Genesis 15 — בְּרֵאשִׁית טו

פָּרָשַׁת לֶךְ־לְךָ

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל־תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד׃

רַשִׁ״י אחר הדברים האלה. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶאֱמַר אַחַר – סָמוּךְ, אַחֲרֵי – מֻפְלָג (בראשית רבה). אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס זֶה, שֶׁהָרַג אֶת הַמְּלָכִים וְהָיָה דוֹאֵג וְאוֹמֵר, שֶׁמָּא קִבַּלְתִּי שָׂכָר עַל כָּל צִדְקוֹתַי, לְכָךְ אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, מִן הָעֹנֶשׁ, שֶׁלֹּא תֵּעָנֵשׁ עַל כָּל אוֹתָן נְפָשׁוֹת שֶׁהָרַגְתָּ; וּמַה שֶּׁאַתָּה דוֹאֵג עַל קִבּוּל שְׂכָרְךָ, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין הֲוָה פִּתְגָמָא דַיְיָ עִם אַבְרָם בִּנְבוּאָה לְמֵימָר לָא תִדְחַל אַבְרָם מֵימְרִי תְּקוֹף לָךְ אַגְרָךְ סַגִי לַחֲדָא

רַשְׁבַּ״ם אחר הדברים האלה: מחובר על הפרשה שלמעלה אחר הדברים האלה שהרג אברם המלכים אמר לו הק אל תירא אברם מן האומות:

אִבְּן עֶזְרָא במחזה. במראות הנבואה: וטעם אנכי מגן לך. אנכי הייתי מגן לך והצלתיך מיד המלכים גם אתן לך שכר שנדבה רוחך להושיע בן אחיך במתי מעט ונשענת עלי:

רַמְבַּ״ן היה דבר ה' אל אברם במחזה זכה עתה אברהם להיות לו דבר ה' במחזה ביום כי מתחילה היתה נבואתו במראות הלילה וטעם היה דבר ה' אל אברם במחזה כטעם וכל העם רואים את הקולות (שמות כ יח) וסודם ליודעי חן: אל תירא אברם היה מתירא משני דברים מן המלכים פן ירבו צבאותם עליו הם או העומדים תחתם ובמלחמה ירד ונספה או יומו יבא למות בלא זרע והבטיחו כי הוא יהיה מגן בעדו מהם ועוד יהיה שכר לכתו עם ה' הרבה מאד:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אל תירא אברם אנכי מגן לך. יתכן לפרש כי הבטיחו בכתוב הזה על ג' דברים, האחד שהבטיחו מפחד המלכים שהרג, ואין אומרים אל תירא אלא למתירא, כי מתירא היה מבני המלכים פן יקחו ממנו נקמת אביהם, ועל כן אמר אנכי מגן לך, כלומר מפחד המלכים. והשני שהבטיחו בבשורת הבן, והוא שאמר שכרך הרבה, והיה ראוי לומר שכרך רב, והוסיף שתי ההי"ן כי מבין שתיהן נולד יצחק ה"א בשרה וה"א באברהם, וזו היא הבטחת העוה"ז. והשלישי הבטחת העוה"ב ממה שהוסיף מאד שהוא רמז לעה"ב, כענין שכתוב (איוב לה) ולא ידע בפש מאד, כי אליהוא תפשו לאיוב בהיותו כופר בהשגחה והיה אומר לו כי הוא מונה תמיד כל היום יסוריו ומכאוביו, ולא היה יודע המנוחה הרבה המעותדת לצדיקים לעוה"ב. ובעבור שג' הבטחות הללו האחת מפורשה והשתים ברמיזה, ואברהם הלך אחר הנגלה, ולא הבין הרמז הנכלל בדבריו של הקב"ה, על כן הוצרך לשאול מה תתן לי, כלומר מה יהיה שכרי אחר שאין לי בנים ואנכי הולך ערירי, יחידי בלא בנים מלשון (ירמיה יז) כערער בערבה, ואין יוצא ואין בא בביתי זולתי אליעזר איש נכרי שלקחתי מדמשק לא מבית אבי ולא מארצי, ואז פירש לו הקב"ה השתים שרמז, הבטחת העולם הזה הוא שאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך, הבטחת העוה"ב ממה שאמר הוא יירשך, כי הוא שמו של הקב"ה שאתה תהיה ירושתו, כענין (שמות לד) ונחלתנו, וזה מבואר. וכתב הרמב"ן כי מה שאמר והנה דבר השם אליו לאמר, שלא הספיק לגמור והנה בן ביתי עד שבא אליו דבר השם פתאום לא יירשך זה.

סְפוֹרְנוֹ אל תירא אברם. אל תירא שינקמו הד' מלכים ממך: שכרך. לא די שלא התמעטו זכיותיך בשביל מה שהצלתיך אבל עם זה יש שכר לפעולתך זאת שגמלת חסד לאחיך וזולתו להציל גזולים מיד עושקים: הרבה. בעולם הזה: מאד. לחיי עולם כאמרם דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא מהם גמילות חסדים:

כְּלִי יָקָר . בילקוט מסיק לפי שהיה אברם מפחד שמא קבלתי שכרי בעה"ז ואין לי כלום לעה"ב, אמר לו הקב"ה אל תירא שכרך מתוקן לעתיד לבא ז"ש הרבה מאד כד"א מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ע"כ. וקשה על זה המדרש א"כ מהו שאמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו', מה ענין הבנים לשכר העה"ב. ויש ליישבו ע"ד שמסיק בפרק יש נוחלין אר"י כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה כתיב הכא והעברתם את נחלתו לבתו וכתיב התם יום עברה היום ההוא, וקשה למה הביא ראיה מדברי קבלה לד"ת היה לו להביא ראיה מן פסוק ויתעבר ה' בי למענכם. אלא שרצה להביא ראיה גם על הענין ולא על הלשון לבד כי ר"י סבר שכל מי שאינו מניח בן ליורשו אינו פטור בלא גיהנם שנקרא יום עברה היום ההוא ואזיל ר' יוחנן לטעמיה שדרש פסוק אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים. על מי שאינו מניח בן כי זה ודאי מצד שלא היה ירא אלהים, כמו שאמר אשרי כל ירא ה' וגו' וסמיך ליה בניך כשתילי זיתים וגו'. הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'. לכך אמר אברם מה שכר תתן לי לעולם הבא ואנכי הולך ערירי שדינו בגיהנם כאמור. וא"ת ליתן שכרי בעולם הזה על זה כתיב ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי וע' כל הדרוש הזה בפר' פינחס בפסוק עלה הר העברים כי הוא דרוש יקר.

ב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִה מַה־תִּתֶּן־לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן־מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר׃

רַשִׁ״י הולך ערירי. מְנַחֵם בֶּן סָרוּק פֵּרְשׁוֹ לְשׁוֹן יוֹרֵשׁ, וְחָבֵר לוֹ עֵר וְעֹנֶה (מלאכי ב'), עֲרִירִי, בְלֹא יוֹרֵשׁ, כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר וּבְכָל תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ (איוב ל"א), תְּעַקֵּר שָׁרָשֶׁיהָ, כָּךְ לְשׁוֹן עֲרִירִי חֲסַר בָּנִים, ובלע"ז דישאנפנטיש. וְלִי נִרְאֶה עֵר וְעֹנֶה מִגִּזְרַת וְלִבִּי עֵר (שיר השירים ה'), וַעֲרִירִי לְשׁוֹן חֻרְבָּן, וְכֵן עָרוּ עָרוּ (תה' קל"ז), וְכֵן עָרוֹת יְסוֹד (חבקוק ג'), וְכֵן עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר (ירמ' נ"א), וְכֵן כִּי אַרְזָה עֵרָה (צפניה ב'): ובן משק ביתי. כְּתַרְגּוּמוֹ, שֶׁכָּל בֵּיתִי נִזּוֹן עַל פִּיו, כְּמוֹ וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק (בר' מלכים א), אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁלִּי, וְאִלּוּ הָיָה לִי בֵן, הָיָה בְנִי מְמֻנֶּה עַל שֶׁלִּי: דמשק. לְפִי הַתַּרְגּוּם מִדַּמֶּשֶׂק הָיָה, וּלְפִי מִ"אַ שֶׁרָדַף הַמְּלָכִים עַד דַּמֶּשֶׂק. וּבַתַּלְמוּד דָרְשׁוּ נוֹטָרִיקוֹן דּוֹלֶה וּמַשְׁקֶה מִתּוֹרַת רַבּוֹ לַאֲחֵרִים:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אַבְרָם יְיָ אֱלֹהִים מַה תִּתֶּן לִי וַאֲנָא אָזֵיל בְּלָא וְלָד וּבַר פַּרְנָסָא הָדֵין דִבְּבֵיתִי הוּא דַמַשְׂקָאָה אֱלִיעֶזֶר

אִבְּן עֶזְרָא ויו"ד ערירי כיו"ד אכזרי. וסר ממלת ערירי' יהיו והטעם כאשר אמר המתרגם: משק ביתי. על משקל מכס. והוא מפעלי הכפל מגזרת שוקק בו. כטעם דבק בסגול ובן מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא ובן משק ביתי הוא בן דמשק אליעזר:

רַמְבַּ״ן ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי הנה הצלתני מן המלכים אבל מן הכרת לא הבטחת אותי רק אמרת שתרבה לי שכר הרבה ומה יהיה שכרי בלא בנים והנה לא עלה בדעתו שיהיה השכר הגדול הזה עולם הבא כי זה אין צורך להבטחה כי כל עובד אלהים ימצא חיים לפניו אך בעולם הזה יש צדיקים שמגיע עליהם כמעשה הרשעים על כן צריכים בטחון ועוד כי הרבה מאד לאמר שיזכה לשתי שולחנות בכל הטוב הראוי לצדיקים הגמורים מאין עונש כלל ועוד כי ההבטחה למה שהיה מתירא ממנו וחזר ופירש לו הבטחתו שלא יפחד גם מזה כי ישים זרעו ככוכבי השמים לרוב ויש עליך לשאול שכבר נאמר לו לאברהם (בראשית י״ג:ט״ו) כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כעפר הארץ ואיך יאמר עתה ואנכי הולך ערירי והנה בן ביתי יורש אותי ולמה לא האמין בנבואה הראשונה כאשר יאמין בזאת והתשובה כי הצדיקים לא יאמינו בעצמם בחטאם בשגגה וכתוב (ירמיהו יח ט) רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ושב הגוי ההוא ועשה הרע לפני ונחמתי על הטובה והנה ראה עצמו בא בימים ולא נתקיימה נבואתו וחשב כי חטאיו מנעו הטוב ואולי חשש עתה פן יענש על הנפשות שהרג כדברי רבותינו (ב"ר מד ה) וכלשון הזה אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ו:ב׳) ויירא יעקב מאד ויצר לו (בראשית ל״ב:ח׳) מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה וכו': מה תתן לי ואנכי הולך ערירי פירשו בו (יב"ע) אני מת בלא בנים כטעם כי הולך האדם אל בית עולמו (קהלת יב ה) והנכון בעיני כי מתחלה יתאונן מה יהיה שכרי אחרי שאין לי בנים ואנכי הולך נע ונד בארץ נכריה יחידי כערער בערבה אין יוצא ואין בא בביתי זולתי אליעזר איש נכרי אשר לקחתי לי מדמשק לא מבית אבי ולא מארצי ואחר כך אמר הן לי לא נתתה זרע כאשר הבטחתני והנה בן ביתי הנזכר יורש אותי כי זקנתי ויבא עתי בלא זרע והנה אני ענוש ואבד שכרי אשר הבטחתני בו בראשונה:

סְפוֹרְנוֹ מה תתן לי. בעוה"ז: ערירי. שאין לי בן ממלא מקומי בהנהגת ממוני כאמרו כתבו את האיש הזה ערירי כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד: ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. שהוא עבד בלתי נודע בשמו אבל בשם עירו בלבד ואין ספק כי פעול' העבד בהנהגת הבית והממון שהן מיראה נבדלות הרבה מפעולות הבן בהנהגתם שהן מאהבה:

ג וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן־בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי׃

רַשִׁ״י הן לי לא נתת זרע. וּמַה תּוֹעֶלֶת בְּכָל אֲשֶׁר תִּתֵּן לִי?

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אַבְרָם הָא לִי לָא יְהַבְתְּ וְלָד וְהָא בַר בֵיתִי יָרִיתּ יָתִי

סְפוֹרְנוֹ בן ביתי יורש אותי. אע"פ שתתן לי זרע בסוף כאשר אמרת לזרעך אתן את הארץ הזאת מכל מקום ישאר הבן אחרי קטן ובלתי מוכן להנהיג ממון ויהיה בן ביתי המנהיג. הוא היורש כמו שיקרה ברוב:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר אברם הן לי וגו'. קשה א' איך יוכל לומר לא נתת וגו' והלא כבר הבטיחו ואמר לו (לעיל יג טז) ושמתי זרעך כעפר הארץ ומה לו לפקפק ח"ו בדברי ה'. ב' אומרו הן לי היה לו לומר הן לא נתת לי. ג' צריך לדעת הכוונה באומרו והנה בן ביתי יורש אחר שאין לו זרע מה לי אם יורש אותו בן ביתו או אחר: אכן כונת הכתוב היא על זה הדרך, שלהיות שבשורת הזרע שאמר לו ה' אמר כעפר הארץ, ודבר ידוע כי הנמשלים לעפר הארץ הם בני אדם הבזוים והפחותים שאין בהם נפש קדושה, על דרך אומרו רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, והם הנקראים עמי הארץ, ובני אדם כאלו לא יתמלא רצון הצדיקים בהם, לזה אמר אברהם הן לי וגו', פירוש דבר השוה לי לא נתת זרע. ולזה השיבו ה' ואמר לו ספור הכוכבים כה יהיה זרעך והם הצדיקים המשולים לכוכבים דכתיב ומצדיקי הרבים ככוכבים ובזה נחה דעתו. ואל יקשה לך לפירוש זה ממאמר רז"ל שדרשו בפסוק והיה זרעך בעפר הארץ שאמר ה' ליעקב, וז"ל (כ"ר פס"ט) כעפר וגו' מה עפר אינו מתברך אלא במים כך בניך וכו' מה עפר מכלה כלי מתכות כו', ע"כ, הרי דהמשלת העפר לשבח. הנה לא דרשו ז"ל בדרך זה לשבח שבעפר, אלא אחר שמצינו שהמשילם ה' לכוכבים הא למדת שלא המשילם לעפר אחרי כן אלא לשבח שבעפר, לא לבחינת הפחיתות, ולזה תמצא שלא דרשו כן בפסוק ראשון הנאמר לאברהם אלא בפסוק הנאמר ליעקב אחר שהובטח אברהם ככוכבים, ולזה דאג אברהם על המשל ראשון כעפר הארץ. ובזה נתיישבו ב' הדקדוקים למה לא הובטח אברהם בהבטחה ראשונה גם דקדוק אומרו הן לי: ואומרו והנה בן ביתי יורש אותי, תתפרש בשני דרכים, הא' שאם לא יתן לו אלא כעפר יותר יבחר לבן ביתו לירש אותו, להיותו תלמידו החביב לו, ממה שירשנו בן שאינו הגון, ומצינו שעשו כיוצא בזה אנשי מעשה מבני ישראל המה: והב' על זה הדרך כי מלבד שהיה מצטער על הזרע גם היה מצטער על דברת הבן בית שהיה אומר כי הוא היורש, וזה הוא שיעור הכתוב, והנה, פירוש לפי שעה הוא אומר יורש אותי, ואיך יטב ביום טובה לבבו בשמעו את הדברים מבן ביתו. ומצאתי לרז"ל (שם פמ"ד) שאמרו מעין זה שפירשו שבקש אברהם ללכת ערירי ולא יהיו לו בנים שאינם מהוגנים:

ד וְהִנֵּה דְבַר־יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי־אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ׃

אוּנְקְלוֹס וְהָא פִּתְגָמָא דַיְיָ עִמֵהּ לְמֵימַר לָא יִרְתִינָךְ דֵין אֱלָהֵין בַּר דְתוֹלִיד הוּא יִרְתִינָךְ

אִבְּן עֶזְרָא ממעיך. כנוי לאבר בעבור היותו קרוב:

רַמְבַּ״ן והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה בעבור היות לו הבן היורש אחרי זקנתו לא הבטיחו רק על הירושה שלא ידאג כי זרעו יירשנו וטעם והנה דבר ה' אליו כי עוד בפיו והנה בן ביתי יורש אותי ובא אליו פתאום דבר השם לאמר לא יירשך זה:

סְפוֹרְנוֹ לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך. כי הבן יצלח בהנהגת הממון בחייך. כאמרו ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי:

ה וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט־נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם־תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ׃

רַשִׁ״י ויוצא אתו החוצה. לְפִי פְּשׁוּטוֹ הוֹצִיאוֹ מֵאָהֳלוֹ לַחוּץ לִרְאוֹת הַכּוֹכָבִים, וּלְפִי מִדְרָשׁוֹ אָמַר לוֹ צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלְּךָ שֶׁרָאִיתָ בַּמַּזָּלוֹת שֶׁאֵינְךָ עָתִיד לְהַעֲמִיד בֵּן, אַבְרָם אֵין לוֹ בֵן, אֲבָל אַבְרָהָם יֵשׁ לוֹ בֵן, שָׂרַי לֹא תֵלֵד, אֲבָל שָׂרָה תֵלֵד; אֲנִי קוֹרֵא לָכֶם שֵׁם אַחֵר וְיִשְׁתַּנֶּה הַמַּזָּל. דָּ"אַ הוֹצִיאוֹ מֵחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהִגְבִּיהוֹ לְמַעְלָה מִן הַכּוֹכָבִים, וְזֶהוּ לְשׁוֹן הַבָּטָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה:

אוּנְקְלוֹס וְאַפֵּיק יָתֵהּ לְבָרָא וַאֲמַר אִסְתְּכִי כְעַן לִשְׁמַיָא וּמְנֵי כּוֹכְבַיָא אִם תִּכּוֹל לְמִמְנֵי יָתְהוֹן וַאֲמַר לֵיהּ כְּדֵין יְהוֹן בְּנָךְ

רַמְבַּ״ן ויוצא אותו החוצה לפי פשוטו הוציאו מאהלו אל החוץ לראות הכוכבים ולפי מדרשו אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן אברם אין לו בן אברהם יש לו בן שרי לא תלד שרה תלד לשון רש"י (רש"י על בראשית ט״ו:ה׳) והנה אברם הוליד את ישמעאל אבל פירוש המדרש כי אברם מבקש בן יורש אותו כמו שאמר והנה בן ביתי יורש אותי והקדוש ברוך הוא אמר לו לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך וצא מן האצטגנינות שלך אברם אינו מוליד בן ליורשו אבל אברהם מוליד בן ליורשו ויתכן שהיה האצטגנינות על זיווגם שאברם ושרי לא יולידו זה מזה ואברהם ושרה יולידו אבל לפי דעתי שרה תוספת במדרש לומר שהיה כן גם בשרה אבל הקדוש ברוך הוא לא הבטיחו עתה בשרה וגם בעת נבואת המילה עדיין היה אברהם מסתפק בשרה שתלד:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויוצא אותו החוצה. אין דרך העולם לראות הכוכבים מתוך הבית עד צאתם חוץ לבית, והזכיר הלשון הזה באברהם לפי שהתנבא עד עתה מתוך המדרגה הנקרא בית אל וקראה דוד ע"ה (תהלים מה) כבודה בת מלך פנימה, לכך הוצרך להזכיר עתה לשון ויוצא. ודעת רז"ל שהוציאו חוץ מן המערכה, וכן דרשו ויוצא אותו החוצה, אמר לו צא מאצטגנינות שלך. הבט נא השמימה, אין לשון הבטה אלא מלמעלה למטה, וכענין שכתוב (שם פ) הבט משמים וראה, וכתיב (שם קב) ה' משמים אל ארץ הביט, ודרשו רז"ל שהגביהו למעלה מן הכוכבים והמזלות והיו הכוכבים ומזלות מדרס לרגלו. ולפי דעתי זהו באור (ישעיה מא) צדק יקראהו לרגלו, על כוכב צדק, ומכאן הוכיחו ז"ל אין מזל לישראל כי הם למעלה מהם. וכן אמרו במדרש (שיר ח) ברח דודי ודמה לך לצבי, זה אברהם שנקרא אוהבי. על הרי בשמים, אל תקרי בשמים אלא בשמים. ואמרו אין מזל לישראל, באור הדבר בכלל ישראל, אבל בפרטם יש מזל לכל אחד ואחד, שהרי חכמת המזלות חכמה גדולה ומפוארה היא, אין רז"ל מכחישין אותה כלל. וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם. כלומר וספור הכוכבים אם אתה יכול לספור אותם, כה יהיה זרעך ברבוי עצום ככוכבים הללו אשר לא יספרו מרוב. ויכלול עוד כה יהיה זרעך במדרגות החכמה, כי כשם שיש בכוכבים מי שאורו מזהיר ומבהיק יותר מחבירו, ומדרגותיהם חלוקות זו למעלה מזו באורה ובהשגה, כך עתידין חכמים שבישראל שיהיו מדרגות חלוקות, אור תורתו של זה למעלה מאור תורתו של זה, והשגתו של זה. למעלה מהשגתו של זה. ויכלול עוד כה יהיה זרעך במדרגות השכר והתענוג הנצחי לעולם הבא, כי יש שכר לנשמות הזוכות מדרגות חלוקות זו למעלה מזו, וחופה למעלה מחופה, ואורה למעלה מאורה, וכן דרשו רז"ל בספרי לשבע שמחות פניהם של צדיקים דומות לע"ל, לחמה ללבנה לרקיע לכוכבים לברקים לשושנים למנורת בהמ"ק.

ו וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה׃

רַשִׁ״י והאמין בה'. לֹא שָׁאַל לוֹ אוֹת עַל זֹאת; אֲבָל עַל יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ שָׁאַל לוֹ אוֹת וְאָמַר לוֹ בַּמָּה אֵדַע. ויחשבה לו צדקה. הַקָּבָּ"ה חֲשָׁבָהּ לאַבְרָם לִזְכוּת וְלִצְדָקָה עַל הַאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין בּוֹ. דָּבָר אַחֵר בַּמָּה אֵדַע, לֹא שָׁאַל לוֹ אוֹת אֶלָּא אָמַר לְפָנָיו, הוֹדִיעֵנִי בְּאֵיזֶה זְכוּת יִתְקַיְּמוּ בָּהּ, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה, בִּזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת:

אוּנְקְלוֹס וְהֵימִין בְּמֵימְרָא דַיְיָ וְחָשְׁבַהּ לֵיהּ לְזָכוּ

אִבְּן עֶזְרָא צדקה. כמו וצדקה תהיה לנו. וצדק' ומשפט אחים. רק בדברי קדמונינו ז"ל דרך צדקה אחרת:

רַמְבַּ״ן והאמן בה' ויחשבה לו צדקה פירש רש"י (רש"י על בראשית ט״ו:ו׳) הקדוש ברוך הוא חשב לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו ואיני מבין מה הזכות הזאת למה לא יאמין באלהי אמן והוא הנביא בעצמו ולא איש אל ויכזב ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הנסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה והנכון בעיני כי יאמר שהאמין בה' וחשב כי בצדקו של הקב"ה יתן לו זרע על כל פנים לא בצדקת אברם ובשכרו אף על פי שאמר לו "שכרך הרבה מאד" ומעתה לא יירא פן יגרום החטא ואף על פי שבנבואה הראשונה חשב שתהיה על תנאי כפי שכר מעשיו עתה כיון שהבטיחו שלא יירא מן החטא ויתן לו זרע האמין כי נכון הדבר מעם האלהים אמת לא ישוב ממנה כי צדקת ה' היא ואין לה הפסק כענין שכתוב (ישעיהו מה כג) בי נשבעתי נאם ה' יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב או יאמר כי אברהם האמין שיהיה לו זרע יורש על כל פנים והקב"ה עוד חשב לו ההבטחה הזו שהבטיחו צדקה כי בצדקת ה' יעשה כן כמו אלהים חשבה לטובה (בראשית נ׳:כ׳) וכן ותחשב לו לצדקה (תהלים קו לא) דפנחס שחשב לו הבטחתו זו שבטח בשם במעשה ההוא לצדקה לדור ודור כי לעולם ישמור לו האל בעבורה צדקתו וחסדו כדרך לעולם אשמור לו חסדי (שם פט כט):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והאמין בה'. האמין ענין הבשורה כי נכון הדבר לפני האלהים. ויחשבה לו צדקה. ויחשבה אברהם להקב"ה ל צדקה כי השי"ת יעשה זאת בצדקתו לא בזכות אברהם כן פירש הרמב"ן ז"ל. ואפשר לפרש ויחשבה לו הקב"ה לאברהם האמונה במחשבה כאלו עשה צדקה במעשה:

סְפוֹרְנוֹ והאמין בה'. בטח שיעשה מה שאמר בלי ספק אע"פ שהיה הדבר נמנע או רחוק אצל הטבע: ויחשבה לו צדקה. האל ית' חשב זה הבטחון בו לצדקה וזכות לאברהם ובזה הודיע שכשאמר אברהם אחר כך במה אדע כי אירשנה לא חזר בו מאמונתו כלל שאם היה כן לא היתה אמונתו נחשבת לצדקה כלל כאמרו ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה:

אוֹר הַחַיִּים והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. פירוש על דרך אומרם ז"ל כי דין הצדקה כנדרים שהנודר לגבוה כמוסר להדיוט. והוא שאמר והאמין בה' פירוש הפקיד אצלו הברכה, ואם תאמר והלא עדיין לא הגיעה לידו להפקידה ביד נאמן, לזה אמר ויחשבה לו צדקה, פירוש החשיב אברהם מה שאמר ה' אליו שהוא צדקה, וכיון שכן דין מסירה יש לה והאמינה ביד ה': עוד ירצה, להיות שהבטיחו והוא שיהיו בניו צדיקים ודבר זה אינו בידו של הקב"ה כאומרם ז"ל (כרכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אמר הכתוב שהאמין בה' שכן יעשה ולא הרהר אחר מדותיו לומר והלא וכו' ויחשבה ה' לאברהם צדקה שהפליא להצדיק. או ירמוז על זה הדרך שהגם שמאת ה' היתה זאת להיות ל' צדיקים בעולם (ב"ר פל"ה ומ"ט) אם כן הוא חפץ להטות אדם לדרך ישר ואין לאיש הזה משפט צדקה שאמר הכתוב (דבדים ו, כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור וגו' מעתה הל' צדיקים מוכרחים הם במעשיהם, לזה אמר שאף על פי כן ויחשבה ה' לו צדקה פי' לזרע המוזכר בסמוך דכתיב יהיה זרעך כי שם רמז הל' במספר יהיה:

ז וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לֵהּ אֲנָא יְיָ דְאַפֵּקְתָּךְ מֵאוּרָא דְכַשְׂדָאֵי לְמִתַּן לָךְ יָת אַרְעָא הָדָא לְמֵירְתַהּ

אִבְּן עֶזְרָא אשר הוצאתיך מאור כשדי'. לעד כי פרש' לך לך נאמר' שם כאשר פירשתיו. ולא נאמר בחרן: ואברהם האמין בשם כי בנו יירשנו. ועל ירושת הארץ בקש אות כאשר עשה גדעון ועוד כי טעם שבועת השם שיהיה הדבר בלא תנאי. כי כלל כל נבואות הם על תנאי. והנה לא חטא אברהם בעבור שבקש לכרות אתו ברית:

רַמְבַּ״ן אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה כבר פירשתי זה (רמב"ן על בראשית י״א:כ״ח) כי יאמר מעת שהוצאתיך מאור כשדים ועשיתי לך נס היה הרצון לפני לתת לך הארץ הזאת והנה עתה לא גזר שיתננה לו אבל אמר שהוציאו מאור כשדים על דעת שיתננו לו ולכן חשש אברהם פן יהיה בירושת הארץ תנאי המעשים אף על פי שאמר לו פעמים (לעיל יב ז יג טו) לזרעך אתן את הארץ הזאת כי עתה לא יגזור המתנה כאשר גזר לו זרע ולכן אמר במה אדע כי אירשנה ואינו כשאלת "מה אות" (מלכים ב כ ח) וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה (ירמיהו יח ז) והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו'. פי' הרמב"ן ז"ל מעת אשר הוצאתיך מאור כשדים ועשיתי לך נס היה הרצון לפני לתת לך הארץ הזאת, והנה עתה לא גזר שיתננה לו אבל אמר שהוציאו מאור כשדים על דעת שיתננה לו, ולכן חשש אברהם פן יהיה בירושת הארץ תנאי המעשים אע"פ שאמר פעמים לזרעך אתן את הארץ הזאת, כי עתה לא יגזור המתנה כאשר גזר לו הזרע ולכן אמר במה אדע כי אירשנה, ואינו שואל האות וגם הקב"ה לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למונעה מהם או שמא יעשו הכנענים תשובה, והש"י כרת עמו הברית הזה שיירשנה עכ"פ: ובמדרש אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים בשעה שנולד אאע"ה עמד כוכב אחד ממזרח ובלע ד' כוכבים לארבע רוחות השמים. אמרו חכמיו לנמרוד בן נולד לתרח בשעה זו שעתיד לצאת ממנו אומה שתירש העוה"ז והעוה"ב אם רצונך ינתן לאביו מלא ביתו כסף וזהב ונהרגהו, מיד שגר נמרוד אצל אביו אמר לו בן נולד לך אמש עכשיו תנהו לי ונהרגהו ואתן לך מלא ביתך כסף וזהב, אמר לו תרח אמשול לך משל למה הדבר דומה לסוס אחד שאמרו לו נחתוך את ראשך ונתן לך בית מלא שעורים, אמר הסוס להם שוטים אם תחתכו את ראשי מי יאכל השעורים, ואתם אם תהרגו את בני מי יירש הכסף והזהב, השיב לו המלך מדבריך אני מכיר שבן נולד לך, אמר לו תרח בן נולד לי ומת א"ל על חי אני אומר לך ולא על מת, מה עשה תרח החביא את בנו במערה שלש שנים זמן לו הקב"ה שתי חלונות מן האחד יוצא שמן ומן השני סלת, כשהיה בן שלש שנים יצא מן המערה הרהר בלבו מי ברא שמים וארץ ואותי התפלל כל היום כולו לשמש ולערב שקע השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח, כשראה הירח והכוכבים סביב הירח אמר זהו שברא השמים והארץ ואותי והכוכבים הללו שריו ועבדיו, עמד כל הלילה בתפלה לירח, לבקר שקע הירח במערב וזרח השמש במזרח אמר אין ביד אלו כח, אדון יש עליהם אליו אתפלל ואליו אשתחוה, הלך אצל אביו אמר לו אבי מי ברא שמים וארץ ואותי, א"ל אביו אלהי ברא שמים וארץ וכל אלה, א"ל אברהם הראני אלהיך שמא יש בהם כח לברוא את כל אלה, מיד הביא ע"ז שלו והראהו אלהיו, חזר אברהם לאמו וא"ל אמי עשי לי תבשילין נאים וטובים ואביאם לאלהי אבי אולי יקבלו ממני קרבני, מיד עשתה לו אמו תבשילין נאים וטובים והביא לאלהי אביו ונתן לפני הגדול שבהם ואין קול ואין עונה, חזר לאמו א"ל עשי לי תבשילין נאים וטובים מן הראשונים עשתה לו והביאם לפני ע"ז של אביו ואין קול ואין עונה, מיד שרתה עליו שכינה וקרא עליהם פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו מיד נטל אש ושרפם והוציא הגדול שבהם לחוץ ונתן האש בידו, כשבא אביו לביתו ומצא אלהיו שרופים אמר לאברהם בני למה שרפת את אלהי אמר לא שרפתי אלא הגדול שבהם קצף עליהם ושרפם, א"ל בני שוטה וכי יש בהם כח או יש בהם רוח חיים שהם יכולין לעשות כל אלה והלא אני עשיתים מעץ, א"ל ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, ואם אין בהם כח למה אמרת לי אלהי ברא שמים וארץ, מה עשה תרח הלך אצל נמרוד וא"ל בני שרף את אלהי ואלהיך באש, שלח נמרוד בשביל אברהם וא"ל למה עשית כן, א"ל אני לא עשיתי כן אלא הגדול, א"ל נמרוד וכי יש בהם רוח חיים שיכולין לעשות כן א"ל ישמעו אזניך מה שאתה מדבר בפיך ואם אין בהם כח למה תניחו למי שברא שמים וארץ ותשתחוו לעץ, א"ל אני בראתי שמים וארץ בכחי, א"ל אברהם אתה יכול לבראות כשיצאתי מן המערה ראיתי השמש יוצא במזרח ושוקע במערב עשה אתה שיצא במערה וישקע במזרח ואשתחוה לך ואם לאו מי שהגביר את ידי לשרוף את האלילים הוא יגבירני ואהרוג אותך, אמר נמרוד לחכמיו מה יהא דינו של זה א"ל זהו שאמרנו עליו עתידה אומה לצאת ממנו שתירש העוה"ז והעוה"ב ועתה כמשפט הזה שעשה כן יעשה לו מיד השליכוהו לתוך כבשן האש, באותה שעה נתמלא עליו הקב"ה רחמים והצילו שנאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים:

סְפוֹרְנוֹ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת. כדי שאתה בעצמך תקנה אותה בחזקה: לרשתה. כדי שהבנים יירשוה ממך בתורת ירושה שאין לה הפסק:

ח וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה׃

אוּנְקְלוֹס וַאֲמָר יְיָ אֱלֹהִים בְּמָה אִידַע אֲרֵי אֵרְתִנַהּ

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי במה אדע כי אירשנה, באיזה זכות. אמר לו בזכות הקרבנות, זהו שאמר קחה לי. ושמות אלו אל"ף דל"ת, יו"ד ה"א אחריו, והכוונה אדון אשר בך הרחמים, כי אברהם לא התנבא במדת רחמים כמשה אלא באל"ף דל"ת, הוא אל שדי, ומה שנקוד יו"ד ה"א אחריו בנקוד אלהים, כבר ידעת שהשם הנכתב אין, רשאין להזכירו אלא בכנוי אל"ף דל"ת או בכנוי אלהים, כשהוא לבדו נזכירנו בכנוי אל"ף דל"ת, והסימן בזה (חבקוק ב) וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ, שלא להזכירו אלא בהיכלו, וכשהוא עם אל"ף דל"ת נזכירו בכנוי אלהים, והכוונה בזה אל הרחמים.

סְפוֹרְנוֹ במה אדע. כי אולי יחטאו הבנים ולא יזכו לירש:

כְּלִי יָקָר . רז"ל אמרו בעבור שאמר אברם במה אדע נענש בידוע תדע והשכל ימאן לקבל דרוש זה שיסבלו בניו עונש גדול כזה בעבור האות ששאל אברם, ואברם עצמו לא קבל שום עונש ושיני בניו תקהינה. ע"כ לבי אומר וגומר שגלות מצרים היו לו סיבות אחרות ונחלקו בו רז"ל ותמצא כל הדעות במהרי"א כי ידו קבצם, הן קצרה אורך היריעה האחת מלהעלות עליה כל הדעות ההם, אך שבעל מדרש זה קשה לו, יהיה הטעם אל הגלות מה שיהיה, למה זה הגיד הקב"ה בשורה רעה זו לאברם לצערו בחנם. ע"ז אמר שבעון במה אדע שרצה לידע דבר שלא היה בו צורך לידע, כי מה לו לבקש אות על דבר ה', על כן נענש בידוע תדע שהודיעו הקב"ה דבר לצערו וזה ג"כ מדה כנגד מדה. ובענין זה ששאל אברם, תמהו רבים למה שאל אות על ירושת הארץ ולא שאל אות על הבטחת הזרע. ואני שואל עוד שאלה אחת למה לא שאל אות על הארץ מיד כשאמר לו הקב"ה בפעם ראשון לזרעך אתן את הארץ וגו' גם בספיקות אלו רבו הדעות. ואני אומר שהאות אשר שאל לא שהיה אברם מסופק בייעוד האל יתברך זולת שרצה שיכרות לו הקב"ה ברית לסלק מעליו כל טוען ומערער. לפי שלמעלה אמר לו לזרעך אתן משמע מתנה בעלמא, ועל זה לא היה מבקש אברהם כריתות ברית כי מי יערער על המתנה אשר נתן לו ה' כי לו ית' תבל ומלואה ובידו ליתן הארץ לכל מי שירצה. אבל אחר שאמר לו הקב"ה לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. משמע שנתינה זו שהזכיר היינו תורת ירושה. לפי שנח כשחלק הארץ לבניו נתן ארץ כנען לבני שם ועתה בא אליה בתורת ירושה. אז חשב אברם שמא שאר יורשיו של שם יערערו על חלקם כי בני שם עילם וארפכשד ואשור ולוד וארם. ואברם יצא מן ארפכשד ושמא שאר בני שם יערערו על הירושה על כן אמר במה אדע כי אירשנה. מה האות שאני לבד היורש בלי ערעור. ובאה לו התשובה קחה לי עגלה משולשת וגו'. כדרך שכרת ה' לאהרן ברית מלח עולם לסלק מעליו ערעור של קרח, כך כרת ה' ברית לאברם לסלק מעליו כל טוען ומערער, כי זאת לפנים לחק שכל כורתי ברית עוברים בין הגזרים כנודע.

ט וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל׃

רַשִׁ״י עגלה משלשת. שְׁלשָׁה עֲגָלִים; רֶמֶז לִשְׁלֹשָׁה פָרִים, פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים וּפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וְעֶגְלָה עֲרוּפָה: ועז משלשת. רֶמֶז לְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וּשְׂעִירֵי מוּסָפִין שֶׁל מוֹעֵד וּשְׂעִיר חַטַּאת יָחִיד: ואיל משלש. אֲשַׁם וַדַּאי וְאָשָׁם תָּלוּי וְכִבְשָׂה שֶׁל חַטַּאת יָחִיד: ותור וגוזל. תּוֹר וּבֶן יוֹנָה (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לֵהּ קָרֵב קֳדָמַי עֶגְלִין תְּלָתָא וְעִזִין תְּלָתָא וְדִכְרִין תְּלָת וְשַׁפְנִינָא וּבַר יוֹנָה

אִבְּן עֶזְרָא עז משולשת. יש אומרים ג' עזים והישר בעיני בת שלש שנים: ואיל. הוא הכבש הגדול: וגוזל. בן יונה. כי מאלה לבדם הנזכרים בבהמה ובעוף העולות וכל קרבן:

רַמְבַּ״ן עגלה משולשת ועז משולשת פירש רבי אברהם בת שלש שנים אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ט״ו:ט׳) אמר שלש וכן הדבר כי בת שלש לא תקרא עגלה כמו ששנינו (פרה א א) וחכמים אומרים עגלה בת שתים פרה בת שלש ורמז כי שלשה קרבנות מהן יקריבו לפניו זרעו העולה והחטאת והשלמים כי האשם כחטאת הוא אין ביניהם לבד השם ויתכן שיהיה טעם "משולשת" שיביא אותן רצופות ויהיה כל מין לבד וכן כי משולשות הנה (יחזקאל מב ו) שהיו הלשכות העליונות והתיכונות והתחתונות:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי קחה לי. היה ראוי לומר קח לי עגלה משולשת, או קח לך, כמו קח לך מכל מאכל, כי הלקיחה הזאת לתועלת אברהם ולהבטיחו על מתנת הארץ. אבל יתכן לפרש קחה לי לשמי, כלומר לשם המיוחד. וכבר ידוע מאמר רז"ל בכל הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים ולא אלהיך, אלא השם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. וכן נאמר בקרבנות (במדבר כח) תשמרו להקריב לי במועדו. ותוספת ה"א של קחה כתוספת ה"א המזבחה. וכבר ידעת כי הוא המקבל תחלה והוא הנקרא צדק, ואמר הכתוב (דברים לג) שם יזבחו זבחי צדק, וכלל הענין הה"א תחלה, ומשם ומעלה מעלוי לעלוי עד הסבה העליונה, וזהו באור קחה לי, ואמר ויקח לו להורות כי עשה כאשר נצטווה והקריב לשמו יתברך.

סְפוֹרְנוֹ קחה לי עגלה. לכרות ברית ולמען יהי' דברי גזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע כדבריה' ז"ל וכן באר משה רבינו באמרו לא בצדקתך כי ברשעת הגוים ה' מורישם ולמען הקים את הדבר אשר נשבע כו' אתה בא לרשת:

כְּלִי יָקָר . בענין מראה זו רבו הדעות, אענה גם אני חלקי ואומר: לפי שמצינו בהבטחת הארץ שמזכיר לפעמים האבות ולפעמים זרעם והיכן מצינו שהיה לאבות חלק בארץ הלא היו כלם גרים בארץ והכתוב אומר כי לך אתננה וכתיב לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב וגו' ע"כ למדו רז"ל מכאן לתחיית המתים מן התורה שנאמר לתת להם, לכם לא נאמר אלא להם. וגם זה מחוסר ביאור וכי לתחיית המתים ינחלו האבות חלק בארץ בעולם הזה. אלא אין זה כי אם הקבורה, שיקבלו חלקם להיות להם מקום קבורה בארץ, לפי שכל מתי א"י חיין תחלה לעתיד כמו שיתבאר בעז"ה בפר' וארא. אבל זרעם קבלו חלקם גם בחיים בעולם הזה והאבות דווקא לאחר מיתה שיחיו תחלה על כן הראה לו הקב"ה במראה זו עגלה כנגד אברם שנאמר בו ואל הבקר רץ אברהם. ועז כנגד יעקב שהלביש על צואריו עורות גדיי עזים. ואיל כנגד יצחק שהקריב תמורתו איל. וכן פירש"י בפר' נשא בקרבנות הנשיאים. ותור וגוזל אלו ישראל. ויבתר אותם בתוך רמז כי שלשה אבות אלו דוקא אחר ביתור דהיינו אחר מיתה יקבלו חלקם בארץ כי מתי א"י חיין תחלה אבל לא בחייהם. ואת הצפור לא בתר כי ישראל שנמשלו לתור וגוזל יבואו חיים לארץ כי בזה הראה לו הקב"ה מי ומי ההולכים לארץ ובאיזה אופן יהיה לאבות חלק בארץ והוא אחר ביתור ומיתה דהיינו אחר הערב שמשם בעולם הזה בנפול תרדמת המיתה עליהם ז"ש ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם כד"א עד אשר לא תחשך השמש. להורות כד ניים ושכיב אברם אז יקבל חלקו בארץ אבל לא עכשיו כי לא שלם עון האמורי עד הנה, ובני ישראל יהיו באי הארץ אחר הערב שמשו של אברם ותרדמת המות כאמור. אך בתנאי זה, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם תחלה ועבדום ומה שהתחיל בלשון יחיד זרעך, ואחר כך אמר ועבדום לשון רבים, לפי שהגרות התחיל משנולד יצחק והאבות היו יחידים, אבל העבדות התחיל אחר שנתרבו ומה שנאמר בארץ לא להם י"א שקאי על אנשי הארץ כי גם המה גרים בארצם כמו שלמדו מן הפסוק ואת העם העביר אותו לערים. כדי שלא יקראו את ישראל גולים, ומה שהזכיר ד' דברים, גירות, ועבדות, ועינוי, וריחוק השכינה בארץ לא להם, יתבאר בע"ה לקמן פר' וארא. וטעם למספר ת' יתבאר בע"ה פר' חיי שרה .

י וַיִּקַּח־לוֹ אֶת־כָּל־אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ־בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת־הַצִפֹּר לֹא בָתָר׃

רַשִׁ״י ויבתר אתם. חָלַק כָּל אֶחָד לִשְׁנֵי חֲלָקִים; וְאֵין הַמִּקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְשׁוּטוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה כוֹרֵת בְּרִית עִמּוֹ לִשְׁמֹר הַבְטָחָתוֹ לְהוֹרִיש לְבָנָיו אֶת הָאָרֶץ כְּדִכְתִיב בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר וְגוֹמֵר, וְדֶרֶך כּוֹרְתֵי בְרִית לְחַלֵּק בְּהֵמָה וְלַעֲבֹר בֵּין בְּתָרֶיהָ, כְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל (ירמיה ל"ד), אַף כָּאן תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הוּא שְׁלוּחוֹ שֶׁל שְׁכִינָה, שֶׁהוּא אֵשׁ. ואת הצפור לא בתר. לְפִי שֶׁהָאֻמּוֹת נִמְשְׁלוּ לְפָרִים וְאֵילִים וּשְֹעִירִים, שֶׁנֶּאֱמַר סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים וְגוֹ' (תהל' כ"ב), וְאוֹמֵר הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס (דניאל ח'), וְאוֹמֵר וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן (שם), וְיִשְֹרָאֵל נִמְשְׁלוּ לִבְנֵי יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שיר השירים ב'), לְפִיכָךְ בִּתֵּר הַבְּהֵמוֹת, רֶמֶז שֶׁיִּהְיוּ הָאֻמּוֹת כָּלִים וְהוֹלְכִים, ואת הצפור לא בתר, רֶמֶז שֶׁיִּהְיוּ יִשְֹרָאֵל קַיָּמִין לְעוֹלָם:

אוּנְקְלוֹס וְקָרֵב קֳדָמוֹהִי יָת כָּל אִלֵין וּפַלִיג יָתְהוֹן בְּשָׁוֶה וִיהַב פַּלְגַיָא פִּלוּג לָקֳבֵיל חַבְרֵיהּ וְיָת עוֹפָא לָא פַּלִיג

אִבְּן עֶזְרָא ויבתר. חתכם והפרידם וכמוהו על הרי בתר. בין בתריו: ויתן איש בתרו. דע כי מלת איש כמו בעל. וכן איש מלחמה. והאיש גבריאל ופי' בעל כמו עצם הדבר וכן איש בליעל סמוך ג"כ בחיות וביריעות אשה אל אחותה נתן בתר כל איש לקראת רעהו כי הבהמה והאדם שנים המה: הצפור לא בתר. התור והגוזל כי צפור שם כלל:

רַמְבַּ״ן ויבתר אותם בתוך לכרות עמו ברית לעבור בין הבתרים האלה ונרמז לו גם כן כי מאלה יהיה כל קרבן בבהמה ובעוף כי הגוזל בן יונה ואמר בו גוזל שלא הוכשרו במין ההוא אלא הקטנים ואף על פי שכל קטני העופות יקראו גוזלים שנאמר (דברים לב יא) כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף הבין אברהם מעצמו המין הנבחר או הקריב בן יונה ברצונו והכתוב בחר לעולם במין אשר הקריב הזקן והנה ידע שאלה יהיו הקרבנות וכל הקרבנות יבתרו העולה לנתחים והשלמים לחזה ושוק וחלבים והחטאת והאשם לחלביהן: ואת הצפור לא בתר נתן התור והגוזל איש לקראת רעהו כי גם הם היו בברית אבל לא בתר אותם בתוך כי בכל העוף הקרב נאמר לא יבדיל (ויקרא א יז) ובבראשית רבה (בראשית רבה מ״ד:י״ד) הראה לו הקב"ה שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואת הצפור לא בתר. מה שבתר הבהמות ולא העופות. לפי שהבהמות רמז לעובדי אלילים שנמשלו לבהמות שנאמר (תהלים כב) סבבוני פרים, וכתיב (דניאל ח) האיל אשר ראית, וכתיב (שם) והצפור השעיר, והם עתידים להיות כלים, אבל ישראל נמשלו ליונה, שנאמר (שיר ה) יונתי תמתי, וכתיב (שם ב) יונתי בחגוי הסלע, וישראל יהיו קיימים לעולם, ועל כן לא בתר העופות.

יא וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל־הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם׃

רַשִׁ״י העיט. הוּא עוֹף, עַל שֵׁם שֶׁהוּא עָט וְשׁוֹאֵף אֶל הַנְּבֵלוֹת לָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל, כְּמוֹ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל (שמואל א ט"ו): על הפגרים. עַל הַבְּתָרִים. הַפְּגָרִים מְתַרְגְּמִינָן פַּגְלַיָּא, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהֻרְגְּלוּ לְתַרְגֵּם "איש בִּתְרוֹ" וִיהַב פַּלְגַּיָּא, נִתְחַלֵּף לָהֶם תֵּבַת פַּגְלַיָּא לְפַלְגַּיָּא, וְתִרְגְּמוּ הַפְּגָרִים פַּלְגַּיָּא; וְכָל הַמְתַרְגֵּם כֵּן טוֹעֶה, לְפִי שֶׁאֵין לְהַקִּיש בְּתָרִים לִפְגָרִים, שֶׁבְּתָרִים תַּרְגּוּמוֹ פַּלְגַּיָּא, וּפְגָרִים תַּרְגּוּמוֹ פַּגְלַיָּא, לְשׁוֹן פִּגּוּל, כְּמוֹ פִּגּוּל הוּא (ויקרא ז') לְ' פֶּגֶר: וישב. לְשׁוֹן נְשִׁיבָה וְהַפְרָחָה, כְּמוֹ יַשֵּׁב רוּחוֹ (תה' קמ"ז), רֶמֶז שֶׁיָּבֹא דָוִד בֶּן יִשַּׁי לְכַלּוֹתָם, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם עַד שֶׁיָּבֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ:

אוּנְקְלוֹס וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא וְאַפְרַח יָתְהוֹן אַבְרָם

אִבְּן עֶזְרָא העיט. העוף וכן העיט צבוע נחלתי: על הפגרים. על הגופות: וישב. בדגשות השי"ן תחת הנו"ן המובלע. כמו יגרש וישלח מהפגרים. וכן ישב רוחו. או השיב הפגרים להבריח העיט:

רַמְבַּ״ן וירד העיט על הפגרים לאכול אותם כמנהג העופות: וישב אותם נרמז לו כי יבאו העמים לבטל הקרבנות וזרע אברהם יבריחום:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וירד העיט על הפגרים. זה היה רמז שיבואו האומות לבטל הקרבנות, וזרעו של אברהם יבריחום, זהו שאמר וישב אותם אברם.

יב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל־אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו׃

רַשִׁ״י והנה אימה וגו'. רֶמֶז לְצָרוֹת וְחשֶׁךְ שֶׁל גָּלִיּוֹת:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה שִׁמְשָׁא לְמֵיעַל וְשִׁינְתָא נְפָלַת עַל אַבְרָם וְהָא אֵימָתָא קְבֵל סַגִי נְפָלַת עֲלוֹהִי

אִבְּן עֶזְרָא ויהי השמש לבא. זה לנו לאות כי ויקח לו את כל אלה ביום אחד שהקיץ ממחזה הנבואה:

רַמְבַּ״ן והנה אימה חשכה גדולה נופלת דרשו בו רמז לשעבוד ארבע גליות כי מצא הנביא בנפשו אימה ואחר כך בא בחשכה ואחר כך גדלה החשכה ואחר כך הרגיש כאלו היא נופלת עליו כמשא כבד תכבד ממנו אמרו (ב"ר מד יז) אימה זו בבל חשכה זו מדי שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית גדולה זו מלכות אנטיוכס נופלת עליו זו אדום והיה הענין הזה לאברהם כי כשהקב"ה כרת עמו ברית לתת הארץ לזרעו לאחזת עולם אמר לו כמשייר במתנתו שארבע גליות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם וזה בעל מנת אם יחטאו לפניו ואחרי כן הודיעו בבאור גלות אחרת שיגלו תחלה שהוא גלות מצרים שכבר נענש בו כאשר פירשתי (רמב"ן על בראשית י״ב:י׳):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. נרמז לו בכאן שעבוד ארבע מלכיות, שכן דרשו רז"ל, אימה זו בבל, חשכה זו מדי שהחשיכו עיניהם של ישראל בצום ותענית, גדולה זו יון, נופלת עליו זו אדום. וכתב הרמב"ן ז"ל, מצא הנביא בנפשו אימה ואח"כ בא ב חשכה, ואח"כ גדלה החשכה, ואחר כך הרגיש כאלו היא נופלת עליו. והיה הענין הזה לאברהם כי כשהקב"ה כרת עמו ברית לתת הארץ לזרעו אחזת עולם, אמר לו כמשייר במתנתו, כי ארבע מלכיות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם, וזה בע"מ אם יחטאו לפניו. ואחרי כן הודיעו בבאור גלות אחרת שיגלו תחלה, זהו גלות מצרים שכבר נענש בו, עד כאן.

יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה׃

רַשִׁ״י כי גר יהיה זרעך. מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק עַד שֶׁיָּצְאוּ יִשְֹרָאֵל מִמִּצְרַיִם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה כֵּיצַד? יִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה כְּשֶׁנּוֹלַד יַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב כְּשֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם אָמַר יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, הֲרֵי ק"צ, וּבְמִצְרַיִם הָיוּ מָאתַיִם וְעֶשֶׂר כְּמִנְיַן רְד"וּ, הֲרֵי אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְאִם תֹּאמַר בְּמִצְרַיִם הָיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת, הֲרֵי קְהָת מִיּוֹרְדֵי מִצְרַיִם הָיָה, צֵא וַחֲשֹׁב שְׁנוֹתָיו שֶׁל קְהָת וְשֶׁל עַמְרָם וּשְׁמוֹנִים שֶׁל משֶׁה שֶׁהָיָה כְּשֶׁיֶָּצְאוּ יִשְֹרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אֵין אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וְאַתָּה צָרִיךְ לְהוֹצִיא מֵהֶן כָּל הַשָּׁנִים שֶׁחַי קְהָת אַחַר לֵדַת עַמְרָם וְשֶׁחַי עַמְרָם אַחַר לֵדַת משֶׁה: בארץ לא להם. לֹא נֶאֱמַר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֶלָּא לֹא לָהֶם – וּמִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק וַיָּגָר אַבְרָהָם וְגוֹ' (בר' כ"א), וּבְיִצְחָק גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹאת (שם כ"ו), וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם (תה' ק"ה), לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ (בר' מ"ז):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר לְאַבְרָם מִדַע תִּדַע אֲרֵי דַיָרִין יְהוֹן בְּנָיךְ בְּאַרְעָא דְלָא דִילְהוֹן וְיִפְלְחוּן בְּהוֹן וִיעַנוּן יָתְהוֹן אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין

רַשְׁבַּ״ם ידע תדע כי גר יהיה זרעך וגו': (עיין פירושו לשמות יב, מ):

אִבְּן עֶזְרָא כי גר יהיה זרעך. נקרא בלשון הקדש האיש שיש לו משפחה כסעיף שהוא דבק בשרש על כן נקרא אזרח כי טעמו כאזרח רענן וטעם גר. כמו הגרגיר שנכרת מן הסעיף. ויש חסרי לב שזה הטעם רחוק בעיניהם ואלו היו יודעים טעם כל אות וצורתו אז יכירו האמת: ארבע מאות שנה. עד סוף זה הקץ מהיום:

רַמְבַּ״ן כי גר יהיה זרעך זה מקרא מסורס ושיעורו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם ולא פירש כמה ימי העבדות והעינוי והרבה מקראות מסורסות יש בכתוב וכן בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי (בראשית ל״ט:י״ז) וכן וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף (שם מא נז) וכן כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי (שמות יב טו) וכן ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו להשתחות לחפור פירות ולעטלפים (ישעיהו ב כ) וכן לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי (תהלים סו טז) וכן לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל (הושע ח ב) וכן והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וחמלתי עליהם (מלאכי ג יז) ורבים כן וענין הכתוב אף על פי שאני אומר לך לזרעך נתתי את הארץ הזאת ידוע תדע כי טרם תתי אותה להם יהיו גרים בארץ לא להם ארבע מאות שנה וגם יעבדום וענו אותם ורבי אברהם אמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בעבדות וענוי עד קץ ארבע מאות שנה מן היום הזה ואם כן הודיעו קץ הגאולה ולא הודיעו כמה ימי הגלות גם נכון הוא:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו'. ע"ד הפשט באורו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם, ולא פירש כמה יהיו ימי העבדות והענוי. והחכם רבי אברהם אמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, בעבדות וענוי, עד קץ ארבע מאות שנה מן היום הזה. ולפי זה הודיעו קץ הגאולה, והודיעו כמה ימי הגלות. ארבע מאות שנה. טעם המספר הזה בגלות מצרים לא נודע ואחד ממפרשי התורה אין מגיד ואין משמיע בזה דבר. אמנם אם תדקדק תמצא כי המספר הזה נזכר ברוב המקומות אצל עין הרע, כי עין רע מספרו ארבע מאות ואות תי"ו תכלית כל האותיות וכן עין הרע מכלה הכל, ולפי שנתוסף באברהם אות ה"א שהיא מדה"ד לכך שלטה בו עין הרע שהוא מכח הדין שנגזר על זרעו להשתעבד ארבע מאות שנה כמספר עי"ן הר"ע לפי ששלטה בו עינו של שטן, וזהו שאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך כלו' זרעך הנולד מבין שני ההי"ן שהם מדה"ד ושלטה בו עין הרע שהוא מכח הדין לכך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. וכן תמצא בעפרון החתי שהיה לו עין הרע וכן עפרו"ן בגמטריא עי"ן ר"ע כמו שהזכיר ארבע מאות. וכן תמצא בעשו המתפרנס ממדתו של יצחק שהוא מדה"ד שהיה לו עין רע, ודרשו רז"ל (בראשית ל"ב) ורוח תשימו בין עדר ובין עדר למה אמר יעקב כן כדי להשביע עינו של אותו רשע וכתוב בו וארבע מאות איש עמו. ומצאתי בבראשית רבה (דניאל ז') ואלו עיינין כעיני אנשא בקרבא דא. זו מלכות ארם שהיא מכנסת עין הרע בממונו של אדם:

סְפוֹרְנוֹ ידוע תדע. הודיע סבת אחור ירושת הבנים והיא כי לא שלם עון האמורי כי לא יצדק לגרש גוי מארצו עד שתתמלא סאתו. אמר אם כן ידוע תדע שאף על פי שאני נשבע לתת הארץ לבניך לא יהיה זה מיד כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם עד אותו הזמן שישלם בו עון האמורי ועם זה הגיד קורות השעבוד והענוי העתידים אז לקצת דורות מזרעו בסבלותם כי אמנם זה לא קרה להם בדורות הצדיקים שכל זמן שהאחד מן השבטים קיים לא התחיל השעבוד אבל קרה כאשר העוו את דרכם כמו שהעיד הנביא באמרו וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים ואעש למען שמי וכל זה הגיד למען ידע דור אחרון בקבלה כי דבר ה' הוא ולא ייחסו הדבר לזולתו כענין הנביא באמרו ואגיד לך מאז בטרם תבא השמעתיך פן תאמר עצבי עשם:

אוֹר הַחַיִּים ויאמר לאברם וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ידוע תדע. עוד צריך לדעת למה אמר גר יהיה זרעך ולא אמר זרעך יהיה גר או יהיה זרעך גר כי אין דרך להזכיר המאורע קודם שיזכיר למי יארע. עוד למה לא פירש כוונתו באומרו גר וגו' ועבדום וענו וגו' אם ג' יחד יהיו בכל הד' מאות שנה או חלק מהארבע מאות בגירות וחלק בעבדות וחלק בעינוי. האמת, כי ממה שראינו שכן היה נודעת הכונה, אלא למה לא פירש ה' דבריו: אכן כוונת הכתוב הוא על זה הדרך טעם שכפל לומר ידוע תדע לג' סיבות. הא' על דרך אומרם ז"ל וז"ל ירדו אבותינו למצרים בשביל דבר קל שאמר במה אדע, והוא אומרו ידוע, לצד שאתה חפץ לדעת, תדע כי גר וגו'. ב', להיות שאמר ה' בענין ב' דברים, א' פורעניות ואחת הטבה, כאומרו ואחרי כן וגו' לזה אמר ידיעה ב' פעמים. ג' על דרך אומרם ז"ל בפסוק זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' לאמר וגו' שאמר לו ה' לך אמור לאברהם וגו' שבועה שנשבעתי וכו' ע"כ. והוא אומרו ב' ידיעות א' היא מה שמודיעו באותו מצב ואחד שעתיד להודיעו על ידי משה ולזה אמר תדע לעתיד: וטעם שאמר גר יהיה וגו', שהקדים המאורע, נתכוון לומר כי הגרות היא כסדר שהיה בה אברהם, ואם היה אומר כי יהיה גר משמע שתתחדש הגרות, ויהיה נשמע שיהיה זמן שלא יהיו גרים קודם ותתחדש להם הגרות, ולא כן הוא שיעור אומרו כי גר יהיה זרעך פי' בגרות יהיה עומד זרעך, ולזה מצינו שחשב ה' שני יצחק ויעקב הגם שהיו בהויתן לגרות אבות, ואם תאמר היה לו לומר כי זרעך גר יהיה וגו', דע כי נתחכם ה' לומר כן לגלות דעתו כי לא לכל זרעו גזר ה' עול השיעבוד והעיגוי ולזה אמר כי גר יהיה זרעיך פי' יהיה לך חלק בזרעך שאינו אלא בגרות ולא ישתו יין מרורות כל עיקר, ואם היה מקדים לומר זרעך גר יהיה וגו' תהיה הכונה על זה הדרך זרעך גר יהיה וגו' ועבדום וגו' ואין חלק מזרע מושלל מהאמור בענין שהם גרות עבדות עינוי והוא לא כן חושב כי יש שישנו בגרות לבד, ולזה הפסיק בין הגרות לשאר, פירוש, לומר כי יש מהזרע שהוא מוחלט שאין לו אלא גרות לבד. וזה הוא שיעור הכתוב גר יהיה זרעך בארץ לא להם. זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו'. וטעם שלא שיער כמה מהעבדות וכו'. דבר זה אין לו שיעור יכולין להפטר ביום א' על דרך אומרם ז"ל (דב"ר פ"ב) יענך וגו'. ומעתה שלשה הדרגות בענין חלק מהזרע מוחלט מהשעבוד והענוי והם האבות והשבטים והשאר חלק בגלות וחלק בענוי ואין שיעור לזמן העינוי כי אם יזכו יום א' ולא רד"ו שנה, וצא ולמד משבט לוי (ש"ר ה טז) שנדמה לאבות, ודע שגם הם טעמו דבר מה צא ולמד ממשה ותקח לו תיבת גומא וגו' על שפת היאור:

יד וְגַם אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל׃

רַשִׁ״י וגם את הגוי. וְגַם לְרַבּוֹת ד' מַלְכֻיּוֹת, שֶׁאַף הֵן כָּלִים עַל שֶׁשִּׁעְבְּדוּ אֶת יִשְׂרָאֵל: דן אנכי. בְּעֶשֶׂר מַכּוֹת: ברכש גדול. בְּמָמוֹן גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם (שמות י"ב):

אוּנְקְלוֹס וְאַף יָת עַמָא דְיִפְלְחוּן בְּהוֹן דָיִין אֲנָא וּבָתַר כֵּן יִפְקוּן בְּקִנְיָנָא סַגִי

אִבְּן עֶזְרָא אשר יעבדו. שיהיו להם עבדים:

רַמְבַּ״ן וגם את הגוי אשר יעבודו וגם לרבות ד' גליות על ששעבדו את ישראל לשון רש"י (רש"י על בראשית ט״ו:י״ד) ועל דרך הפשט יאמר כאשר דנתי את בניך בגלות וענוי על עון גם את הגוי אשר יעבודו אדין על החמס אשר יעשו להם והנכון בעיני כי טעם וגם אף על פי שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם אף על פי כן אשפוט את הגוי אשר יעבודו על אשר יעשו להם ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי והטעם כמו שאמר הכתוב (זכריה א יד) וקנאתי לירושלם ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה ואומר (ישעיהו מז ו) קצפתי על עמי חללתי נחלתי וגו' וכן היה במצרים שהוסיפו להרע כי השליכו בניהם ליאור וימררו את חייהם וחשבו למחות את שמם וזה טעם דן אנכי שאביא אותם במשפט אם עשו כנגזר עליהם או הוסיפו להרע להם וזהו מה שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא) כי הזדון הוא שהביא עליהם העונש הגדול שאבדם מן העולם וכן כי ידעת כי הזידו עליהם (נחמיה ט י) והרב נתן טעם בספר המדע (הלכות תשובה ו ה) לפי שלא גזר על איש ידוע וכל אותם המריעים לישראל אלו לא רצה כל אחד מהם הרשות בידו לפי שלא נגזר על איש ידוע ולא נתכנו דבריו אצלי שאפילו גזר שאחד מכל האומות יריע להם בכך וכך וקדם זה ועשה גזרתו של הקב"ה זכה בדבר מצוה ומה טעם בדבריו כאשר יצוה המלך שיעשו בני מדינה פלונית מעשה מן המעשים המתרשל ומטיל הדבר על האחרים חומס וחוטא נפשו והעושה יפיק רצון ממנו וכל שכן שהכתוב אמר וגם את הגוי אשר יעבודו שיעבדו הגוי כולו והם הלכו מעצמם למצרים אבל הטעם כאשר כתבתי וכבר הזכירו רבותינו הענין הזה אמרו בואלה שמות רבה (שמות רבה ל׳:ט״ו) משל לאדון שאמר לבנו "יעשה עם פלוני ולא יצערנו" הלך ועשה אף על פי שעשה עמו חנם לא הניח שלא היה מצערו כשנתרצה האדון לבנו גזר על מצעריו הריגה כך גזר הקב"ה שיהיו ישראל משועבדין במצרים עמדו עליהם ושעבדום בחוזק אמר הקב"ה היה לכם לנהוג בם כעבדים ויעשו צרכיכם אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א טו) עד כאן לשונם ודבר ברור הוא כי השלכת בניהם ליאור אינה בכלל "ועבדום וענו אותם" אבל היא עקירתם לגמרי וכן מה שאמרו תחלה הבה נתחכמה לו פן ירבה (שמות א י) אינו בכלל עבדות וענוי מלבד מה שהוסיפו בענוי עצמו וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו' והוא מה שאמר הכתוב (דברים כו ז) וירא את עניינו ואת עמלינו ואת לחצנו ודע והבן כי האיש שנכתב ונחתם בראש השנה להריגה לא ינקה הליסטים ההורג אותו בעבור שעשה מה שנגזר עליו הוא רשע בעונו ימות ודמו מיד הרוצח יבוקש אבל כאשר תצא הגזירה על פי נביא יש בעושה אותה דינים כי אם שמע אותה ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא אבל יש לו זכות בו כאשר אמר ביהוא (מלכים ב י ל) יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בנים רבעים ישבו לך על כסא ישראל אבל אם שמע המצוה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון ועבירה הוא לו וכן הכתוב אומר בסנחריב (ישעיהו י ה) הוי אשור שבט אפי וגו' בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו ואמר הכתוב והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב כי להשמיד בלבבו ועל כן הענישו בסוף כמו שנאמר (שם י יב) והיה כי יבצע ה' את כל מעשהו אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו וגו' ואמר בו שה פזורה ישראל אריות הדיחו הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עצמו נבוכדראצר מלך בבל לכן כה אמר ה' וגו' הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור (ירמיהו נ יז) והנה זו ראיה שנענש מלך אשור על הרעה שעשה לישראל והנה נבוכדראצר שמע כי הנביאים פה אחד קוראים אותו להחריב ירושלים והוא וכל עמו נצטוו על כך מפי הנביא כמו שכתוב (ירמיהו כה ט) הנני שולח לך ולקחתי את כל משפחות צפון נאם ה' ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי והביאותים על הארץ הזאת ועל יושביה והחרמתים וכתיב (שם לב כח) הנני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדראצר מלך בבל והציתו את העיר באש ואף על בית המקדש עצמו אמר (שם כו ו) ונתתי את הבית הזה כשילה והם יודעים כי מצות השם היא כמו שאמר נבוזראדן לירמיהו (שם מ ב) ה' אלהיך דבר את הרעה הזאת אל המקום הזה ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' ואף על פי כן נענשו הכשדים כולם בסוף והיה זה מפני שני טעמים האחד שגם הוא נתכון להשמיד כל הארץ להגדיל ממשלתו כמו שכתוב בו (ישעיהו יג יא) והשבתי גאון זדים וגאות עריצים אשפיל וכתיב (שם יד יג) ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו' וכתוב אעלה על במתי עב אדמה לעליון וכתיב באומתו (שם מז ח) האומרת בלבבה אני ואפסי עוד ואמר בו חבקוק (חבקוק ב ט) הוי בוצע בצע רע לביתו לשום במרום קנו וגו' והנה זה כענשו של סנחריב ולכך אמר הכתוב (ירמיהו נ יח) לכן כה אמר ה' הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור אבל היה במלך בבל עונש אחר שהוסיף על הגזרה והרע לישראל יותר מאד כמו שאמר בו (ישעיהו מז ו) קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עולך מאד ועל כן בא עליהם עונש כפול ומכופל שנשמד זרעו לגמרי ולא יהיה לבבל שם ושאר נין ונכד (ישעיהו יד כב) ונשמדה עירו לעולמים שנאמר (שם יג יט) והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור ורבצו שם ציים ושעירים ירקדו שם ואמר בו הכתוב (ירמיהו נא יא) כי נקמת ה' היא נקמת היכלו וכתיב (שם נא לה לו) חמסי ושארי על בבל תאמר יושבת ציון ודמי אל יושבי כשדים תאמר ירושלים לכן כה אמר ה' הנני רב את ריבך ונקמתי את נקמתך ופסוקים רבים כאלה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וגם את הגוי אשר יעבודו. כתב הרמב"ן ז"ל בפירושו וגם אע"פ שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם אעפ"כ אשפוט את הגוי אשר יעבדו על אשר יעשו להם ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי, והטעם כענין שכתוב (זכריה א') קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על כל הגוים אשר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, ואמר (ישעיה מ"ז) קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך, וכן אירע במצרים שהשליכו בניהם ליאור וימררו את חייהם וכ"ז תוספת על הנגזר ואין זה בכלל ועבדום וענו אותם אבל היה עקירתם לגמרי וע"כ נענשו ונתבקש מידה מה שהוסיפו על הנגזר, וז"ש דן אנכי כלומר אביאם במשפט אם עשו כנגזר עליהם או הוסיפור על הנגזר, זהו שאמר יתרו (שמות י"ח) כי בדבר אשר זדו עליהם כי הזדון אשר עשו במים הביא עליהם העונש במים. ותדע כי אם נגזר על ראובן שיהרג ונכתב ונחתם עליו בראש השנה כן לא ינקה ההורג אותו אע"פ שעשה הנגזר כי הוא רשע בעונו ימות ודמו מיד ההורג יבוקש, אבל כששמע הגזרה מפי נביא וקם והרגו לעשות רצון הקב"ה ומצותו כמו שגזר עליו אין בזה חטא אבל יש לו זכות בדבר, כענין שמצינו ביהוא (מלכים ב') יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני בכל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל, אבל אם לא שמע הגזרה והרגו דרך שנאה או כדי לשלול אותו יש עליו עונש כי בודאי לחטא ולעברה נתכוון, ופסוק מלא הוא (ישעיה י') הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי (שם) בגוי חנף אשלחנו וגו', (שם) והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב וגו', למדך הכתוב שהקב"ה גזר בישראל השבט והמטה ההוא כדי להצר אותם ואעפ"כ הענישו לבסוף דכתיב (שם) אפקוד על פרי גדל לבב וגו', שאע"פ שהיה מעשה זה נגזר לא היתה כוונתו לקיים מצות השי"ת וגזרתו כי אם דרך שנאה וכדי להגדיל מעלתו ולהרחיב מלכותו, וכן היה הענין בעצמו בנבוכדנצר שכל הנביאים פה אחד יקראוהו להחריב את ירושלים והוא וכל עמו נצטוו על כך מפי הנביא דכתיב (ירמיה ל"ב) הנני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדנצר מלך בבל והציתו את העיר הזאת באש, ומצינו שנענש בענשו של סנחריב שלכך השוה אותם הכתוב שנאמר (שם כ') לכן כה אמר ה' הנני פוקד על מלך בל ועל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור, ע"כ כוונת הרב ז"ל עם קצת לשונו. ויש לך לדעת כי כשנכרת לאברהם הברית הזה של בין הבתרים היה אברהם בן שבעים שנה, ואע"פ שכתוב בתחלת הפרשה ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, שתי פעמים יצא מחרן, אחד כשהיה בן שבעים, ואחד כשהיה בן ע"ה שנה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, וכשהיה בן שבעים נאמר לו הברית הזאת, ומן הברית הזאת עד שנולד יצחק היה שלשים שנה, וכתיב ואברהם בן מאת שנה, וגזרת הגלות ארבע מאות שנה משנולד יצחק, הרי שלשים וארבע מאות שנה, וזהו שכתוב (שמות י"ב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. וע"ד המדרש ידוע תדע, ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכניסן, ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני גואלן ומפרקן. וגם את הגוי אשר יעבודו, לרבות ארבע מלכיות שרמז למעלה שאף הם כלים על ששעבדו בישראל. דן אנכי, ממכת הדם עד עוד נגע אחד תמצא עשר מכות שבהם נדונו.

סְפוֹרְנוֹ וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. כמו שאדין את בניך על רשעם בענוי ועבדות כמו כן אדין אותו הגוי שישתעבד בהם:

אוֹר הַחַיִּים וגם את הגוי וגו'. קשה איך יוצדק לומר וגם על מה שקדם שהוא השיעבוד והענוי וזה הטבה לנקום נקם מאויבנו. ב' תיבת את מיותרת. ג' אומרו דן אנכי דבר ידוע הוא כי הוא הוא השופט. ד' למה הפסיק בין המאורע אשר גזר ה' על בניו במשפט המשעבדים והיה לו להשלים לומר ואחרי כן יצאו וגו' שהוא גמר ענין ישראל ואחר כך יאמר את הגוי אשר יעבודו וגו'. ולזה אפשר שנתכוון לומר בשינוי זה שאחר שישפוט ה' את הגוי יצאו ברכוש ולקח סדר העשוי, וכמו שמצינו שכן היה בתחלה דן אותם ואחר כך השאילום רכוש גדול: אכן משמעות הכתובים יתבארו על דרך אומרם ז"ל (תנחומא בשלח) וחמושים עלו וגו' א' מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות והשאר מתו במצרים בימי חושך ואפילה כדי שלא ירגישו בהם המצרים. עוד אמרו ז"ל (שמו"ר פי"ד) בפסוק ולכל בני ישראל היה אור וגו' שהיו ישראל מחפשים חדרי חפצי מצרים והיו יודעים וכו' ובאמצעות זה השאילום וינצלו וגו' ועיין מה שפירשתי בפי' פסוק זה במקומו, והוא שאמר ה' לאברהם וגם את וגו' פי' מלבד גזירת השעבוד והעינוי וגם תוספת גזירת פורעניות ידון את ישראל כשידון את המצרים להשמיד ולהרוג חלק גדול מהם למר חמשים חלקים ולמר חמש מאות חלקים, ובזה ידויק תיבת וגם ותיבת את, ואומרו אנכי פי' מכה זו לא ידעו בה המצרים כי אם הוא לבדו כי היו בימי החשך. וסמך לזה אומרו ואחרי כן וגו' פי' באמצעות אותו המשפט כשיביא המכה ההוא לדון את שניהם גוי עובד וגוי נעבד שהוא מכת החושך אחרי כן יצאו ברכוש וגו' כאמור למעלה כי באמצעות זה השאילום: עוד יתבאר הכתוב במה שנדקדק עוד למה הביא ה' על המצריים עשר מכות ועל הים לקו וכו' אחר שמצינו כי כן גזר הגוזר: והנה הרמב"ם ז"ל בספר המדע (הלכות תשובה פ"ו ה"ה) כתב כי טעם חיוב האומות המשעבדים הוא לצד שלא אמר ה' אומה פלונית וכו'. והשיגוהו רמב"ן וראב"ד כי מה בכך סוף סוף מצוה עושים בקיום דבר מלך. ופירש רמב"ן כי העונש הוא לצד שהוסיפו לענות יותר מידי העבודה אשר גזר ה', ולדבריו אין האומות נענשים אלא על תוספת עינוי. ולדרכו ז"ל יתבאר הכתוב על זה הדרך וגם את הגוי דן אנכי פירוש ידין ה' עמו וממוצא דבר אתה יודע כי ירבה יותר משיעור הגזירה, ודקדק לומר את פי' ידון אתו עמו הוא בכבודו ובעצמו והוא אומר אנכי כי הוא היודע שיעור הגזירה, ושיעור התוספת שעליו יעניש אותם, וכל זה לדרכו של רמב"ן: והנכון בעיני הוא כי כל האומות חייבין ליענש על כל העינוי והצער אשר יריעו לנו והחקירה מעיקרא אינה צודקת, כי האומות טעם אשר יענונו הוא לצד הבדלתנו מהם וקיום המצות אשר אנו מקיימים, וצא ולמד אם היו ישראל עובדים לטלה והיו לעם אחד במצרים לא היו המצריים משתעבדים בהם והיו כאחיהם המצרים, וכן בכל אומה ואומה אשר תשעבד ישראל ותריע הטעם הוא לצד היותינו נחלת שדי. ומעתה מה מקום לטענת שהם שלוחי אל הגוזר והלא אל גזר על אשר עברו ענף אחד מדבריו והם מריעים על שאינם עוברים על כל התורה והיו ככל הגוים בית ישראל, והוא אומרו אני קצפתי מעט פירוש על אשר עברו על חלק מהתורה קצפתי מעט והם האומות המיסרים את ישראל אדרבא עוזרים באמצעות העינוי לרעה לעבור על הכל, וכן הוא שהעובר על הדת פוטרים אותו מכל רע ומטיבין לו. והוא אומרו וגם את הגוי אני אתדיין עמו כי אני יודע מחשבות אדם ותחבולותיו וטעם העינוי שאינו לצד קיום מצות ה' שגזר עליהם כן, וממוצא דבר אתה יודע כי הגדיל אויב עשות רשע כיון שמיסר לצד שנאתו אין שנאה כשנאת הדת ופשוט הוא כי יתאכזר עליהם בהפלגה. וכפי זה יוצדק לומר וגם את וגו' שהוא הודעת ריבוי הצער אשר יעבור על בניו, וסמוך לזה כתב ואחרי כן יצאו וגו' פירוש כיון שאין דעתם לקיים מצות ה' ישנם בהשבת הגזילה בכל מה ששעבדו אותם. וצא ולמד ממעשה גביהא שתבע מהמצרים שכר כמה שנים ששעבדו בישראל: עוד ירמוז הכתוב על דרך אומרם ז"ל (מגילה כט) גלו למצרים שכינה עמהם וכו' וכתיב עמו אנכי בצרה. ועוד אמרו בפסוק ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שירמוז אל שעבוד שנשתעבדו ישראל בלבנים וכו', והוא אומרו וגם את הגוי אשר יעבודו בהם שם אתם עמם דן אנכי שירמוז אל השכינה שתהיה עמם בגלות, ובזה ידוייק תיבת וגם שהוא תוספת צער, ותיבת את ותיבת אנכי:

טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל־אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה׃

רַשִׁ״י ואתה תבוא. וְלֹא תִרְאֶה כָּל אֵלֶה: אל אבותיך. אָבִיו עוֹבֵד עֲ"זָ וְהוּא מְבַשְּׂרוֹ שֶׁיָּבֹא אֵלָיו? לִמֶּדְךָ שֶׁעָשָׂה תֶּרַח תְּשׁוּבָה: תקבר בשיבה טובה. בִּשְּׂרוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה בְּיָמָיו, וְלֹא יֵצֵא עֵשָׂו לְתַרְבּוּת רָעָה בְּיָמָיו; וּלְפִיכָךְ מֵת ה' שָׁנִים קֹדֶם זְמַנּוֹ, וּבוֹ בַיּוֹם מָרַד עֵשָׂו:

אוּנְקְלוֹס וְאַתְּ תֵעוֹל לְוָת אַבָהָתָךְ בִּשְׁלָם תִּתְקְבַר בְּסֵיבוּ טָבָא

אִבְּן עֶזְרָא תבא אל אבותיך. כנוי על המיתה כדרך כל הארץ: וטעם בשלום. שתהיה בכבוד ולא כמו זרעך:

רַמְבַּ״ן ואתה תבא אל אבותיך בשלום ולא תראה כל אלה לשון רש"י (רש"י על בראשית ט״ו:ט״ו) ואינו נכון כפי פירושו שאמר (בראשית ט״ו:י״ג) "כי גר יהיה זרעך" משיהיה לך זרע ומשנולד יצחק נאמר בו ויגר אברהם בארץ פלשתים (בראשית כ״א:ל״ד) ויגר יצחק בגרר אם כן גם הוא בכלל הגזירה אבל טעמו ואתה תבא אל אבותיך בשלום שלא יגיעך שום עונש דבר מאתי אף על פי שאני גוזר על בניך עונשים בעבדות וענוי:

אוֹר הַחַיִּים ואתה תבא וגו'. קשה למה הפסיק בהבטחת אברהם תוך הבטחות הבנים, והגם שמבטיחו שלא יראה בחייו מהשעבוד של זרעו, עם כל זה לא היתה נפסדת הכונה אם היה מאחר, שגם עתה אין המאמר סמוך לשעבוד אלא לגאולה. עוד צריך לדעת למה כפל לומר בשלום בשיבה טובה ולא הספיק באומרו בשיבה טובה ובה כלול גם כן בשורת תשובת ישמעאל שאמרו ז"ל, ולא יראה שעבוד הבנים: אכן כוונת הכתוב לפי מה שקדם לנו כי הצדיקים ובפרט האבות יקפידו על ניכוי שכר לעולם הנצחי, וצא ולמד (ב"ר פמ"ר) שמצינו לו שהיה מיצר בהריגת המלכים שמא נתנבה לו משכר העליון עד שאמר לו ה' (פסוק א) אל תירא אברם וגו' שכרך הרבה, אשר על כן כשהבטיחו שיצאו מהשיעבוד ברכוש גדול, יש מקום לאברהם לחוש ולומר כ צר ך לנכות משכרו לעשות לו ניסים ונפלאות לבניו ולהוציאם ברכוש גדול לזה הבטיחו סמוך לאמירת יצאו וגו' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום שלא יתנכה משלום אשר החזקת במעוז, וחסד הבטחון מתת אלהים הוא וזה כנגד הבטחות השארות הנפש, וכנגד פרטי עולם הזה אמר תקבר בשיבה טובה כאן כלל שלא יביט מהשעבוד לבניו גם שיעשה ישמעאל תשובה כדי שיקברוהו בשיבה טובה בבנים צדיקים כי הוא המקווה לצדיקים ושאר פרטי הטוב והשלוה. ובזה סלקה קושית רמב"ן יעוין שם דבריו, כי לא באה ההבטחה על הגירות וכו' ודברי רמב"ן דחוקים:

טז וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא־שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי עַד־הֵנָּה׃

רַשִׁ״י ודור רביעי. לְאַחַר שֶׁיִּגְלוּ לְמִצְרַיִם יִהְיוּ שָׁם ג' דּוֹרוֹת, וְהָרְבִיעִי יָשׁוּבוּ לָאָרֶץ הַזֹּאת, לְפִי שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ, וְכָרַת בְּרִית זוֹ, כְּדִכְתִיב: לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. וְכֵן הָיָה: יַעֲקֹב יָרַד לְמִצְרַיִם, צֵא וַחֲשֹׁב דּוֹרוֹתָיו: יְהוּדָה, פֶּרֶץ, וְחֶצְרוֹן, וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן מִבָּאֵי הָאָרֶץ הָיָה: כי לא שלם עון האמרי. לִהְיוֹת מִשְׁתַּלֵּחַ מֵאַרְצוֹ עַד אוֹתוֹ זְמַן, שֶׁאֵין הַקָּבָּ"ה נִפְרָע מֵאֻמָּה עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא סְאָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה (יש' כ"ז):

אוּנְקְלוֹס וְדָרָא רְבִיעָאָה יְתוּבוּן הָכָא אֲרֵי לָא שְׁלִים חוֹבָא דֶאֱמוֹרָאָה עַד כְּעָן

רַשְׁבַּ״ם ודור רביעי ישובו הנה: המפרש דור רביעי של ישראל ישובו הנה לארץ ישראל טועה הוא, כי מאחר שנתן קצבה של ארבע מאות שנה מה לנו אם דור רביעי או דור חמישי, והלא מכל מקום יתעכבו ארבע מאות שנה, אלא טעם נתן הקב"ה לדבריו למה אני צריך לעכב ארבע מאות שנה, לפי שאחר דור רביעי של אמוריים ישובו ישראל הנה, שהדור מאה שנה כאשר נמצא במס' עדיות והרי ארבע מאות ארבעה דורות שאע"פ שיושבי הארץ חטאו ודינם להקיא הארץ את יושביה צריך אני להמתין ארבעה דורות כדכתיב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי, אולי יחזרו הבנים בתשובה כי לא שלם זמן פרעון שאני עתיד ליפרע אליו מן האמוריים החוטאים עד הנה ועד אחר דור רביעי של אמוריים כדכתיב על שלשים וגו', זהו פשוטו: (יז-יח). אשר עבר בין הגזרים האלה, ביום ההוא וגו': (מבואר בפירוש הרשב"ם לשמות כד, יא):

אִבְּן עֶזְרָא ודור רביעי. רבי המפרשים השתבשו בפי' דור. והנה אמרו הקדמונים עשרה דורות ונמצא לאלף דור. ובאיוב ארבעה דורות. והנכון בעיני כי פי' דור כמו יושב. מדור באהלי רשע. ומדתו הקץ שידור אדם בחלדו ויש ארוך ויש קצר. ודור רביעי אחר היות זרעו גר והטעם על מצרים. וכן כתוב כי גר היית בארצו. וכן היה קהת גר ועמרם ומשה גם אהרן ובניהם שבו אל ארץ כנען: עון האמורי. מפורש בפסוק גדול עוני מנשוא. והזכיר האמורי בעבור תקפו. והנה משה הרג המלכים הגדולים והם מלכי האמורי. וחמשת מלכי האמורי נתחברו על יהושע. ויש ראיות אחרות וכן אמר הנביא אשר כגבה ארזים גבהו. והמפרש האמורי מגזרת אומר לא אמר כלום:

רַמְבַּ״ן ודור רביעי ישובו הנה לאחר שיגלו למצרים יהיו שלשה דורות וכן היה יעקב גולה צא וחשוב דורותיו יהודה פרץ חצרון וכלב בן חצרון מבאי הארץ היה לשון רש"י (רש"י על בראשית ט״ו:ט״ז) ואיננו נכון כלל והנכון בעיני כי "דור רביעי" לאמורי המשלים עונו כי מיום הגזירה האריך לו כי הוא פוקד עון על שלשים ועל רבעים כי אם ישובו לא יחרימם אבל יהיו למס עובד או יפנו להם: עון האמורי הזכיר התקיף שבהם אשר כגבה ארזים גבהו ולא יוכלו לו עד שתתמלא סאתו ועונותיו ילכדונו ועוד כי הוא הנלכד להם אשר הורישו בתחלה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ודור רביעי ישובו הנה. פי' רש"י ז"ל כי מעת שהחל גלות מצרים עד שירשו ישראל את הארץ היו ארבעה דורות, ואלו הם יהודה פרץ חצרון כלב, שהרי כלב בן חצרון מבאי הארץ היה. והרמב"ן ז"ל כתב כי דור רביעי לאמורי המשלים עונו, כי מיום הגזרה האריך לו כי הוא פוקד עון על שלשים ועל רבעים, כי אם ישובו לא יחרימם אבל יהיו למס עובד, או יפנו להם ע"כ. ומה שאמר עון האמורי, כאלו אמר הכנעניים, אבל הזכיר האמורי לפי שהוא התקיף שבהם, אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים. עד הנה. עד שתתמלא סאתו, והיה הכתוב ראוי לומר יבאו הנה, אבל אמר ישובו מפני שכבר נתישבו שם יצחק ויעקב ובניו שהם זרעם, שהרי יצחק לא יצא מן הארץ לעולם, יעקב ג"כ כתוב בו (בראשית לז) וישב יעקב בארץ מגורי אביו, ועל כן יאמר עתה ודור רביעי ישובו הנה, כי מאחר שהאבות שהם הכלל היו משם, יכול הכתוב לומר על כלל ישראל היוצאים מהם ישובו הנה. או נוכ לומר עוד כי רומז על מעלת הארץ הקדושה ששם שער השמים, בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בהמ"ק של מטה, ומשם הנשמות נכנסות ויוצאות, ועל כן אמר ישובו הנה, כלומר מכאן יצאו וכאן ישובו, ומפני זה הצדיקים והחסידים נכספים להאסף שם כדי שתמצא הנשמה מסלול ודרך לעלות ולשוב לשרשה אל האלהים אשר נתנה. ובמדרש כי לא שלם עון האמורי עון האמירה שאמר במה אדע כי אירשנה.

אוֹר הַחַיִּים ודור רביעי וגו' כי לא שלם. צריך לתת לב בטעם זה. והנה רש"י ורמב"ן נחלקו בפי' דור רביעי, רש"י ז"ל פי' רביעי לגולים יהודה פרץ חצרון, וכלב בן חצרון היה מבאי הארץ. ורמב"ן ז"ל דחה דברי רש"י ופי' דור רביעי לאמורי כי ה' פוקד עון אבות על שלשים ועל רבעים. וקשה לי גם לדברי רמב"ן כי לאיזה ענין מודיע ה' דבר זה לאברהם. וגם אינו רמוז התנאי בדברי ה' שאם ישובו האמורי לא יחרימם שהוא עיקר הודעת דור רביעי לדבריו. ועוד אם דור רביעי דאמורי הוא לא היה צריך לחזור להזכירו אחר כך באומרו עון האמורי כיון שבו הוא מדבר בסמוך. ופשוט שאין דברי רמב"ן מחוורים, והנכון הוא שיכוין ה' לומר שני קיצים האחד הוא קץ הגלות והשיעבוד והעינוי שיצטרף הכל למנין ת' וכשיגיע ת' שנה נשלמה הגזירה והוציא ה' אותם ממצרים בעצם היום שנשלמו הת', וקץ ב' הוא לביאת הארץ שלא תהיה כניסת הארץ בתשלום הת' אלא עד דור אחר שהוא דור רביעי. והוי יודע כי דורו של כלב דור ג' יחשב והוא שיצא ממצרים והגם כי כלב נכנס לארץ אין הדור נחשב אלא ברובו וכלב הוא לבדו נשאר מהדור דכתיב כי אם כלב בן יפונה. וכשאמר הקב"ה דור רביעי על כללות בני ישראל הוא אומר, ואין דברי רש"י מחוורין במה שאמר בזה אלא דור רביעי הם דור שיצאו ממצרים פחות מכ' שנה שהם נכנסו לארץ שהם בני כלב והם רביעי לגזירה כשתחשוב פרץ חצרון כלב ישר ושובב בני כלב הם דור רביעי שבו לארץ כנען, כי אין למנות הדורות מהשבטים כמו שהתחיל למנות רש"י יהודה פרץ וכו' שאם באנו להתחיל מיום שהתחילה גזירת ת' נחשוב גם יצחק ואם באנו להתחיל מראשון אדם שירד למצרים נחשוב מיעקב ויהיה כלב ה' אלא ודאי שאין למנות הדורות אלא משהתחיל השיעבוד שהיו ישראל שלא ברשות עצמם וזה היה אחר מיתת השבטים שאז התחיל השעבוד כאומרם ז"ל (שמו"ר פ"א) שכל זמן שהיו השבטים בעולם לא טעמו שעבוד וכהם כאבותם, וה' רמז זמן שיתחיל חשבון הדורות באומרו ישובו הנה, דקדק לומר תיבת ישובו לומר שבמעוכבים ביד מושל הוא אומר ישובו כשישלימו ד' דורות, ודור ראשון שתקף עליו יד מושל הם בני השבטים שהשבטים ברשות עצמן היו ואת בניהם שבו המצרים לבל עלות מן הארץ והבן ועיקר: ומעתה נשקיף להבין אמרי קדוש ינובב חכמה באומרו כי לא שלם עון האמורי אם כן מוכח שעון האמורי מעכב הכניסה ובמעשה אשר סדר ה' בתורתו הנעימה יגיד כי עון המרגלים הוא אשר סבב עכבת דור היוצא ממצרים עד תומו ואת בניהם הביא שמה וזולת המרגלים שהרשיעו היו נכנסים הדור היוצא בשנה שניה ליציאת מצרים שהוא סוף הת' ולא הלכו המרגלים אלא להפקת רצון השואלים לרגל וזולת זה אמר ה' להם שיכנסו באותו דור עצמו שיצא ממצרים שהוא ג' והלא לא שלם עון האמורי עדיין כמאמרו יתברך: אכן כוונת הכ' היא על דרך אומרם ז"ל במסכת ברכות פרק ראשון בפסוק כבלע רשע צדיק ממנו צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע ע"כ. פירוש כי אם יהיה רשע עדיין יש בידו קצת זכות ויבא צדיק שרובו זכיות להתגרות בו אין כח בצדיק לאבדו כי עדיין יש לרשע להשתלם זכות הנשאר לו בעולם הזה והרשע יתנקם מהצדיק להיות שיש ביד הצדיק מהתיעוב שאינו צדיק גמור, אבל כשיהיה גמור הגם שישאר לרשע חלק מהטוב יופקע כלילתו, וכן אם יהיה הרשע מוחלט ונגמר דינו למות בכל עושה ה' שליחותו לאבדו וכל הקודם בו זכה ואפילו אינו צדיק גמור יכול לאבדו מן העולם: והנה בצאת ישראל ממצרים וכששלחו המרגלים היו במדרגת צדיקים גמורים, והגם שעשו העגל, כבר נענשו עליו, והשמצה אין בו שיעור שימנע מהם שם צדיק גמור לענין זה שלא יקראו צדיקים גמורים בערך האמורי והן הנה דור חסיד דכתיב אספו לי חסידי כורתי וגו' אשר לא כן היו אחר שליחות המרגלים שהקניטו את ה' והמרו וכו' ואז נכנסו בגדר צדיק ממנו בערך האמורי, ולכן כשהיו צדיקים גמורים קודם המרגלים היה בהם כח לדחות האמורי כי יאמרו אליו פנה מקום מארצנו אשר נתן לנו ה' וכשלא ירצה הרי זה מורד ובן מות הוא מה שאין כן אחר שחטאו והמרו אמרי אל לא נשארו בחזקת צדיק גמור, ולהיות שעדיין לא שלם עון האמורי אין בידם להשמידו, ולזה תמצא כשהעפילו לעלות ההרה יצא האמורי ורדפום ויכום כאשר תעשנה הדבורים וזה יגיד בלע רשע צדיק ממנו. ותמצא עוד שבכניסתם אמר משה (עקב ט ה) לא בצדקתך וגו' כי אם ברשעת הגוים האלה כי נשלם עונם. וכפי זה הגם שאינכם צדיקים גמורים אתה בא לרשת וגו'. כי אין לו שום זכות ליאמר עליו צדיק ממנו. כי משמעות צדיק ממנו יורה שיש לו קצת זכות שיוצדק ליאמר צדיק ממנו אבל מוחלט ברשע אין לו חלק הצדקות ליאמר צדיק ממנו והבן. ומעתה יתפרשו דברי ה' על נכון ודור רביעי וגו' פי' מבטיחו הבטחה שאין לה ביטול בשום אופן בעולם ונתן טעם לדבר יתברך שמו ובנתינת הטעם כי לא שלם וגו' ואתה תשכיל לדעת כי לא יספיק טעם זה אלא לזמן שהיו ישראל בהעדר שם צדיק גמור ואז לצד שעדיין לא שלם עונו של אמורי לא יוכלו בא לארצו אבל אם יהיו ישראל במדרגת צדיק גמור אין מניעות שלימות העון תמנעם מבוא לרשת ארצו, ולזה כשיצאו ממצרים וקבלו התורה נתרצה האל שיכנסו לארץ תכף ומיד ויקחו את ארצו כי יתגרו בהם ויתקנאו בעושי רשעה, מה שאין כן אחר עון מרגלים נכנסו בגדר צדיק ממנו לזה איחר ה' עד תום כל הדור וביני ביני ישלים עון האמורי, ואם לא היה טעם שלימות עון האמורי היו בניו נכנסים תיכף ומיד ועונם יפרעו בעונשים אחרים כאשר ישפוט השופט בצדק:

יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה׃

רַשִׁ״י ויהי השמש באה. כְּמוֹ וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם (בראשית מ"ב), וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ (מלכים ב י"ג), כְּלוֹמַר, וַיְהִי דָּבָר זֶה: השמש באה. שָׁקְעָה: ועלטה היה. חָשַׁךְ הַיּוֹם: והנה תנור עשן וגו'. רָמַז לוֹ שֶׁיִּפְּלוּ הַמַּלְכֻיּוֹת בַּגֵּיהִנֹּם: באה. טַעֲמוֹ לְמַעְלָה, לְכָךְ הוּא מְבֹאָר שֶׁבָּא כְבָר. וְאִם הָיָה טַעֲמוֹ לְמַטָּה, בָּאָלֶ"ף, הָיָה מְבֹאָר כְּשֶׁהִיא שׁוֹקַעַת; וְאִ"אֶ לוֹמַר כֵּן, שֶׁהֲרֵי כְבָר כְּתִיב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְהַעֲבָרַת תַּנּוּר עָשָׁן לְאַחַר מִכָּאן הָיְתָה, נִמְצָא שֶׁכְּבָר שָׁקְעָה; וְזֶה חִלּוּק בְּכָל תֵּבָה לְשׁוֹן נְקֵבָה שֶׁיְּסוֹדָהּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, כְּמוֹ בָּא, קָם, שָׁב: כְּשֶׁהַטַּעַם לְמַעְלָה, לְשׁוֹן עָבַר הוּא, כְּגוֹן זֶה, וּכְגוֹן וְרָחֵל בָּאָה, קָמָה אֲלֻמָּתִי, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, וּכְשֶׁהַטַּעַם לְמַטָּה הוּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, דָּבָר שֶׁנַּעֲשֶׂה עַכְשָׁו וְהוֹלֵךְ, כְּמוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן, בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה:

אוּנְקְלוֹס וַהֲוָה שִׁמְשָׁא עַלַת וְקִבְלָא הֲוָה וְהָא תַּנוּר דִתְנַן וּבָעוּר דְאֶשָׁתָא דִעֲדָא בֵּין פַּלְגַיָא הָאִלֵין

אִבְּן עֶזְרָא ויהי השמש באה. בתחלה עודנה לא באה. וכן כתוב לבוא: ועלטה. חשך. וריעו ביחזקאל והטעם כי הלילה מעונן. או פירושו אחר בוא האור. הנראה בעבים: והנה תנור עשן. כדמות תנור העולה עשן ממנו ובתוכו לפיד אש: בין הגזרים. בין הבתרים וזאת היא השבועה. וכן העגל אשר כרתו לשנים על כן כתוב אחרי זאת ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית:

רַמְבַּ״ן והנה תנור עשן ולפיד אש ראה כאלו תנור עשן כולו ובתוכו לפיד אש בוערה כענין עשן גדול ואש מתלקחת (יחזקאל א ד) והעשן הוא הענן והערפל הנזכר במתן תורה (דברים ד יא) ולפיד האש בתוכו הוא האש האמור שם (ד לו) ודבריו שמעת מתוך האש וכתוב (שמות כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וגו' והנה השכינה עברה בין הבתרים והוא הברית אשר היתה אתו מעולם וזה טעם כרת ה' את אברם ברית כי הקב"ה בעצמו העביר ברית בין הבתרים והמשכיל יבין:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והנה תנור עשן. לפי הנראה היה לו לומר והנה עשן תנור, כשם שנאמר במעמד הר סיני ויעל עשנו כעשן הכבשן. אבל יתכן על דרך הקבלה כי בא הכתוב להודיענו הכח הזה שעבר וקבל קרבנותיו של אברהם, וכי יש בו כח זכרות וכח נקבות, יש בו כח זכרות לפעול הפעולות, וכח נקבות שהוא מקבל מזולתו כנקבה זו שמקבלת מן הזכר, וכל הפעולות מתגדלות בה מכחו, ועל כן נקרא הכח הזה שכינה בלשון נקבה, ותרגם אונקלוס (שמות ל"ג) פני ילכו שכינתי תהך, ולא יהך, ושם הכח הזה ידוע. ויש בזה התעוררות ורמז במלת תנור בחלוף תי"ו בטי"ת (באלפ"א ביתא של א"ח ב"ז), ועל כן הזכיר בכאן תנור עשן שהוא הכלי המקבל האש, וזהו רמז לכח הנקבות, ולפיד אש הוא הזכרות, וזהו שכתוב אשר עבר ולא אמר אשר עברו, וזהו לשון כרת ה' את אברם ברית, כי השכינה שהוא הברית העביר בין הבתרים. ודע כי על כח הזה הזכיר למעלה בראש הפרשה ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, והמשכיל יבין.

יח בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת־אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד־הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר־פְּרָת׃

רַשִׁ״י לזרעך נתתי. אֲמִירָתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה כְּאִלוּ הִיא עֲשׂוּיָה: הנהר הגדול. לְפִי שֶׁהוּא דָבוּק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹרְאֵהוּ גָּדוֹל, אַעַ"פִּ שֶׁהוּא מְאֻחָר בְּאַרְבָּעָה נְהָרוֹת הַיּוֹצְאִים מֵעֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת. מָשָׁל הֶדְיוֹט: עֶבֶד מֶלֶךְ מֶלֶךְ, הִדָּבֵק לַשַּׁחֲוָר וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ (בראשית רבה):

אוּנְקְלוֹס בְּיוֹמָא הַהוּא גְזַר יְיָ עִם אַבְרָם קְיָם לְמֵימָר לִבְנָךְ יְהָבִית יָת אַרְעָא הָדָא מִן נַהֲרָא דְמִצְרַיִם וְעַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא פְרָת

אִבְּן עֶזְרָא מנהר מצרים. הוא שיחור. ולא היאור:

רַמְבַּ״ן ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר הנה הקב"ה הבטיח את אברהם במתנת הארץ פעמים רבים וכולם לצורך ענין בבואו בארץ מתחלה אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת (בראשית י״ב:ז׳) ולא באר מתנתו כי אין במשמע רק במה שהלך בארץ עד מקום שכם עד אילון מורה ואחרי כן כשרבו זכיותיו בארץ הוסיף לו שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וקדמה וימה (בראשית י״ג:י״ד) כי יתן לו כל הארצות ההן בכללן ואין הטעם אשר אתה רואה בעיניך כי ראות האדם איננו למרחק רק שיתן לו לכל מראה עיניו הרוחות או שהראהו כל ארץ ישראל כאשר היה במשה רבינו והוסיף לו בברכה השנית הזאת עוד ולזרעך עד עולם ושירבה זרעו כעפר הארץ ובפעם השלישית באר לו תחומי הארץ והזכיר לו כל העמים עשרה אומות והוסיף לכרות לו ברית עליהן שלא יגרום החטא וכאשר צוהו על המילה אמר לו לאחזת עולם (בראשית י״ז:ח׳) לאמר שאם יגלו ממנה עוד ישובו וינחלוה והוסיף והייתי להם לאלהים שהוא בכבודו ינהיג אותם ולא יהיו בממשלת כוכב ומזל או שר משרי מעלה כאשר יתבאר עוד בתורה (ויקרא יח כה) ואמר הכתוב בפעם הראשונה לזרעך אתן בלשון עתיד וכן בשנית כי עד הנה לא נתנה אליו כולה ולפיכך אמר לו אתננה אבל בשלישית בשעת הברית אמר לזרעך נתתי לאמר שיכרות לו ברית על המתנה שכבר נתן לו וכן בעת המילה כשאמר "לאחזת עולם" אמר לו "ונתתי לך" בעתיד ורש"י כתב (רש"י על בראשית ט״ו:י״ח) לזרעך נתתי אמירת הגבוה כמו שהיא עשויה ואין צורך במקום הזה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי. אחר שהזכיר למעלה מתנת הארץ שני פעמים, לזרעך אתן, לזרעך אתננה, בלשון עתיד, אמר עתה נתתי בלשון עבר, כי הזכיר לו המתנה שנתן לו כבר, ומלת נתתי כמו נשבעתי, כי מתנת השם באמירה לבד הרי היא כשבועה, ומזה יאמר בכל מקום אשר נשבע ה' לאבותיכם. וכבר בארתי מזה בפסוק (בראשית ט) את קשתי. ואחר המתנה הזאת שהיא השבועה היה הברית של בין הבתרים כי כך דרך כורתי ברית שישבעו תחלה ואחר כך יכרתו ברית, והברית הוא שעוברין בין בתרי הבהמה וכענין שכתוב (ירמיה לד) העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו, והברית הזאת היתה כעין חרם והוא קיום השבועה שנשבעו כבר, וכמו שאמר יהי מבותר כבהמה זו מי שיעבור על השבועה, ועל כן תרגם אונקלוס ברית קיימא, שהוא קיום השבועה שנשבעו תחלה. וזהו שאמר אבימלך ליצחק תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך ונכרתה ברית עמך. הזכיר השבועה תחלה ואח"כ הברית, וברית שהוא כזה אינו נופל בשכינה ח"ו, אבל הכוונה בברית הזאת כאשר תהיה אצל הש"י, כי כשם שאי אפשר שיהיו בתרים חוזרים לכמות שהיו כך אי אפשר שתתבטל מתנתו יתברך. מנהר מצרים עד הנהר הגדול. יזכיר הכתוב בפרשה זו שלש פעמים מתנת הארץ, תחלה כשהתחיל אברהם ליכנס בארץ אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת, ולא באר המתנה, כי מה טעם שאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת והוא לא הלך אלא עד מקום שכם עד אלון מורה בלבד. ופעם שנית אמר לו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה, וידוע כי ראות האדם אינה למרחוק, אבל כיון לומר שיתן לו על מראה עיניו הרוחות, ואמר כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, והוסיף לומר ולזרעך עד עולם, והבטיחו גם כן שירבה זרעו כעפר הארץ. ובפעם השלישי באר לו תחומי הארץ, זהו מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. ואמר לזרעך נתתי בלשון עבר, כי עד עתה הזכיר לזרעך אתננה בלשון עתיד, והכוונה לומר שיכרות לו ברית על המתנה שכבר נתן לו, כך פי' הרמב"ן ז"ל. ומה שקרא לנהר פרת הנהר הגדול והכתוב מונהו רביעי בנהרות גן עדן, מפני שהוא דבק לארץ ישראל, וכן המשל אומר עבד מל מלך הדבק לשחוור וישתחוו לך. ולפי שהארץ הקדושה היא מבחר הישוב, ובית המקדש ששם נקרא הבית הגדול, והעובד שם נקרא הכהן הגדול, והשם השוכן בקרבה נקרא האל הגדול, וכן הזכיר שלמה המלך ע"ה בדברי הימים (דה"ב ב) והבית אשר אני בונה גדול כי גדול אלהינו מכל האלהים, לכך קרא הכתוב אף הנהר הסובב אותה הנהר הגדול. ומה שהזכיר לזרעך נתתי בעשרה עממין הללו, ולא נולדו עדיין לא ישמעאל ולא יצחק, אין להבין מזה הבטחה לישמעאל בן השפחה, שהרי אינו עקר זרעו אבל הוא הבטחה ליצחק בן הגבירה שהוא עקר זרעו, וכענין שהבטיחו הש"י כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא).

אוֹר הַחַיִּים ביום ההוא כרת וגו'. אומרו נתתי לשון עבר, לפי מה שקדם לנו שהחזיק בה אברהם כמו שפירשנו במקומו (לעיל י"ג ט"ו) יוצדק לומר נתתי כבר כי הבנים יזכו מדין יורש: הנה יש לתמוה איך טח מראות עיניהם של הממאנים להאמין בגדולתינו ומעלתינו העתידה לבא, כי מקרא מלא דבר הכתוב שכרת ה' ברית עם אברהם אבינו עליו השלום לתת לזרעו עשרה אומות ועד עתה לא מצינו שנתן ה' לישראל אלא ז' אומות ונשארו ג' אומות ואיך יאמרו העצמות היבשות אבדה תקות נחלתינו ושבועת ה' מנגדתם, וגם הז' שנתן ה' לא כולם באו לפרק התקבל ובעונותינו עבדים משלו בנו, ועשה ה' ככה לרמוז מדה כנגד מדה כשם שאנו עבדי ה' ואין נכנעים לו ית' כעבד מורד ברבו גם כן יבואו עבדים שלנו וימרדו בנו. ועוד יש לאלוה מילין לקיים בריתו. עוד נתתי לבי לתור בסדר הכתובים ואראה כי הקדים הקיני והקניזי והקדמוני שהם עמון ומואב ואדום שלא באו לידינו בראשונה אלא ז' המאוחרים ואין נכון להקדים המאוחר, אכן ודאי כי מאת ה' היתה זאת להעירך ולהגיד לך כי עיקר הנתינה היא העתידה שיבואו יחד הג' ועמם הנותר מהז' אומות ותקפוץ פיה עולה בראות שבועת ה', וסימן לדבר נתינת הד' מלכים אשר נתן ה' לאברהם ג' כנגד קיני וקניזי וקדמוני והרביעי תדעל מלך גוים רמז אל התאספות הגוים הנשארים בהשבעה הראשונים והבן:

יט אֶת־הַקֵּינִי וְאֶת־הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי׃

רַשִׁ״י את הקני. עֶשֶׂר אֻמּוֹת יֵשׁ כָּאן וְלֹא נָתַן לָהֶם אֶלָּא שִׁבְעָה גוֹיִם, וְהַשְּׁלשָׁה אֱדוֹם וּמוֹאָב וְעַמּוֹן, וְהֵם קֵינִי, קְנִזִּי, וְקַדְּמוֹנִי עֲתִידִים לִהְיוֹת יְרֻשָּׁה לֶעָתִיד (בראשית רבה), שֶׁנֶּאֱמַר: אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם (ישעיה י"א):

אוּנְקְלוֹס יָת שַׁלְמָאֵי וְיָת קְנִזָאֵי וְיָת קַדְמוֹנָאֵי

אִבְּן עֶזְרָא וקיני וקנזי וקדמוני. מבני כנען ויש להם שני שמות:

כ וְאֶת־הַחִתִּי וְאֶת־הַפְּרִזִּי וְאֶת־הָרְפָאִים׃

רַשִׁ״י ואת הרפאים. אֶרֶץ עוֹג, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים (דברים ג'):

אוּנְקְלוֹס וְיָת חִתָּאֵי וְיָת פְּרִזָאֵי וְיָת גִבָּרָאֵי

אִבְּן עֶזְרָא והרפאים. זה שכתוב ארץ רפאים תחשב. ואל תתמה בעבור שכתוב הכנעני והיבוסי אחריו. דע כי השבעה גוים כנעניים הם כלם ועשתי עשר בנים היו לכנען. ואחר שהזכיר הששה יאמר הכנעני על הנשארים וכן בפרשה הזאת הם עשרה בפרט ובמקום אחר בכלל. וכן יהודה וישראל רבים. אף על פי שיהודה מישראל הוא:

כא וְאֶת־הָאֱמֹרִי וְאֶת־הַכְּנַעֲנִי וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת־הַיְבוּסִי׃

אוּנְקְלוֹס וְיָת אֱמוֹרָאֵי וְיָת כְנַעֲנָאֵי וְיָת גִרְגָשָׁאֵי וְיָת יְבוּסָאֵי

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.