הנסים הנעשים בשם המיוחד על ידי מרע"ה שהם נסים מפורסמים, משנים טבעו של עולם ומנהגו כקריעת ים סוף וירידת המן וזולתם עד כאן. ויש לפרש בטעם שהזכיר במצוה זו השם הזה לפי שהוא חותם ביו"ד, ומצוייר בתבנית הגוף לנמול החתום באות ברית קדש, ועם האות הזה מתפרסמת מעלתם של ישראל והיותם נבדלים משאר העו"ג ערלי לב וערלי בשר שהם מצד השדים, וישראל שהם מצד אל שדי, ועם האות הזה נקרא האדם תמים זהו שאמר והיה תמים, וכיון שהוא תמים בו ראוי לו שישתמר מעון המיוחד, הוא עון העריות, וזהו שכתוב (שמואל ב כב) ואהיה תמים עמו ואשתמרה מעוני, ולקדושת הבריתות נקשר ונרשם באדם שם יו"ד ה"א וי"ו ממטה למעלה, וכן בפסוק זה, והבן זה.
ובמדרש אני אל שדי אמר לו אם אתה תקבל המילה הרי טוב, ואם לאו אומר לעולם די, אם לא תקבל את המילה דיו לעולמי ע"כ, דיה לערלה, ע"כ בב"ר
ובאור המדרש הזה כי כחם של ישראל בני ברית הוא הלב, ושבעים שרים הם הקליפות החיצונות, ל"ה מימינים לזכות ול"ה משמאילים לחובה, וזהו לשון ערלה, ואין אדם רשאי להאחז בלב עד שיסורו הקליפות, ואיל לא קבל אברהם את המילה הייתי אומר דיו לעולמי עד, כאן דיה לערלה ע"כ, כלומר שלא יפעלו פעולה לא השכינה ולא השרים מכאן ואילך יבטל העולם.
התהלך לפני. תהיה נמשך לעבודתי, והיה תמים שלם בלי תוספת ומגרעת, כלשון תורת ה' תמימה, וכתיב (דברים י"ג) לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו.
ודע כי נקרא תמים מי שתוכו כברו, ופיו ולבו שוים, ומפני שאברהם אבינו ע"ה היה שרש האמונה וראש כל המיחדים, וענין היחוד צריך שתהיה עדות הלב והפה שוים, על כן הזכירו הש"י והיה תמים, הוא הדין בכל שאר עבודות הש"י יצטרך האדם שיהיו פיו ולבו שוים, שיצדיק כל אחד לחברו ויעיד עליו ולא יחלוק עליו בשום ענין, כי כל מי שהוא אחד בפה ואחד בלב והנה הוא חולק קצתו על קצתו ומכזב קצתו את קצתו, הוא מן הכת שנאמר עליו (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, ועל כן באה מצות עשה שבתורה שנאמר (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך, והוא השבח הגדול האמור בכל הצדיקים איש צדיק תמים. וכתיב (בראשית כ"ה) ויעקב איש תם. וכן יצחק נקרא עולה תמימה, וכתיב (תהלים טו) הולך תמים ופועל צדק. וכתיב (שם קא) אשכילך בדרך תמים. וכתיב (שם קיט) אשרי תמימי דרך. וכבר הודיענו דוד ע"ה כי בעל מדה זו הוא לפני השם יתברך קיים נצחי לעולם, הוא שאמר (שם מא) ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. ואמר שלמה (משלי י ט) הולך בתום ילך בטח. ואמר עוד (שם יא) ורצונו תמימי דרך.
סְפוֹרְנוֹ
וירא ה'. המראה בכל מקום היא מדרגה למטה מן הנבואה ועל זה אמר ושמי ה' לא נודעתי להם: אני אל שדי. אני הוא שיש די במציאותי לפעולה המיוחדת לי והיא הבריאה שלא יפול בה נושא מתפעל ולכן לא יצטרך הבורא בפעלו שיהיה זולתו שום נמצא במציאות והפך זה יקרה לכל נמצא זולת הבורא כי אמנם לא יפעל שום פועל זולתו אם לא נמצא איזה נושא מתפעל ממנו וכן לא יתפעל שום מתפעל אם לא ימצא איזה פועל שיפעול בו. ומזה יתחייב במופת ראייה מציאות הבורא ויחודו ושלמו' פעלו על כל פועל זולתו אצל כל מתבונן וכל זה הורה האל ית' לאבות. אמנם מופת סבה על הבריאה היוצא מן השם המיוחד לא הודיע עד משה רבינו באמרו וארא וכו' ושמי ה' לא נודעתי להם: התהלך. בכל אשר תפנה שם: לפני. כמסתכל בי לדעת דרכי כפי האפשר אצלך כענין שויתי ה' לנגדי תמיד: והיה תמים. וקנה השלימות האפשר למין האנושי השכל וידוע אותי בידיעת דרכי ובהדמותך אלי כפי האפשר אצלך כי אמנם פעולת כל נמצא תורה על צורתו כאמרו הודיעני נא את דרכיך ואדעך וזה הוא השלמות האחרון למין האנושי והמכוון מאת האל ית' בבריאה כאמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו:
מַלְבִּי״ם
שאלות: למה נזכר פה שהיה אברם בן צ"ט שנה. למה הזכיר שם אל שדי. למה אמר התהלך לפני והיה תמים וכי עד עתה לא היה תמים. מה הוסיף בברית הזה על מה שכבר כרת עמו בברית בין הבתרים. למה נפל על פניו במראה זאת דוקא. ולמה אמר שנית וידבר אתו אלהים: ויהי אברם בן תשעים וכו'. באשר רצה ה' שיהיה יצחק קדוש מרחם משחר ושיוכן להוליד גוי קדוש שיחול עליו הדבוק האלהי, הוצרך שיולד בהיות אברהם בן צ"ט שהוחלש כח החומר ע"י הזקנה וגבר כח הנפש, וגם שיולד בנס כי כן כל הנהגת ה' עם הנולד יהיה למעלה מן הטבע, וחוץ ממה שהוחלש החומר ע"י הזקנה הוסיף להחלישו ע"י המילה. ובזה הזרע אשר יוליד יגבר בו ענין הרוחני וכמ"ש במדרש קנמון אני מעמיד בעולם מה קנמון הזה כ"ז שאתה מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות, כך משנצרר דמו משבטל יצרו וכו'. ר"ל שהקנמון כ"ז שיוסיפו לזבלו להחליש כח העצמי, ע"י גדול הקנמון והעבודות המתקנות אותו יגבר בו הריח והרוחניות, כך היה באברהם בטול כח הגוף ע"י הזקנה וכח היצר ע"י המילה, שעי"כ יתגדל רוחניותו וריחו, והיה צריך שיסמך המילה אל לידת יצחק שיולד יצחק סמוך למצוה מטפה קדושה, וז"ש במדרש זמן היה לו לאברהם אימתי שנתנה לו מילה. ויאמר אליו אני אל שדי, לדעת הראב"ע נקרא בשם זה על ששודד המערכה ועושה נסים נסתרים, ולהנהגה זו צריך שיקדם מצות מילה שהוא נגד הטבע שנברא כך, וכן יתקן ה' את הטבע הכללית לטובת בחירו, ולדעת ר' סעדיה נקרא שדי שאמר לעולמו די, וכן אמר במדרש אני שאמרתי לעולמי די שאלמלא כן היו נמתחים והולכים, כי מצוה זו יורה שמעשי ה' לא נגמרו בשלמותם עד שצריך האדם לתקנם, וכמ"ש במדרש (תנחומא פ' תזריע) שהשיב ר"ע לטורנוסרופוס שמעשי בני אדם נאים ממעשה הקב"ה, וא"ל עוד שהתינוק יוצא עם שררו ואמו חתכתו, ר"ל שהקב"ה ברא את העולם בענין שיהיה בו פסולת וחסרונות כדי שהאדם יתקנם וישלים הבריאה, וכל דבר שנברא צריך תקון והאדם נברא לתקן את הכל ולהסיר את הערלה והקליפה והפסולת מכל מעשה בראשית, ובזה הוא משלים את הבריאה, וכמ"ש בב"ר (פ' ע"ט) ויקרא לו אל אלהי ישראל אמר אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים, וראשית מעשיו הוא המילה להסיר הערלה מגופו ולהתיש החומריות והתאוה להגביר כח הנפשי, ובזה משלים שם שדי, שהוא מורה שה' אמר לבריאותיו די, ואין יתרת ומום בבריאה, והערלה שהיא יתרת שעלה ביצירת האדם הוא בכונה כדי שהאדם ישלים א"ע ע"י מצות ה', וכמו שיתחיל בהשלמת עולמו הקטן ובהסרת הקליפה שבו, כן יעבוד עבודתו כל ימי חייו להשלים ולתקן ולהסיר הקליפה הנמצא בעולם הגדול עד שיושלם שם שדי שאמר לעולמו די, וע"ז אמר שמעשה בני אדם נאים ממעשה יוצר בראשית, כי כן רצה ה' שהוא ישלים את מעשיו, ויעשה מן החטין גלוסקאות בהסרת המוץ והסובין, ואמרו חז"ל החרדל צריך למתוק התורמוסין צריך למתוק החטין צריכים לטחון אפילו אדם צריך תקון, ועז"א התהלך לפני, כי תהיה שותף עמי במעשה בראשית להשלים ולתקן הכל, וראשית מעשיך והיה תמים, להסיר המום והערלה שבגופך:
ב וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד׃
רַשִׁ״י
ואתנה בריתי. בְּרִית שֶׁל אַהֲבָה וּבְרִית הָאָרֶץ לְהוֹרִישָׁהּ לְךָ עַל יְדֵי מִצְוָה זוֹ:
אוּנְקְלוֹס
וְאֶתֵּן קְיָמִי בֵּין מֵימְרִי וּבֵינָךְ וְאַסְגֵי יָתָךְ לַחֲדָא לַחֲדָא
סְפוֹרְנוֹ
ואתנה בריתי ביני ובינך. ובאופן זה אקיים בריתי אתך להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך כי תלמדם:
מַלְבִּי״ם
ואתנה בריתי ביני ובינך. שבברית הראשון על מתנת הארץ כתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. והיה הברית רק מצד הנותן לא מצד אברהם, אבל ברית הזה תהיה ביני ובינך, בענין שיחול החיוב על שני הצדדים הכורתים ברית, כי גם אברהם התחייב א"ע להיות שותף לה' במעשה בראשית להשלים את הבריאה ולתקנה, וראשית התקון יתחיל בעולמו הקטן שהוא גופו, ובזה ארבה אותך במאד מאד, רבוי זה מענין גדולה שתגדל על כל המעשים, כי אתה לבדך תלך מהלך השלמות על כל היצור, כיכפי מה שתתגבר החלק האלהי והרוחני בעולמך הקטן כן תחול השראת השכינה והאלהות בעולם הגדול:
ג וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל־פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר׃
רַשִׁ״י
ויפל אברם על פניו. מִמּוֹרָא הַשְּׁכִינָה; שֶׁעַד שֶׁלֹּא מָל לֹא הָיָה בוֹ כֹחַ לַעֲמֹד וְרוּח הַקֹּדֶשׁ נִצֶּבֶת עָלָיו, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּבִלְעָם נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם, בִּבְרַיְתָא דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
אוּנְקְלוֹס
וּנְפַל אַבְרָם עַל אַפּוֹהִי וּמַלֵיל עִמֵהּ יְיָ לְמֵימָר
רַמְבַּ״ן
וטעם ויפול אברם על פניו לכוין דעתו לנבואה וכאשר השלים לו נבואת המצוה במילה קם אברהם ועמד ובא אליו הדיבור שנית מן השמים ואמר לו שרי אשתך וגו' וחזר ונפל על פניו לכוין דעתו והתפלל על ישמעאל כדרך ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות וגו' (במדבר טז כב) וכן ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם (שם יז י):
סְפוֹרְנוֹ
ויפל אברהם על פניו. לקבל עליו ולהודות לאל ית' על הברית שאמר:
מַלְבִּי״ם
ויפול אברם על פניו. באשר אל המדרגה הגדולה שהתחיל להכינו עתה לא יכול לעמוד על עמדו בעוד לא הטהר מערלתו, והתפלצו כחות גופו מאור אלוה השופע במראה זאת, וידבר אתו אלהים, זה הפעם הראשון שנזכר בדבור ה' אל אברהם שם אלהים, כי שם אלהים מצאנוהו מצורף אל בריותיו, אלהי אברהם אלהי יצחק אלהי ישראל, מה שלא מצאנו כן ביתר שמות, שיש אלהות המתפשטת בכלל הבריאה, שהם הכחות האלהיות שהטביע בכלל העולם שמצד זה נקרא אלהי עולם, והוא שם אלהים הנזכר בכל פרשת מעשה בראשית, שבו הטביע חוקי הטבע וכח כל יצור, ויש אלהות החלה על כל איש המוכן לזה עפ"י הכנתו, שהאבות אשר נתקדשו להיות מרכבה לשכינה שכן עליהם האלהות בענין אחר נשגב מן האלהות הנמצא בטבע, ותחת המרכבה הכללית שבה ינהיג ה' ההנהגה הכללית היו הם מרכבה מיוחדת להנהגה מיוחדת לפי המעשים הבחיריים, ונקרא אלהי אברהם, מצד האלהות ששכן ושפעל נסים נסתרים לפי הנהגת חסדי אברהם וכן אלהי יצחק ואלהי ישראל, ומצד זה דבר אתו אלהים, ואמר מלת אתו, כי בזה יצא הנהגה נשגבה משותפת משניהם שזה ההבדל בין דבר אתו ובין דבר אליו (כמ"ש בס' התו"ה ויקרא סי' ג'):
ד אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם׃
אוּנְקְלוֹס
אֲנָא הָא (גְזַר) קְיָמִי עִמָךְ וּתְהֵי לְאַב סַגִי עַמְמִין
רַמְבַּ״ן
הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים הוא ברית המילה כאשר יפרש זאת אות הברית ואחרי הברית תהיה לאב המון גוים וברוך השם אשר לו לבדו נתכנו עלילות שהקדים וצוה את אברהם לבא בבריתו להמול קודם שתהר שרה להיות זרעו קדוש (ראב"ע פסוק ה):
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
אני הנה בריתי אתך. כתב הרמב"ן ז"ל על דרך האמת טעם הנה בריתי אתך כטעם והנה אנכי עמך, (שמות ג יב) ויאמר כי אהיה עמך, (מלכים א ח) יהי ה' אלהינו עמנו. יאמר כי הברית יהיה עמו, ולכן יפרה וירבה, ואחרי כן צוה שישמור אברהם הברית הזאת, ותהיה המילה לאות ברית, והנה האות הזה הוא אות השבת ולכן ידחה אותו, והבן זה, עכ"ל ז"ל.
סְפוֹרְנוֹ
אני הנה בריתי אתך. אני הנני עושה עתה מה שאמרתי להקים הברית:
כְּלִי יָקָר
. לשון הנה מורה על דבר המצוי כבר, וי"ל כבר בריתי מצוי בך. והאמת כן הוא כי סתם מילה חיצונית זו, היא לתכלית נכבד והוא שממנה יוקח מופת על מילת ערלת הלב וטהרתו. ובלי ספק שקודם סתם מילה כבר היה לאברהם לב טהור ונמול, ע"כ א"ל הש"י יודע אני בך שכבר הנה בריתי אתך כי טהור לב אתה. אמנם לפי שעכשיו אני רוצה לעשותך אב המון לכל גוים, צריך אני ליתן פתחון פה לכל באי עולם למה אני ממנה אותך אב המון גוים, וזהו לפרסם מעלתך וטוהר לבבך נגד עיני כל העמים, ע"י מילה חיצונית זו המעידה על טהרת הלב, למען ידעו דורותיכם כי בדין עשיתיך אב המון גוים, ז"ש והקימותי את בריתי ביני וביניך, ר"ל אותו ברית לבבי פנימי אשר היה כבר כמוס ביני וביניך ולא ידעו בו כל באי עולם, הנה עכשיו הקמותי דגל נס הברית ההוא למען ידעו בו כל באי עולם וזה שאמר לברית עולם. ר"ל אותו ברית שהיה ביני ובינך יהיה עתה לברית כל העולם כי כל באי עולם ידעוהו ויסתכלו בו.
מַלְבִּי״ם
שאלות: מה שכפל הדברים בענין הברית ואתנה את בריתי והקימותי את בריתי אני הנה בריתי אתך ואתה את בריתי תשמר. היתה בריתי בבשרכם. מה שכפל וארבה אותך במאד מאד והפריתי אותך. ומה שכפל להיות לך לאלהים והייתי להם לאלהים. ולמה פעם יקראהו ברית ופעם אות ברית. ומה שכפל המול לכם כל זכר ונמלתם את בשר ערלתכם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. ומה שכפל ימול וכו' יליד בית ומקנת כסף, המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך: אני. עתה בא לפרש לו תנאי הברית שמשני הצדדים, תחלה פירש לו הברית אשר מצד ה', ואח"כ מפסוק ט' יפרש תנאי הברית שמצד אברהם, כמ"ש ואתה את בריתי תשמר,אני הנה בריתי אתך ר"ל תנאי הברית אשר מצדי הוא והיית לאב המון גויים, ר"ל בל תחשוב שע"י המילה יתרחקו בני אדם ממך, אחר שאתה נבדל מהם באות בשר, ומי יקבל עליו להיות כמוך לכרות ערלת בשרו, כי בהפך תהיה אב ומורה ומנהיג להמון גוים רבים:
ה וְלֹא־יִקָּרֵא עוֹד אֶת־שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב־הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ׃
רַשִׁ״י
כי אב המון גוים. לְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן שֶׁל שְׁמוֹ; וְרֵי"ש שֶׁהָיְתָה בוֹ בַּתְּחִלָּה, שֶׁלֹּא הָיָה אָב אֶלָּא לַאֲרָם שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ וְעַכְשָׁו אָב לְכָל הָעוֹלָם, לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ, שֶׁאַף יוֹ"ד שֶׁל שָׂרַי נִתְרָעֲמָה עַל הַשְּׁכִינָה עַד שֶׁנִּתּוֹסְפָה לִיהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ (במדבר י"ג):
אוּנְקְלוֹס
וְלָא יִתְקְרֵי עוֹד יָת שְׁמָּךְ אַבְרָם וִיהֵי שְׁמָךְ אַבְרָהָם אֲרֵי אַב סַגִי עַמְמִין יְהָבִתָךְ
אִבְּן עֶזְרָא
אברהם. תוספת הרי"ש אביר המון גוים ולא בא השם לחסר משמו אות כי אם להוסיף: ושרה. שם תאר כלל לא כשרי. וברוך השם אשר לו נתכנו עלילות שהקדים וצוה אברהם להמול קודם שתהר שרה להיות זרעו קדוש:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והיה שמך אברהם. הה"א הזאת שנתוספה בו היא אחרונה שבשם, ועמה היה לו כח התולדה ומשתלשלת ממנו, וכן מצינו באברהם שנקרא משרה והיא תשלום בנינו, כי כן הוא למעלה תשלום המרכבה העליונה.
כי אב המון גוים נתתיך היה אברהם אבינו ע"ה אב העולם כאדם הראשון שהיה אב המון גוים שכל התולדות משתלשלות וכן מצינו באברהם שנקרא אדם, ממה שדרשו רז"ל (יהושע יד) האדם הגדול בענקים, זה אברהם, וכבר רמזתי זה בסדר בראשית.
ובפרשה הזאת נתנה לו מצות מילה ונכרתו עליה י"ג בריתות, והנה הם רמוזים שם.
סְפוֹרְנוֹ
והיה שמך אברהם. מעכשיו: כי אב המון גוים נתתיך. כי ענין זה השם מתחיל היום שכבר נתתיך לאב המון גוים ולפיכך לא יקרא עוד שמך אברם כלל לעולם ולא כן היה בשם ישראל כי אמנם עקר ענין שם ישראל היה לעתיד לבא כמו שיתבאר במקומו:
אוֹר הַחַיִּים
ולא יקרא וגו' והי' שמך וגו'. במדרש ב"ר אמרו (פמ"ד) וז"ל ויאמר אברם הן לי אמר ר' שמואל בר יצחק המזל דוחקני ואומר לי אברם אין אתה מוליד אמר לו הקדוש ברוך הוא כדבריך אברם אינו מוליד אברהם מוליד שרי לא ילדה שרה תלד עכ"ל. קשה הרי מצינו שילד אברהם את ישמעאל קודם שנקרא שמו אברהם:
עוד צריך לדעת אומרו שרי לא ילדה וכו' נדרשתי ללא שאלו שהרי לא טען אלא אברם. לא היה לו להשיב אלא אברם וכו' כי שרי מי הזכירה:
ונראה להיות שעיקר בנים של אברהם הם אשר תוליד לו שרה דכתיב כי ביצחק וגו' ואברהם אבינו ע"ה ידע זה ברוח הקודש כי ישמעאל אינו אלא בירורי פסולתו של יצחק וראה במזל כי עיקר זרעו לא יצא לעולם כי מן הסתם לא יגיד המזל אלא על איש עם בת זוגו, ולזה אמר אברם אינו מוליד כי לידת ישמעאל אינו לידה כאומרו כי ביצחק יקרא לך זרע, ובזה יתיישב למה בתשובת ה' אליו הזכיר שרה כי היא עיקר לידת אברהם:
מַלְבִּי״ם
ולא יקרא. מה שנקראת בשם אב רם, תקרא בשם אב רם של המון, באשר תהי' אב המון גוים, ולא שיהיה כן בעתיד, כי מעתה אב המון גוים נתתיך, וע"כ תיכף תשנה את שמך, ורמז לו כי ע"י מצות המילה שהיא באבר העומד במקום תקפו וחזקו של אדם ואליו ישפכו כל עורקי הגוף, שהוא האבר הנושא פרי, והטפה הזרעיית מאוספת מכל כחות הגויה והנוגע בו כנוגע בכל חלקי האדם וכחותיו, ובמצוה הזאת תשלח תושיה בכל רמ"ח אברים שהם כמספר אברהם, עד שתמלוך על כל רמ"ח אבריך וכן תמלוך על הגוף הכללי שהם כל המון גוים, כמש"פ במ"ש ומלכת בכל אשר תאוה נפשך והיית מלך על ישראל ויהודה, שע"י שתמלוך על המון הכחות שבנפשך ועל תאותך ומאויך כן תמלוך על הגוי כולו, וע"י שיהיה שמך אברהם תהיה אב המון גוים:
ו וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ׃
רַשִׁ״י
ונתתיך לגוים. יִשְׂרָאֵל וֶאֱדוֹם, שֶׁהֲרֵי יִשְׁמָעֵאל כְּבָר הָיָה לוֹ, וְלֹא הָיָה מְבַשְּׂרוֹ עָלָיו:
אוּנְקְלוֹס
וְאַפִּישׁ יָתָךְ לַחֲדָא לַחֲדָא וְאֶתְּנִנָךְ לְכִנְשִׁין וּמַלְכִין דְשַׁלִיטִין בְּעַמְמַיָא מִנָךְ יִפְקוּן
רַמְבַּ״ן
ונתתיך לגוים לשון רש"י (רש"י על בראשית י״ז:ו׳) ישראל ואדום שהרי ישמעאל כבר היה לו ולא היה מבשר עליו ואיננו נכון בעיני שיבשרנו בעת ברית המילה על עשו והוא אינו מקיים המילה וגם לא נצטוה עליה כמו שדרשו בסנהדרין (נט) כי ביצחק ולא כל יצחק אבל ישראל לבדם יקראו גוים ועמים וכן אף חובב עמים (דברים לג ג) עמים הר יקראו (שם יט) אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה יד) גם אחרי הולדת השבטים כולם אמר גוי וקהל גוים יהיה ממך (בראשית ל״ה:י״א) ונתתיך לקהל עמים (בראשית מ״ח:ד׳):
מַלְבִּי״ם
והפריתי. ולא תחשב שע"י המילה יחלש כח המוליד כי בהפך הפריתי אותך, שאתה בעצמך לא תמוש מעשות פרי ברבוי שלמעלה מן הטבע, שעז"א במאד מאד, ונתתיך לגוים, שגוי מורה הקבוץ הגדול ויעמדו ממך קבוצים רבים שכל שבט ושבט יהיה גוי גדול, ושם גוי אינו מציין שי"ל מלך והנהגה, לכן הוסיף שגם יהיו להם מלכים, ולא מלכים מעמים אחרים רק והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא עד שגם מלכיהם ממך יצאו:
ז וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ׃
רַשִׁ״י
והקמתי את בריתי. וּמַה הִיא הַבְּרִית? לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים:
אוּנְקְלוֹס
וַאַקֵים יָת קְיָמִי בֵּין מֵימְרִי וּבֵינָךְ וּבֵין בְּנָךְ בַּתְרָךְ לְדָרֵיהוֹן לִקְיָם עָלָם לְמֵהֲוֵי לָךְ לֵאלָהָא וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ
סְפוֹרְנוֹ
להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. ליחד שמי עליכם בלתי אמצעי כמו שהוא מתיחד על כל הנצחיים כאמרו כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם כי אמנם הנפסדים באשר הם נפסדים אינם פעולתם בלתי אמצעי אמר א"כ שבהקמת הברית ושמירתו יהיו הוא וזרעו נצחיי' באיש לפניו:
מַלְבִּי״ם
והקימותי. וחוץ ממה שיהיה בריתי אתך אקים את בריתי ביני ובינך, שיהיה לו קיום לעולם עד שימשך ממךאל זרעך אחריך לדורותם עד שיהיו לברית עולם, שכולל הברית שנמשך כל ימי עולם וגם שבברית הזה יהיה תלוי קיום והעולם, כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, והוא להיות לך לאלהים, שתחול עליך האלהות שתהיה מרכבה לשכינה ושימשך הדבוק ביני ובינך עד שאקרא אלהי אברהם, ועי"כ שאהיה לך לאלהים אהיה אלהים גם לזרעך אחריך, אפילו בדורות שקודם מתן תורה שלא היו ראוים אל הדבוק האלהי, התיחדה ההשגחה האלהית עליהם ועל יחידי סגולה שבהם בזכות האבות, וה' היה עמהם בארץ אויביהם לשמרם ולהצילם בהשגחה מיוחדת:
ח וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל־אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים׃
רַשִׁ״י
לאחזת עולם. וְשָׁם אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲבָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ:
אוּנְקְלוֹס
וְאֶתֵּן לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ יָת אַרְעָא תּוֹתָבוּתָךְ יָת כָּל אַרְעָא דִכְנַעַן לְאַחֲסָנַת עָלָם וְאֱהֶוֵי לְהוֹן לֵאלָהָא
סְפוֹרְנוֹ
לאחוזת עולם. והייתי לכם לאלהים שתוכלו לעשות רצוני בה כענין ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו ובזה אהיה לכם לאלהים שתהיו נצחיים באיש:
מַלְבִּי״ם
ונתתי, עדשאתן לך ולזרעך אחריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, ששם אחוזה מציין שאוחז ומחזיק בארץ ומשתמש בה, כי תחלה נתן לו את הארץ לרשתה ר"ל שיהיה שלו ע"י ההבטחה, אבל לא אחזו בה, כמי שיש לו מתנה במדינת הים שהוא לו מתנה וירושה ואינה אחוזה כי לא החזיק בה, אבל בעת שיהיו לאחוזה שהוא אחר שבאו אל הארץ מאז והייתי להם לאלהים, יזכו הם עצמם שאהיה להם לאלהים מצד עצמם ולא מצד אלהות של האבות, כי מאז יהיו ראוים בעצמם אל הענין האלהי, וה' יקרא אלהי ישראל מצד קדושתם וצדקתם:
ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת־בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם׃
רַשִׁ״י
ואתה. וָי"ו זוֹ מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ, וְאַתָּה הֱוֵי זָהִיר לְשָׁמְרוֹ, וּמַה הִיא שְׁמִירָתוֹ? זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ הִמּוֹל לָכֶם וְגוֹ':
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם וְאַתְּ יָת קְיָמִי תִטָר אַתְּ וּבְנָךְ בַּתְרָךְ לְדָרֵיהוֹן
רַמְבַּ״ן
ואתה את בריתי תשמור כתב רש"י (רש"י על בראשית י״ז:ט׳) ו' מוסיף על ענין ראשון אני הנה בריתי אתך ואתה הוי זהיר לשמרו ומה שמירתו זאת בריתי אשר תשמרו אתם של עכשיו ובין זרעך אחריך העתידים להולד וצדק הרב בפשוטו ואמרו (הרד"ק) בטעם המילה ששם זכרון באבר התאוה רב המהומה והחטא לבל ישתמשו בו רק במצוה ובמותר ועל דרך האמת טעם "הנה בריתי אתך" כטעם "הנה אנכי עמך" (בראשית כ״ח:ט״ו) "ויאמר כי אהיה עמך" (שמות ג יב) "יהי ה' אלהינו עמנו" (מלכים א ח נז) יאמר כי הברית יהיה עמו ולכן יפרה וירבה ואחר כך צוה שישמור אברהם הברית הזאת ותהיה המילה לאות ברית והנה האות הזה אות כשבת ולכן ידחה אותו והבן זה (עי' זהר לך לך פט):
סְפוֹרְנוֹ
אתה את בריתי תשמור. וכמו שאני הנה בריתי אתך. אתה שמור בריתי שאל"כ לא יקום הברית:
כְּלִי יָקָר
. מהו ואתה ומהו שחזר ואמר אתה וזרעך. כך פירושו, שעיקר הצווי היה בעבור זרעו כי הם צריכין למילה חיצונית זו כדי שעל ידה יגיעו אל המילה הפנימית וטהרת הלב, אבל אתה שיש לך לב טהור כבר, לא היה צריך למילתו מצד עצמו כי אם מצד כל העולם כאמור, אבל זרעו שלאחריו צריכין אל המילה מצד עצמם. לכן אמר ואתה בוי"ו העיטוף שגם אתה תשמור ברית חיצוני זה. ונתן טעם שני לדבר, שאם גם אתה תשמור בריתי אז זרעך ממך יראו וכן יעשו זה"ש אתה וזרעך אחריך לדורותם. ואמר זאת ברית, אשר תשמרו ביני וביניכם יאמר לדורות אין תכלית המילה כי אם להביאם לידי מילת ערלת הלב דבר המסור ביני וביניכם לבד. והיה לאות ברית ביני וביניכם שזו המילה החיצונית היא אות נגלה על הברית הפנימי המסור ללב אשר ביני וביניכם. והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. ר"ל לברית שיכירו בו כל באי עולם. וכפל הקב"ה ענין זה כמה פעמים להורות שעיקר טעם מילה חיצונית זו היא להגיע על ידה אל טוהר הלב הפנימי.
מַלְבִּי״ם
ויאמר אלהים אל אברהם, עתה יתחיל מאמר בפ"ע לבאר לו חיוב הברית שיקבל עליו אברהם מצדו, ועז"א ואתה את בריתי תשמר, וגם החיוב מצדך ימשך גם לזרעך אחריך לדורותם:
י זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל־זָכָר׃
רַשִׁ״י
ביני וביניכם וגו'. אוֹתָם שֶׁל עַכְשָׁו: ובין זרעך אחריך. הָעֲתִידִין לְהִוָּלֵד: המול. כְּמוֹ לְהִמּוֹל, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר עֲשׂוֹת, כְּמוֹ לַעֲשׂוֹת:
אוּנְקְלוֹס
דָא קְיָמִי דִי תִטְרוּן בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין בְּנָיךְ בַּתְרָךְ מִגְזַר לְכוֹן כָּל דְכוּרָא
אִבְּן עֶזְרָא
ומלת המול לכם. כמו להמול והוא שם הפועל מהפעלים השניים הנראים כמו וימל את בשר ערלתם ומשקלו להכין:
מַלְבִּי״ם
זאת בריתי. הנה יש הבדל בין ברית ובין אות ברית, למשל בברית מי נח הברית היה שלא יביא מבול והקשת אשר בענן היה אות הברית, אבל בברית המילה, המילה היא הברית והיא בעצמה אות ברית, ובאר תחלה איך שהיא הברית, שע"ז אמר זאת בריתי אשר תשמרו, המול לכם כל זכר, ר"ל שמצות המילה אינה רק כריתת בשר הערלה, רק שעם כריתת בשר הערלה תמולו גם ערלת האוזן וערלת השפה וערלת הלב, כי כ"ז שהערלה בבשר היא מתפשטת בכל הגויה בין על כח הלב והמחשבה בין על כח הדברי בין על השמיעה לדברי ה' ומצותיו, וע"י הסרת הערלה עפ"י מצוה חוקיית שחקק ה' תסירו כלל הערלה ותמולו לכם היינו לעצמכם עד שימול כל זכר, שכלל גוית הזכר תהיה נמולה בכל חלקי הגויה, כי יסיר קליפת החומר וחשכתו, וחייתו באור תראה, ובזה יתקיים הברית האלהי להיות לכם לאלהים, וערלת החומר לא תבדיל ביניכם לבין אלהיכם:
יא וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם׃
רַשִׁ״י
ונמלתם. כְּמוֹ וּמַלְתֶּם, וְהַנּוּ"ן בּוֹ יְתֵרָה לִיסוֹד הַנּוֹפֵל בּוֹ לִפְרָקִים, כְּגוֹן נ' שֶׁל נוֹשֵׁךְ ונ' שֶׁל נוֹשֵׂא, וּנְמַלְתֶּם, כְּמוֹ וּנְשָׂאתֶם; אֲבָל יִמּוֹל לְשׁוֹן יִפָּעֵל, כְּמוֹ יֵעָשֶׂה, יֵאָכֵל:
אוּנְקְלוֹס
וְתִגְזְרוּן יָת בִּשְׂרָא דְעָרְלָתְכוֹן וּתְהֵי (נ''י וּתְהֵא) לְאָת קְיָם בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
ונמלתם. כמו ושמרתם והנו"ן שורש וכן לא ידון רוחי. עם נדנה:
סְפוֹרְנוֹ
לאות ברית. זכרון תמידי ללכת בדרכיו בהיותו כחותם האדון בעבדו:
מַלְבִּי״ם
ונמלתם. עתה יפרש איך שהיא אות ברית, שמה שתמול את הבשר שהוא האבר שעליו הערלה ותסירו הערלה ממנו זהיהיה אות הברית, אם במה שהרושם הזה נראה וגלוי לכל ובו יזכרו כל בעלי הברית את הברית אשר כרת ה' עמהם, אם במה שדרך עבדי המלך להיות להם חותם וכבלא דעבדא לאות שהם עבדים, וכן המילה חותם ההכנעה והשעבוד לאל עולם, ואם במה שבזה יתאחדו כל בעלי הברית להיות לגוי אחד בארץ ניכרים באות ברית כי הם כולם עבדי אל אחד, וכ"ז נכלל במ"ש ביני וביניכם:
יב וּבֶן־שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל־זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת־כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן־נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא׃
רַשִׁ״י
יליד בית. שֶׁיְּלָדַתּוּ הַשִּׁפְחָה בַּבַּיִת: מקנת כסף. שֶׁקְּנָאוֹ מִשֶּׁנּוֹלַד:
אוּנְקְלוֹס
וּבַר תְּמַנְיָא יוֹמִין יִתְגְזַר (יִגְזַר) לְכוֹן כָּל דְכוּרָא לְדָרָתֵיכוֹן יְלִידֵי בֵּיתָא וּזְבִינֵי כַּסְפָּא מִכֹּל בַּר עַמְמִין דְלָא מִבְּנָךְ הוּא
אִבְּן עֶזְרָא
ימול לכם. מבנין נפעל. וכן המול ימול. ומה טעם נאמר המול ימול יליד בית פעם שנית. וכן הפירוש ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר כל מי שהוא לכם מזרעכם גם כן יליד בית או מקנת כסף. ואתה אברהם המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך היום ואם הם גדולים:
מַלְבִּי״ם
ובן. עתה באר זמן המילה שמצותו כשהנולד הוא בן שמונת ימים וממילא מצותו על האב או על הב"ד, יליד, ובאר שמצוה זו המוטל על האב למול את בניו מוטל עליו גם למול את עבדיו, גם יליד בית ואף מקנת כסף מכל בן נכר הגם שאינו מזרעך בכ"ז המול ימול, אבל בכ"ז לא ישוה מילת העבדים אל מילת הבנים, כי מה שהעבד המול ימול, הוא רק מצד שהוא יליד ביתך ומקנת כספך, הוא אינו נכנס בזה בברית כאיש הישראלי ומילתו הוא רק מצד שהוא קנינך, כמו שנצטוו בשבת למען ינוח שורך וחמורך, אבל והיתה בריתי בבשרכם זה יהיה לברית עולם, בענין שמילת הבנים הוא מצד שהם נכנסים בברית, ומילת העבדים הוא רק מצד הקנין שהם שלך:
יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם׃
רַשִׁ״י
המול ימול יליד ביתך. כָּאן כָּפַל עָלָיו וְלֹא אָמַר לִשְׁמוֹנָה יָמִים לְלַמֶּדְךָ שֶׁיֵּשׁ יְלִיד בַּיִת נִמּוֹל לְאַחַר שְׁמוֹנָה יָמִים (ס"א לְאֶחָד) כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (דף קל"ה ב'):
אוּנְקְלוֹס
אִתְגַזָרָא יִתְגַזְרוּן (נ''י מִגְזַר יִגְזַר) יְלִיד בֵּיתָךְ וּזְבִין כַּסְפָּךְ וּתְהֵי קְיָמִי בְּבִשְׂרֵיכוֹן לִקְיָם עָלָם
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. ע"ד הפשט טעם המילה להיותה אות קבוע בבשר על אמונת הש"י ויחודו, לא ישתנה ולא יסור ממנו בין מחיים בין לאחר מיתה, והנה הוא נכנס באמונת היחוד, כענין שכתוב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך.
וע"ד המדרש מצות מילה היא כענין קרבן, וכשם שדם הקרבן לכפרה על המזבח כך דם המילה מכפר, ועל כן מצותה ביום השמיני, כי הקרבן לא יכשר עד יום ח', שנאמר (ויקרא כב) ומיום השמיני והלאה ירצה, וכשם שכתוב בקרבן (שמות כט) ואכלו אותם אשר כפר בהם, שאכילת הקרבן לכפרה כך ישראל עושין סעודה ביום המילה. ועוד גדול כחה יותר מן הקרבן, שהקרבן בממונו והמילה בגופו, באבר שכל גידי האברים נקשרים בו, אשר מטעם זה נקרא ראש הגויה, כלומר ראש כל הגוף, ועל כן חשוב לו לעקדה וזבח כאלו עקד את עצמו וכתיב (תהלים נ) כורתי בריתי עלי זבח.
ובבראשית רבה (בראשית ג), ואת להט החרב המתהפכת, רב הונא ורבנן, רב הונא בשם רבי אבא אמר החרב זו מילה שנאמר (יהושע ה) עשה לך חרבות צורים. רבנן אמרי החרב זו תורה, שנאמר (תהלים קמט) וחרב פיפיות בידם. רבי אבדימי אמר ואת להט החרב, להט זו גיהנם שמלהטת האדם מראשו ועד רגליו, החרב זו המילה, אמר הקב"ה מי מציל את בני מאש לוהט הוי אומר זו המילה. (משלי לא) לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים, משלג זו גיהנם, שנאמר (תהלים סח) תשלג בצלמון, בזכות מילה, כי כל ביתה לבוש שנים, זה דם מילה.
ובפרקי ר' אליעזר פרק כ"ט, אברהם מל את עצמו ביום הכפורים, שכן כתיב ביוה"כ (ויקרא כג) וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, וכן הוא אומר (בראשית יז) בעצם היום הזה נמול אברהם, הוי אומר ביוה"כ נמול אברהם אבינו, ובכל שנה ושנה רואה הקב"ה דם הברית של אברהם אבינו ומכפר על כל עונותיהם של ישראל, שנאמר (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו.
וע"ד השכל דבר ידוע כי חתוך האבר מחליש כחו של אבר, ואין אבר מכל אברי הגוף שנחתך מתחלת תולדתו שלא יהיה בטבע חסר מכחו, וע"כ באה מצות המילה שהיא סבה להחליש כח התאוה וגורע הנאת התשמיש, וכמו שאחז"ל הנבעלת לערל קשה לפרוש, ובשביל המילה אין קיום הזרע מתבטל בכך, כי הענין הטבעי ישאר על טבעו והוא נשמר מן המותר. ומה שבאה המצוה לשמונה ימים לפי שקודם לכן הוא חלוש מאד והוא בתכלית לחותו וכאלו הוא עדיין בבטן, ואם יונח עד שיגדל יבא הדבר לידי בטול, כך פירש הרמב"ם ז"ל.
וע"ד הקבלה
והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, יאמר
בריתי בבשרכם תהיה דוגמא
לברית עולם, הוא הנקרא צדיק יסוד עולם, ועליו יאמר ברית מלח עולם, כי הוא קיום העולם, כי הכתוב היה ראוי לומר והיתה בריתי בבשרכם לעולם, אבל אמר לברית עולם וברית עולם זה הוא בין הרגלים הנקראים נצח והוד, ועל זה בא המאמר המאיר עיני הלב לרז"ל חכמי האמת אמרו (איכה ב) ולא זכר הדום רגליו ביום אפו, הדום שבין רגליו. ולפי שסמוך לו מלכות שכנגדן הפריעה, על כן אמרו מל ולא פרע כאלו לא מל, לפי שהוא כמפריד ומקצץ, והרי שלמות המצוה בשניהם הוא היחוד, וזה מבואר.
סְפוֹרְנוֹ
בבשרכם. בשר הוא כנוי לאבר התולדה בלשון הקודש כמו גדלי בשר (יחזקאל ט"ז) זב מבשרו או החתים בשרו מזובו וזולתם. וזה כי בהיות אות הברית בזה האבר המסבב נצחיות במין יורה על הנצחיות המכוון בברית ובהיותו אבר התולדה יורה האות אשר בו על המשך הברית על הבנים:
יד וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא־יִמּוֹל אֶת־בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת־בְּרִיתִי הֵפַר׃
רַשִׁ״י
וערל זכר. כָּאן לִמֵּד שֶׁהַמִּילָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהוּא נִכָּר בֵּין זָכָר לִנְקֵבָה (בראשית רבה): אשר לא ימול. מִשֶּׁיַּגִּיעַ לִכְלַל עֳנָשִׁין וְנִכְרְתָה; אֲבָל אָבִיו אֵין עָנוּשׁ עָלָיו כָּרֵת, אֲבָל עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה: ונכרתה הנפש. הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּמֵת קֹדֶם זְמַנּוֹ (שבת כ"ד):
אוּנְקְלוֹס
וְעָרֵל דְכוּרָא דִי לָא יִגְזַר יָת בְּשַׂר עָרְלָתֵהּ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיהּ יָת קְיָמִי אַשְׁנִי
אִבְּן עֶזְרָא
וערל זכר אשר לא ימול. פי' ימול יפעול. כמו כי ידור נדר. והוא מן ונמלתם את בשר ערלתכם וטעמו אם היה בר מצוה ולא ימול את בשר ערלתו יש עליו כרת. כי מצות הנער הקטן על האב. ואם אביו לא מלהו ימול את עצמו בהיותו ברשותו. וכרת בידי שמים. והטועים יחשבו כי אם מת הנער ולא נמול אין לו חלק לעולם הבא. ואין פירוש הנפש כרצונם כי נפש כמו איש וטעמו גוף שיש לו נפש. וכן נפש כי תחטא. וי"א כי כרת המת קודם נ"ב שנה. וי"א כי כרת שיכרת שמו במות זרעו. על כן אמר הכתוב מעמיה כי מי שיש לו בנים כאילו הוא חי ושמו לא נכרת:
רַמְבַּ״ן
וערל זכר כאן לימדך שהמילה היא באותו מקום שהוא ניכר בין זכר לנקבה לשון רש"י (רש"י על בראשית י״ז:י״ד) וכן הזכירו רבותינו (ב"ר מו ד) גם טעמים אחרים ורבי אברהם אמר (ויקרא יב ג) ערלתו ידועה כי הוא בערוה ואין כן ערלת לב (ירמיהו ט כה) ושפה (שמות ו יב) ואזן (ירמיהו ו י) כי כולם סמוכים ולפי דעתי הדבר מפורש בכתוב כי לא אמר "ונמלתם את ערלתכם" שיהיה הדבר בספק וכן לא אמר "ערלת בשרכם" כמו שיאמר ערלת לבבכם (דברים י טז) וערלת שפתכם (עיי' שמות ו יב) אבל אמר "בשר ערלתכם" שתכרתו הבשר שהוא ערלה בכם כלומר הבשר האוטם בכם ואין בגוף בשר אוטם וכוסה אבר שיכרת הבשר ההוא וישאר בלא ערלה זולתי בשר החופה את העטרה שהזכירו חכמים (שבת קלז) ו"ערל בשר" (יחזקאל מד ט) כנוי כמו גדלי בשר (שם טז כו) זב מבשרו (ויקרא טו ב):
מַלְבִּי״ם
וערל זכר. הגם שהעבד שלא נמול מהאדון אין עליו עונש כשאינו מל א"ע אבל ערל זכר מישראל שלא מלו אביו מחויב למול א"ע וכשאינו מל חייב כרת, מצד שאת בריתי הפר כי הוא מן אלה שנכנסו בברית:
טו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא־תִקְרָא אֶת־שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ׃
רַשִׁ״י
לא תקרא את שמה שרי. דְּמַשְׁמַע שָׂרַי, לִי וְלֹא לְאַחֵרִים, כי שרה סְתָם שְׁמָהּ, שֶׁתְּהֵא שָׂרָה עַל כֹּל (ברכות י"ג):
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם שָׂרַי אִתְּתָךְ לָא תִקְרֵי יָת שְׁמַהּ שָׂרָי אֲרֵי שָׂרָה שְׁמַהּ
כְּלִי יָקָר
. לפי שכל יו"ד תואר לזכר, ומצינו לשון זה בזכר שנאמר ושרי ביששכר. לפי שהיתה עקרה כזכרים לא יולדים, ועכשיו ניתן לה ה"א במקום יו"ד כי כל ה"א תואר לנקבה להורות שמעתה תהיה נקיבה יולדת, וכדי שלא יהיה ליו"ד תרעומת לומר שנעקר מן התורה חצי מספרה. על כן הוסיף ה"א לאברהם להשליטו על כל המון גוים ועל ה' ראשי אברים. ולדעת חכמי הקבלה יש בה"א כח התולדה כמ"ש הא לכם זרע, וכמו שאמר התחת אלהים אנכי וגו'. וזהו טעם לשני ההי"ן של בלהה. על כן נתנו כאן שני ההי"ן אחת לאברהם ואחת לשרה. ונלקחה הי' מן שרה לאברהם, להורות שזכות של שרה גרם להם לתולדה זו, כמו שאמר ואבנה גם אנכי ממנה בזכות שהכניסה צרתה לביתה. וא"כ זכותה של שרה גרם לאברהם שיוליד. ד"א לכך ניתן להם הה"א כי בה"א ברא ה' את העולם ולא לתוהו בראה כי אם לשבת יצרה על כן תהיה הה"א סבה לתולדותם לצורך יישוב העולם. ויכול להיות שמה שנאמר ואגדלה שמך בתוספת ה"א רמז שיוסיף ה"א על שמו, ובסיבה זו אעשך לגוי גדול.
מַלְבִּי״ם
שאלות: למה לא אמר שרי אשתך לא תקרא שמה שרי, כמ"ש באברהם. מ"ש בכפל וברכתי וברכתיה. איך צחק אברהם כבלתי מאמין בהבטחת ה'. ולמה אמר לו ישמעאל יחיה. ומהו מלת לפניך. ומה התשובה אבל. ולמה כפל והקימותי את בריתי אתו ואת בריתי אקים את יצחק. ולמה הפסיק בענין ישמעאל: ויאמר אלהים. בא דבור מיוחד שלישי בעבור שרה, שרי אשתך עד הנה נקראת שרי, כי עיקר שמה היה יסכה ואברהם קראה שרי ר"ל שרתי שלי, עתה שאתה נעשית אב המון גוים כן היא שרה שמה, ע"ש השררה הכוללת לא המיוחדת לך:
טז וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ׃
רַשִׁ״י
וברכתי אותה. וּמַה הִיא הַבְּרָכָה? שֶׁחָזְרָה לְנַעֲרוּתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר הָיְתָה לִּי עֶדְנָה (בר' י"ח): וברכתיה. בַּהֲנָקַת שָׁדַיִם כְּשֶׁנִּצְרְכָה לְכָךְ בְּיוֹם מִשְׁתֶּה שֶׁל יִצְחָק, שֶׁהָיוּ מְרַנְּנִין עֲלֵיהֶם שֶׁהֵבִיאוּ אֲסוּפִי מִן הַשּׁוּק וְאוֹמְרִים בְּנֵנוּ הוּא, וְהֵבִיאָה כָל אַחַת בְּנָה עִמָּהּ וּמֵנִקְתָּהּ לֹא הֵבִיאָה, וְהִיא הֵנִיקָה אֶת כֻּלָּם; הוּא שֶׁנֶּאֱמַר הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה, בְּ"ר רְמָזוֹ בְּמִקְצָת:
אוּנְקְלוֹס
וֶאֱבָרֵךְ יָתַהּ וְאַף אֶתֵּן מִנַהּ לָךְ בָּר וֶאֱבָרֲכִנַהּ וּתְהֵי לְכִנְשִׁין מַלְכִין דְשַׁלִּיטִין בְעַמְמַיָּא מִנַהּ יְהוֹן
אִבְּן עֶזְרָא
וגם נתתי. כמו נתתי כסף השדה. והנה שניהם על לשון עבר במקום עתיד:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וברכתי אותה. בנערות ועדון בשר, על שם שכתוב (בראשית יח) אחרי בלותי היתה לי עדנה, וברכה ה' ברבוי חלב להניק, על שם שכתוב (בראשית כא) היניקה בנים שרה.
מלכי עמים זה יעקב ועשו.
סְפוֹרְנוֹ
וברכתיה. בהריון ובלידה ובגדול הבן שלא בצער הפך קללת חוה באמרו בעצב תלדו בנים. ואמר ששרה תהר תוליד ותגדל את בנה שלא בצער. כאמרם אשר פדה את אברהם שפדאו מצער גדול בנים:
מַלְבִּי״ם
וברכתי. וגם תכלל בברכה שנתברכת, והבן שאני צריך לתת לך יהיה ממנה, ואז תתברך שנית במה שתהיה לגוים וכן המלכים של העמים של בניו לא יהיו מבני ישמעאל רק ממנה יהיו, וכבר בארתי (ישעיה א) ההבדל בין עם לגוי, גוי מציין הקבוץ הגדול ואינו מציין שי"ל מלוכה והנהגה כוללת, ועם מציין שי"ל מלך מנהיג אותם לכן אמר מלכי עמים:
יז וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל־פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה־שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם־שָׂרָה הֲבַת־תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד׃
רַשִׁ״י
ויפל אברהם על פניו ויצחק. זֶה תִּ"אֻ, לְשׁוֹן שִׂמְחָה, וַחֲדִי, וְשֶׁל שָׂרָה לְשׁוֹן מָחוֹךְ; לָמַדְתָּ שֶׁאַבְרָהָם הֶאֱמִין וְשָׂמַח וְשָׂרָה לֹא הֶאֱמִינָה וְלִגְלְגָה, וְזֶהוּ שֶׁהִקְפִּיד הַקָּבָּ"ה עַל שָׂרָה וְלֹא הִקְפִּיד עַל אַבְרָהָם: הלבן. יֵשׁ תְּמִיהוֹת שֶׁהֵן קַיָּמוֹת, כְּמוֹ הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי? (שמואל א ב'), הֲרֹאֶה אַתָּה (יח' ח'), אַף זוֹ הִיא קַיֶּמֶת; וְכָךְ אָמַר בְּלִבּוֹ, הֲנַעֲשָׂה חֶסֶד זֶה לְאַחֵר, מַה שֶּׁהַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה לִי? ואם שרה הבת תשעים שנה. הָיְתָה כְדַאי לֵילֵד; וְאַף עַל פִּי שֶׁדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מוֹלִידִין בְּנֵי ת"ק שָׁנָה, בִּימֵי אַבְרָהָם נִתְמָעֲטוּ הַשָּׁנִים כְּבָר וּבָא תַּשּׁוּת כֹּחַ לָעוֹלָם, צֵא וּלְמַד מֵעֲשָׂרָה דּוֹרוֹת שֶׁמִּנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, שֶׁמִּהֲרוּ תּוֹלְדוֹתֵיהֶן בְּנֵי ס' וּבְנֵי ע':
אוּנְקְלוֹס
וּנְפַל אַבְרָהָם עַל אַפּוֹהִי וַחֲדִי וַאֲמַר בְּלִבֵּהּ הַלְּבַר מְאָה שְׁנִין יְהֵי וְלַד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִין שְׁנִין תְּלִיד
אִבְּן עֶזְרָא
הלבן מאה שנה יולד. תמה בעבור היות זרע הזקן קר על כן לא יוליד. והתימה הגדול איך תלד אשה שנפסק דמה. והבן מהדם יבנה ויכונן. וכאשר תסתכל ותרא כי דבר שרה נפלא מדבר אברהם. כי הנה מצאנו אבות שכל אחד הוליד בן והוא גדול יותר מתשעים שנה וחיי הדורות בימי אברהם ארוכים מחיי דור ודור. וכאשר נסתלק המלאך מיד מל בנו וכל ילידי ביתו ומקנת כספו:
רַמְבַּ״ן
ויצחק תרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית י״ז:י״ז) "וחדי" וכן הדבר כי הצחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה כמו משחקת בתבל ארצו (משלי ח לא) משחקים לפני ה' ( ו ה) ולפי דעתי שהכונה בלשון הזה כי כל רואה ענין נפלא באדם לטוב לו ישמח עד ימלא שחוק פיו והוא מה שאמרה שרה (בראשית כ״א:ו׳) צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי כענין אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה (תהלים קכו ב) וכן עשה אברהם כאשר נאמר לו זה שמח ומלא שחוק פיו ויאמר בלבו ראוי זה לשחוק כי הוא ענין נפלא מאד הלבן מאה שנה יולד ואם שרה בת תשעים תלד ולא יהיה זה לשחוק ולשמחה ויקצר הכתוב בתמיהה כי היא נקשרת במה שאמר ויצחק וכן הגם הלום ראיתי (בראשית ט״ז:י״ג) נקשר בראש הפסוק כי אמרה הגם הלום ראיתי השם שנגלה לי כי ראה בעניי ולא אקראנו אל ראי וכן הנגלה נגליתי אל בית אביך (שמואל א ב כז) קשור עם "למה תבעטו בזבחי ובמנחתי" יאמר האם בחרתי בכם שתבעטו בזבחי ומנחתי ולמה תעשו כן או שתהיה הלבן מאה שנה בשאלה לדבר פלא לא כדבר נמנע כמו התשפוט את עיר הדמים (יחזקאל כב ב) ענינו התרצה לשפוט אותה ולהודיעה את כל תועבותיה וכן התעיף עיניך בו ואיננו (משלי כג ה) וכן המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת (בראשית ג׳:י״א) כלומר האם עלה בדעתך על הלב לאכול מן העץ וכן זה האם יעלה על הלב שלבן מאה שנה יוליד שרה בת תשעים שנה תלד ואחר כן אמר לו שיהיה הנס הזה עם חיי ישמעאל: הלבן מאה שנה יולד אין הפלא בבן מאה שנה שיוליד כי האנשים יולידו כל ימי היות בהם הליחה בני תשעים ובני מאה גם בדורות האלה אף כי בימי אברהם שלא עברו מימיו פי השנים והנה אחרי זה ארבעים שנה הוליד בנים רבים מקטורה אבל אמר הלבן מאה שנה שלא הוליד בבחרותו מן האשה הזאת יוליד ממנה עתה אחרי מאה ואחרי תשעים שפסק ממנה ארח נשים כי ידע כן ולכך לא אמר כן מתחלה כשנאמר לו (בראשית י״ז:ו׳) "ונתתיך לגוים" עד אמרו אליו כי משרה יוליד וצוה אותו וקראת את שמו יצחק בעבור הצחוק שעשה אברהם וזה לאות כי היה לאמונה ולשמחה ואחרי שקרא אותו אברהם כן כאשר צוה ה' אותו אמרה שרה הכי קרא שמו יצחק כי צחוק עשה לי אלהים:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויפול אברהם על פניו. כבר הזכיר זה למעלה ויפול אברם על פניו, אבל אותו היה לכוון דעתו לנבואה, וזה היה להתפלל על ישמעאל.
ומה שהזכיר בו הכתוב לשון נפילה בכל פעם ופעם, ללמדך שקודם המילה לא היה מתנבא אלא נופל, לפי שהערלה מאוסה אצל הש"י, וכן מצינו בבלעם שכתוב בו (במדבר כד) נופל וגלוי עינים, אבל אחר שנמול היה מתנבא מעומד, והוא שכתוב (בראשית יח) ואברהם עודנו עומד לפני ה'.
הלבן מאה שנה יולד. ח"ו שירחיק אברהם היות הענין גדול ע"ד הנס והפלא.
אבל על דרך הטבע דבר ואמר
הלבן מאה שלא הוליד בבחרותו מן האשה הזאת יוליד עתה,
ואם שרה הבת תשעים תלד אחרי שנפסק האורח ממנה, זה א"א בשום פנים ע"ד הטבע, אבל ע"ד הנס והפלא ידע והאמין שאפשר ביכולת הבורא יתברך כמו שהעיד עליו הכתוב למעלה והאמין בה'.
ומה שיזכיר בו הכתוב
ויצחק, אין זה צחוק ולעג ח"ו, רק לשון שמחה, כלשון (תהלים קכ"ו) אז ימלא שחוק פינו, ועל כן תרגם אונקלוס תרגום ישמח שהוא וחדי ולא תרגם וחייך. והראיה כי לשון ויצחק הוא מלשון שמחה מה שנצטוה מפי הש"י לקרותו יצחק, שנאמר וקראת את שמו יצחק, ואלו לעג אברהם על הענין לא יצוהו הש"י שיקרא לו שם על שם הלעג, אבל ודאי כיון שצוה עליו כן אין בכונתו של אברהם רק טוב.
סְפוֹרְנוֹ
הלבן מאה שנה יולד. אע"פ שאפשר שתתעבר האשה אחרי ימי בחרות. זה יקרה לה במשכב אדם בחור אבל לא במשכב אדם זקן: הבת תשעים [שנה] תלד. במשכב שום אדם אפילו בחור:
מַלְבִּי״ם
ויפול אברהם. הנה צחק ושמח על הבשורה, אבל היה לפלא בעיניו, ויאמר בלבו הלבן, ר"ל הלא יש בזה שלש פליאות. א] מצדי הלבן מאה שנה יולד, ואין זה בדרך הטבע אף אם האשה ילדה, ועוד שני פליאות מצד שרה. א] האם שרה תלד אחר שהיא עקרה. ב] הבת תשעים שנה תלד אף אם לא היתה עקרה:
יח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ׃
רַשִׁ״י
לו ישמעאל יחיה. הַלְוַאי שֶׁיִּחְיֶה יִשְׁמָעֵאל; אֵינִי כְדַאי לְקַבֵּל מַתַּן שָׂכָָר כָּזֶה: יחיה לפניך. יִחְיֶה בְיִרְאָתֶךָ, כְּמוֹ הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי – פְּלַח קֳדָמַי:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ לְוַי יִשְׁמָעֵאל יִתְקַיָּם קֳדָמָךְ
רַמְבַּ״ן
לו ישמעאל יחיה לפניך פירוש המלה הזאת בכל מקום כטעם "אם" והורכבה במלת "לולי" (בראשית ל״א:מ״ב) וטעמה "אם לא" ונכתבה לפעמים באל"ף (בראשית מ״ג:י׳) וכן ירכיבוה עוד ויאמרו "אלו" ואלו לעבדים ולשפחות (אסתר ז ד) ואלו חיה אלף שנים פעמים (קהלת ו ו) וענין המלה "אם לו" וטעמה כמו "אם אם" ובא הכפל לחזוק כמו הרק אך במשה (במדבר יב ב) המבלי אין קברים (שמות יד יא) ודומיהם ואמר אברהם אם ישמעאל יחיה לפניך ארצה בברכה הזאת אשר ברכתני בזרע שרה כי הבטיחו מתחלה אשר יצא ממעיך הוא יירשך (בראשית ט״ו:ד׳) והנה היורש אותו יחיד והיה חושב שהוא ישמעאל ועתה כאשר נאמר לו כי משרה יוליד והבין כי הוא היורש פחד פן ימות ישמעאל ולכן אמר זה יחיה לפניך פירש רש"י (רש"י על בראשית י״ז:י״ח) יחיה ביראתך כמו התהלך לפני (בראשית י״ז:א׳) פלח קדמי ואיננו נכון בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך אבל פירושו יחיה ויתקיים זרעו כל ימי עולם:
אוֹר הַחַיִּים
ויאמר אברהם וגו' לו ישמעאל וגו'. יכוין בתפלה זו שיהיה ישמעאל הולך בצדק לפני ה', וזה הוא יחיה לפניך שהצדיקים קרויים חיים. ואומרו לפניך על דרך אומרו ואתם הדבקים בה' וגו' והוצרך לתפלה לפי שראה בו סימנים לא טובים שעל כל פנים לא תהיה רשעת הרשע נעלמת מעיני הצדיק ומה גם בנו, לזה התפלל עליו שיהיה צדיק, וגילה דעתו כי הוא זה מבוקשו וכמו שפירשתי בפסוק (ט"ו ג') הן לי. והבטיחו ה' שיהיה זרעו ככוכבים ושואל שתתקיים הבטחה זו בישמעאל:
מַלְבִּי״ם
ויאמר אברהם. וע"כ חשב אברהם בלבו, אחר שהוא נס שלא כדרך הטבע וה' לא יעשה נס לבטלה, אחר שלקיים הבטחתו שיהיה לי זרע כבר נתקיים בישמעאל, ע"כ שיודע ה' שישמעאל עתיד למות או שיהיה רשע עד שלא יקויים בו ההבטחה מ"ש לזרעך נתתי את הארץ, ולכן מוכרח לנוסס נסים גדולים כאלה כדי לקיים הבטחתו, וע"כ בקשלו ישמעאל יחיה ולא ימות וגם שיהיה לפניך צדיק ולא רשע, וכ"פ הרי"א:
יט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת־שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו׃
רַשִׁ״י
אבל. לְשׁוֹן אֲמִתַּת דְּבָרִים, וְכֵן אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ (בראשית מ"ב), אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ (מלכים ב ד'): וקראת את שמו יצחק. עַל שֵׁם הַצְּחוֹק, וְיֵ"אֹ עַל שֵׁם הָעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת וצ' שָׁנָה שֶׁל שָׂרָה וח' יָמִים שֶׁנִּמּוֹל, וק' שָׁנָה שֶׁל אַבְרָהָם: והקימתי את בריתי אתו. לָמָּה נֶאֱמַר, כְּבָר כְּתִיב וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ וְגוֹ'? אֶלָּא לְפִי שֶׁאוֹמֵר וַהֲקִמוֹתִי וְגוֹ', יָכוֹל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה בִּכְלַל הַקִּיּוּם, תַּ"לֹ וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ – וְלֹא עִם אֲחֵרִים: ואת בריתי אקים את יצחק. לָמָּה נֶאֱמַר? אֶלָּא לִמֵּד שֶׁהָיָה קָדוֹשׁ מִבֶּטֶן. דָּ"אַ אָמַר רַ' אַבָּא, מִכָּאן לָמַד קַ"וָ בֶּן הַגְּבִירָה מִבֶּן הָאָמָה; כְּתִיב הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, זֶה יִשְׁמָעֵאל, וְקַ"וָ וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק: ואת בריתי. בְּרִית הַמִּילָה תְּהֵא מְסוּרָה לְזַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק:
אוּנְקְלוֹס
וַאֲמַר יְיָ בְּקוּשְׁטָא שָׂרָה אִתְּתָךְ תְּלִיד לָךְ בָּר וְתִקְרֵי יָת שְׁמֵהּ יִצְחָק וַאֲקִים יָת קְיָמִי עִמֵּהּ לִקְיָם עָלָם לִבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי
רַמְבַּ״ן
אבל שרה אשתך כמו אבל בן אין לה (מלכים ב ד יד) כטעם רק אמר רק הבן אשר אני מבשרך עליו שרה אשתך תלד אותו ובו אני מקים בריתי לעולם ובזרעו אחריו וישמעאל אברך להרבות זרעו אך לא מבריתי:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וקראת את שמו יצחק. השם הזה הושם לו ע"י הקב"ה ומפני זה לא נשתנה שמו לעולם לקרותו בשם אחר כשם שמצינו באברהם שנשתנה שמו מאברם לאברהם, וכן יעקב מצינו שנשתנה שמו מיעקב לישראל לפי שהושם השם בכל אחד מהם ע"י אביהם, אבל יצחק שהושם ע"י הקב"ה הוקבע לו לעולם השם ההוא ולא נשתנה, וכן מצאתי בירושלמי דברכות מפני מה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב ושמו על יצחק לא נשתנה, אלא אלו אבותם קראו אותם יצחק הקב"ה קראו שנאמר וקראת את שמו יצחק ע"כ, ומה שתמצא שמו של יצחק בשי"ן והוא שכתוב (תהלים ק"ה) ושבועתו לישחק אין זה שנוי אבל רצה הנביא לרמוז על מדתו שהיא האש הגדולה, וידעת זה ממה שאמרו בספר יצירה שלש אמות אמ"ש אויר מים אש מ"ם דוממת די"ץ שורקת, ועוד טעם אחר כי אברם הוצרך הכתוב לשנותו אברהם על שם כי אב המון גוים נתתיך, ויעקב ישראל ע"ש כי שרית עם אלהים, וע"י הענינים והמאורעים שאירעו בשניהם הוצרכו לשנות שמם, אבל יצחק לא הוצרך לכך כי לא אירעו לו מאורעות כמותם ולא ראה עצמו לחוץ המקרים כאברהם ויעקב אבל מיום שנולד נתקדש באות ברית קדש ונתיישב בארה"ק לא יצא ממנה לעולם:
כְּלִי יָקָר
. יש להתבונן והלא כבר אמר לו הקב"ה וגם נתתי לך ממנה בן ומלת נתתי אע"פ שהבטחת הש"י דומה כאלו היא נתונה כבר מ"מ נראה שהזכיר לשון עבר כי כבר נתן לשרה הה"א אשר היא סיבה לתולדה כאמור. ועוד מה שאמר הלבן מאה שנה יולד. וכי היה אברהם מסופק ביכולת האל חלילה, כי פשוטו משמע שאין זה תמיהה קיימת, ויגיד עליו ריעו ואם שרה הבת תשעים שנה תלד. והקרוב אלי בזה לפי שמצינו לשון בן אף בלא לידה כמו שאמר במשה רבינו ע"ה ויהי לה לבן. כך חשב אברהם מאחר שנאמר גם נתתי לך ממנה בן ולא הוזכר הלידה ודאי כוונתו שתביא אסופי מן השוק ותגדלהו על ברכה, ודומה כאילו היה בנו ובנה ממש, כי למה נאמר שישנה הקב"ה הטבע במקום שיש לפרש דברי השם מסכימים עם הטבע. לכך אמר בלשון תמוה הלבן מאה שנה יולד. על כן השיב לו הקב"ה אבל שרה אשתך יולדת בן לידה ממש.
ומה שאמר והיתה לגוים לשון רבים, יתכן לפרשו שרמז לו שבזכותה נפקדו כל העקרות שבכל העולם וע"י זה דומה כאילו יצאו גוים רבים ממנה שהרי מן שרה לא יצאו כי אם ישראל גוי אחד בארץ. שהרי עשו אינו בכלל כי כבר נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע.
אוֹר הַחַיִּים
ויאמר אלהים אבל שרה וגו'. צריך לדעת טעם אומרו אבל כי אין לה משמעות:
ונראה שנתכוין לומר אליו אין הכי נמי אם הנתינה היא בשבילך לבד יש לך פה לומר שאתה מסתפק בישמעאל, אבל שרה אשתך יולדת פי' לצד שתלד שרה אינך רשאי לוותר בשל הזולת ודקדק לומר לך פי' שיהיה לה בן ממך כתפלתה שכל בנים שיהיו לה יהיו ממך. עוד אפשר לומר כי ה' הקפיד על שאמר לו ישמעאל שבחר בישמעאל. ואפשר כי זה היה סיבה שניתן לו יצחק מסטרא דנוקבא, והוא אומרו שרה יולדת, ונצטער הרבה מצד זה כשעקד אותו על גבי המזבח כי על ידי העקידה ניתנה לו הנפש היולדת ונולדה לו אז רבקה בת זוגו:
מַלְבִּי״ם
ויאמר אלהים. השיב לו, לא כמו שאתה חושב שאני עושה נס זה יען שישמעאל ימות, רק מפני ששרה אשתך יולדת לך בן, מפני שהזרע המיועד צריך להיות משרה שהיא מיועדת לכך, שמצד שהיא אשתך תלד בן הראוי לך, שיהיה לב וסגולה, שאין הגר ראויה שיצא ממנה זרע כמוהו, וקראת את שמו יצחק ע"ש הצחוק, כי יולד באמת בדרך נס ופליאה, וזאת אני רוצה שיצחקו כולם ויתפלאו על לידתו, והקימותי, ואתו אקים את בריתי לא עם ישמעאל וזרעו שזרע ישמעאל אינם בכלל הברית אשר כרתי עמך:
כ וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים־עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל׃
רַשִׁ״י
שנים עשר נשיאים. כַּעֲנָנִים יִכְלוּ; כְּמוֹ נְשִׂיאִים וְרוּחַ (משלי כ"ה):
אוּנְקְלוֹס
וְעַל יִשְׁמָעֵאל קַבֵּלִית צְלוֹתָךְ הָא בָּרֵכִית יָתֵהּ וְאַפֵּישּׁ יָתֵהּ וְאַסְגֵּי יָתֵהּ לַחֲדָא לַחֲדָא תְּרֵין עֲשַׂר רַבְרְבַיָּא יְלִיד וְאֶתְּנִנֵּיהּ לְעַם סַגִּי
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ולישמעאל שמעתיך וגו'. כלומר ולישמעאל אברך מצד התפלה שאתה מתפלל עליו אך לא מצד הברית של יצחק:
שנים עשר נשיאים יוליד, היו לישמעאל י"ב בנים והם מפורשים בשמותם בסוף סדר ויהיו חיי שרה שכתוב שם בכור ישמעאל נביות וקדר ואדבאל ומבשם ומשמע ודומה ומשא חדד ותימא יטור נפיש וקדמה הרי י"ב, ומה שאמר י"ב נשיאים ולא אמר י"ב גוים יוליד זה להורות על התנשאותם ומעלתם הגדולה שתחול עליהם ברכת הרבוי יותר משאר העמים כמו שהבטיחו הש"י הנה ברכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו במאד מאד, ועוד תכלול מלת נשיאים שיאבדו מן העולם אחר המעלה הגדולה שהיא מלשון (משלי כ"ה) נשיאים ורוח, ובא לרמוז שהם כלים ואובדים מן העולם כלשון (איוב ז') כלה ענן וילך, זהו שתמצא נשיאם חסר יו"ד האחרונה, ולמדך הכתוב על מלכות ישמעאל שתחלתו חזק וסופו תשש וכן אמר המלאך להגר והוא יהיה פרא אדם כלו' שיהיה בין בני אדם כפרא שינצח הכל ואח"כ יד כל בו:
ונתתיו לגוי גדול. כתב רבינו חננאל ז"ל ראינו שנתאחרה הבטחה זו להם אלפים של"ג שנה ולא היה איחורם תלוי בעונם והיו מצפים לה כל השנים הללו וסוף סוף באה ונתק ימה ואח"כ נתחזקה המלכות בידם, אנו שנטלה ממנו בעונינו ושם זמנו אלף ג' מאות ושלשים שנה עאכו"כ שנהיה מצפים להבטחתו ולא נתיאש, ע"כ:
אוֹר הַחַיִּים
ולישמעאל שמעתיך וגו'. הכונה להיות שאברהם לא התפלל על ישמעאל אלא לצד שהוא לבדו זרעו מה שאין כן אחר שנתן לו ה' זרע משרה אז לא יבקש עוד על ישמעאל לזה אמר לו הקדוש ברוך הוא ולישמעאל שמעתיך פי' קבלתי דבריך והוא על דרך אומרם ז"ל קללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת ומרובה מדה טובה ממדת וכו' ולפי מה שפירשתי שתפלת אברהם על ישמעאל היתה שיהיה צדיק רמז לו ה' שיחזור בתשובה כאומרו הנה ברכתי אותו שיחזור בתשובה שהברכה הוא שיהיה נכלל בברוך וברוך הוא מקור הקדושה. ואמר לשון עבר ברכתי וגו' הוא מה שרמז באומרו (טו) תקבר בשיבה טובה, וכן היה כאומרם ז"ל (ב"ר פל"ח) שעשה תשובה:
מַלְבִּי״ם
ולישמעאל. אבל מה שנוגעלישמעאל שמעתיך לברכו ברבוי עםויוליד שנים עשר נשיאים לא מלכים, ויהיה לגוי גדול לא גוים ושבטים מחולקים, ואת בריתי לא אקים אתו רק את יצחק:
כא וְאֶת־בְּרִיתִי אָקִים אֶת־יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת׃
אוּנְקְלוֹס
וְיָת קְיָמִי אָקִים עִם יִצְחָק דִי תְלִיד לָךְ שָׂרָה לְזִמְנָא הָדֵין בְּשַׁתָּא אָחֳרַנְתָּא
כב וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם׃
רַשִׁ״י
מעל אברהם. לְשׁוֹן נְקִיָּה הוּא כְּלַפֵּי שְׁכִינָה, וְלָמַדְנוּ שֶׁהַצַּדִּיקִים מֶרְכַּבְתּוֹ שֶׁל מָקוֹם (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וְשֵׁיצֵי לְמַלָּלָא עִמֵהּ וְאִסְתַּלַּק יְקָרָא דַיְיָ מֵעִלָּווֹהִי דְּאַבְרָהָם
רַמְבַּ״ן
ויעל אלהים מעל אברהם לשון כבוד כלפי המקום ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של הקב"ה לשון רש"י (רש"י על בראשית י״ז:כ״ב) אבל לשונם בבראשית רבה (בראשית רבה מ״ז:ו׳) האבות הן הן המרכבה ירמוז למה שכתוב (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם ופחד יצחק היה לי (בראשית ל״א:מ״ב) והמשכיל יבין:
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
ויעל אלהים מעל אברהם. האבות חשובים ככרובים של מעלה ע"כ הזכיר הכתוב מעל אברהם כלשון שכתוב (יחזקאל ט, ג) וכבוד ישראל נעלה מעל הכרובים ומפורש ארז"ל האבות הן הן המרכבה:
סְפוֹרְנוֹ
ויעל אלהים מעל אברהם. וההפך ויצא קין מלפני ה':
כְּלִי יָקָר
. פירש"י למדנו מכאן שהאבות הן הן מרכבתו של מקום הורה בזה שאין שום אמצעי בין המקום ב"ה ובין האבות ויהיה מחיצתם לפנים ממחיצת מלאכי השרת, כמו שפירש"י על פסוק כעת יאמר ליעקב וגו' וכמ"ש מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם. כי הקב"ה מעונו למעלה ומתחתיו האבות שהם זרועות עולם, כי המה מחזיקים הכסא כביכול, וכמ"ש רוכב שמים בעזרך ר"ל אתה עוזר לי כביכול, כדרך שאמרו שהצדיקים מוסיפין כח בגבורה שלמעלה כו'. וטעם למה שנאמר ויעל אלהים היינו שיתעסק אברהם במילה ולא יתעכב כל זמן שהשכינה אצלו.
מַלְבִּי״ם
ויעל אלהים. פי' הר"ן מפני שמדרך הנבואה שגם בכלות הדבור לא יעלה האור תיכף, רק בכאן נסתלק תיכף כדי שיקיים המצוה, וע"כ ויקח אברהםוכו' וימל בעצם היום הזה, ולמד שמלן כולם ביום אחד שלא לאחר המצוה אפילו יום אחד, הגם שזה היה כל זכר הנמצא באנשי בית אברהם וזולת זה לא היו זכרים בביתו ויש סכנה מפני שכניהם שיפלו עליהם בהיותם כואבים ויהרגום, בטח לבו בה':
כג וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת־יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל־יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל־מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל־זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת־בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים׃
רַשִׁ״י
בעצם היום. בּוֹ בַּיּוֹם שֶׁנִּצְטַוָּה, בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה; לֹא נִתְיָרֵא לֹא מִן הַגּוֹיִם וְלֹא מִן הַלֵּצָנִים, וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹיְבָיו וּבְנֵי דּוֹרוֹ אוֹמְרִים אִלּוּ רְאִינוּהוּ לֹא הִנַּחְנוּהוּ לָמוּל וּלְקַיֵּם מִצְוָתוֹ שֶׁל מָקוֹם: וימל. לְשׁוֹן וַיִּפְעַל:
אוּנְקְלוֹס
וּדְבַר אַבְרָהָם יָת יִשְׁמָעֵאל בְּרֵהּ וְיָת כָּל יְלִידֵי בֵיתֵהּ וְיָת כָּל זְבִינֵי כַסְפֵּה כָּל דְּכוּרָא בַּאֲנָשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וּגְזַר יָת בִּשְׂרָא דְעָרְלָתְהוֹן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין כְּמָא דִי מַלֵיל עִמֵּהּ יְיָ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
וימל את בשר ערלתם. השתדל תחלה במילתם ובאחרונה מל את עצמו, וכן כתוב אח"כ בעצם היום הזה נמול אברהם, שאלו הקדים מילתו למילתם היה חולה ומסוכן ולא היה אפשר להתעסק בהם:
סְפוֹרְנוֹ
בעצם היום הזה. שלא אחר:
אוֹר הַחַיִּים
ויקח אברהם וגו'. להיות שישמעאל היה גדול בן י"ג שנה לזה הוצרך לקחתו בדברים להתרצות לו. וגם לילידי ביתו ומקנת כספו כי היה בהם גדולים ולקחם בפיוס כי רצה שכולם יקבלו עליהם ברצונם מצות המלך:
כאשר דבר וגו'. צריך לנו לדעת למה הוצרך לומר כאשר דבר וגו' רואה אני כי כן עשה. ואולי שיכוין לומר שאותו מעשה שלקח אותם בריצוי הוא כאשר דבר אתו אלהים:
עוד יכוין לומר שלא נתעכב מעשות מצות ה' אלא תכף ומיד כאשר דבר פירוש סמוך, וזה להודיע זריזותו ע"ה בעבודת הקדוש ברוך הוא:
עוד יכוין לומר על דרך אומרם ז"ל המול ימול שצריך המל שיהיה הוא עצמו נימול. וזה הוא שאמר כאשר דבר אתו פי' שקדם הוא ומל עצמו תחלה ואחר כך מל האחרים. וכפי זה לא קשה למה לא הזכיר הכתוב מילת אברהם כי מב' טעמים יש לו להקדים עצמו, בין מצד הזריזות קשוט עצמך וכו', בין מצד כדי שימול אותם כהלכה אשר צוהו ה' המול ימול, ומה שאמר הכתוב אחר כך ואברהם בן צ"ט שנה וגו' זה להודיע הזמן שבו נימול כשם שאמר וישמעאל בן י"ג אף על פי כן הזכירו קודם. ולמה שפירשתי לא קשה כי השמיענו הכתוב שהוא מל עצמו תחלה כמ"ש כאשר דבר אתו וגו' על אופן שפירשתי:
חסלת פרשת לך לך
כד וְאַבְרָהָם בֶּן־תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ׃
רַשִׁ״י
בהמולו. בְּהִפָּעֲלוֹ, כְּמוֹ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב'):
אוּנְקְלוֹס
וְאַבְרָהָם בַּר תִּשְׁעִין וּתְשַׁע שְׁנִין כַּד גְזַר בִּשְׂרָא דְעָרְלְתֵהּ
רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי
בהמולו בשר ערלתו. כמו שנצטווה למעלה ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית, ובאר לנו כי המצוה היא אות קבוע בבשר והיה הבשר לאות ברית, וע״כ נקראת המצוה הזאת אות, ושלש מצות בתורה הן שנקראו אות ואלו הן מילה שבת תפילין ושלשתן עדות ואות על היחוד והאמונה, ואין ראוי לכל אחד מישראל לעמוד זולת השתים מהן כי קיום כל דבר ע״פ שנים עדים ועל זה יצטרך שילכו ב׳ עדים עמו, ולפיכך חייב אדם להזהר במצות תפילין ואז יהיו ב׳ עדיו לא יסורו ממנו. וכאותו שנשתבח בהן אותו חכם, מימי לא הלכתי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, וביום שבת שהוא פטור מתפילין, מילה ושבת נמצאת בו, מלמד שכל הזהיר במצות תפילין אין שני עדיו זזין ממנו לעולם לא בחול ולא בשבת.
ובמדרש בהמולו בשר ערלתו גדולה מילה שכל מי שהוא מהול אינו יורד לגיהנם, כתיב הכא ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית, וכתיב התם (ויקרא יב) וביום השמיני ימול, ומי יורד לגיהנם, מי שכתוב אחריו את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני, שכולם ערלי לב, וכל הרשעים יורדים לגיהנם, שכן מצינו ביחזקאל (יחזקאל לב) בן אדם נהה על המון מצרים והורידהו, שם אשור וכל קהלה, שם משך תובל וכל המונה כולם ערלים מחללי חרב, שמה נסיכי צפון, וכן אמר ישעיה (ישעיה ה) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק, למי פערה פיה למי שאין להם חק, שנאמר (תהלים קה) ויעמידה ליעקב לחק. ואמר עוד הפסוק (זכריה ט) גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, וכתיב (משלי לא) לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים ע"כ. וע"כ נהגו כל ישראל לנער המת שלא הגיעו ימיו למצות מילה שמוהלין אותו בקבר.
זכו ישראל במצוה זאת שהיא מוחזקת בידם ובה הובטחו על שלש מתנות, על מלכות בית דוד שלא תפסק, ועל מתנת הארץ שתהיה להם לאחוזת עולם, ועל השכינה שתהיה שורה בישראל, ושלשתן רמוזות בפרשה זו, מלכות בית דוד, שאמר ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו, והכתוב הזה בברית, ומצינו במלכות בית דוד ברית, הוא שכתוב (תהלים פט) כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי, עד עולם אכין זרעך ובניתי לדור ודור כסאך סלה. מתנת הארץ, הוא שאמר ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, באר שתהיה הארץ לישראל אחזת עולם שלא יירשוה ושלא יושיבוה רק הם, ואם אולי יגלו ממנה ישובו אליה כי אחזת עולם היא להם, לא לעו"ג, וזה הוא סימן גדול לישראל שמיום שגלו ממנה לא נתישבה שם אומה כלל אבל היא חרבה ושממה עד שישובו אפרוחיה לתוכה. השכינה שתשרה בישראל, הוא שאמר והייתי להם לאלהים, כלומר להם לבדם ולא לעו"ג. ואשרי העם שהובטח בשלש מתנות כאלה, מלכות בית דוד שלא תפסק לעולם, ושתהיה הארץ הקדושה להם לבדם מתנה לאחוזת עולם, ושתהיה השכינה שורה ביניהם, מה שלא זכו שום אומה מעו"ג לאחד מכל אלו, וזה שאמר דוד (תהלים קמד) אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו.
מַלְבִּי״ם
ואברהם. הגם שהיה זקן בן צ"ט וישמעאל בן י"ג לא עכב ישמעאל בעדו הגם שכחו חזק ונמול עמו ביום ההוא, ויודיע שרק אברהם נמול מצד עצם המצוה כי הוא שנכרת עמו הברית, אבל ישמעאל וכל אנשי ביתו רק נמולו אתו, שאם היו יוצאים מרשות אברהם לא היו חייבים במילה, וכן לא חל חיוב זה על זרעם:
כה וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן־שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ׃
רַשִׁ״י
בהמולו את בשר ערלתו. בְּאַבְרָהָם לֹא נֶאֱמַר "אֵת", לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה חָסֵר אֶלָּא חִתּוּךְ בָּשָׂר, שֶׁכְּבָר נִתְמָעֵךְ עַל יְדֵי תַשְׁמִישׁ; אֲבָל יִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה יֶלֶד, הֻזְקַק לַחְתֹּךְ עָרְלָה וְלִפְרֹעַ הַמִּילָה, לְכָךְ נֶאֱמַר בּוֹ "אֵת" (בראשית רבה):
אוּנְקְלוֹס
וְיִשְׁמָעֵאל בְּרֵהּ בַּר תְּלַת עַשְׂרֵי שְׁנִין כַּד גְּזַר יַת בִּשְׂרָא דְעָרְלְתֵהּ
כו בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ׃
רַשִׁ״י
בעצם היום הזה. שֶׁמָּלְאוּ לְאַבְרָהָם צ"ט שָׁנָה וּלְיִשְׁמָעֵאל י"ג שָׁנִים נמול אברהם וישמעאל בנו:
אוּנְקְלוֹס
בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין (גְּזַר) אִתְגְּזַר אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּרֵהּ
אִבְּן עֶזְרָא
בעצם היום הזה. ולא אחר לעשות הדבר והנה היו שמנה עשר ושלש מאות ילידי ביתו חוץ ממקנת כספו ואחר כן נמול אברהם גם ביום בעצמו וישמעאל בנו וילידי ביתו ומקנת כספו כלם נמלו אתו ברצונם. והטעם שלא הכריחם רק מהרו כלם לעשות ולמלאות רצון השם:
רַמְבַּ״ן
בעצם היום הזה כתב רש"י (רש"י על בראשית י״ז:כ״ו) בעצם היום הזה שמלאו לאברהם צ"ט שנה ולישמעאל י"ג נמולו ומה טעם להזכיר זה ועוד שכבר הסכימו (ר"ה י) לדברי רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם ובתשרי נולדו אבות ובפסח נולד יצחק והכתוב אמר למועד הזה בשנה האחרת והוא כתב בסדר וירא (יח י) כי הבשורה היתה בפסח ולפסח הבא נולד יצחק אבל בעצם היום הזה שנצטוה במצוה הזאת נימול הוא וילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וכל מקנת כספו סיפר הכתוב מעלתו ביראת ה' ומעלת כל בני ביתו שכולם זריזים מקדימין למצות ואין טעם נימול אברהם שנימול הוא בתחלה אבל ישמעאל בנו נימול מתחלה וכל בני ביתו כי כן כתוב (בראשית י״ז:כ״ג) ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואחרי כן ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו והטעם כי אברהם נזדרז במצות המילה שלהם תחילה ומל אותם הוא בעצמו או שזימן להם מוהלים הרבה והוא עומד עליהם ואחר כך מל את עצמו שאילו הקדים מילתו היה חולה או מסוכן בה מפני זקנתו ולא היה יכול להשתדל במילתם חסלת פרשת לך לך:
כְּלִי יָקָר
. אע"פ שכבר נאמר וימל בשר ערלתם וכתיב בהמולו את בשר ערלתו. מ"מ חזר ופירש לומר שעשה גם מילתו בעצם היום הזה לעין כל ולא היה מתבייש מפני הרואים. כי על פי' רש"י קשה, למה ימחו בו ליצני הדור, ולמדרש רז"ל נמול ביה"כ כמו שלמדו הג"ש בעצם היום הזה.
כז וְכָל־אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת־כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן־נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ׃
אוּנְקְלוֹס
וְכָל אֱנָשֵׁי בֵיתֵהּ יְלִידֵי בֵיתָא וּזְבִינֵי כַסְפָּא מִן בַּר עַמְמִין אִתְגְּזָרוּ (גְזָרוּ) עִמֵּהּ
אִבְּן עֶזְרָא
נמולו אתו. מבנין נפעל מן נמל וכן ונשלוח ספרים:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.